ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אני מבין שהמצב רוח טוב... כי הגיעה שמועה טובה (על חיסול רב המחבלים מוחמד דף ימ"ש), כן יאבדו כל אויביך ה'
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, ב) אומר המדרש (במדבר רבה פרשה יט, א):
"זה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיהו מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העולם הבא מהעולם הזה מי עשה כן? מי ציווה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?
המדרש רוצה לומר לנו שהעולם כולו הוא אחד. לכאורה הטהור והטמא זה ניגוד ממש מוחלט, אבל אין דבר כזה טמא לגמרי, אם היה טמא לגמרי לא היה במציאות. יש מדרגות. מדרגות מדרגות, יש טהור מאוד ויש פחות ופחות ופחות, אבל עדיין משהו יש. אברהם מתרח, תרח עובד אלילים, רשע, הוא מקולקל ואיך יכול להיות שיוצא מאיש כזה אברהם, חזקיה מאחז, אחז רשע, חזקיהו הוא צדיק. בזמנו של חזקיהו לא היו נער ונערה שלא ידעו בהלכות טומאה וטהרה מ"ט פנים לטהור מ"ט פנים לטמא, ידעו לפלפל, היו תלמידי חכמים, ואבא שלו היה רשע. זאת אומרת, שהעולם הוא אחד כי ריבונו של עולם הוא אחד. מי עשה כן? מי ציווה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?
נקיות הלשון
עוד אומר המדרש (שם פרשה יט, ב): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת" (תהילים יב, ז) אמר רבי יהושע בן לוי מצינו שעיקם הקב"ה שתיים ושלוש אותיות בתורה שלא להוציא דבר טומאה מפיו "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח), אמר רבי יהודה אף כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בסימני בהמה טהורה "אֶת הַגָּמָל" כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב כאן אלא "כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא" (ויקרא יא, ד). וְאֶת הָאַרְנֶבֶת" כי לא מפרסת פרסה אין כתיב כאן אלא "כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא". התחיל בסימן הטוב שיש בה. זאת אומרת, התורה מלמדת אותנו, שהדיבור צריך להיות דיבור יפה, לא לדבר דברים באופן שלילי, לא להוציא דבר טומאה מפיו כמה שאפשר. כמובן בשעה שצריכים להגיד את ההלכה המדויקת, אז חייבים להגיד את הדברים בצורה ברורה. אבל כשהתורה מספרת לנו כמו בנח, היא מדברת בלשון נקייה. לשון נקייה מראה על הנפש, אדם שלשונו נקייה הוא נקי. הדיבור של האדם זו המהות שלו. "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - לרוח ממללא (בראשית ב, ז, ותרגום אונקלוס שם). כוח הדיבור הוא הכוח שמחבר את הצד הרוחני של האדם עם הצד הגשמי של האדם. המהר"ל מסביר שהסיבה שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון היא משום שהצד הרוחני שלו היה כל כך עליון וכל כך גבוה, שלא היה פשוט החיבור שלו לצד הגשמי. הגדולה הרוחנית של משה הייתה כל כך גבוהה ועליונה והיא לא הייתה מתאימה עם המסגרת הגופנית. זה עניינו של כוח הדיבור, והדיבור צריך להיות נקי.
הסיבה שבגללה המדרש דיבר על הנושא הזה, היא משום מה שמובא בהמשך המדרש (סוף אות ב):
ר' חנן בר פזי פתר קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע שרפות, שבע הזיות, שבע כיבוסים, שבעה טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים, ואם יאמר לך אדם חמישה, תספור ותראה שיש חמישה אמור לו משה ואהרן בכלל שנאמר "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור זאת חקת התורה".
זאת אומרת, גם הצורה הכוללת של הדיבור צריכה להיות מסודרת ויפה. הכול שבע, זה לא חרוזים ממש אבל הכול מסודר. הלשון צריכה להיות לשון יפה, לשון מהודרת, לשון מושלמת ואיכותית. וכמובן שהתוכן צריך להיות תוכן טהור לא רק הצורה לא רק הדיבור צריך להיות בלשון נקייה אלא גם התוכן כמובן צריך להיות נקי.
מעלת האחדות אפילו כשיש עובדי עבודה זרה
וזה מה שאומר המדרש מקודם (שם תחילת אות ב):
"רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור והיה דוד מתפלל עליהם ואומר "אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם" (תהילים יב, ח) - תשמור תורה בלבם "תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם" (שם) אחר כל השבח הזה יוצאים למלחמה ונופלים על ידי שהיו בהם דילטורין הוא שדוד אומר "נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים" (תהילים נז, ה) וכו', אבל דורו של אחאב כולו עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין - יוצאים למלחמה ונוצחים".
