- משנה וגמרא
- כתובות
בביאור קושיית הגמרא נחלקו הראשונים. התוס' (ד"ה ולדרוש) מסביר את הקושיא כפשוטה, מדוע חז"ל אפשרו למנהג העם להתקיים ולא עמדו בתוקף על שמירת התקנה להינשא ברביעי, הרי גם אם יבעלו להגמון לא יהיה להן עוון וגם לא ייאסרו על בעליהן.
הרא"ה (ד"ה האי סכנה) לא אבה בהסבר זה כי סבר שוודאי נכון נהגו ולא היה לנו להזיזן ממנהגן, שהרי אף אם אין זה איסור וגם לא ייאסרו על בעליהן סוף סוף הן ייאנסו. לפיכך פירש שהקושיא הייתה רק על הלשון, מדוע הברייתא קראה לכך סכנה ולא אונס, הרי מצד הסכנה היה ניתן לדרוש להן שמותר וממילא לא היו מסתכנות ואין כאן אלא אונס. כלומר, משמע שלפני שנמצא הפיתרון לעבור ליום שלישי היו מוסרות נפשן ומסתכנות, ועל כך שואלים מדוע אז לא דרשו להן שאינן מחוייבות להסתכן.
התוס' התייחסו לאפשרות פירוש זו אך דחו אותה שלפיה לא יובן תירוץ הגמרא שלא רצו לדרוש "משום פרוצות". הפרוצות נענות להגמון ברצון בין אם חז"ל ידרשו שמותר ובין אם לאו, ואם כן, אם הדיון הוא כדברי התוס' לאחר שנמצא הפיתרון של יום שלישי, יובן התירוץ שאיננו רוצים לדרוש, כי בכך נרוויח שגם הפרוצות יינשאו ביום שלישי ולא ייבעלו להגמון, אך אם מדובר לפני שנמצא הפיתרון של יום שלישי והקושיא היא למה לא דרשו לצנועות לא להסתכן אלא להיבעל, מה נרוויח בכך שלא נדרוש הרי הפרוצות בכל מקרה ייבעלו ברצון, בין אם נדרוש בין אם לאו. עוד מקשה, שאם מדובר לפני שנמצא הפיתרון, משמעות התירוץ היא שכדי שהפרוצות לא ייבעלו לרצון אנו מסכנים את הצנועות ומאפשרים להן למסור את נפשן למרות שאינן חייבות. אם מדובר אחרי מציאת הפיתרון, הן לא יסתכנו אלא יינשאו בשלישי. רש"י (ד"ה איכא) מסביר את תירוץ הגמרא, שדווקא אם ידרשו שמותר זה יגרום לפרוצות להקל בכך ולעשות ברצון. מכך שטרחו להסביר זאת מוכח שהבינו את קושיית הגמרא כהסבר הרא"ה.
לכאורה הקושי שמחמתו הרא"ה ורש"י נמנעו מלפרש את הגמרא כפשוטה הוא אכן מאוד קשה, וכפי שהועלה הקושי בצורה מפורשת יותר בשיטה מקובצת בשם הקונטרסים (ד"ה עוד כתב): "וכי משום כדי שתתקיים תקנת חכמים של שקדו נניח בנות ישראל ליבעל לעובד כוכבים?!". ובצורה יותר חריפה הקשו באחרונים (ראה אשל אברהם לרב אברהם יעקב ניימארק, ועוד), מכך שמותר אפילו להרוג את הרודף אחר נערה מאורסה כדי להצילה מפגמה, ואם כן כל שכן שיש לבטל משום זה תקנת חכמים. יתירה מזו הקשה הלבוש מרדכי (לגרמ"מ אפשטיין, סימן ה), שהגמרא בהמשך אומרת שאם היה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן, מחתנים אותם מהר אפילו ביום שני, כי אחרת תיפסד הסעודה. ואם משום כך לא חשו לתקנתם, לא יחושו בשביל פגם הכלה שתיבעל להגמון?!
