^ 1.. לשיטת ר"ח נאה עפ"י הרמב"ם ועוד ראשונים, שיעור טפח - 8 ס"מ, וממילא שבעה טפחים - 56 ס"מ, עשרה טפחים - 80 ס"מ, אמה - 48 ס"מ, ועשרים אמה - 9.60 מטר. (לנו"ב וחזו"א שיעור טפח - 9.6 ס"מ, אמה - 57.6 ס"מ). אמנם ממדידות עדכניות התברר ששיעור טפח לפי הרמב"ם והראשונים הוא 7.6 ס"מ, ואמה - 45.6 ס"מ כמבואר בהרחבות, וכך הלכה כמבואר בפ"ה שבת כט, 1, ובהרחבות. אמנם כאן כתבתי בדרך כלל כשיטת ר"ח נאה, וכמה סיבות לכך: א) במשך כשני דורות היה מקובל לחשב לפיה.
ב) להלכה צריך לחשב טפח שוחק כדי לצאת מהספק (סוכה ז, א; מ"ב תרלג, ב). לרוה"פ מדובר בתוספת של כשני אחוז (שעה"צ שסג, ס), ובזה התקרבנו כמחצית הדרך לשיעור ר"ח נאה. ויש סוברים שצריך להוסיף יותר (עיין בהרחבות). ג) הסיבה העיקרית, שטפח לשיטתו הוא מספר עגול - 8 ס"מ, ואילו לשיטה המדויקת 7.6, וכדי להקל על הלומדים, נכון לכתוב מספר עגול. וכן נהגו חכמים שנתנו שיעורים עגולים לפי טפח ואמה. אמנם כאשר הדבר נוגע להלכה, העיקר כפי החישוב המדויק. ולכן כאשר יוצאת משיטת ר"ח נאה קולא, לעניין עשרים אמה ולבוד, כתבתי כשיטה העיקרית להלכה. וגם בזה לא דקדקתי לציין את שברי המספרים, אלא פעמים שכתבתי מספר עגול, כמו בשיעור עשרים אמה כ-9 מטר, כאשר לחישוב המדויק הוא 9.12 מטר (ולשיעור ר"ח נאה כ-9.60 מטר). ובשיעור לבוד כתבתי כ-22 ס"מ (המדויק 22.8).
^ 2.. זה טעם הרמב"ם. ולרש"י סוכה טו, ב, וטז, א, גזרו חכמים שהואיל ובאו מכלי, נשאר עליהם האיסור. כלים המקבלים טומאה מדברי חכמים בלבד, כדוגמת שולחן שאין בו כלי קיבול, וכן מעדר ומגרפה, אם נשברו, לדעת הרבה פוסקים כשרים לסכך, שהרי גם במצבם השלם הם פסולים מדברי חכמים בלבד, ואין גוזרים גזרה לגזרה, וכ"כ פמ"ג. ומ"א החמיר. ולסיכום כתב במ"ב תרכט, י, כבכורי יעקב, שבשעת הדחק אפשר להקל. כתב בערוה"ש תרכט, ה, שאם שבר את הכלים כדי להכשירם לסכך - כשרים. ויש מפקפקים בזה, על סמך שו"ע תרכט, ו, שגם אם הסיר את דפנות המחצלת פסולה (עיין מקראי קודש סוכות א, יד, ושבט הלוי ג, צה). עוד בעניין זה כתב בציץ אליעזר יג, סו, שדעת הרב סלנט ששברי כלים פסולים, כל עוד ניכר עליהם מה היו לפני כן, אבל אם השתנו לגמרי - כשרים. ולכן התיר קרשים שנוסרו מארגזים ולא ניכר מקורם. ובחזון עובדיה עמ' יז-יח, החמיר. ואם באו מארגזים שמחזיקים ארבעים סאה כשרים בוודאי.
