בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תצא
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
17 דק' קריאה 62 דק' צפיה

הלכות תקיפה במלחמה


ניהול מלחמה בשטח האויב


בפרשת השבוע כתוב: "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ" (דברים כא י). צבא ישראל יוצא מארץ ישראל לתקוף ולנהל את המלחמה בשטח האויב. גם בציווי על ניקיון מחנה היוצאים למלחמה כתוב "כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע" (דברים כג י). וכך גם בפרשת משפטים, בציווי על הכוהן שמחזק את הלוחמים לפני היציאה לקרב: "כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (דברים כ א).


ניהול מלחמה בשטחנו


כל זאת בניגוד למה שכתוב בספר במדבר על מלחמה בשטח מדינת ישראל: "וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם" (במדבר י ט). ושמעתי ממרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל שהתורה רומזת על אופן ניהול המלחמה הנכון. כשאתה מקדים ויוצא למלחמה על אויביך בשטחו - אתה מנצח ושובה ממנו שבי. אבל כשאתה ממתין לתקיפת האויב בשטח שלך ואתה מתגונן מהאויב, אתה בצרות מהַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם (עיין רש"ר הירש).


פירוש דומה מביא השם משמואל בשם סבו הרבי מקוצק שאומר לצאת למלחמה רוחנית כנגד היצר ולא לחכות שהוא יבוא אליך. הם מפרשים את הפסוקים על מלחמה רוחנית כי בימיהם לא הייתה מלחמה פיזית וצבא יהודי. אבל אין ספק כי פשט הפסוקים מדבר על מלחמה של ממש באויבים. וגם במלחמה של ממש התנועה הנפשית צריכה להיות תנועה של תקיפה בשטחו ולא התגוננות פסיבית תחת גדרות תיל וכיפות ברזל למיניהן.


ההגנה הטובה ביותר היא התקפה


מלשון הפסוק "וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה" ולא וְכִֽי־תָבֹ֨א אנו לומדים שגם כשנכשלת והאויב תקף בשטח שלך כי היית רדום – מהרגע שהתעוררת חובה עליך לקחת יוזמה ולהכתיב את סדר המלחמה. החובה הזאת רמוזה במילים "וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם". שעל פי הספרי יראה כי הכוונה לתקוף גם שכאשר האויבים הקדימו ויצאו עליכם ובאה מלחמה בארצכם, שההגנה הטובה ביותר היא התקפה.  


מה בין ששת הימים ליום הכיפורים


הדברים הללו חשובים מאוד לימינו. במלחמת ששת הימים הקדמנו לתקוף וניצחנו ניצחונות גדולים. במלחמת יום כיפור ושמחת תורה חיכינו ושילמנו מחירים כבדים מהצר הצורר שתקף אותנו. לפני המלחמה ההיא חשבנו לסמוך על חומת המגן של "קו ברלב" שהתברר כי אינה עוצרת שום תוקף. כך שקענו בתפיסה של התגוננות בחומות עזה, אשליה שהתנפצה בטבח שהיה בשמחת תורה. לו היינו לומדים את הפרשה הזו היטב ומיישמים אותה – לא היינו נכשלים בזה.


נלמד את ההלכה הזאת ונפיץ את הדרכת התורה כדי שתגיע לראשי הצבא ותנחה אותם לנהל קרבות בצורה שמנצחת ולא בצורה שמפסידה. כך נלחמו אבותינו, מאברהם אבינו, דרך משה ויהושע עד דוד המלך וניצחו. ומעשה אבות סימן לבנים.


התקפות פתע ליליות – שיטת אברהם אבינו


וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה – מעשה אבות סימן לבנים


המלחמה הראשונה של ישראל היא של אברהם בארבעת המלכים שפשטו על חמש ערי הכיכר, ובהם לוט בן אחיו. אברהם יודע שהם רבים וחזקים, הם ניצחו את חמשת מלכי הכיכר וקודם לכן השמידו את הענקים שבעבר הירדן המזרחי, ואברהם מבין שהדרך לתקוף אותם היא בחכמה ובניצול חוסר הערנות אחרי הניצחון שהיה להם על חמשת המלכים.


"וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק". אברהם מחלק את הצבא הקטן שלו ותוקף אותם מכיוונים שונים בלילה כשהם ישנים ובטוחים שהם המנצחים ולא שמים שום משמר. הוא נוסע כל הלילה מאזור סדום עד חובה אשר משמאל לדמשק, למעלה מ-200 קילומטר, מפתיע ומביא ניצחון: "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד).


מעשה אברהם סימן ליהושע


יהושע מאמץ את דרכו של אברהם. כשמתארגנים כל מלכי הכנענים לתקוף יחד את ישראל, "וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהושֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד" (יהושע ט). ההתארגנות מתפרקת כשהגבעונים מפחדים ומשלימים עם ישראל ואז מתארגנים מלכים כנגד הגבעונים. "וַיִּשְׁלַ֨ח אֲדֹנִי־צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם אֶל־הוֹהָ֣ם מֶֽלֶךְ־חֶ֠בְרוֹן וְאֶל־פִּרְאָ֨ם מֶֽלֶךְ־יַרְמ֜וּת וְאֶל־יָפִ֧יעַ מֶֽלֶךְ־לָכִ֛ישׁ וְאֶל־ דְּבִ֥יר מֶֽלֶךְ־עֶגְל֖וֹן לֵאמֹֽר: עֲלֽוּ־אֵלַ֣י וְעִזְרֻ֔נִי וְנַכֶּ֖ה אֶת־גִּבְע֑וֹן כִּֽי־הִשְׁלִ֥ימָה אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְאֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".


