ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- שיחות לחג החנוכה
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עניינו של חג
הגמרא בשבת (כג, א) שואלת על ברכת הדלקת נר חנוכה:
מאי מברך? מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה". והיכן צונו? רב אויא אמר: מ"לא תסור" (דברים יז, יא), רב נחמיה אמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז).
יש לברר: מדוע דווקא על ברכת נר חנוכה הגמרא שואלת "היכן ציוונו"? הרי זו שאלה כללית על כל מצוות דרבנן שאנו מברכים עליהן. מדוע היא לא שואלת את השאלה הזו ביחס לשאר מצוות דרבנן, כמו נטילת ידיים וכדומה?
שאלה נוספת – בתפילת 'על הניסים' אנו אומרים: "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". מלכות יוון גזרה כמה גזרות על ישראל: איסור על מילה, שבת, קידוש החודש וכדומה; ובין השאר גזרו היוונים שלא ללמוד תורה. וצריך להבין – מה שונה האיסור על לימוד תורה משאר הגזרות, שהתפילה מקדישה לו התייחסות מיוחדת – "להשכיחם תורתך"?
השאלה מתחזקת לאור דברי רש"י, על פי המדרש, על הפסוק "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג):
אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו', הרי קיום המצות אמור! הא מה אני מקיים 'אם בחקתי תלכו'? שתהיו עמלים בתורה.
אם כך, יוצא ש'חוקותי' פירושו – עמל בלימוד התורה; וכך לכאורה יש לפרש גם ב'על הניסים' – עמל התורה, בהיותו 'חוק', כלול ב"חוקי רצונך". צריך להבין אם כן, מדוע יצאו המילים "להשכיחם תורתך" מכלל "להעבירם מחוקי רצונך", ואף הוקדמו להן?
בהקדמת הסבר הדברים יש לעמוד על נקודה נוספת השייכת לעניין חנוכה. ידוע המדרש על הפסוקים הראשונים של התורה (בראשית רבה, פרשה ב):
ר' שמעון בן לקיש פתר קרייה במלכיות... 'וחשך' זו יוון, שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה, שהיתה אומרת לישראל: כתבו בקרן שור שאין להם חלק באלוהי ישראל.
אנו רואים, אם כן, יחס שלילי למלכות יוון המבוסס כבר על הפסוקים הראשונים של התורה.
מצד שני, הגמרא במגילה אומרת (ט, ב):
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? אמר קרא: 'יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם' – דבריו של יפת יהיו באהלי שם. ואימא גומר ומגוג!? אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא, דכתיב: יפת אלהים ליפת – יפיותו של יפת יהא באהלי שם.
התורה נכתבת רק בשתי שפות, עברית או יוונית. הלכה זו מתבססת על הפסוק "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט, כז), ודרשו חז"ל: "יפיפותו של יפת תהא באהלי שם"; כלומר השפה היפה של בני יפת – יוונית – תיכנס לאהלי שם. אם כן, לכאורה יש כאן יחס סותר – מצד אחד, מלכות יוון החשיכה עיניהם של ישראל, אך מצד שני, הלעז היחיד שמותר לכתוב בו ספר תורה הוא יוונית, משום 'יפת אלקים ליפת'.
חכמה חיצונית וחכמה פנימית
נקודה נוספת שזוקקת ביאור תפתח לנו פתח להבנת הדברים. המהר"ל 1 עומד על דברי מלכות יוון לישראל (כמובא במדרש) – "כתבו לכם על קרן השור: 'אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל'". מהו ביטוי מיוחד זה? מה משמעות הדרישה הזו?
נאמר בהושע (יד, י): "...כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". בראייה רגילה היינו מבינים שדרך הצדיק אינה הדרך של הרשע; שתי הדרכים מכוונות-מטרה, אך למטרות שונות לחלוטין. אך הפסוק אומר שהצדיקים "ילכו בם" והפושעים "ייכשלו בם" – באותן הדרכים עצמן! יש מציאות שהצדיק והרשע הולכים באותה הדרך ממש; הצדיקים, שמסוגלים ללכת בדרך הזו, מצליחים, ואילו הרשעים נכשלים. מציאות זו באה לידי ביטוי באופן מיוחד בנקודת המגע בין יוון לישראל.
בהסבר הדברים אומר המהר"ל, שמבחינה מסוימת יש דרך שווה למלכות יוון ולישראל – גם ישראל וגם מלכות יוון מחפשים את החכמה. התורה נקראת 'חכמה', וגם חכמת יוון נקראת 'חכמה'. יתרה מזאת, שתי החכמות עוסקות ב'חכמה האלוקית'; גם אם היוונים לא מודים בזה, הטבע – שעומד במרכז חכמת יוון – יסודו בחכמה האלוקית, "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" (משלי ג, יט). ה"ארץ" בפסוק זה היא המציאות כולה.