^ 3.. לדעת רבים, לכתחילה די שקרני חמה ייראו דרך הסכך (רש"י, ר"ן, מאירי ועוד). ולרמב"ם לכתחילה צריך שיראו בלילה דרך הסכך כוכבים גדולים הנראים ביום. ויש אומרים שלכתחילה יראו בלילה כוכבים רגילים (ב"ח, קרבן נתנאל). ובמקומות קרים יש מקום לעבות את הסכך למרות שעל ידי כך יראו רק קרני חמה ביום (מהרי"ל, בכור"י, מ"ב תרלא, ה). לעיתים אנשים מנסים לראות דרך הסכך כוכבים בלילה ולא מצליחים, ומצטערים שאינם מקיימים את המצווה למהדרין. אבל באמת, אם יש בסכך סדקים הסוכה מהודרת, והסיבה שלא רואים כוכבים מפני שהסוכה נמצאת בסביבה מוארת או מפני שהאישונים עוד לא התרגלו לראייה בחושך.
לר"ת אם הגשם אינו יכול לחדור דרך הסכך - הסוכה פסולה. ולרא"ש, רש"י ויראים, כשרה. וכך משמע מכל הראשונים שלא הזכירו תנאי מחודש זה. וכתבו כמה ראשונים ואחרונים שנכון להחמיר כר"ת. ובשעת הדחק אפשר להקל, וכ"כ בברכ"י תרלא, ב; מ"ב תרלא, ו. ומשמע שאפשר אף לברך, וכפי סברת רדב"ז ב, רכט, שכאשר הוכרעה ההלכה שהסוכה כשרה, מברכים ואין אומרים ספק ברכות להקל (וכ"כ שבט הלוי ז, ס; חזו"ע עמ' לז). ועיין בהרחבות.
^ 4.. רוב צל צריך להיות בשני חשבונות: א' שברוב שטח הסכך יהיה הצל מרובה מהחמה. ב' שבחשבון הכולל של אחוזי הצל והשמש, יהיה הצל רוב.
יש אומרים, שצריך להקפיד שלא יהיה מקום של שבעה טפחים על שבעה טפחים (53.2 ס"מ) שבו החמה מרובה מהצל, שהואיל והוא מקום חשוב, והחמה שבו מרובה, אותו מקום פסול (רמ"א תרלא, ב, לבוש, שועה"ר). ויש מקילים בזה (מאירי, וכך משמע משו"ע). כדי לצאת ידי כולם יש להקפיד שלא יהיה בסוכה מקום של ז' על ז' טפחים שחמתו מרובה מצילתו, ובדיעבד גם אותו מקום כשר לברכה.
^ 5.. כתב במ"ב תרכט, נ, שבשעת הדחק, כשאין אפשרות לסכך אלא בנסרים שרוחבם ארבעה טפחים, יסכך בהם, הואיל ומהתורה הם כשרים לסכך, ולדעת רובם המכריע של הפוסקים, כל גזירות חכמים אינם אלא במצב רגיל, אבל בשעת הדחק אינם פוסלים ומברכים על הסוכה. ובשעת הצורך מותר להשתמש גם בנסרים שרוחבם עד שני טפחים, שהואיל ואינם רחבים כל כך, אין לחשוש שיראו כתקרת קבע. וקל וחומר כאשר מדובר רק בקורות ספורות שעליהם מניחים את שאר הסכך (עיין בהרחבות ד, ג-ד).
^ 6.. רבים הקילו, ומהם: מו"ר הרב שפירא, רשז"א הליכות שלמה ח, ה; שבט הלוי ו, עד; אז נדברו ב, סו. עוד טענו שהחוטים שמחברים את הנסרים מקבלים טומאה, ואין להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה. אולם העיקר להלכה שגם אם העמידו את הסכך בדבר שמקבל טומאה הסכך כשר, כמבואר בהלכה הבאה. בנוסף לכך, בדרך כלל חוטים אלו פסולים לסכך מדרבנן בלבד, ולדעת רבים מותר להעמיד בדבר שפסול מדרבנן. בכמה ספרים כתבו בטעות שהרב אליהו והרב אלישיב החמירו לגמרי. אולם בהל' חגים נ, לט, לרב אליהו, כתב שבדיעבד יכול לסמוך על המקילים. ובהלח"ב בסוף הספר העיד שהראה סכך קנים שכזה לרב אלישיב והתיר בלא פקפוק. ועיין בהרחבות ב, ד; ה, ג.