ההתארגנות היא לא כנגד ישראל, אבל יהושע קורא את המהלכים שבסופם יופנו כנגד ישראל ומקדים ותוקף בלילה. הוא עולה עם כל צבאו מבקעת הירדן להר במסע מפרך "וַיַּ֨עַל יְהוֹשֻׁ֜עַ מִן־הַגִּלְגָּ֗ל ה֚וּא וְכָל־עַ֤ם הַמִּלְחָמָה֙ עִמּ֔וֹ וְכֹ֖ל גִּבּוֹרֵ֥י הֶחָֽיִל: וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אַל־תִּירָ֣א מֵהֶ֔ם כִּ֥י בְיָדְךָ֖ נְתַתִּ֑ים לֹֽא־יַעֲמֹ֥ד אִ֛ישׁ מֵהֶ֖ם בְּפָנֶֽיךָ: וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יְהוֹשֻׁ֖עַ פִּתְאֹ֑ם כָּל־הַלַּ֕יְלָה עָלָ֖ה מִן־הַגִּלְגָּֽל: וַיְהֻמֵּ֤ם ה֙' לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּכֵּ֥ם מַכָּֽה־גְדוֹלָ֖ה בְּגִבְע֑וֹן וַֽיִּרְדְּפֵ֗ם דֶּ֚רֶךְ מַעֲלֵ֣ה בֵית־חוֹרֹ֔ן וַיַּכֵּ֥ם עַד־עֲזֵקָ֖ה וְעַד־ מַקֵּדָֽה". הולך בדרכו של אברהם.


גדעון ממשיך את המסורת


גם גדעון ממשיך את המסורת. כשבאים על ישראל עמים רבים למלחמה: "וּמִדְיָ֨ן וַעֲמָלֵ֤ק וְכָל־בְּנֵי־קֶ֙דֶם֙ נֹפְלִ֣ים בָּעֵ֔מֶק כָּאַרְבֶּ֖ה לָרֹ֑ב וְלִגְמַלֵּיהֶם֙ אֵ֣ין מִסְפָּ֔ר כַּח֛וֹל שֶׁעַל־שְׂפַ֥ת הַיָּ֖ם לָרֹֽב". גדעון מבין שהוא לא יכול לנצח אותם מספרית, ועל כן צריך להשתמש בתחכום ובגורם ההפתעה. אחרי העידוד שהוא מקבל מהקב"ה הוא ממשיך את דרך אבותיו, ובראש האשמורה האמצעית של הלילה הוא תוקף עם מספר מועט של חיילים.


המילה אשמורה תיכונה מלמדת שיש לפחות שלוש אשמורות בלילה (ברכות ג ע"א). המילה אשמורה באה מהמילה שמירה של המשמרות שמתחלפות בשליש מהלילה. כשגדעון תוקף בראש האשמורה התיכונה זה אומר שמתחיל משמר חדש לשמור על המחנה הגדול של מדיין ועמלק ובני קדם. הם עדיין אפופים בשינה וזו השעה שמגיע גדעון לתקוף ולהפיל אימה.


"וַיָּבֹ֣א גִ֠דְעוֹן וּמֵאָה־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־אִתּ֜וֹ בִּקְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה רֹ֚אשׁ הָאַשְׁמֹ֣רֶת הַתִּֽיכוֹנָ֔ה אַ֛ךְ הָקֵ֥ם הֵקִ֖ימוּ אֶת־ הַשֹּֽׁמְרִ֑ים וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁ֣וֹפָר֔וֹת וְנָפ֥וֹץ הַכַּדִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר בְּיָדָֽם: וַֽ֠יִּתְקְעוּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָרָאשִׁ֥ים בַּשּֽׁוֹפָרוֹת֘ וַיִּשְׁבְּר֣וּ הַכַּדִּים֒ וַיַּחֲזִ֤יקוּ בְיַד־שְׂמֹאולָם֙ בַּלַּפִּדִ֔ים וּבְיַ֨ד־יְמִינָ֔ם הַשּׁוֹפָר֖וֹת לִתְק֑וֹעַ וַֽיִּקְרְא֔וּ חֶ֥רֶב לַֽה֖' וּלְגִדְעֽוֹן: וַיַּֽעַמְדוּ֙ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֔יו סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיָּ֧רָץ כָּל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה וַיָּרִ֖יעוּ וַיָּנֽוּסוּ" (שופטים ז). כמו גדעון יהושע ואברהם, פרקי התנ"ך מלמדים שכך פעלו ישראל לאורך כל הדרך.


