בית המדרש

  • מדורים
  • פתחי אמונה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
7 דק' קריאה
המגילה לדורות
ידועים דברי חז"ל (מגילה יד, א) על כך שנבואה שנצרכה לדורות נכתבה ומה שלא שנצרך לא נכתב. במקביל לזאת, ישנו ביטוי של חז"ל (יומא ה, ב; כתובות ג, א) 'מאי דהוה הוה', ומה צורך יש בלדון בעניין השייך לעבר? אלא, אם בכל זאת דנים בו על כרחך יש בו לימוד לדורות. מכאן נבוא לעיין מעט בעניינו של פורים. לכך, יש לעיין במגילה בכדי ללמוד ולהבין את גודל הנס, וכן ללמוד ממנה דרך תשובה ומסירות נפש.
עם ישראל נמצא במצב של גזירת כליון מוחלט, אין יוצא מהגזירה. הקושי הגדול הוא לא רק מעצם הגזירה אלא מכך שנגזר עליהם במשך שנה להיות תלויים ועומדים בחרדה מהבאות, גם לאחר החלפת שלטון המן הרשע על ידי מרדכי הצדיק. שכן, אחשוורוש לא ביטל את האגרות הקודמות אלא נתן אפשרות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם.
מה התכלית של כל המהלך הזה? מה הגורם שהביא לגזירה הרעה ומה היה התיקון? לאחר בירור שאלות אלו, צריכים אנו ללמוד לימינו אנו מהו הדבר שהוצרך לדורות אתו עלינו ליישם ולתקן.

שורשי המציאות
יש שדרשו עולם מלשון העלם, רבש"ע מסתתר ונעלם בעולמו בבחינת 'אל מסתתר' (ישעיהו מה, טו). הנהגת ה' בעולמו איננה גלויה, ועל כן נראה כאילו המאורעות המתרחשים בעולם הינן פועל יוצא של מהלכים טבעיים-חומריים שקדמו להם. אך חז"ל למדונו אחרת. בהרבה מקומות בדברי חז"ל אנו מוצאים הסברים לאירועים שונים שכולם סובבים סביב ציר מרכזי והוא – המציאות של העולם הזה נגזרת ממציאות רוחנית עליונה. כמובן שאין להכחיש את מראה העיניים, אך יש לדעת ששורש ההתרחשויות השונות עמוק יותר.
ביחס לחורבנות בתי המקדש מבארים חז"ל (יומא ט, ב):
מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. ...אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם.
על פניו השאלה איננה ברורה. בית ראשון נחרב בשל מסעות הכיבוש של האימפריה הבבלית בכל האיזור של המזרח התיכון ואילו בית שני חרב בשל השתלטות הרומאים על הארץ וכיבושה. אז מה אם כן השאלה 'מפני מה חרב'?!
אלא, חז"ל מלמדים אותנו שסיבת החורבן הייתה בשל רקבון רוחני עמוק שאפשר לבבלים ולרומאים להחריב את המקדש. כאשר עם ישראל במצב רוחני ירוד הוא אינו מסוגל להחזיק במקדש והחורבן הוא פשוט פועל יוצא. ואלו הם דברי המדרש (שיר השירים רבה פרשה ג):
אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל אילולי ממרום עשו מלחמה עמי את היית יכולה לי, אילולי שלח אש בעצמותי את היית יכולה לי, הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת.
ומסביר נפש החיים (שער א, ד):
ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו. לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה. בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח''ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום. הרבה יותר ממה שהחריב נ''נ וטיטוס. כי הלא נ''נ וטיטוס לא עשו במעשיהם שום קלקול כלל למעלה כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועי''כ היה להם כח לנ''נ וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה. כמו שארז''ל קמחא טחינא טחינת. הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה החריבו רק נוה מטה.

סיבת הגזירה בפורים
עקרון זה נכון אף ביחס להבנת השתלשלות סיפור המגילה. וכך אומרת הגמרא (מגילה יב, א):
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! אמרו לו: אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם...
גם כאן לכאורה שאלתם לא מובנת, שכן ברור במגילה עצמה שהסיבה לגזירה היא שנאת המן לישראל שהתפרצה למימדים מפחידים עקב יחסו של מרדכי להמן. ועוד יש לתמוה על התשובה לתלמידים, מדוע לא ענה להם רבי שמעון בר יוחאי את אשר כולם מבינים?!
אלא, כפי שראינו ביחס לחורבן, גם כאן השאלה הייתה על השורש הרוחני, הקלקול הפנימי שמחמתו התחייבו בכליה. התלמידים תמהו 'מה החטא החמור, השורש המקולקל שהביא לכל הסיפור הקשה של המגילה?' ורצה רבי שמעון לראות האם הצליחו תלמידיו להעמיק בהתבוננות במצב הדור, במדרגתו הרוחנית. ואכן, גם השואלים ענו במישור הרוחני מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש, אולם לדעת רבי שמעון בר יוחאי שורש הקלקול נעוץ במקום אחר והוא בהשתחוות לצלם. בכל אופן, לפי שני הצדדים היו אלו חטאים שאיפשרו את המציאות הקשה של שליטת המן בישראל עד כדי סיכון כל האומה.