^ 7.. יסוד המחלוקת בסוכה כא, ב, לחכמים מותר להעמיד את הסוכה בכרעי המיטה ולר' יהודה אסור. נחלקו האמוראים בטעמו של ר' יהודה, י"א מפני שאין להשעין את הסוכה על דבר ארעי כמיטה, וי"א מפני שאסור להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה. אם נפסוק כדעת ר' יהודה וכטעם השני, אזי יהיה אסור להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה. וכן פסקו רמב"ן, ר"ן וריטב"א. אולם דעת רובם הגדול של הראשונים שאין בזה איסור. ראשית, הרבה ראשונים סוברים שהלכה כחכמים, וכ"כ רי"ץ גיאת, רמב"ם בפהמ"ש, רז"ה ורבנו ישעיה, וממילא אין מקום לחשוש להעמיד בדבר המקבל טומאה. אמנם הרבה ראשונים סוברים שהלכה כר' יהודה הואיל והגמרא דנה בשיטתו, אלא שלדעתם העיקר כטעם הראשון, וכ"כ בתרומת הדשן שהרי"ף והרא"ש סוברים שר' יהודה אוסר מפני שאין לסוכה זו קבע, ואם כן אין שום איסור להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה. ואף שמלכתחילה נכון לחוש לדעת הר"ן ודעימיה (עיין שו"ע תרכט, ז), מ"מ להלכה מותר להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה ולברך על סוכה זו, שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים. וכן נפסק בשו"ע תרל, יג. בנוסף לכך, גם לשיטת הר"ן ודעימיה, האיסור מדרבנן בלבד (שעה"צ תרל, ס), וספיקא דרבנן לקולא.
לחזו"א (או"ח קמג, ב) שיטה משלו בהסברת הדעה שאסור להעמיד בדבר שמקבל טומאה, לפיה גם אם המעמיד של המעמיד יקבל טומאה הסוכה פסולה, הואיל ובלא אותו מעמיד של המעמיד, הסוכה לא יכולה לעמוד. לשיטה זו אסור לחזק את המחיצות על ידי מסמרים וברגים באופן שאם ינטלו הסוכה תיפול. אמנם גם לחזו"א יש להחמיר בזה רק בדברים הפסולים לסכך מהתורה, אבל מותר להעמיד את הסכך על מחיצות שרוחבם למעלה מד' טפחים שפסולים לסכך מגזרת תקרה. למעשה, שאר האחרונים לא הסכימו לחידושו, וכ"כ מ"א תרכט, ט; פמ"ג א"א תרכט, ט; גר"א יא, ומ"ב כה, ויסוד דבריהם בריטב"א ורמב"ן ועוד. וכן המנהג למעשה (ועיין בהרחבות).
^ 8.. אם הסכך עומד ברוח מצויה בלא חיזוקים, אין החיזוקים נחשבים כמעמידים של הסכך, ואין מניעה שיהיו מדברים שמקבלים טומאה או פסולים לסכך (רש"י ומכתם כא, ב; ריטב"א יט, א. וכ"כ שבט הלוי ו, עד; בצל החכמה ה, מד). ואם יש חשש שהסכך יעוף ברוח מצויה, יניח עליו קורות שהן כשרות לסכך. ואם עדיין יש חשש שהרוח תעיף את הקורות, יקשור אותן בחבלים או יחברן במסמרים אל הדפנות, שבאופן זה רק המעמיד של המעמיד מקבל טומאה, וזה מותר גם לדעת הראשונים האוסרים להעמיד בדבר המקבל טומאה, כמבואר בהערה הקודמת. ורק לחזו"א הדבר אסור לשיטת האוסרים, ואף הוא מסכים שבשעת הצורך אפשר לסמוך על רוב הראשונים הסוברים שמותר להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה. וכן ראוי לנהוג, כדי להימנע ממצב שתגיע רוח חזקה שאינה מצויה בשבת או יו"ט ותעיף את הסכך ויהיה אסור להחזירו משום מלאכת בונה. ואם החבלים מועילים רק למקרה של רוח שאינה מצויה, אינם נחשבים מעמידים כלל.