תחבולות המלחמה של יהודה המכבי


היוונים, שחיים הרבה שנים אחר כך, למדו את השיטה ומתכוונים לתקוף את יהודה המכבי פתע בלילה. "ויקם גורגיאש לילה ויבחר חמשת אלפים איש רגלי ואלף פרשים. ויקרבו בלאט אל מחנה היהודים להתנפל פתאום עליהם, ואנשי המצודה (המתייוונים) היו להם לעיניים". יהודה היה חכם מגורגיאש,  מנצל את המהלך שלו, מקדים ויורד בלילה עם חייליו המעטים להכות את הבסיס שממנו יצא גורגיאש עם כל חייליו, בבסיס נמצאים בדרך כלל החיילים החלשים יותר.


"ויהי כי ראו הגויים את מחנה היהודים נוסעים לקראתם, ויצאו גם הם מן המחנה, ויסעו במערכה לקראתם". לחיילי יהודה לא היה מספיק נשק, אבל הייתה להם מספיק חכמה בשביל להפחיד את היוונים "ואנשי יהודה תוקעים בשופרות. ויפגעו באויביהם, וינגעו לפני בני ישראל, וינוסו דרך הערבה. ויזנבו את הנחשלים בהם וידלקו אחריהם עד חצרון ועד שדה אדום מול אשדוד ויבנה, ויפלו מהם כשלושת אלפים איש".


אחרי שיהודה מכה את מחנה הבסיס של גורגיאש הוא נפנה להילחם בגורגיאש שהסתובב מתוסכל כל הלילה בחיפושיו אחרי יהודה. "וישא גורגיאש את עיניו, וירא כי נסו אנשיו וכי הוצת אש במחנה, כי הקיטור עלה השמיימה, ויראהו את אשר נעשה. ויהי בראותם את יהודה וחילו ערוכי מלחמה עומדים במערכה, וייבהלו מאוד, ויפנו עורף וינוסו אל ארץ הגויים" (מקבים א ד).


וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם – רק אם לא עשו לישראל דבר


גם כשהקדימו והתקיפו אותך – קח את היוזמה


למדנו שצריך להקדים לתקוף. מה עושים אפוא כשהאויב הקדים ותקף? כך קורה כשעמלק רואה את ישראל שיוצאים ממצרים, עבדים שלרובם הייתה נפש שפלה. הוא מנצל את המצב ובמסע מזורז מגיע מערד לרפידים לזנב בישראל "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה). אומר משה ליהושע: לא נחכה שהוא יחליש אותנו ויצבור כוח למתקפה מכרעת שלהם בתוך מחנה ישראל, נקדים ונתקיף אותם בשטחי הכינוס שלהם.


 "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהושֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". צא ממחנה ישראל ותקוף אותם בשטחים שלהם. "וַיַּחֲלשׁ יְהושֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז). אחרי הניצחון הזה מסביר ה' למשה כי מלחמת עמלק זו היא חלק ממלחמה כוללת. לכן צריך לזכור תמיד את אשר עשה לנו עמלק ולא להיות שאננים. להילחם בהם כי הם אויב קבוע.


שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם


במלחמת עמלק משה לא שולח דברי שלום לעמלק. במלחמת סיחון הוא שולח דברי שלום. "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר" – "אע"פ שלא צווני המקום לקרוא לסיחון לשלום למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואעפ"כ פתח להם בשלום. אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר, 'ממדבר קדמות' - ממך למדתי שקדמת לעולם. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי. במתון" (דברים ב כו ורש"י שם).  כשסיחון לא מקבל את היד המושטת לשלום, נלחמים בו ישראל מלחמת חורמה, ולא משאירים לו שריד.


כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם – צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים


גם במלחמה עם מדיין אין קריאה לשלום: "ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) 'כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם', היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה" (מהר"ל גור אריה בראשית לד). ולא עוד אלא שה' אומר למשה דע לך כי הזנות של מדיין היא חלק ממתקפה של המדיינים שמטרתה להחליש את ישראל ואחר כך להילחם בהם. "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר" (במדבר כה). לכן "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם".


או דברי שלום – או מלחמת חורמה


לפני כיבוש הארץ מציע יהושע לכנענים שלום או מלחמה. "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח - יברח. וחזר ושלח מי שרוצה להשלים - ישלים. וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה – יעשה". הגרגשים קיבלו את ההצעה והלכו לארץ אחרת. הגבעונים מבינים באיחור כי טעות להילחם עם ישראל ומערימים להשלים עם ישראל. מסביר הרמב"ם שהערמה הזאת הייתה מיותרת "אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון? לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו ולא ידעו משפט ישראל, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום" (רמב"ם מלכים פרק ו ה). אם הגבעונים היו באים ומבקשים שלום גם אחרי שישראל נכנסו לארץ ישראל - היו מקבלים אותם גם בלי הערמה והתחפושת (לדעת הראב"ד כשישראל עברו את הירדן הגבעונים איחרו את המועד ולכן נאלצו להתחפש).


לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים


וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר


בכל מלחמות יהושע, החל מהמלחמה בעמלק, ה' עוזר עזרה גדולה למי שנלחם. המציאות של "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" הייתה רק ביציאת מצרים שעם ישראל לא היה בשל כלל להילחם. נפשם הייתה שפלה כנפש עבד משועבד ולכן ה' נלחם להם. אבל בזמן יהושע הם כבר היו גיבורים ולכן ה' עוזר להם רק אחרי שעם ישראל נלחם בכל כוחו.