אנחנו מכירים את מאמר חז"ל הזה. כל פעם שחוזרים עליו, זה נראה מאוד תמוה, איך אנשים צדיקים שומרי תורה ומצוות, תלמידי חכמים גדולים מאוד, רק בגלל שהם מספרים לשון הרע ויש ביניהם מריבות, והם לא מאוחדים - יוצאים למלחמה ונכשלים. ודורו של אחאב, כלשונו של המדרש 'כולו עובדי עבודה זרה' ומה יש יותר גרוע מעבודה זרה, זה העבירה הכי נוראה, הכי נגד ריבונו של עולם - יוצאים למלחמה ומנצחים.. למה ריבונו של עולם מציל אותם, זה לא סביר, זה נגד ההסתכלות שלנו… במבט הפשוט זה לגמרי לא מובן, אבל המדרש אומר שדורו של אחאב אף שכולו עובדי עבודה זרה, על ידי שלא היו בהם דילטורין כלומר לא היו ביניהם מריבות וסכסוכים, היו מאוחדים והיו יוצאים למלחמה ונוצחים. ודורו של דוד היו מספרי לשון הרע, ובעלי מחלוקת, וכל אחד מדבר דברים שליליים על השני, היו יוצאים ונכשלים במלחמה. ההסבר הוא עמוק.
יש הרבה עובדים מאמינים בכל מיני אמונות, המייחד את עם ישראל זו האמונה בה' אלקינו ה' אחד, לא שיש ה', אלא שיש ה' אחד! ומה מבטא את האחדות - שעם ישראל הוא אחד. עם ישראל הוא זה שנושא את שם ה' בעולם וכשהוא מאוחד גם ה' אחד. אם הם עובדים עבודה זרה הם עדיין לא הפסיקו להיות עם ישראל, הם לא עזבו את עם ישראל ועברו לאמונה אחרת ועבודה אחרת, הם ממשיכים להיות יהודים, הם רוצים להיות יחד כולם, הם אפילו מאמינים בקב"ה, אבל הם עובדים עבודה זרה, כי יש להם יצר הרע לעבוד עבודה זרה, כמו שיש יצר הרע של עריות. והאדם יכול להיות שומר תורה ומצוות ויש לו יצר הרע, שמעתם דבר כזה, שמישהו יש לו יצר הרע, אף על פי שהוא לא רוצה שיהיה לו יצר הרע. הוא רוצה לקיים תורה ומצוות, אבל הוא לא מצליח תמיד להתגבר, אז הם היו עובדי עבודה זרה, ואמנם עבודה זרה זה הדבר הכי חמור שיכול להיות, אבל הם היו מאוחדים כעם ישראל, ועם ישראל כשמופיע באחדותו הוא מופיע את שם ה' אחד. זה ההסבר למדרש הזה. וכשעם ישראל מאוחד וגם עושה את רצונו של הקב"ה, אז בכלל הוא ראוי כבר לגאולה…
המדרש אומר לנו דבר ראשון שהדיבור של האדם צריך להיות דיבור נקי, נקי בסגנון, נקי וטהור ונקי בתוכן. התוכן צריך להיות תוכן חיובי תוכן טוב תוכן של אחדות. אז דיברנו מה לא טוב, אבל אנחנו צריכים לדבר מה כן טוב, אז אם לא טוב זה לריב, ולדבר לשון הרע, אז כן טוב, זה לדבר לשון טוב. לראות אחד אצל השני את המעלות, ולדבר טוב אחד על השני, לפרגן אחד לשני ולהיות מאוחדים. ההפך מלחלוק, ההפך מלריב, זה להיות מאוחדים. לא להיות פסיביים, אדישים, אלא ליצור אחדות, להןסיף אהבת ישראל, לאהוב אחד את השני זה התיקון.
חטא מי מריבה – חוסר אמונה שהביא לכעס
בהמשך הפרשה, חטא מי מריבה, מה אנחנו לומדים מחטא מי מריבה
שאל אותי מישהו מקודם על חטא מי מריבה, למה יש כל כך הרבה פירושים על חטא משה שנגזר עליו לא להיכנס לארץ ישראל - כי התורה לא אומרת במפורש. אז מחפשים, אבל החיפושים הם לא חיפושים סתם, לדעת משהו ארכיאולוגי, היסטורי, המטרה לדעת מה היה החטא של משה, כדי לדעת מה צריך לתקן, כדי שנלמד מזה. התורה לא מספרת לנו סתם סיפורים, לספר סתם זה לשון הרע, המטרה היא לברר איזה תיקון אנחנו יכולים ללמוד מזה. כמו שחכמים אומרים לפעמים איזו ביקורת על אברהם אבינו, לא בשביל להגיד ביקורת על אברהם אבינו חס וחלילה, אלא ללמוד מה היה לא טוב ואיך אנחנו יכולים ללמוד מזה, איך אפשר לתקן.
המהר"ל (בגור אריה במדבר כ, יב) אומר:
"כאשר תדע האמת כי שני החטאים מה שאמר "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י), וכן מה שהכה את הסלע פעמיים הכול חטא אחד. דע כי החטא של משה ואהרן כמו שכתוב בפסוק "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי" (שם כ, יב), ודבר זה מה שהיכו פעמיים על הסלע כאשר נעשה להם נס כי זהו יציאה מן האמונה" - מה הייתה הבעיה – "כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצוות ה' דרך כעס בפרט כאשר נעשה להם נס כזה.. אין זו אמונה. האמונה היא מי שבוטח בו יתברך אין לו בו רק שמחה, שזה עניין אמונה שמאמין בו ובוטח בו ועם הביטחון השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה, ומה שהיכו פעמיים מורה זה על מיעוט האמונה והביטחון בו, ולכך הוא כועס... ואל תאמר הרי לא היה כעס רק על ישראל, אין זה קשה כי עם האמונה נתחדש שמחה לא כעס, וזה שאמר "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כי אם עשו הדבר באמונה והיה להם שמחה במצווה הזאת, שעם כל אמונה שמחה לפי שהוא ביטחון בטובו יתברך, היה זה קדושה לעיני ישראל שיש להאמין ולהיות בוטח בו".