יש להוסיף שאין לאסור משום גזירת תקרה לתקוע מסמרים בקורות הגדולות שנועדו לשמור על הסכך שלא יעוף ברוח (גזירה זו מובאת במ"א תרכז, ב, עפ"י התוס'), מפני שרק כאשר מחזקים במסמרים את הנסרים שהם עיקר הסכך יש לחוש לזה, כמבואר בערוה"ש תרכט, לב, ושעה"צ תרלג, ו, אבל כאן שהם רק בקורה שמעל עיקר הסכך, אין מקום לחשש זה. (ושלא כפי שכתב בפס"ת תרכט, יא, והערות 62, 26, שאסור שהמסמרים יעברו מהקורה לדפנות דרך המחצלת או הפלפונים (נסרים דקים). ועיין בספר הסוכה השלם עמ' רץ ועמ' שלה, שיש סוברים שחיבור הסכך במסמרים אינו פוסלו).
כאשר יש הכרח להעמיד את הסכך עצמו כדי שלא יעוף ברוח מצויה, עדיף בחבלים על פני אזיקוני פלסטיק, מפני שפיסולם לסכך מדרבנן, ולרוה"פ גם לדעת המחמירים מותר להעמיד את הסכך בדבר שפסול מדרבנן, כמבואר בהרחבות ה, ג.
^ 9.. מהתורה צריך שיהיו לסוכה שלוש דפנות, והלכה למשה מסיני שלדופן השלישית מספיק טפח (סוכה ו, ב). ואמרו חכמים (סוכה ז, א) שטפח זה צריך להיות מרווח (טפח ועוד), וצריך להעמידו במרחק של פחות משלושה טפחים סמוך לאחת הדפנות, וכל רווח שהוא פחות משלושה טפחים נחשב 'לבוד' (מאוחה), וכך תיווצר בדופן השלישית מחיצה של ארבעה טפחים שלמים, שהוא שיעור רוב מחיצה של סוכה קטנה. ועוד צריך ליצור כהמשך לטפח צורת פתח ברוחב ג' טפחים, כדי להרחיב את הדופן השלישית לשבעה טפחים. וי"א שצורת הפתח צריכה להיות של ד' טפחים שהוא שיעור פתח, ובפועל יחד עם צורת הפתח הדופן השלישית תהיה ח' טפחים (שו"ע תרל, ב, מ"ב ט-י). היו שתי דפנות זו כנגד זו, כיוון שביניהם הסוכה פרוצה ומפולשת, אמרו חכמים שצריך מחיצה ברוחב של מעט יותר מארבעה טפחים לדופן השלישית, ולהעמידה פחות משלושה טפחים סמוך לאחת הדפנות, ונחלקו הפוסקים אם צריך בנוסף לכך לעשות צורת פתח עד סוף אותה דופן (שו"ע תרל, ג). וכתב הרמ"א, שאם יעשה בשלישית דופן ז' טפחים, בכל אופן הסוכה תהיה כשרה בלא צורך בלבוד וצורת פתח. אמנם אם תהיה בדופן השלישית פרצה של עשר אמות, צריך לעשות לה צורת פתח (מ"ב תרל, יח).
^ 10.. כאשר הסכך מונח כלפי פנים הסוכה, אם המרחק האופקי שבין הקו שעולה ישר מהמחיצה כלפי מעלה ובין הסכך פחות משלושה טפחים (כ-22 ס"מ) עדיין הסכך נחשב כמחובר לדופן. אבל אם מהקו שמעל הדופן ועד הסכך יש רווח שלושה טפחים אוויר, הסוכה פסולה, מפני שאין חיבור בין הסכך לדפנות (שו"ע תרל, ט). גם כאשר הדופן מונחת בזווית מסוימת, מחשבים את הקו שעולה ממנה באופן ישר כלפי מעלה, ולא בזווית של קו הדופן, ומשם מחשבים את המרחק לסכך (עיין חזו"א עירובין עא, ו). אם הסכך נמשך מעבר לקו העולה מהדפנות, הסוכה כשרה.