אפילו ביריחו, שבנס פלאי נפלו החומות, עם ישראל לא יושב שלוב ידיים. אחרי נפילת החומות הם נלחמים מלחמת חורמה באנשי יריחו. "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר" (יהושע פרק ו כ).


וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם – וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל


כך קורה כשמלכי הצפון מתארגנים יחד למלחמה על יהושע. "וַיֵּצְא֣וּ הֵ֗ם וְכָל־מַֽחֲנֵיהֶם֙ עִמָּ֔ם עַם־רָ֕ב כַּח֛וֹל אֲשֶׁ֥ר עַל־שְׂפַת־הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב וְס֥וּס וָרֶ֖כֶב רַב־מְאֹֽד: וַיִּוָּ֣עֲד֔וּ כֹּ֖ל הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֹ֜אוּ וַיַּחֲנ֤וּ יַחְדָּו֙ אֶל־מֵ֣י מֵר֔וֹם לְהִלָּחֵ֖ם עִם־יִשְׂרָאֵֽל". במי מרום (יש אומרים שמי מרום הוא הר מירון. י"א ימת החולה. י"א יראון, וי"א מרון א-ראס בלבנון).


יהושע לא קורא להם לשלום פעם נוספת. הוא רואה אותם מתארגנים למלחמה, מקדים במתקפת פתע "וַיָּבֹ֣א יְהוֹשֻׁ֡עַ וְכָל־עַם֩ הַמִּלְחָמָ֨ה עִמּ֧וֹ עֲלֵיהֶ֛ם עַל־מֵ֥י מֵר֖וֹם פִּתְאֹ֑ם וַֽיִּפְּל֖וּ בָּהֶֽם". כאשר ישראל עושים את שלהם ונלחמים, ה' מסייע להם משמים לתת ניצחון מושלם "וַיִּתְּנֵ֨ם ה֥' בְּיַֽד־יִשְׂרָאֵל֘ וַיַּכּוּם֒ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם עַד־צִיד֣וֹן רַבָּ֗ה וְעַד֙ מִשְׂרְפ֣וֹת מַ֔יִם וְעַד־בִּקְעַ֥ת מִצְפֶּ֖ה מִזְרָ֑חָה וַיַּכֻּ֕ם עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־לָהֶ֖ם שָׂרִֽיד" (מקובל לזהות את משרפות מים באתר מדרום לראש הנקרה. שם היו מייבשים מי ים לייצר מלח).


רוח ה' מעודדת, ורוח ה' מנצחת


כך היה גם כשעם ישראל היה משועבד בתקופת השופטים לכושן רשעתיים. המלחמה הראשונה היא של עתניאל בן קנז: "וַיַּעַבְד֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתַ֖יִם שְׁמֹנֶ֥ה שָׁנִֽים: וַיִּזְעֲק֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־ה֔' וַיָּ֨קֶם ה֥' מוֹשִׁ֛יעַ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיּֽוֹשִׁיעֵ֑ם אֵ֚ת עָתְנִיאֵ֣ל בֶּן־קְנַ֔ז אֲחִ֥י כָלֵ֖ב הַקָּטֹ֥ן מִמֶּֽנּוּ". עם ישראל משועבד אין נשק או ידע בלחימה, אבל אפשר לעורר אותו לגבורת הרוח שיודעת לנצח. לכן ה' מציב מנהיג שידע לאזור אומץ ולפתוח במלחמה לשחרר את העם מהגויים.


התורה מספרת בחטא המרגלים כי לכלב הייתה רוח טובה רוח אחרת: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (במדבר יד כד). גם עתניאל אחיו כמוהו מרומם את הרוח "וַתְּהִ֨י עָלָ֥יו רֽוּחַ־ה֘' וַיִּשְׁפֹּ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֵּצֵא֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּתֵּ֤ן ה֙' בְּיָד֔וֹ אֶת־כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתַ֖יִם מֶ֣לֶךְ אֲרָ֑ם וַתָּ֣עָז יָד֔וֹ עַ֖ל כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתָֽיִם: וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיָּ֖מָת עָתְנִיאֵ֥ל בֶּן־קְנַֽז" (שופטים ג). פעמיים עזרה מה'. גם גבורה לצאת למלחמה, וגם גבורה לנצח במלחמה.


אהוד בן גרא – ה' עוזר ללוחמים


את הכלל הזה רואים גם אצל אהוד בן גרא שמארגן את העם להילחם במשעבד המואבי. "וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' וַיְחַזֵּ֨ק ה֜' אֶת־עֶגְל֤וֹן מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ל כִּֽי־עָשׂ֥וּ אֶת־הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י הֽ': וַיֶּאֱסֹ֣ף אֵלָ֔יו אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן וַעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֗לֶךְ וַיַּךְ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־עִ֥יר הַתְּמָרִֽים: וַיַּעַבְד֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־עֶגְל֣וֹן מֶֽלֶךְ־מוֹאָ֔ב שְׁמוֹנֶ֥ה עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה".