הדיבור אל הסלע – מדרגת ארץ ישראל של עבודה מאהבה
והוא ממשיך אני מדלג קצת: "ומה שכתב רש"י שאילו דיברתם אל הסלע היה זה קידוש שמו שהיו אומרים כי הסלע שאינו מדבר ואינו שומע מקיים מצוות בוראו אנו על אחת כמה וכמה... אבל עיקר הפירוש כי ה' יתברך היה רוצה שיקנו ישראל אמונה שלמה ויראו כי הנמצאים נמשכים אחר יתברך ודיבורו... והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דיבור ה' יתברך לעשות רצונו מעצמם לא על ידי הכרחי, ובזה יעשו ישראל גם כן רצון ה' יתברך מעצמם בשמחה. ולכך אמרו שידברו אל הסלע, כי כאשר יקיים מכוח דיבור הנה העשייה היא מרצון ומשמחה וזהו עניין האמונה.
ואמנם מצאנו שבהתחלה כשיצאו לדרך שיצאו ממצרים אז הקב"ה אומר למשה להכות בצור ולא אומר לו לדבר. "וְהִכִּיתָ בַצּוּר" (שמות יז, ו) זה לא היה שם בפני כל ישראל וכאן רצה שיהיו כל ישראל יקנו אמונה וביטחון בו יתברך ויראו כי כל הנמצאים נמשכים אחריו מרצון".
נבאר את דברי המהר"ל: כשהקב"ה אומר למשה רבינו לדבר אל הסלע, יש בזה מגמה. עכשיו הולכים ומתקרבים לארץ ישראל. ולפני הכניסה לארץ ישראל עם ישראל צריך להגיע למדרגה מאוד גבוהה, למדרגה החדשה של ארץ ישראל. לא המדרגה שהייתה מקודם במדבר. עבודת ה' בארץ ישראל צריכה להיות עבודה מאהבה לא מכפייה, לא מהרגשה של כורח, לא מאילוץ, אלא מרצון פנימי. לעבוד את ה' מעצמם מאהבה, זה עניינה של עבודת ה' שצריכה להיות בארץ ישראל. ואיך ישראל יגיעו לכך- הקב"ה אומר למשה ולאהרן תכנסו עכשיו את כל ישראל, ותקחו את המטה ותדברו אל הסלע והוא יוציא מימיו, זה יהיה קידוש ה' עצום שיראו ישראל שדווקא בדיבור ולא בכפיה, הסלע מוציא מימיו, אף על פי שגם בפעולה בהכאה, זה נס גדול מאוד, מי מכה על סלע ויוצאים מים?! אבל המטרה בדיבור היא רוחנית, כשמדברים אל הסלע, והסלע הדומם עושה מה שמדברים אליו, זה יגרום התרוממות גדולה בעם ישראל וישפיע על עם ישראל להתקרב מאד לריבונו של עולם ולעשות את רצון ה' מעצמם. זה היה אמור להיות מאורע סמלי גדול שיכין את ישראל לכניסה לארץ ישראל עם משה רבינו ואהרן. והמעשה הזה לא קרה, ומשה רבינו הכה, זה היה כמובן בטעות, הוא רצה לשמוע בקול ה' אבל משהו כאן השתבש. ולפי העונש הגדול אנחנו רואים את גודל העניין שהיה צריך לקרות כאן. זה הרי מבהיל, מה פתאום על דבר כזה הקב"ה אומר למשה רבנו ואהרן שלא יכנסו לארץ ישראל. אנחנו מבינים שהיה כאן צריך להיות אירוע גדול של קידוש ה' גדול "לא האמנתם בי להקדישני", אם הייתם עושים את זה בשמחה, באמונה, בדיבור, הייתה מופיעה כאן הופעה כזאת גדולה שהייתה מרוממת את ישראל, וזה לא נעשה.
מהמאורע של חטא מי מריבה, למדנו שעבודת ה' בארץ ישראל צריכה להיות בשמחה, באהבה ובחשק. לא כי חייבים, נכון שגם חייבים, וגם אם אין חשק צריך לקיים את כל התורה והמצוות, אבל עבודת ה' בארץ ישראל, עיקר עניינה עבודת ה' באהבה, לרצות לעבוד את ה', לבקש לעבוד את ה', להבין שזו זכות לעבוד את ה', זה הכרחי שנעבוד את ה', כי אי אפשר אחרת. אנחנו רוצים מאוד לעבוד את ה', כי זה מה שנותן לנו את תוכן החיים שלנו, זה ממלא אותנו חיים, ממלא אותנו שמחה, ממלא אותנו אושר, זה נותן את המשמעות לחיינו, משמעות שאנחנו נהיים עובדי ה'. כשאנחנו קשורים בריבונו של עולם, אנחנו מופיעים את הגדולה האלוקית. זו המגמה שהייתה כאן, ללמד אותנו, ללמוד תורה באהבה, בחשק וברצון. לרוץ אל הסדר… לחכות לשעת הלימוד… לפתח בריאות כזאת.