לכאורה צריך לומר באופן מחודש שהתוס' סברו שתקנה זו חשובה ביותר כדי לשמור על טהרת בתי ישראל שלא יחיו כל חייהם באיסור, ולצורך כך אף העדיפו שכולן ייבעלו להגמון על מנת שלא יהיו כאלו שיחיו כל חייהם באיסור. אגב, השיטה מקובצת הקשה מצד תקנת שקדו, כלומר שתקנו שלא יינשאו בראשון אלא ברביעי כדי שישקדו על הסעודה, ולגבי תקנה זו לא נכונה תשובתנו, אך נראה לומר שאכן אילו הייתה אפשרות שיינשאו בראשון ודאי היה לנו לאפשר זאת, אך אולי מציאותית לא היה מועיל כי ההגמון היה בודק הן בראשון הן ברביעי, ולכן היה צריך לפתוח את האפשרות לכל הימים, אך מלשון הגמרא זה קצת דחוק, כי משמע שנהגו רק בשלישי או ברביעי וזה הספיק למנוע את האונס משום שגם ספק בין שני ימים (50 אחוז) היה מונע מן ההגמון לבוא כי לא היה עוקר נפשו בשביל ספק 1 .
אולם יש להוסיף ולהקשות, שכלל אין תועלת בתקנה, שהרי מטרתה היא שאם האשה זינתה ונאסרה על בעלה הוא יכול לדעת על ידי כך שימצא פתח פתוח, והרי אם תיבעל להגמון ודאי שפתחה יהיה פתוח ולא יוכל לדעת כלום?!
והנה, הגמרא בהמשך שואלת "וליעקריה?", כלומר, מדוע לא עקרו לגמרי את התקנה, ומשיבה שגזירה עשוייה להיבטל ולכן אין לעקור תקנת חז"ל מפני גזירה זמנית. לאור זאת, יש להשיב לפי התוס', שלמרות שהתקנה כלל לא יעילה לזמן הגזירה מכל מקום לא רצו לחז"ל לבטלה, כי העדיפו את התיקון של בתי ישראל לאורך כל הדורות על פני הפגם הזמני של בנות ישראל בתקופת הגזירה.
לעומת זאת לשיטת הרא"ה, עדיף לעקור את התקנה כדי שלא ייפגמו, ודברי הגמרא שאין לעקור את התקנה לא באו לומר שלכן הנשים ייפגמו, שהרי לדעתו נכון לקיים את מנהגן להינשא בשלישי, ואם כן שאלת הגמרא הייתה, אם בין כה וכה אנו מעלימים עין ומאפשרים להן להחזיק במנהגן להינשא בשלישי, מדוע לא נעקור לגמרי את התקנה, ועל כך משיבים שאנו מעדיפים להשאיר ב"אופן רשמי" את התקנה ולאפשר בפועל לעבור עליה מאשר לעקור אותה כדי שלאחר שתיעקר הגזירה יחזרו לתקנה.
הגר"מ שטרנברג זצ"ל (עיונים משיעורי הרב מרדכי, "ולדרוש להו", אות ב) משיב על הקושי בדברי התוס' באופן אחר, ומסיק מגודל הקושיא שברור שהמציאות הייתה שרוב הנשים הצליחו להסתתר ורק אחוז קטן מאוד מהן נקלע לאונס בפועל.
על פי זה הוא מתרץ קושי נוסף שהעלה הקובץ שיעורים (אות ט), מדוע הנישאות ביום רביעי היו מותרות לבעליהן, הרי אף שההגמון אנסן, הן אלו שהכניסו עצמן לאונס זה בכך שבחרו להינשא ביום רביעי, וכשם שאסתר נאסרה לבעלה למרות שוודאי לא באה לבית אחשוורוש במטרה להיבעל אלא שידעה בבירור שאם תיכנס תיאלץ להיבעל, ומכאן שגם מי שמכניסה עצמה לאונס, ואפילו אם עשתה זאת בהיתר, מוגדר המעשה כרצון ונאסרת. הקובץ שיעורים עצמו מתרץ שאכן המכניסה את עצמה לאונס נחשבת כאנוסה ולכן אצלנו נחשב אונס, אולם אצל אסתר היא הייתה מעוניינת גם במעשה האונס עצמו על מנת שהקירבה תסייע בפיוס ומשיכת לבו של אחשוורוש להצלת עם ישראל.