התיקון הפנימי
אם שורש החורבן מצוי בעולמות הרוחניים, ממילא גם התיקון למציאויות מסובכות טמון בהתעוררות רוחנית. הנביאים צועקים לעם לתקן את מעשיהם ולא להשען על המהלכים המדיניים השונים. פעולה מקבילה הייתה אצל מרדכי, יושב בתענית בשק ואפר וקורא לתיקון דרכי עבודת ה'. אף באסתר שמוסרת את עצמה כפשוטו 'וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' (ד, טז), רואים את יסוד ההתרוממות הרוחנית כפעולה המכריעה, בבקשתה ממרדכי 'לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן (שם). וכך הוא אצל כל העם שקיבלו את הדרכת מרדכי ואסתר ונקהלו כולם להתפלל לה' ולשוב בתשובה. ולבסוף, ישנה אף קבלת תורה מחודשת ע"י העם המתבטאת בקיום המצוות שחידשו אז חז"ל, כדברי חז"ל בשבת 'הדור קבלוה בימי אחשוורוש' (פח, א).
אחר שהשלב הפנימי תוקן יש ערך בהשתדלות המעשית במהלכים המדיניים-פוליטיים שנעשו. לעיתים הפעולות הארציות הן הן הנדרשות כביטוי למצב רוחני מחודש ומרומם יותר. ולכן אין לזלזל בהם.

עניינו של עמלק
לאחר ההבנה שהתיקון של כל תופעה נעוצה בחיזוק פנימי יש לעיין בימי הפורים מה הביא את כוחו של עמלק לגבור על ישראל.
אין לומר מה מקום יש לשאלות אלו, שכן התורה מצווה אותנו למחות את שמו מעל פני האדמה! דבר זה ודאי נכון, אך בפועל מצווה זו לא מעשית כיום שהתערבבו האומות, ויש מקום ללמוד על ההתמודדות עם הכח הרוחני של עמלק.
אנו יודעים שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום (אבות ד, ג). ואף כלפי עמלק ניתן לומר זאת. כתוב בתהלים (קח, ה) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ ושואל הזוהר והרי כתוב עד שמים חסדך? עונה הזוהר שיש שני סוגי חסדים: עליון ותחתון. הרב זצ"ל (מידות הראיה, אהבה, ו) לומד מכאן שאפילו לעמלק יש תיקון כלשהו, הרב מסייג שכמובן זוהי מדריגה גבוהה מאד ליחוד נשגב זה ולא עבודה מעשית כלל ועיקר. והוסיף מו"ר ראש הישיבה שאין המדובר בכל צדיק, אלא דווקא בגדולים ומיוחדים. הרצי"ה בהערה (טו) מבאר את דברי הרב שכתב: 'ונכלל הכל באהבה עליונה' – שה' מחיה את כל היצורים. ונמצאנו למדים שעצם החיות היא הוראה על כך שיש תפקיד וייעוד.
עם זאת, יש מקום גם לפשוטי העם שכמותי להתבונן במהותה של אומה זו שהיא האנטיתזה של ישראל. וזאת בכדי להבחין האור מהחושך וכן ללמוד כיצד לנצחם באופן פשוט יותר. אם כן, מה היה תפקידם של עמלק?
בכדי להבין את מהות עמלק נעזר במדרש חז"ל שאומר שעמלק זרק את מילותיהם של ישראל כלפי מעלה (תנחומא תצא, י). מעשה עמלק בעצם נובע מזלזול בקדושה בכלל ובקדושת הגוף בפרט.

כבוד וזלזול
הזלזול הוא מבט נפשי-פנימי המוציא את הערך מכל דבר והופכו לזול, הסתכלות המערערת את המוסכמה עליה נשען אותו העניין. לעומתו, יש את יסוד הכבוד. הכבוד, הוא המבט הפנימי, עמדה נפשית, הרואה את המשקל החיובי, הערך שיש בכל דבר. כפי שפתחנו לכל דבר יש ערך ולכן כל ליצנות אסורה לבד מליצנות על עבודה זרה (מגילה כה, ב), כיון שכאן הוצאת הערך היא נכונה, כל מה שנוגד את השייכות של רבש"ע לעולמו הוא חסר ערך.
בעל ה'שפתי חיים' מבאר שהמפגש הראשון בין ישראל לעמלק והפגיעה בנו הייתה כדברי חז"ל כתוצאה מרפיון ידים שהיה לישראל, שמחמתו היה בכח עמלק לחדור אל נפשם, כיון שגם עצם הרפיון הוא זלזול במדרגה מסוימת. דרך אותו הזלזול, במדרגת מה, נוצרה איזו נקודת השקה וכך יכלו להם לישראל.
גם במפגש בין ישראל לעמלק המסופר במגילה, ניתן להבין על פי חז"ל שיסודו בחוסר כבוד הראוי לקדושה. אצל ישראל, ההשתחוות לצלם או אפילו הסעודה הייתה הופעה חיצונית של מקום בנפש אשר מזלזל בקודש, מקום שאינו מעריך דיו ועל כן הוא מאפשר את ההשתתפות בחגיגה שעניינה לחגוג את חורבן ישראל.