אהוד הורג בעורמה את עגלון מלך מואב. עד שאנשי עגלון מגלים כי המלך נהרג, מארגן אהוד את עם ישראל המשועבד 18 שנים לתקוף את מואב. "וַיְהִ֣י בְּבוֹא֔וֹ וַיִּתְקַ֥ע בַּשּׁוֹפָ֖ר בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיֵּרְד֨וּ עִמּ֧וֹ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָהָ֖ר וְה֥וּא לִפְנֵיהֶֽם". הוא אומר להם: ה' ייתן את אויביכם בידיכם אם תרדפו אחריהם ותעשו את שלכם. "וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ רִדְפ֣וּ אַחֲרַ֔י כִּֽי־נָתַ֨ן ה֧' אֶת־אֹיְבֵיכֶ֛ם אֶת־מוֹאָ֖ב בְּיֶדְכֶ֑ם וַיֵּרְד֣וּ אַחֲרָ֗יו וַֽיִּלְכְּד֞וּ אֶת־מַעְבְּר֤וֹת הַיַּרְדֵּן֙ לְמוֹאָ֔ב וְלֹֽא־נָתְנ֥וּ אִ֖ישׁ לַעֲבֹֽר: וַיַּכּ֨וּ אֶת־מוֹאָ֜ב בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא כַּעֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ כָּל־שָׁמֵ֖ן וְכָל־אִ֣ישׁ חָ֑יִל וְלֹ֥א נִמְלַ֖ט אִֽישׁ: וַתִּכָּנַ֤ע מוֹאָב֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תַּ֖חַת יַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ שְׁמוֹנִ֥ים שָׁנָֽה" (שופטים ג, כז-ל).


הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ


את הכלל הזה מלמדת דבורה את ברק. אחרי שאהוד בן גרא מת חוזרים ישראל לסורם "וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' וְאֵה֖וּד מֵֽת: וַיִּמְכְּרֵ֣ם ה֗' בְּיַד֙ יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחָצ֑וֹר וְשַׂר־צְבָאוֹ֙ סִֽיסְרָ֔א וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בַּחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִֽם: וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־ה֑' כִּ֠י תְּשַׁ֨ע מֵא֤וֹת רֶֽכֶב־בַּרְזֶל֙ ל֔וֹ וְ֠הוּא לָחַ֞ץ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל בְּחָזְקָ֖ה עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה". דבורה מעודדת את ברק למרוד ביבין מלך כנען ולהילחם. "וַתִּשְׁלַ֗ח וַתִּקְרָא֙ לְבָרָ֣ק בֶּן־אֲבִינֹ֔עַם מִקֶּ֖דֶשׁ נַפְתָּלִ֑י וַתֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲלֹ֥א צִוָּ֣ה׀ ה֣' אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵ֤ךְ וּמָֽשַׁכְתָּ֙ בְּהַ֣ר תָּב֔וֹר וְלָקַחְתָּ֣ עִמְּךָ֗ עֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ מִבְּנֵ֥י נַפְתָּלִ֖י וּמִבְּנֵ֥י זְבֻלֽוּן".


למרות ההבטחה ברק מסכים לצאת למלחמה רק עם דבורה. הם מתארגנים למלחמה בהר תבור. וסיסרא נכנס למלכודת הרים עם הצבא הגדול שלו. "וַיַּזְעֵ֨ק סִֽיסְרָ֜א אֶת־כָּל־רִכְבּ֗וֹ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ רֶ֣כֶב בַּרְזֶ֔ל וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ מֵחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִ֖ם אֶל־נַ֥חַל קִישֽׁוֹן". דבורה מאפשרת לברק להיבהל מהעוצמה של מרכבות הברזל הרבות ומעודדת אותו לתקוף: "ק֗וּם כִּ֣י זֶ֤ה הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן ה֤' אֶת־סִֽיסְרָא֙ בְּיָדֶ֔ךָ הֲלֹ֥א ה֖' יָצָ֣א לְפָנֶ֑יךָ. וַיֵּ֤רֶד בָּרָק֙ מֵהַ֣ר תָּב֔וֹר וַעֲשֶׂ֧רֶת אֲלָפִ֛ים אִ֖ישׁ אַחֲרָֽיו".


ה' עוזר לברק ולחייליו שנלחמו. "וַיָּ֣הָם ה֠' אֶת־סִֽיסְרָ֨א וְאֶת־כָּל־הָרֶ֧כֶב וְאֶת־כָּל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה לְפִי־חֶ֖רֶב לִפְנֵ֣י בָרָ֑ק וַיֵּ֧רֶד סִֽיסְרָ֛א מֵעַ֥ל הַמֶּרְכָּבָ֖ה וַיָּ֥נָס בְּרַגְלָֽיו". ברק מתעודד מהנס אבל לא סומך עליו וממשיך ברדיפה אחרי צבאו הגויים. "וּבָרָ֗ק רָדַ֞ף אַחֲרֵ֤י הָרֶ֙כֶב֙ וְאַחֲרֵ֣י הַֽמַּחֲנֶ֔ה עַ֖ד חֲרֹ֣שֶׁת הַגּוֹיִ֑ם וַיִּפֹּ֞ל כָּל־מַחֲנֵ֤ה סִֽיסְרָא֙ לְפִי־חֶ֔רֶב לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר עַד־אֶחָֽד" (שופטים ד, יג-טז).