אולם החפץ חיים (לה"ר כלל ו באמ"ח יז) למד מאסתר שהמכניס עצמו לאונס נחשב לעושה ברצון, ומוכח מדבריו שהבין את הסיפור במגילת אסתר באופן אחר. ההיבעלות לאחשוורוש לא הייתה חלק מהתוכנית לגרום לו להיענות לבקשתה אלא רק הדיבור עימו אלא שהבינה וידעה שאם תבוא אליו ודאי תיאלץ גם להיבעל בעל כרחה. בדרך זו הלך גם הרב מרדכי זצ"ל, ולפי זה, כל אדם המכניס עצמו לאונס נחשב כעשיית המעשה ברצון, גם אם המעשה עצמו נעשה בכפייה.
לאור זאת חוזרת הסתירה מסוגייתנו, מדוע הנישואין ביום רביעי לא הופכים את ההיבעלות להגמון להיחשב כרצון. מתרץ הרב מרדכי לדרכו, שאסתר ידעה בוודאות שתיאנס ולכן נחשב כרצון, אולם רוב הנישאות הצליחו להישמט ולכן אין זה מוגדר כרצון. לפי דבריו תתורץ גם שאלתנו השנייה, שלכאורה אין תועלת בתקנה. לדבריו התועלת נותרת גם בזמן הגזירה, כי הואיל ורוב הנשים לא נתפסו על ידי ההגמון, יכול להתברר לבעל אם פתחה פתוח.
גם לפי שיטת הרא"ה ורש"י תהיה תועלת גדולה אם נאמר שהמציאות הייתה כדבריו שרק אחוז קטן נקלע לאונס, שהרי ביארנו שהיה שלב ראשון בו עדיין הייתה סכנה כי טרם התחיל המנהג להינשא בשלישי והצנועות מסרו נפשן כדי לא להיבעל, ולכאורה קשה מדוע מיד הצנועות לא התחילו להינשא בימים אחרים למרות שידעו שהן מסכנות את נפשן. קושיא זו לא תהיה קשה אם נאמר שרק אחוז קטן נתפסו, משום שבמציאות כזו אכן רצו לאחוז בתקנת חז"ל להינשא ביום רביעי ולא חששו שיגיעו לכלל סכנה.
להיכנס לאונס ולפיקוח נפש
כפי שנתבאר, נחלקו האחרונים אם כניסה מרצון למצב של אונס מחשיבה את מעשה האונס כרצון. לפי הקובץ שיעורים רק אם יש רצון בעצם מעשה האונס נחשב הדבר לרצון אולם הכניסה מרצון עצמה למצב של אונס לא מחשיבה את המעשה כרצון, ואילו החפץ חיים סובר שגם הכניסה מרצון מחשיבה את מעשה האונס כרצון.
עשיית מעשה ברצון במצב של אונס ובמצב של פיקוח נפש
כאמור, לדעת כולם אם יש רצון בעצם המעשה נחשב הדבר לרצון אף שהכריחו את האדם לכך. לפי זה, אם מכריחים אדם לעשות עבירה אך הוא גם רוצה בה הוא עובר עבירה, וכך אשה שאונסים אותה בכח אך היא גם שמחה ורוצה בכך עוברת עבירה.
הגר"מ שטרנברג מסביר שזה דווקא באונס, ששם סיבת הפטור היא שלא רצה, ולכן אם רצה עובר, אולם בפיקוח נפש מסתבר שעצם המציאות מתירה לעבור את העבירה (ולא חוסר רצונו), ובפרט אם הטעם הוא כדברי רש"י (סנהדרין עד ע"א) משום חביבות נפשם של ישראל, ולפיכך אם אדם נאלץ לעבור עבירה מחמת פיקוח נפש והוא שמח בכך ורצה בעבירה בכל זאת אין לו איסור. דבריו יובנו בעיקר לפי השיטה שמותר לאדם להכניס את עצמו לפיקוח נפש 2 .