אך יש הבדל יסודי בין החכמה האלוקית המתגלה בעולם, בטבע, במציאות, לבין החכמה האלוקית המתגלה בתורה. המשנה הידועה באבות (ה, א) אומרת: "בעשרה מאמרות נברא העולם". ה' אמר: "יהי אור", ומייד – "ויהי אור", ה' אמר ונעשה מאמרו. החכמה האלוקית שבמציאות באה לידי גילוי על ידי הכרח. לעומתה, החכמה האלוקית שבתורה באה לידי גילוי בבחירה, וכפי שדרשו חז"ל (אבות ו, ב):
'והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב, טז) – אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
העיסוק בחכמת התורה הוא עיסוק בחכמה התלויה בבחירה שלנו. הגילוי של התורה – כולו גילוי של בחירה, ולעומתו החכמה שמתגלה בטבע מתגלה דווקא בהכרח 2 . על זה אומר הנביא: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". בדרך כלל, כאשר יש ניגוד בין צדיק לרשע, הרשע הולך בדרך אחת והצדיק בדרך אחרת. אך כאן הניגוד הוא דווקא בהליכה באותה דרך. יוון וישראל עוסקים באותו עניין – גילוי 'החכמה האלוקית' (גם אם ממניעים שונים) – ורואים ערך בראיית העולם והבנת חוקיו. מתוך הקרבה הזו נולדת שנאה. שנאה בין קרובים גדולה וחמורה משנאה בין רחוקים – אנחנו קרובים, הולכים באותה דרך, מחפשים את אותו הדבר, ומגיעים לתוצאות שונות! העיסוק של יוון ממוקד כולו ב'חכמה האלוקית' המתגלה בצד הנגלה של המציאות, בהכרח – "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת" (אבות ד, כב). לעומתם, ישראל עוסקים בצד הנסתר של המציאות, שתלוי כולו בבחירה. 3
לפי זה מוסבר מדוע חכמת יוון – המחקר של המציאות, של גילוי הבורא בעולם – מכונה בחז"ל "חכמה חיצונית". חז"ל מבינים שהעיסוק בתורה הוא העיסוק בצד הפנימי. "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה) – יש 'חוקות שמים וארץ', חוקות הכרח חיצוניות, המציאות שמביאה לידי גילוי רבש"ע מצד ההכרח; אבל היסוד לכל זה הוא הצד הפנימי, הבחירי – התורה, "בריתי יומם ולילה". הרמב"ן 4 אומר שלפי חכמת היוונים, רק מה שחשים בפועל, שנקלט בחמשת החושים, קיים; רק המפגש עם הצד החיצוני, הוא האמיתי; מה שאתה לא חש – אינו קיים. הכול חיצוני. בישראל זה להפך, העיסוק הוא רק בצד הפנימי, ב"בריתי יומם ולילה".
מכאן אנו יכולים להבין את הסתירה בדברי חז"ל ביחס למלכות יוון. מצד אחד אומרים חז"ל שמלכות יוון היא חושך – "שהחשיכה עיניהם של ישראל" – התפיסה שמתייחסת רק לחיצוניות, שאומרת שהקיים הוא רק החיצוני והנגלה, היא חושך, לא אמת. ומאידך גיסא, התורה יכולה להיכתב רק בלשון לעז אחת – יוונית. יש מקום לחיצוניות, אך בתנאי שיש פנימיות, בתנאי שמה שכותבים הוא תורת ה' החירותית, שנובעת מבחירה. אצל יוונים אין פנימיות, ועל כן תפיסה כזו "החשיכה עיניהם של ישראל". על זה נאמר "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י).
כלים מהאב, תוכן מהרב
לפני שניגש לשאר השאלות שהעלינו, נקדים נקודה נוספת.
ידועים דברי חז"ל על האריכות שהתורה מייחדת לסיפור אליעזר עבד אברהם בחיפושו אחר אישה ליצחק (רש"י בראשית כד, מב, בשם מדרש רבה):
אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה.
הלכות שלמות אנו למדים רק מייתור או חיסור של אות ו' בתורה, וכאן התורה מאריכה וחוזרת פעמיים על הסיפור של אליעזר. יש להבין מכך עניין יסודי – אריכות זו מביאה לידי ביטוי את היחס המיוחד שיש בינינו לבין האבות.