עמלק וספק
וכאן אנו מגיעים להבין את תפקידו המקורי של עמלק. מקורו של הזלזול מהו? מה הביא אדם לתחושות חוסר הערכה ביחס לדעות או למעשים טובים? התשובה לכך היא כאמור התבוננות שכלית חסרה במקרה הטוב או מבט שמקורו ברשעות במקרה הרע.
הרב זצ"ל (מועדי הראי"ה, פורים) דרש באופן פורימי את הפסוק "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית לו, כב) לאחר שנשאל מה הקשר בין פסוק זה לפורים. 'כל עניין פורים מתחיל שם' – תמנע רצתה להדבק בבית האבות ולא קבלוה ולכן נשאה לאליפז והגמרא אומרת ש'יצא ממנה עמלק שציער את ישראל' (סנהדרין צט, ב). ומסיימת הגמרא שהיו צריכים לקבלה. כלומר, אז התחיל הריחוק, והתיקון, הקירוב, היה בגיור שעשה מרדכי לרבים מעמי הארץ.
כלומר, לכתחילה היה מקום לקבל את עמלק, ואולי אפשר לומר שאף לעתיד, שהרי פוסק הרמב"ם שמקבלים גרים מעמלק. אם כן, מה היה תפקידם המקורי?
ידועה הגימטריה של עמלק-ספק, הרב חרל"פ מבאר שתפקידם היה לעורר את הספק. תפקיד הספק באופן כללי הוא לעורר לבירור מעמיק יותר. כל סוגיה ועניין הדורש העמקה לא יכול להתקדם מבלעדי שאלות נוקבות ובדיקת המוסכמות. ומבחינה זו של אפשרות העמקה יש מקום לספק. אמנם עמלק חטא וקיבע את הספק במקום ודאי, באומרו 'הודאי הוא שאיננו יודעים כלום וממילא הכל הוא כלום'.
יסוד הספק מוציא את הערך המוחלט מכל דבר והופך כל דעה או מחשבה לחסרת בסיס. במצב שכזה כל אדם יכול להתנהג לפי דחפים נמוכים וללא ריסון פנימי באופן מכוון. וזאת ראה עמלק ובכך רצה: הפקרות וחוסר שליטה, יצריות ושלטון התאוות. הצדקת הבהמיות נעשית ע"י הטלת ספק בכל קדוש ובכל מוסכמה. וכמובן, יחד עם הספק כרוך הוא הזלזול העמוק. שהרי פעולה הנראית לי חסרת פשר שבני אדם משקיעים בה ומתמסרים אליה מכל הבחינות השונות גורם לי לזלזול בהם ובמעשיהם. זלזול זה גורם באופן ישיר לקירור הלהט והשמחה שבעשיית רצון ה' כיון שגם בעיני המקיים כבר נמצא אותו קול האומר לו לזלזל בזה.
ומכיוון שעמלק בנוי על הטלת הספק בכל, הזלזול בכל, מכאן התנגדותו העזה לקדושת הגוף של ישראל, לדידו אין מושג של קדושה ובודאי לא בגוף. ולכן עמלק זורק מילותיהם, והמן גוזר דווקא על הגופים ולא על הצדדים הרוחניים. אף אם המן הרשע עצמו לא חשב על כל הסיבות לשנאת ישראל כפי שהסברנו, צריך לדעת שיש דברים שנובעים מ'שרו של עמלק' ולא בהכרח ממוחו של המן.

תיקון מעשי
לאחר שהבנו שעיקר התיקון צריך להעשות בפנימיות, נוכל להתרכז כראוי ביחס לעבודת ה' שכנגד לכוחות עמלק. התיקון המעשי הוא למחות את שמו בפועל על רשעותו. אך בעבודת ה' הפנימית, כנגד הקולות המטילים ספק צריך לבנות בניין נפשי ודאי ויציב באמונה ויראת שמים. כמו כן, לתת מקום ולכבד כל תכונה ובפרט ע"י שמחה, ובכך בעזרת ה' יתברך נזכה להתרומם מכח ההתמודדות ולהדבק יותר בתורה ונותנה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il