הסכנות שבהתבצרות


ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם


כנגד המעלה של התקיפה, יש סכנה בהתבצרות. כך מלמד משה את המרגלים כשהוא שולח לבדוק את הכנענים בארץ ישראל: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב". איך יודעים אם נפש העם חזקה או חלשה? עונה רש"י תשובה מיוחדת: "סימן מסר להם אם בפרזים יושבין חזקים הם שסומכין על גבורתם ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם".


פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם


מכאן נבין למה זכריה הנביא מתנבא על ירושלים ואומר שהיא עיר פרזות וזה סימן של עוצמה. "וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב ח-ט). ישיבת כל הארץ בפרזות נאמרה בספר יחזקאל על גוג מלך מגוג "וְאָמַרְתָּ אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת אָבוֹא הַשֹּׁקְטִים ישְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם ישְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם" (יחזקאל לח, י-יא).


הציתו מלחמה במתבצרים


על הסכנה שבהתבצרות אנחנו קוראים בספר שופטים (ט) במלחמה של בני שכם באבימלך. הם בורחים מאבימלך ומתבצרים במגדל המבוצר "וַֽיִּשְׁמְע֔וּ כָּֽל־בַּעֲלֵ֖י מִֽגְדַּל־שְׁכֶ֑ם וַיָּבֹ֣אוּ אֶל־צְרִ֔יחַ בֵּ֖ית אֵ֥ל בְּרִֽית: וַיֻּגַּ֖ד לַאֲבִימֶ֑לֶךְ כִּ֣י הִֽתְקַבְּצ֔וּ כָּֽל־בַּעֲלֵ֖י מִֽגְדַּל־שְׁכֶֽם: וַיַּ֨עַל אֲבִימֶ֜לֶךְ הַר־צַלְמ֗וֹן הוּא֘ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּוֹ֒ וַיִּקַּח֩ אֲבִימֶ֨לֶךְ אֶת־הַקַּרְדֻּמּ֜וֹת בְּיָד֗וֹ וַיִּכְרֹת֙ שׂוֹכַ֣ת עֵצִ֔ים וַיִּ֨שָּׂאֶ֔הָ וַיָּ֖שֶׂם עַל־שִׁכְמ֑וֹ וַיֹּ֜אמֶר אֶל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־עִמּ֗וֹ מָ֤ה רְאִיתֶם֙ עָשִׂ֔יתִי מַהֲר֖וּ עֲשׂ֥וּ כָמֽוֹנִי: וַיִּכְרְת֨וּ גַם־כָּל־הָעָ֜ם אִ֣ישׁ שׂוֹכֹ֗ה וַיֵּ֨לְכ֜וּ אַחֲרֵ֤י אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ וַיָּשִׂ֣ימוּ עַֽל־הַצְּרִ֔יחַ וַיַּצִּ֧יתוּ עֲלֵיהֶ֛ם אֶֽת־הַצְּרִ֖יחַ בָּאֵ֑שׁ וַיָּמֻ֜תוּ גַּ֣ם כָּל־אַנְשֵׁ֧י מִֽגְדַּל־שְׁכֶ֛ם כְּאֶ֖לֶף אִ֥ישׁ וְאִשָּֽׁה". אסון דומה קרה לעם היהודי שהתבצר בירושלים אחרי חומותיה בשני חורבנות המקדש.


מלחמת יהונתן בפלישתים – המתגונן מפסיד


ההתבצרות היא גם מעמד נפשי. את הסוד הזה מבין יהונתן שרואה את ישראל משועבדים לפלישתים. הוא תוקף והורג את נציב פלישתים הממונה על העבריים השפוטים "וַיַּ֣ךְ יוֹנָתָ֗ן אֵ֣ת נְצִ֤יב פְּלִשְׁתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּגֶ֔בַע וַֽיִּשְׁמְע֖וּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וְשָׁאוּל֩ תָּקַ֨ע בַּשּׁוֹפָ֤ר בְּכָל־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר יִשְׁמְע֖וּ הָעִבְרִֽים" (שמואל א יג). הפלישתים הם רבים מאוד ומצוידים בנשק שאין לעם ישראל. "וּפְלִשְׁתִּ֞ים נֶאֶסְפ֣וּ׀ לְהִלָּחֵ֣ם עִם־יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁלֹשִׁ֨ים אֶ֤לֶף רֶ֙כֶב֙ וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ פָּרָשִׁ֔ים וְעָ֕ם כַּח֛וֹל אֲשֶׁ֥ר עַל־ שְׂפַֽת־הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב וַֽיַּעֲלוּ֙ וַיַּחֲנ֣וּ בְמִכְמָ֔שׂ קִדְמַ֖ת בֵּ֥ית אָֽוֶן".