אנשים שואלים איך הרגש הזה נרכש, אם הייתם שואלים את הרב איך נגיע לרגש הזה - הוא היה שואל איך זה יכול להיות אחרת, לא היה מבין מה אתם שואלים, התורה היא תורת ה', להיות מחוברים לדבר ה', יש דבר גדול יותר מזה?! ריבונו של עולם בורא העולם נותן לנו את התורה, נותן לנו את האור והתוכן, ואנחנו כמובן מרגישים צימאון. צימאון לתורה, "לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה' (עמוס ח, יא). זה מה שהמהר"ל מסביר לנו בעניין חטא מי מריבה, מה היה חסר כאן שבגלל זה הייתה הקפדה כזו על משה רבינו.
שירת הבאר – הודאה על התורה ועל המים
בהמשך הפרשה, מופיעה שירה. יש לה איזו התחלה של דמיון ל'אז ישיר ישראל' של שירת הים. אומר אור החיים:
"צריך לדעת שירה זו מה טיבה, גם למה לא אמרו שירה על המן, כמו שאמרו שירה על המים, גם כל הפרשה צריכה ביאור. ואפשר כי שירה זו היא על התורה אמרוה" - כך הוא רוצה לדרוש בזה, ובזה יהיה לנו גם כן תירוץ למה לא אמרו שירה כשקיבלו את התורה, כשנקרע הים אמרו שירה ומדוע לא אמרו שירה על התורה. "ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא למה לא שוררו שירה חדשה, כשנתנה להם תורה מורשה' - שהיא מתנה כזאת גדולה - "אשר לה נאוה תהילה, כי וודאי היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים".
אור החיים מפרש שהשירה הזאת היא על התורה, והתורה היא כמו באר, כי התורה נמשלה למים, וזה אומרו 'עלי באר' עלי לשון עלייה. ואמרו 'חפרוה שרים', מה זה חפרוה שרים, מי חפר, איפה התחילה הופעת התורה, התגלות התורה, מי הם השרים שחפרוה - השרים כמובן זה האבות, כשהם עסקו בתורה וקיימו את התורה בשלמות. הם חפרו את הבאר ועשו באר לשתות מים, "הם האבות בסוד 'והאבן גדולה על פי הבאר' 'ויגל את האבן וישק את הצאן', ומאז הייתה ראויה התורה להינתן לישראל". וכרוה נדיבי העם הם משה אשר הורידה לנו, ואחריו באו זקנים ונביאים שנקראים נדיבי עם, ובזכותם היה אפשר להבין את התורה, כי תורה שבכתב צריכה להיות מלווה עם כל החידושים של תורה שבעל פה. 'ממדבר מתנה', אם ישראל עושים את עצמם כמדבר כמו שאמרו לנו חז"ל אז הם מקבלים את התורה במתנה, "כי התורה אינה נקנית אלא באמצעות הענווה והשפלות" - שאדם פתוח לקבל את התורה ואין לו שום עצמיות, אם יש לו עצמיות אז הוא מקבל את התורה דרך המקום שהוא תופס, שזה לא התורה בטהרתה. ומשה רבינו שהיה עניו מכל אדם, הוא זכה שעל ידו ניתנה התורה. התורה הופיעה בו כמו שהיא בלי שום תוספת אישית משלו. 'וממתנה נחליאל' - ובזכות זה זכו שהקב"ה הוא אלוקינו ואנחנו עמו, אנחנו נחלת ה', אנחנו שלו והוא שלנו. 'ומנחליאל במות' – על ידי זה שהנחילנו אל נעשינו במדרגה העליונה, על ידי העלייה הרוחנית שלנו. וכן הלאה, אור החיים מסביר את כל השירה הזאת על התורה.
דרשות חז"ל – עומק הפשט
פשטות הדברים, השירה היא על הבאר. המים פרצו בבאר ואז ישראל מתעוררים להודות לריבונו של עולם שהקב"ה נותן להם מים, וההודאה הזאת היא לא רק על אותם המים באותה שעה אלא על הבאר הזאת המלווה את ישראל במשך כל היותם במדבר במשך ארבעים שנה.
נתבונן בדברים. הרבה פעמים חז"ל בפירוש שלהם, לוקחים את הפשט ומפרשים את זה בצורה יותר רוחנית פנימית ועמוקה. הרוחניות הפנימית שנמצאת במדרש, היא בעצם הפשט העמוק. זה לא משהו אחר לגמרי, זר, מן דרוש כזה שהוא לא שייך לפשט.