דופן עקומה : הלכה למשה מסיני, שאם יש בצד הסוכה סכך פסול באורך של פחות מד' אמות, מחשיבים את כל הסכך הפסול כהמשך של הדופן, וזוהי דופן עקומה. היה הסכך הפסול יותר מד' אמות (כ-1.80 מטר), הדופן פסולה, מפני שאין מחשיבים דופן עקומה על יותר מד' אמות, והסכך הפסול חוצץ בין הדופן לסכך. לפיכך, בית שנפחת גגו, וסיכך על מקום הפחת, אם נשאר מהתקרה שסביב פחות מד' אמות, הרי שכתלי הבית נחשבים כתלים לסוכה. ואם נותר מהתקרה שסביב הסוכה ד' אמות, אינם נחשבים כדופן עקומה, וצריך להקים לסוכה דפנות שיקיפו את מקום הסכך (סוכה יז, א; שו"ע תרלב, א). אין צורך שהדופן תגיע עד לסכך, אלא כל שהדופן גבוהה עשרה טפחים היא כשרה, ומחשיבים אותה כאילו היא עולה בקו ישר כלפי מעלה ומגיעה עד הסכך, וכלל זה נקרא 'גוד אסיק מחיצתא'. ונחלקו הפוסקים כאשר הדופן אינה מגיעה לסכך, ובנוסף לכך יש שם סכך פסול פחות מד' אמות, אם אומרים את שני הכללים יחד: 'גוד אסיק מחיצתא' וגם 'דופן עקומה' (מ"ב תרלב, ד).
^ 11.. בסוכה כד, ב, מבואר שדפנות שעשויות מענפי אילן שנעים ברוח פסולות, ולכן צריך לחזקן שלא ינועו. וכ"כ רמב"ם ד, ה, ושו"ע תרל, י. ויש שרצו לומר על פי זה, שכל תנועה של הדופן פוסלת אותה (משכנות יעקב או"ח קכג; יחו"ד ג, מו). אולם דבריהם קשים מאוד, כי לא יתכן לחזק ענפי אילן עד שלא ינועו כלל. וכך משמע מדברי כל הראשונים שפירשו סוגיה זו וביארו, שהפסול הוא רק כאשר רוח מצויה יוצרת פרצה של ג' טפחים בין הדופן לקרקע ופוסלת בכך את הדופן, ואז הדופן פסולה גם כשאין רוח. אבל סתם תנועה שאינה יוצרת פרצה - אינה פוסלת. ועיין בהרחבות שכך עולה מדברי רס"ג, מאירי, רשב"א, הגהות אשרי ור"י מלוניל. וכן עולה במפורש מר' פרץ שהובא בטור ושו"ע תרל, י, שרק כאשר יש חשש שהיריעות יתנתקו לגמרי, נכון שלא לעשותן דפנות. וכ"כ המבי"ט, תוס' שבת, פמ"ג, חזו"א או"ח עז, ו; מלומדי מלחמה צו. והרוצים לחוש לדעת המחמירים יקבעו בסוכות הללו מוטות במרחק של פחות משלושה טפחים (22.8 ס"מ) זה מזה, עד לגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ), שכל רווח של פחות משלושה טפחים נחשב לבוד (מאוחה), ועל ידי כך יש להם דופן גם בלא היריעות. אלא שרבים טועים וסומכים על חישוב ר' חיים נאה ששלושה טפחים הם 24 ס"מ ובאמת הם 22.8 ס"מ, ואם המרחק גדול יותר - כבר אין להם שם דין לבוד (כמבואר לעיל בהערה 1). ומ"מ סוכתם כשרה בלא פקפוק, שהלכה כדעת המקילים.
^ 12.. לדעת תוס' ורא"ש, כל זמן שצל הסוכה כשר מצד עצמו גם בלא סיוע הצל שמהעץ, וצל העץ מועט מחמתו, הסוכה כשרה. ולדעת ראבי"ה ור"ן, יש לנכות את כל הסכך שעומד תחת ענפי העץ, ואם עדיין צילו של הסכך הנותר מרובה מחמתו, הסכך כשר. השו"ע תרכו, א, הזכיר את שתי הדעות כשני יש אומרים, ועפ"י כללי השו"ע, הלכה כדעה השנייה המחמירה. וכ"כ בבאו"ה 'ויש אומרים', אלא שהוסיף עפ"י האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים (א"ר תרכו, ה; פמ"ג א"א ד; שועה"ר י).