הרמב"ם בפירוש המשנה, בסוף פרק גיד הנשה (חולין פרק ז), אומר שהמקור לאיסור אכילת גיד הנשה הוא ממשה רבנו, ולא מיעקב אבינו. אמנם התורה כותבת את האיסור בפרשת וישלח, ומציגה אותו כתוצאה של מאבק יעקב עם המלאך – "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לג); אך אף על פי כן, את האיסור קיבלנו ממשה רבנו. באותו אופן, גם את מצוות ברית המילה איננו מקיימים מכוח ציווי ה' לאברהם, אלא מכוח מצוות התורה שקיבלנו ממשה רבנו – "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג).
אם כן, מה קיבלנו מהאבות? אנחנו אומרים בתפילה "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", הקב"ה ייחד שמו על האבות 5 ; ואנחנו אומרים "תורת משה", ולא "אלוהי משה". ממשה קיבלנו את התורה ומצוותיה, ומהאבות הקדושים קיבלנו גם אנחנו, כבניהם, את הייחוד שייחד ה' שמו עליהם.
ונבאר יותר. המשנה בעדויות (ב, ט) אומרת:
הוא [רבי עקיבא] היה אומר: האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים...
באיזה אופן מזכה האב את הבן בחכמה? הרי את החכמה, את התורה, מקבל התלמיד מרבו. אלא שאת התורה אמנם קונה התלמיד מרבו, אך הוריו, האבות, נתנו לו את היכולת ללמוד, את הכלי לקבל את התורה. כל התורה שהבן יינק, ישמע וילמד מרבותיו, כולה מכוח הכלי, היכולת לקבל, שהכינו בו הוריו. שני שותפים הם בתורתו של האדם – הוריו, שמכינים את מדרגת ה"בכוח", את הכלים; ורבו, שמוציא את מדרגת ה"בפועל", ומכניס לכלים תורה ממש 6 . כל מדרגת הבן תלויה ביכולת הקיבול שלו, במדרגה שנטעו בו הוריו.
ולפי מה שביארנו שמאבותינו קיבלנו את הכלים, את היכולת לקבל תורה, מה שייחד הקב"ה שמו על האבות, "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", זו יצירה אלוקית של ההכנה שתיתן לעם ישראל את היכולת לקבל תורה מרבם – משה. וזה מה שחז"ל מדגישים בדבריהם, ש"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים"; שיחתם של עבדי אבות היא היצירה של הכלי, שלתוכו תוכל תורת הבנים להיכנס.
הגזרה היוונית – לעקור את השורש
לאור זה, אפשר לנסות להבין את השאלה ששאלנו בנוסח 'על הניסים' – מדוע יצא הביטוי "להשכיחם תורתך" מכלל "ולהעבירם מחוקי רצונך", ואף הוקדם לו? הרי לימוד תורה גם הוא "חוק". ושאלה נוספת: באיזה אופן עמדה מלכות יוון על עם ישראל "להשכיחם תורתך"?
נראה לומר שהכוונה לגזרת מלכות יוון: "כתבו לכם על קרן השור: אין לנו חלק ונחלה באלוהי ישראל" – כלומר באלוהי אברהם, יצחק ויעקב. כפי שאמרנו, הקב"ה ייחד שמו על האבות, ומתוך כך קיבלנו מהאבות את היכולת ללמוד תורה. דרישת היוונים היא: תתנתקו מ"אלוקי ישראל", מהחיבור שלכם למה שקיבלתם מהאבות, מהיכולת וההכנה לקבל את התורה. הגזרה היוונית עמדה על בסיס הרצון לגדוע ולכרות מישראל לא את התורה, אלא את היכולת לקבל את התורה, את התשתית, את הכלי. זה "להשכיחם תורתך" הקודם ל"להעבירם מחוקי רצונך", ובא לידי ביטוי ב"כתבו לכם... אין לנו חלק באלוהי ישראל".
ויש להבין ששורש הדרישה הזו עמוק הרבה יותר. חז"ל אומרים שהאבות קיימו את התורה, אף שהם לא קיבלו את התורה. כיצד? אברהם אבינו הסתכל בעולם ומתוכו הבין שיש בורא לעולם וצריך לעבדו. המגע של האבות עם התורה לא החל מהר סיני, אלא מהעולם עצמו, מהטבע. זה הפירוש של המדרש (בראשית רבה פרשה סא):
מהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה.
הטבע עצמו הביא את האבות למסקנה שיש בורא לעולם, וממנו הם למדו גם כיצד לעבוד אותו. לא היה מי שילמדם תורה ממש, שהרי תורה נגלית לא הייתה בעולם; הם למדו מהמציאות.