הבאר היא גם כפשוטו, וגם קשורה לתורה. האבות עסקו בחפירת בארות, אברהם חפר בארות, יצחק חפר בארות, ויעקב בא לבאר, והתורה מספרת לנו את הסיפורים האלה לא כסיפורים היסטוריים שאברהם חפר בארות ומצא מים, ויצחק חפר בארות ומצא מים. היא מספרת לנו את התוכן הרוחני של האבות. האבות הלכו בדרך מיוחדת והסביבה שלהם לא הבינה אותם ולא רצתה אותם. ורבים איתם על הבארות גם עם אברהם וגם עם יצחק. את יצחק אבינו מגרשים מהבארות שהוא חופר, הוא חופר בארות והפלשתים מפריעים לו, והוא שוב חופר ושוב מפריעים לו, עד שהוא מוצא את הבאר שלא מפריעים לו, וזו הבאר שלו. מה כל הסיפור הזה, התורה מספרת לנו שהם הולכים בדרך מיוחדת, שהיא לא מוסכמת על ידי השכנים. זה מבטא את הייחודיות של האבות, האבות הם פורצים דרך, הם הולכים נגד הזרם. כל העולם עובד עבודה זרה והאבות מתחילים דרך אחרת, והמים האלה שהם הבאר שהם חופרים לקיומם, זה לא רק קיום פיזי, זה גם קיום רוחני פנימי, זו דרך מיוחדת. הם צריכים באר לעצמם, הם צריכים את הדרך המיוחדת שלהם. הודאה לריבונו של עולם על הבאר, היא הודאה גם על התוכן הרוחני, על התוכן העמוק הפנימי. הדרשה היא שייכת לעומק של הפשט.
תמיד כשנתבונן, נראה שבדרך כלל הדרשה היא עומק הפשט. יש לעיתים נדירות, דרשנים שהם תופסים מילה ומפרשים אותה בצורה אחרת מהפשט, אבל בדרך כלל כל הדרשות זה עומק הפשט של התורה.
הפסד מצווה כנגד שכרה – מההפסד מבינים את השכר
"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן וגו'" - אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (עח:) 'המושלים' אלו המושלים ביצרם. 'בואו חשבון' - בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.
יש כמה פירושים מה זה 'הפסד מצווה כנגד שכרה', אחד הפירושים, אתה רוצה לדעת מה השכר של שמירת שבת, איך תדע - לפי העונש, לפי ההפסד, אם אדם מחלל שבת חס וחלילה, העונש שלו הוא כל כך חמור, מכאן אתה יודע את ההפך, שאם אדם שומר שבת השכר שלו גדול מאד, אם כאן יש הפסד של החיים הוא יזכה לחיים גדולים, אז השכר של שמירת התורה ושמירת השבת הוא עצום. וכך אתה יכול לדעת מהשכר את ההפסד.
הזכייה הגדולה שבמצווה וההפסד הגדול שבעבירה
פירוש נוסף – 'הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה' כפשוטו - זאת אומרת, אתה עומד לפני מצווה, תעשה חשבון שבקיום המצווה אתה הולך לזכות בזכייה גדולה. למשל אתה הולך ללמוד תורה, אתה הולך להרוויח אלפי זהב וכסף. ואם אתה לא תלמד, אתה מפסיד אלפי זהב וכסף. אדם שאומרים לו, תשמע, תבוא תעשה עכשיו את העבודה הזאת ותקבל עליה כמה אלפים, אם לא תעשה לא תקבל, אז זה הפסד. לא הפסד בפועל אלא אי רווח, יש מצווה ואם אתה לא מקיים אותה, תתבונן כמה אתה מפסיד. כל מצווה שאתה פוגש, בא לפניך אוצר. כל מצווה היא שווה בלי גבולות. כל מצווה היא דבר גדול מאוד, ותחשוב מה אתה מפסיד שאתה לא עושה את המצווה. בכל מצווה ומצווה העומדת לפניך האפשרות להרוויח הון רב, ואם אתה לא מנצל את זה, חבל, אתה מפסיד.
חובת תשלום עשרה זהובים מראה על גודל המצווה
פעם הזכרנו שאם חוטפים לאדם מצווה, הוא חייב לשלם עשרה זהובים, כי מצווה שווה עשרה זהובים. למה דווקא עשרה זהובים - הים של שלמה אומר שיש בזה סוד. עשינו פעם חשבון שעשרה זהובים שווה אלפיים ש"ח. יש לך עכשיו אפשרות להרוויח אלפיים ש"ח במכה, ואתה לא עושה את זה, וכך גם כל ברכה שווה אלפיים ש"ח, ברכת המזון יש בה ארבע ברכות, 40 זהובים - 8000 ש"ח. זה לא בדיוק, כי איך אפשר לחטוף ברכת המזון. כיבדו את האדם בזימון, והוא הלך ליטול ידיים ומישהו חטף לו וזימן, אז הוא צריך לשלם ארבעים זהובים. אבל גם אם הוא הלך ליטול ידיים, הוא מברך אחר כך, אז מה הוא חטף - כנראה מדובר על ברכה ציבורית שאדם מברך והציבור עונים על ברכתו אמן. הוא חטף ממנו את הזכות הזאת, ועל זה חייב לשלם ארבעים זהובים, ובאמת כל מצווה שווה כך. הגמרא בבבא קמא (צא:) מביאה דוגמא לאדם שיש לו עץ שהוא נוטה ליפול והוא סכנה, וצריך עכשיו לחתוך ולגזום אותו, ובא אחד וחטף וחתך לו את העץ, חטף את המצווה הזאת. זו הייתה מצווה שלו, והוא חטף לו, חייב לשלם עשרה זהובים. התוספות (שם ד"ה חייבו) מביא מקרה שפעם אחת, אחד כיבדו אותו לעלות לתורה, ובא השני וחטף לו ועלה לתורה, ובירך ברכת התורה במקומו, ורבינו תם אמר שיתנו לו תרנגולת והוא ישחט אותה ויברך, ויש לו שתי ברכות, ברכת השחיטה וברכת כיסוי הדם, זה כפיצוי. ריב"ם אומר זה לא טוב, אין פיצוי למה שתפס, וצריך לשלם שתי ברכות, עשרים זהובים ארבעת אלפים ש"ח. זה הפסד מצווה כנגד שכרה, תעשה חשבון תדע לך כל פעם שאתה מפסיד מצווה, ברכת ברכה בכוונה 2000 ₪, שתי ברכות 4000 ש"ח ברכת כל ברכות השחר, תעשה חשבון, כל מצווה שאדם עושה, זה הון. זה בעצם מה שחז"ל אומרים לנו, אדם עושה ברכה מקבל שכר גדול. הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, תעשה חשבון, כל מצוה שאתה לא עושה, כמה אתה מפסיד. אדם עם שכל לא מפסיד שום מצווה. וכן לצד השני, אדם עומד לפני עבירה תדע לך אתה עכשיו עומד לחטוף מכה איומה ונוראה, עבירה זה לחטוף מכה חזקה מאוד כואבת מאוד, זה להפסיד אלפיים שקל, להפסיד הפסד גדול. זה 'הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה'. כך מסביר המאירי. זהו חשבון הנפש שאדם צריך לעשות.
המדרגה הגבוהה – קיום המצוות מאהבה
זוהי מדרגה בסיסית של החשבון של שכר ועונש. הרמב"ם אומר שזה חשבון לקטנים, לתינוקות, אבל אנשים גדולים שהם במדרגה יותר גבוהה, הם לא מקיימים את המצוות בשביל שיקבלו כסף, אלפיים ש"ח או להרוויח רווחים אחרים. הם עושים את המצוות כי שכר מצווה מצווה. הזכות לעשות מצווה, היא כל כך גדולה, שצריכים לשלם עליה. אנשים מוכנים לשלם כסף כדי להיות נגיד בבית ראש הממשלה, להיות במשרד שלו ולשרת שם, להיות שם ולראות מה קורה שם, איך זה הולך שם, להיות על יד ראש הממשלה עד כמה שהיום מעריכים אותו. להיות על יד אדם חשוב, זו זכות. לעבוד את ריבונו של עולם זו זכות, צריכים לשלם על זה, לא צריכים לקבל על זה כסף. זה המבט של תורת ארץ ישראל. בארץ ישראל צריך לעבוד את ה' באהבה, מרצון פנימי, יודעים שיש שכר ועונש אבל לא בגלל זה עובדים. אם אדם מכבד את אביו והוא יודע שאם הוא עוזר לאבא שלו, תמיד אבא שלו נותן לו תמורה, נותן לו מתנה, נותן לו משהו שהוא ביקש או רצה, אבל לא בגלל זה הוא עוזר לאבא. עוזרים לאבא בין כה וכה, גם אם לא יתן, כי רוצים לעזור לאבא, כי זה כיבוד אב ואם. עבודת ה' צריכה להיות בכל מצב ומאהבה.
מהתיקון המעשי מגיעים להבחנת הטוב והרע
נביא מדברי הגר"א בעניין זה. יש כאן הדרכה חינוכית. אומר הגאון, יש שני דברים שמטים את האדם מדרך הטוב, הדבר הראשון, שאינו רואה נכון, הוא הולך בחשכה ומחליף בין רע לטוב, הוא לא יודע מה טוב ומה רע, הוא חושב שהוא עושה מעשה טוב ובעצם זה מעשה רע, או להפך. הוא חוטא כי לא יודע שזה חטא. הוא חושב שהעבירה היא מצווה. דבר שני הוא יודע מה צריך לעשות, אבל הוא התרגל ללכת בדרך לא טובה, הוא שקוע בהרגלים שלו ולא מצליח להשתחרר מהם. על זה אומר הפסוק: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ" (ישעיהו מט, ט). כלומר יש כאלו שאסורים בהרגלים שלהם. הם יודעים מה נכון אבל הם כבר התרגלו, וקשה להם לשנות. על זה אומר הפסוק שיצאו מהמאסר הזה. ו'לאשר בחושך הגלו', יש כאלה שהם בחושך ולא רואים מה טוב ומה לא טוב והם טועים, אז העצה היא לצאת מהחושך ולגלות את הטעויות.