סוכה שיש בצידה ענפי אילן, וכשהרוח מנשבת היא מביאה אותם אל מעל הסוכה, אף שבאותה שעה צילם מרובה, הואיל ואינם קבועים מעל הסוכה, מעיקר הדין אינם פוסלים את הסכך (מהרש"ם בדעת תורה תרכו, ג). והרב פרנק במקראי קודש א, כג, הסתפק בזה, ולכן לכתחילה עדיף לחתוך את הענפים הללו. ועיין בהרחבות. כאשר מסוק או כדור-פורח מרחף מעל הסוכה, באותה שעה היא פסולה, מפני שאינם מתנועעים באקראיות עפ"י הרוח אלא מונחים על ידי אדם (דעת תורה למהרש"ם סי' תרכו). וכשיטוסו לדרכם, הסוכה תחזור לכשרותה, וכעין מה שכתב הרמ"א תרכו, ג.
^ 13.. מבואר בסוכה י, ב, שאם הקישוטים מופלגים מהסכך ד' טפחים, לדעת רוב האמוראים חוצצים, וכן נפסק להלכה בשו"ע תרכט, יט, ותרכז, ד. אלא שנחלקו הראשונים בטעם הפסול: למאור, ראבי"ה ומאירי, מפני שהוא כמו אוהל תחת אוהל, או סכך תחת סכך, לפי זה רק אם הקישוטים רחבים שבעה טפחים וצילם מרובה מחמתם נחשבים כאוהל וכסכך ופוסלים. לעומתם, רמב"ן, ראב"ד ורא"ש מבארים, שפסול הקישוטים כמו סכך פסול שכבר בד' טפחים פוסל תחתיו, ונחלקו הראשונים בשיטתם: לר"ן גם כשאין צל הקישוטים מרובה מחמתם אם הם מופלגים מהסכך ד' טפחים פוסלים. ולרא"ה רק אם צילם מרובה מחמתם פוסלים (עיין מ"ב תרכז, יא. ובירור הלכה לסוכה י, ב).
לפי זה כל שרוחבו פחות מד' טפחים בוודאי אינו פוסל את הסוכה, ומדינא אין בו איסור כמבואר במ"ב תרכז, טו. ואמנם לכתחילה לא ישב תחתיו. ואם הוא פחות מג' טפחים, לכתחילה מותר לשבת תחתיו (מ"ב תרלב, ג). אלא שלכתחילה יש להעלות את כל הקישוטים אל תוך ד' טפחים של הסכך (רמ"א תרכז, ד) ועיין בהרחבות י, ד-ה.
^ 14.. עיין בשו"ע תרכז, א-ג, ובמ"ב ז. לסיכום: שלושה תנאים בהגדרת אוהל שהיושב בו אינו נחשב כיושב בסוכה: א) קביעות. ב) גובה י' טפחים. ג) גג רחב טפח (תנאי זה כמעט תמיד מתקיים מפני שאם בתוך ג' טפחים הוא מתרחב לטפח, דינו כגג רחב טפח). כל אוהל שיש בו שני תנאים חוצץ בסוכה. למשל, הישן תחת המיטה, כיוון שהמיטה לא נועדה לשם החלל שתחתיה, חלל זה נחשב ארעי, ולכן אם הוא גבוה עשרה טפחים יש בו שני תנאים, גג טפח וגובה י' טפחים וחוצץ. ואם אינו גבוה י' טפחים, נשאר בו רק תנאי אחד של גג טפח ומותר לישן תחת מיטה זו.
^ 15.. מודדים י' טפחים מהמשטח שעליו עומד האוהל, ולכן אם העמידו את האוהל על הרצפה, למרות שהכניסו בתוכו מיטה, ובינה לאוהל פחות מי' טפחים, הישן שם לא קיים מצווה (עיין מ"ב תרכז, ה; שעה"צ יא). הישן תחת שולחן, למרות שהניח מזרון, מודדים מהרצפה עד תחתית השולחן, שהמזרון אינו נחשב כקרקע הסוכה.