על פי זה הוא מתרץ את שיטת רש"י וריב"ם בסוגייתנו. הגמרא יישבה את קושייתה מדוע לא דרשו להם שאונס מותר, שאם היו דורשים כן היו הפרוצות נבעלות ברצון. רש"י (ד"ה איכא פרוצות) מסביר שהואיל והיו נבעלות ברצון היו נאסרות על בעליהם, ומדוייק מדבריו שעצם העובדה שהיו עוברות איסור ונבעלות ברצון לא הייתה מספיקה למנוע מאיתנו לדרוש שאונס מותר, אלא ההימנעות מהדרשה הייתה רק בגלל שהיו נאסרות על בעליהן, וצריך להבין מדוע. גם מהריב"ם מוכח שצעד בדרך זו, שהרי הוכיח מסוגייתנו כנגד רבנו תם האומר שהנבעלת לגוי ביאתו כביאת בהמה ואינה נאסרת לבעלה, ולכאורה רבנו תם יתרץ שלא נאסרה, והביאור בסוגייתנו הוא שנמנעו מהדרשה כדי שלא יעברו איסור, אולם ריב"ם כנראה הבין שאי אפשר לפרש כך אלא מוכרחים לפרש כרש"י, וצריך להבין מהו הכרח זה.
מבאר הגר"מ שטרנברג על פי דבריו, שהואיל וכאן מדובר בפיקוח נפש ולא רק באונס, גם אם יש רצון אין זה נחשב לאיסור, ולכן מוכרחים לומר שכל הבעיה היא רק מצד שנאסרות על בעליהן. הטעם שנאסרות על בעליהן למרות שלא נחשב כאיסור הוא שאמנם כלפי שמיא אין כאן עבירה אך כלפי הבעל ודאי יש מעילה אם היה להם רצון, וכדברי המהרי"ק שהאיסור לבעל אינו תלוי באיסור כלפי שמיא אלא במעילה בבעל. בשיטת רבנו תם נצטרך לומר שחלק וסבר שגם בפיקוח נפש ההיתר הוא רק משום חוסר הרצון, ואם יש רצון עובר על האיסור גם במציאות של פיקוח נפש.
^ 1.אולי בגלל ששלישי לא היה מחמת תקנה קבועה אלא רק מנהג, תחושת הספק גדולה יותר, אך אילו תקנו להינשא בראשון או ברביעי כן היה עוקר נפשו למרות הספק. עוד יתכן (ר' יונן עמית), שמחשבתו הייתה גם על הטווח הארוך, ולכן הואיל ומדובר רק במנהג ולא בתקנה, ידע שאילו יגיע בימי שלישי מיד ישנו את מנהגם ליום אחר.
^ 2.ראה קובץ שיעורים אות יב, שציין שבקובץ הערות הביא את מחלוקת הראשונים בכך וביאר שכנראה נחלקו אם הותרה או דחויה, אולם כאן הוסיף שלפי המבואר כאן (לפי שיטתו) שמותר להכניס את עצמו לאונס למרות שוודאי דחויה ולא הותרה צריך לומר שגם אם דחויה מותר להכניס עצמו לפיקוח נפש.
מתנות בחינם
שלושה שותפים באדם
אנחנו בצד של החזקים!
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך לא להישאר בין המצרים?
איך ללמוד אמונה?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
הסבר מדרש והלכה מבן איש חי
הרב יצחק בן יוסף | ו' אלול תשפ"ד
עלון א-ת פ-ש כי תצא תשפ"ד
רבנים שונים | אלול תשפ"ד
פרשת כי תצא- לקחת אחריות
הרב יצחק חי זאגא | ח' אלול תשפ"ד