לשון הגאון מוילנא: "האסורים במאסר ההרגלים צריכים לצאת מהם, והטועים מחמת שחשכו עיניהם הגלו עיניהם לראות הטוב, ובזוהר אמרו על הפסוק הזה שהם המוץ והתבן, כי המוץ זה הקליפה שעוטפת את הפרי אז לא רואים את הפרי שהיא מסתירה אותו, והתבן זה הגבעול שהוא קשור בפרי וזה הרגליים ההרגלים. על שני אלו אמר ישעיהו הם הדרך חיים ותוכחת מוסר. התוכחה היא על העבר להבין שטעה ולא ראה נכון, והמוסר על להבא. לייסר את עצמו ולתקן את מעשיו להבא ולהשתחרר מהרגליו הרעים, וצריך קודם לתקן את ההרגלים ואז אפשר לראות מה נכון מה לא נכון. צריך להקדים המוסר ואז המבט יתיישר. ולכן אומר הפסוק 'לאמור לאסורים צאו' - מההרגלים הרעים שלכם ואחר כך ו'לאשר בחושך הגלו'. וזו הכוונה 'על כן יאמרו המושלים' אלו המושלים ביצרם ומתוך כך 'בואו חשבון' לברר הדרך הנכונה, ומתוך כך 'תיבנה ותיכונן' - תיבנה בעולם הזה ותיכונן בעולם הבא.
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
פסח שני
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה חשוב לשים לב כשמדליקים נרות שבת?
איך ללמוד אמונה?
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
לקום מהתחתית של התחתית
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
דברים פרשת דברים – השם אוהב אותך
הדור שסרב להיכנס לארץ טען שהשם שונא אותו ומכאן יש ללמוד על חשיבות האמונה בטוב ד' ואהבתו והמנוע לכיבוש וישוב הארץ
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת דברים
איך יתכן דמשה רבינו ע"ה וכל ישראל יסתפקו בטעות גדולה כזאת שהוא במשך ששה ימים. מט' באב ועד ט"ו באב. ומדוע לא נתייחד הדיבור עמו מיד כשכלתה גזרת מתי מדבר בעשירי באב. שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה, שֶׁאִם קָדַם וּבָא לְפָנֶיךָ, לֹא תְּסַלְּקֶנּוּ לָאַחֲרוֹנָה. מה ההוה אמינא דיש להקדים הדין של מאה מנה לדין פרוטה. והשכל מחייב כן שהרי לעני חשיב. וכן קי"ל דאין מעבירין על המצוות. סמוך למיתתו הוכיחן. למה חשש משה אם יוכיחם כמה פעמים. וגם אם אינם מקבלים תוכחה בפעם אחת מה יפעול אם יוכיחם קודם למותו פעם אחת, הלא סוף סוף לא יועילו ולא יתקנו את מעשיהם.
אחדות ומחלוקות אחדות ישראל - ערך עצמי
האם לאחדות בעם ישראל יש ערך עצמי בפני עצמו או שהיא כלי בלבד, האחדות היא יסוד רוחני והלכתי עצמאי ותמצית התורה כולה. האחדות והשלום הם תנאי הכרחי להשראת השכינה ולקבלת שפע וברכה, ואף דוחים גזרות קשות גם כאשר העם שרוי בחטא או בעבודה זרה. בשל מרכזיותה של האחדות, חכמים אף הקלו באיסורים הלכתיים כדי למנוע פירוד, בעוד שגישה של פירוד והתרחקות מהכלל נתפסת כחמורה ביותר ופוגעת ביכולת להופיע את השכינה בעולם.
תפילה ובית כנסת סודות התפילה
איך להעלות את התפילה שלכם רמה?
מתי חולצים תפילין? | סיום התפילה של השליח ציבור בקדיש תתקבל | מעלת "ברכו" על פני שאר הברכות | סיום הוויה בקריאת שמע | קידוש ה' במניין ובמסירות נפש | הבדלים בין סוגי הקדושות
מאמר שלישי המשך עבודת החסיד
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בתפיסתו של ספר הכוזרי אודות החשיבות המכרעת של השבת והמועדים בשמירה על קיומו וייחודו של עם ישראל לאורך שנות הגלות. בנוסף, השיעור מנתח את דמות "החסיד" המקפיד על קיום המצוות האלוהיות (העל-שכליות), ומשלב דיון וסיפורים מרתקים אודות מהותם ומקורם של חלומות.
מלחמת "חרבות הברזל" סולם יעקב בקיבוץ כרם שלום
השיעור עוסק בחזון היהודי של חיבור בין העולם הרוחני והגשמי, רעיון עמוק המשתקף דרך סולם יעקב וסודם של הכרובים בזמן חורבן בית המקדש. חזון אידיאלי זה בא לידי ביטוי מעשי בסיפורו מעורר ההשראה של קיבוץ כרם שלום, שהפך מקהילה חילונית מובהקת בקצה הארץ לסמל של אחדות, אמונה וחיים משותפים בין חילונים לדתיים.
אורות התשובה - הרב הראל כהן דור מסובך
אורות התשובה פרק ו פסקה ד'
הרב מלמד אותנו שהשיקוע בגסות החיים החומריים הוא השורש לפגמים המוסריים הטבעיים, והוא זה שמביא לנטיה מהמוסר האלוקי ומרידה במצוות ה'. אך כיוון שזה לא הטבע שלנו אלא זו מחלה- זה לא יתמיד, "התשובה היא תמיד מוכרחת לבוא ולהתגלות".