חלק מהעם בורח, אבל יהונתן תוקף ומבין שהעוצמה הפיזית של הפלישתים לא מעידה על עוצמה פנימית אמיתית. הוא עושה מבחן אומץ לפלישתים והם נכשלים במבחן: "וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־הַנַּ֣עַר׀ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו לְכָה֙ וְנַעְבְּרָ֗ה אֶל־מַצַּב֙ הָעֲרֵלִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה ה֖' לָ֑נוּ כִּ֣י אֵ֤ין לַֽה֙' מַעְצ֔וֹר לְהוֹשִׁ֥יעַ בְּרַ֖ב א֥וֹ בִמְעָֽט: וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו עֲשֵׂ֖ה כָּל־אֲשֶׁ֣ר בִּלְבָבֶ֑ךָ נְטֵ֣ה לָ֔ךְ הִנְנִ֥י עִמְּךָ֖ כִּלְבָבֶֽךָ: וַיֹּ֙אמֶר֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֹבְרִ֖ים אֶל־הָאֲנָשִׁ֑ים וְנִגְלִ֖ינוּ אֲלֵיהֶֽם: אִם־כֹּ֤ה יֹֽאמְרוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ דֹּ֕מּוּ עַד־הַגִּיעֵ֖נוּ אֲלֵיכֶ֑ם וְעָמַ֣דְנוּ תַחְתֵּ֔ינוּ וְלֹ֥א נַעֲלֶ֖ה אֲלֵיהֶֽם: וְאִם־כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ וְעָלִ֔ינוּ כִּֽי־נְתָנָ֥ם ה֖' בְּיָדֵ֑נוּ וְזֶה־לָּ֖נוּ הָאֽוֹת"


הפלישתים לא מעיזים לצאת מהמגננות שלהם, הם רק מלגלגים על העברים: "הִנֵּ֤ה עִבְרִים֙ יֹֽצְאִ֔ים מִן־הַחֹרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר הִתְחַבְּאוּ־שָֽׁם". יהונתן מבין שהם חלשים, תוקף ומנצח.  "וַתְּהִי֩ חֲרָדָ֨ה בַמַּחֲנֶ֤ה בַשָּׂדֶה֙ וּבְכָל־הָעָ֔ם הַמַּצָּב֙ וְהַמַּשְׁחִ֔ית חָרְד֖וּ גַּם־הֵ֑מָּה וַתִּרְגַּ֣ז הָאָ֔רֶץ וַתְּהִ֖י לְחֶרְדַּ֥ת אֱלֹהִֽים. וְכֹל֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמִּֽתְחַבְּאִ֤ים בְּהַר־אֶפְרַ֙יִם֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי־נָ֖סוּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וַֽיַּדְבְּק֥וּ גַם־הֵ֛מָּה אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה: וַיּ֧וֹשַׁע ה֛' בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַ֨מִּלְחָמָ֔ה עָבְרָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָֽוֶן".


מלחמת דוד בגוליית – בלי מיגון של שריון קשקשים


את העניין הזה מבין דוד שהיה חברו הטוב ביותר של יהונתן. הוא רואה את גוליית משוריין מכף רגל ועד ראש "וְכ֤וֹבַע נְחֹ֙שֶׁת֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשִׁרְי֥וֹן קַשְׂקַשִּׂ֖ים ה֣וּא לָב֑וּשׁ וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶֽׁת: וּמִצְחַ֥ת נְחֹ֖שֶׁת עַל־רַגְלָ֑יו וְכִיד֥וֹן נְחֹ֖שֶׁת בֵּ֥ין כְּתֵפָֽיו: וחץ וְעֵ֣ץ חֲנִית֗וֹ כִּמְנוֹר֙ אֹֽרְגִ֔ים וְלַהֶ֣בֶת חֲנִית֔וֹ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת שְׁקָלִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו". דוד מבין שגוליית עם הפה הגדול הוא גם פחדן גדול מאוד.


הקללות שלו מעידות על החולשה שלו. אם הם כאלה גיבורים, למה במשך 40 יום הם לא תוקפים את ישראל? הצבא שלהם עלול לאבד רסן ולהתפזר. שאול וישראל לא קולטים את החולשה של הפלישתים, "וַיִּשְׁמַ֤ע שָׁאוּל֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַפְּלִשְׁתִּ֖י הָאֵ֑לֶּה וַיֵּחַ֥תּוּ וַיִּֽרְאוּ מְאֹֽד". דוד לעומתם מבין ולכן הוא מסרב ללבוש שריון, ולא עוד אלא שהוא תוקף ורץ לקראת הפלישתי שהולך לקראתו.


"וְהָיָה֙ כִּֽי־קָ֣ם הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּקְרַ֖ב לִקְרַ֣את דָּוִ֑ד וַיְמַהֵ֣ר דָּוִ֔ד וַיָּ֥רָץ הַמַּעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את הַפְּלִשְׁתִּֽי". הוא לא מפחד מהפלישתי הענק, הוא יודע שהוא איום ריק מתוכן ומנצח אותו בקלות. אחריו מבין עם ישראל שהפלישתים הם כלום ורודפים אחריהם "וַיָּקֻ֣מוּ אַנְשֵׁי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וִיהוּדָ֜ה וַיָּרִ֗עוּ וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔ים עַד־בּוֹאֲךָ֣ גַ֔יְא וְעַ֖ד שַׁעֲרֵ֣י עֶקְר֑וֹן וַֽיִּפְּל֞וּ חַֽלְלֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ בְּדֶ֣רֶךְ שַׁעֲרַ֔יִם וְעַד־גַּ֖ת וְעַד־עֶקְרֽוֹן" (שמואל א יז).


אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם


בשיר התודה שלו דוד מלמד אותנו איך להילחם. אל תחכה לאויב. תמיד תהיה היוזם. אל תתמגן בכל מיני גדרות וחומות. אל תעודד את הפחד ואת הפסיביות. תקוף בחכמה ברגע הנכון ואל תניח לאויב עד שמסיימים את המערכה. "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי" (שמואל ב' כב, מח). אמן ואמן.