מיטת קומתיים : אם יש פחות מי' טפחים בין התחתונה לעליונה, הישן בתחתונה מקיים את המצווה, וגם האיש שישן על המיטה העליונה אינו חוצץ (הרב אליהו, שבט הלוי ז, לו; י, פז, ב, פס"ת תרכז, ג, 6, ושלא כקנין תורה ה, א). וצ"ע אם מודדים י' טפחים מהמזרן או מהקרש שעליו מניחים את המזרן. ויותר נראה שמודדים מהמזרן, מפני שהוא מונח שם בקביעות. ויש שהסתפק אולי צריך למדוד מהרצפה (רשז"א), ותימה על כך, שהרי רגלי המיטה העליונה נשענים על המיטה התחתונה, ואינם עומדים לבדם על הרצפה. ומ"מ המתירים לישון במיטה התחתונה לא מדדו מהרצפה, שכן בוודאי יש יותר מי' טפחים בין הרצפה למיטה העליונה.
^ 16.. לר"ח, רי"ץ גיאת, תוס' ורא"ה, מותר לכתחילה לשבת תחת מקום אוויר של פחות מג' טפחים. לריטב"א ור"ן, אסור שיהיה רוב ראשו או רוב גופו תחת האוויר, לרא"ש ורי"ו האיסור הוא רק כאשר האוויר נמשך על פני כל הסוכה, וכ"כ למעשה בבית זבול ג, יד, וחזו"ע עמ' סח. ולמעלה כתבתי לחומרה, והרוצה להקל כרא"ש רשאי. ועיין בהרחבות.
אם חלל אוויר ברוחב ג' טפחים או סכך פסול ברוחב ד' טפחים חוצה את הסוכה, הרי שיש שם שתי סוכות, וצריך לראות אם יש לכל צד שלוש דפנות (רמ"א תרלב, ב).
מה שלמדנו שסכך פסול פוסל בד' טפחים הוא בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה מי' טפחים, סכך פסול פוסל בג' טפחים, ופחות מג' טפחים אינו פוסל (שו"ע תרלב, א; מ"ב ח).
^ 17.. לדעת הירושלמי מצווה לעשות סוכה, שכן צריך לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות סוכה". וכ"כ בשאלתות, וזאת הברכה, שאילתא קפט (כמבואר בהעמק שאלה שם). אמנם רבים סוברים שהקמת הסוכה היא רק הכשר מצווה, וכך משמע מהבבלי, שסובר שאין מברכים על הקמתה, וכן משמע מדברי בית הלל שאינם מצריכים כוונה בהקמתה (עיין באו"ה תרנו, סוד"ה 'אפילו', רשב"ש שלד). עוד מבואר בירושלמי, שאם לא הקימו את הסוכה לשם מצווה, מצווה להוסיף בה דבר. וביאר בבנין שלמה א, מג, שטעם הירושלמי מפני שמצווה להקים את הסוכה, ובהוספת הדבר הוא נעשה שותף במצוות הקמת הסוכה, וכן נפסק למעשה כמובא למעלה, ואם כן יוצא שכולם מסכימים שיש צד מצווה בעשייתה.
יש אומרים שלמרות שלהלכה סוכה שעשה גוי כשרה וכן סוכה שעשתה אשה כשרה (סוכה ח, א-ב, שו"ע יד, א; תרלה, א), לכתחילה נכון להדר לעשות את הסוכה על ידי יהודי זכר שהגיע למצוות (לחשוש לדעת ר"ת שפוסל מי שאינו חייב), וכ"כ מ"א יד, ג; בכורי יעקב תרלה, ב; בנין שלמה א, מג. אמנם הדעה הרווחת שסוכה שעשה גוי או אשה כשרה לכתחילה.