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו סמכות, אחריות ומשפט התורה
הקשר ההכרחי בין סמכות לאחריות במערכות המדינה, לצד בירור הזהות העמוק שמביאה עמה המלחמה הנוכחית לעם ישראל. השבת סמכות הדיון בדיני ממונות לבתי הדין הרבניים מהווה הזדמנות היסטורית לחשוף את הציבור הרחב לצדק, ליושר וליעילות של משפט התורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו מעמד בתי הדין בדיני ממונות
הרב מנתח את השלכות החוק החדש המשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בדיני ממונות כבוררים, ומשווה את מעמדם הרשמי לזה של בתי הדין הפרטיים. דרך בחינת מושגים הלכתיים ומשפטיים כגון "בית דין קבוע" ויכולת האכיפה של פסקי הדין, מוסבר כיצד פניית הציבור לבתי הדין השונים היא הדרך האמיתית להצמחת משפט התורה בישראל מלמטה למעלה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו אחריות הדיינים ודין אמת לאמיתו
השיעור עוסק באחריותם הכבדה של הדיינים ובתפקידם להשכין את השכינה בישראל על ידי פסיקת "דין אמת לאמיתו". הרב מדגיש כי על פסיקת ההלכה להתאים למציאות המשתנה ולהתיישב עם השכל הישר והסברה, בפרט בתחום דיני הממונות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו דיני בוררות ומעמד בתי הדין
השיעור עוסק בדיני בוררות ובסוגיית "זה בורר לו אחד" (זבל"א), תוך בחינת ההבדל ההלכתי בין פנייה לבורר מוסכם לבין התדיינות בפני בית דין קבוע. המרצה מציג את שיטותיהם של גדולי הפוסקים בנושא, ומדגיש את מעמדם הייחודי של בתי הדין הרבניים הממלכתיים כבתי דין קבועים המייצגים את כלל הציבור. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת סמכות בתי הדין לממונות
השיעור עוסק במאבק ההיסטורי והמשפטי להשבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות כבוררים מוסכמים, תוך סקירת פסקי דין ותהליכי חקיקה מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרב מדגיש את תפקידו הקריטי של בית המדרש בפיתוח משפט התורה והתאמתו למציאות המודרנית, לצד קריאה לציבור הרחב לבחור להתדיין על פי דין תורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת דיני ממונות לבתי הדין
בשיעור זה עומד הרב על חשיבותו המכרעת של משפט התורה לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומתאר את המאמצים ההיסטוריים להקמת בתי דין לדיני ממונות בארץ ובתפוצות. בהמשך לכך, הרב קורא לנציגי הציבור לפעול להענקת סמכות ותוקף חוקי עצמאי לבתי דין אלו, במטרה להנגיש את משפט התורה לכלל הציבור ולחזק את מעמדו העצמאי במדינה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו תפקידם של בתי הדין בתיקון המציאות
לימוד דיני ממונות אינו נועד רק לפתרון סכסוכים אקראיים בקודש, אלא מהווה כלי מהותי להדרכת הכלל ולתיקון החברה. תפקידו של בית הדין הרבני הוא ליזום ולפעול בשיתוף עם המחוקקים לתיקון המציאות מראש, ובכך להביא לחברה מתוקנת וערכית יותר המונעת מחלוקות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת משפט התורה: מאבק של אמת מול שקר
במהלך שיעורו, מציג חה"כ שמחה רוטמן את מאחורי הקלעים של הליכי החקיקה להשבת סמכויות בתי הדין הרבניים, תוך חשיפת הפער בין הטיעונים המשפטיים הרשמיים לבין המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי פסק הדין ששלל סמכויות אלו. בדבריו הוא מדגיש את החשיבות ההיסטורית והערכית של חיזוק משפט התורה במדינת ישראל כחלק מתהליך שיבת המשפט העברי למקומו הראוי. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
יסודות התורה והאמונה חזרת עשרת השבטים והשותפות עם הציונות החילונית
בהמשך וכהשלמה לשיעורים הקודמים על משיח בן יוסף וסגולת ישראל בא השיעור הנוכחי. בהמשך להבנה שמשיח בן יוסף הוא מנהיגם של עשרת השבטים עסקנו גם בסוגיית חזרתם לעתיד לבוא. וכמו כן, בהמשך ובדומה לדברינו על משיח בן יוסף גם בדברינו על חזרת עשרת השבטים הבחנו בין העניינים העיקריים לבין הדקדוקים המשניים שבסוגייה. עוד עסקנו בקשיים שהיו בשותפות עם הציונות החילונית, וביארנו את דרכם של רבותינו שהדריכו להשתתף עימהם מתוך הכרעותיהם בסוגיית נקיטת היוזמה המעשית לקידום הגאולה בידינו, ובסוגיות מהות סגולת ישראל והיחס לכופרים מישראל בדורותינו.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן השגות רוח הקודש
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ז'
השיעור עומד על הפער שבין השגות החול המפוצלות, המפעילות את כוחות האדם (כמו שכל, רגש ודמיון) בנפרד, לבין השגות הקודש – המאחדות את כלל הכוחות לחוויה רוחנית שלמה שנובעת ממקור אלוקי עליון. לאור הבדל זה מסביר הדובר כי בימי "בין המצרים", האבלות העמוקה על חורבן המקדש היא למעשה על אובדן אותה מדרגת תפיסה רוחנית ואחדותית, שרק מתוך הבנת חסרונה נוכל באמת להצטער ולשאוף לתיקון.