מצווה וצריך


סיפר מתי גולדשטיין: הייתי אחראי על הכוננות במד"א בירושלים בתקופה הקשה של הפיגועים שאחרי הסכמי השלום של אוסלו. בתקופה ההיא היו אוטובוסים מתפוצצים, דקירות, דריסות, מחבלים עם חגורות נפץ. אסון של ממש. כחלק מזה היינו צריכים לבנות תוכניות להיערכות למלחמה ולמקרה אסון שלא יקרה. 


ביום שישי בצהריים התחילה מלחמת לבנון השנייה, ולפני שהתגייסתי בצו 8 הבנתי שצריכים לעלות הרבה אמבולנסים בשבת לצפון, מדובר במהלך שכרוך בהרבה חילול שבת של הרבה מאוד נהגים וצוותים נלווים. נסעתי לרב אליהו זצ"ל, שאיתו הייתי בקשר טוב, והוא קיבל אותי אליו למרות שזה היה בערב שבת בין השמשות.


אמרתי לרב שכנראה תפרוץ מלחמה בשעות הקרובות וצריכים להעלות אנשים עם אמבולנסים, דבר שכרוך בחילול שבת. אמרתי את דעתי, שזה ספק פיקוח נפש, כי ייתכן שישראל תירה עליהם טילים והם לא יירו חזרה. אבל אפשר גם שהם ימטירו על חיפה ועל יישובי הצפון מאות ואולי גם אלפי טילים. 


ביקשתי מהרב שיכריע האם להעלות את האמבולנסים או לא. השיב לי הרב: לא רק שצריך, אלא חובה להעלות אותם. הוא גם הוסיף ואמר: אם צריך שאני אהיה על אחד האמבולנסים, אני אהיה. ואם צריך לחלק אוכל, אני מוכן לחלק. 


ביקשתי מהרב לכתוב את הדברים, והוא נענה ברצון. יש אצלי עדיין המכתב שהרב כתב שמצווה וצריך. הרב אמר את הדברים כל כך במתיקות, עד שכולם הבינו שצריך לעשות את זה ולא לחכות שהטילים יגיעו.  


 


לא למלחמת אחים. האם יכולה להיות מלחמת אחים כמו בימי בית שני, עד כדי מצב של "מכירה" לגויים?


אתה רואה שאנחנו במחלקות גדולה כבר שנתיים, עם הפסקה חלקית בתחילת המלחמה. נשמעות מילים חריפות מאוד. אבל בשום מצב אין מכות או שפיכות דמים. כל זאת בגלל שיש בתוכנו זיכרון נורא של המחלוקת שהביאה את חורבן בית שני. ולכן אני מאמין גדול שהעם יישאר מאוחד אחרי המחלוקת הזו, כמובן צריך לעשות הכול שלא להתקרב כלל לסכנת מלחמת אחים. כי במצב כזה, גם אם אנחנו לא מרימים יד איש על אחיו, הגויים מקבלים אומץ להשמיד להרג ולאבד כמו שראינו בשמחת תורה.


 


 


טוב חלקם ונעים גורלם. איך אפשר לחזק חייל שנמצא בפלוגה שמורכבת ברובה מחילוניים, וכמה מהם מזלזלים מאוד בלימוד התורה ובדתיים?


חייל שנלחם למען עם ישראל – יש לו מעלה גדולה מאוד. כך כותב הפלא יועץ "ולמצוה רבה יחשב למציל גוף או ממון ישראל, וכל שכן וקל וחומר אם הוא מציל נפשות לקוחים למות שהוא מזכה נפשו כאלו קיים כל התורה כולה. שהרי אמרו (סנהדרין לז, א) 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא'. ועל כגון זה אמרו (ברכות כז, א) 'אפלו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרמון'. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל". והוא כותב אחר כך שיש לחיילים הללו שכר גדול מאוד. "מה טוב חלקם ומה נעים גורלם". ולכן למרות שיש בהם החיסרון שאמרת, תסתכל עליהם בעין טובה ותגיד להם את מעלתם הגדולה. ובעזרת ה' כשהם יבינו שה' מסתכל עליהם בעין חיובית, גם הם יסתכלו על ה' בעין טובה. חשוב מאוד לא לדבר איתם דברים שיעוררו אותם לדבר רע על דתיים. חכמינו אמרו כי מי שמדבר שבח על אדם בפני השונא שלו – גורם לו לדבר לשון הרע. לכן תדבר עליהם רק דברים טובים, ויצאו מהם דברים טובים מאוד.


 


 


מדרון חלקלק. האם יש מקרים שעדיף שבת תלבש מכנסיים רחבים מאשר חצאית צמודה מעל הברך?


צריך לומר לכל בת: אל תלבשי מכנסיים. כל ההיתרים של בנות ללבוש מכנסיים, הם היתרים קלושים מאוד. ובאמת לבישת מכנסיים היא מדרון חלקלק שגורר אחריו ירידה רוחנית במישורים רבים. תזכרי שלבוש הוא סוג של הגדרה עצמית. אם את רוצה להגדיר את עצמך כדתייה, תתלבשי כמו דתייה. אל תלבשי את הבגד שמסמל חילוניות. ה' איתך.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il