^ 18.. אם עשה את הסכך לפני הדפנות, יש פוסלים: מהרי"ל, רמ"א תרלה, א, לבוש, מ"ב י, בא"ח האזינו ב. ויש מכשירים: ב"ח, ברכ"י, בית השואבה; ערוה"ש ה; וחזו"ע עמ' לח. ומספק יש להחמיר. אם הקים תחילה דופן קטנה בגובה של טפח סמוך למקום הסכך בשיעור הנדרש לשלוש דפנות, ואח"כ הניח את הסכך, כיוון שהתחלת הקמת הדפנות קדמה לסכך, הסוכה כשרה. גובה טפח הוא השיעור המזערי לאוהל, וכך למדנו לעניין גדיש בסוכה טז, א.
^ 19.. המקים סוכה על שטח של חבירו או ברשות הרבים במקום שמפריע לעוברים ושבים עד שברור שהציבור ונציגיו אוסרים להקים שם סוכה, יצא בדיעבד ידי חובה, הואיל ובפועל לא גזל, שכן השטח נשאר ברשותו של חבירו או ברשותם של הרבים. אלא שהואיל והקמת הסוכה והשהייה בה באיסור - לא יברך (שו"ע תרלז, ג; מ"א תרלז, א; שועה"ר יא). ובצידי רשות הרבים במקום שאינו מפריע כמעט לעוברים ושבים, מותר להקים סוכות כמקובל, שכל זמן שלא מחו בידו, משמע שמסכימים למעשיו (באו"ה תרלז, ג, 'וכן').
הגוזל סוכה שהוקמה על עגלה וישב בה - לא יצא, שהואיל ואינה מחוברת לקרקע, אפשר לגוזלה, ואין יוצאים ידי חובה בסוכה גזולה. הגונב עצים ועשה מהם סוכה, למרות שעשה איסור, יכול לקיים בה את מצוותו בברכה. משום שתקנו חכמים (משום תקנת השבים) שאדם שגזל עצים ותקעם במבנה שהקים, ייעשו העצים שלו לגמרי ועליו לשלם את דמיהם. וכיוון שהעצים שלו בלא שום זיקה לבעליהם הקודם, הוא יכול לקיים בסוכה את המצווה בברכה (סוכה לא, א; שו"ע תרלז, ג; מ"ב טו).
^ 20.. הכלל היסודי הוא "תשבו כעין תדורו", וממילא מה שאדם מוכן להשקיע כדי לחיות בנוחות שבוע, חייב להשקיע כדי לקיים את מצוות הסוכה. וכ"כ פמ"ג א"א תרמ, טו; בכורי יעקב תרמ, כה; דברי מלכיאל ג, לב; כה"ח תרמ, עז.
^ 21.. האיסור מהתורה בשבעת הימים, ובשמיני מדרבנן, משום שהמוקצה נמשך מבין השמשות (רמב"ן, ר"ן, שו"ע תרלח, א). גם על סוכה שנפלה עדיין חל איסור אלא שהוא מדרבנן (תוס', רא"ש, רמ"א תרלח, א). הכל מסכימים שהסכך אסור מהתורה. ולגבי הדפנות, לדעת הרא"ש אין בהם איסור, וההלכה כסוברים שיש בהם איסור. לדעת הר"ן האיסור מהתורה, ובדעת הרמב"ם נחלקו אם איסור הדפנות מהתורה או מדרבנן. הסוכה וקישוטיה נעשים מוקצים למצוותם משעה שמתחילים להשתמש בסוכה (רמ"א תרלח, א), אמנם בפועל גם בלא שהשתמשו בסוכה, במשך השבת ויו"ט הם אסורים בטלטול ומוקצים מפני איסור סותר (מור וקציעה, באו"ה שם 'לא').
^ 22.. בין המתירים: הרב רבינוביץ' (שיח נחום לט, ובתנאי שלא יצבע את הקרשים), הרב אריאל (אהלה של תורה ב, פה, אמנם לכתחילה החמיר), הרב לאו (יחל ישראל לה), הרב פרופ' הרשקוביץ (תחומין יט). בין האוסרים: הרב מרדכי אליהו (הלכות חגים נ, מב-מג), הרב אלישיב (שבות יצחק עמ' סח), והרב שלזינגר (אלה הם מועדי א, לח). וכך נלענ"ד מסברא כמבואר בהרחבות. ובכל אופן כיוון שמדובר בספק דאורייתא יש להחמיר.