לפי מה שאמרנו, שההכנה של ישראל לקבל את התורה הגיעה מהאבות, יוצא שכל יסודה הוא מעבודת ה' שמגיעה מתוך התבוננות בטבע. מובן אם כן מדוע מלכות יוון מתנגדת דווקא לנקודה הזו – להכנה של ישראל לקבל את התורה, לכלי שהם קיבלו מהאבות – הרי החכמה היוונית אומרת שיש במציאות רק רובד מוחשי, מה שאני יכול לקלוט בחמשת החושים הוא הקיים ואין מציאות אחרת. האבות הם בדיוק ההפך מכך: דווקא מתוך המציאות הנגלית, המוחשית, הם הגיעו לצד הפנימי של המציאות.
האבות מלמדים אותנו שגם מתוך הטבע אפשר להבין שיש בורא לעולם, שיש סדר לעולם, שיש תוכן פנימי למציאות. לא צריך תורה כדי להבין את זה. אמנם דור הבנים כבר צריך תורה, אך ההכנה שלו לקבלת התורה היא הידיעה שאפשר להגיע לצד הפנימי של המציאות, לתורה, גם מתוך הטבע. לכן אומרת מלכות יוון: תאמרו שאין לכם חלק באלוהי ישראל, במה שקיבלתם מהאבות. תתכחשו לתפיסה הזו, לנקודת התשתית שלכם.
נר חנוכה מגלה את מהותן של מצוות דרבנן
על פי זה, נסביר כעת גם את השאלה שפתחנו בה – מדוע כשבאים חז"ל לברר את הסיבה שמברכים על מצוות דרבנן, שואלים הם זאת דווקא על ברכת נר חנוכה, ולא על מצוות דרבנן אחרות, כקריאת מגילה או נטילת ידיים?
תלמיד שחוזר על תורת רבו, "דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים" (כפי שדרשו חז"ל (יומא כח, ב) על אליעזר עבד אברהם), זו מדרגה חשובה. אך "תלמיד אידיאלי" יודע לחדש בכוחות עצמו, יש לו את היכולת להבין ולגלות בתורה דברים שהוא לא שמע מרבו – כמובן מכוח מה שהוא למד מרבו. במדרגה זו באים לידי ביטוי שני יסודות תורתו של האדם כאחד: גם התשתית שלו, הכלים שלו לקבלת התורה, שאותם הוא קיבל מהוריו; וגם התורה ששמע וקיבל מרבו.
הדברים באים לידי ביטוי בדרשת חז"ל (עירובין כא, ב) על הפסוק בשיר השירים (ז, יד) "...חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" – "הללו מדברי תורה, והללו מדברי סופרים". ישנים הם דברי התורה עצמה, חדשים הם דברי הסופרים, וכולם יחד – "דודי צפנתי לך". דברי הסופרים כולם גנוזים כבר בתורה, ומי שמגלה אותם בפועל הוא התלמיד – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, נאמר למשה בסיני 7 .
ממילא ברור מדוע הגמרא שואלת על ברכה על מצוות דרבנן דווקא בנר חנוכה. בחנוכה עיקר המלחמה נוגע לנקודת התשתית היסודית – היכולת שלנו לקבל תורה שקיבלנו מהאבות. דווקא באמצעות היכולת הזו, כשנקבל את התורה נוכל לגלות את הדברים הגנוזים בה, את מה ש"דודי צפנתי לך". נר חנוכה עניינו הודאה על הניצחון על האומה היוונית, שניסתה לבטל את היסוד הזה, ודווקא בו מתבררת מהותן של מצוות דרבנן, ולכן בו אנו דנים בברכה עליהן. על שאלה זו עונה הגמרא: "שאל אביך ויגדך". הכוח שלך לחדש מצוות ותקנות, הוא מ"אביך". על בסיס אביך אתה יכול לקבל תורה ולחדש בה חידושים, להגיד דברים שלא שמעתם אוזן.
המאבק בבעלי המבט החיצוני
לאור יסוד זה יש מקום לבאר דבר נוסף. ב'על הניסים' אנחנו אומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך". הבית יוסף בדיני 'על הניסים' שואל: לכאורה כל הזוגות הללו הם ניגודים – רבים ומעטים, טמאים וטהורים וכו' – אך מה הניגוד ב"זדים ביד עוסקי תורתך"? והוא עונה: נקט לשון הפסוק "זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי" (תהלים קיט, נא). לא לנטות מהתורה זה ההפך מ"זדים". מה משמעות הדברים?
ראינו את דברי רש"י על פי המדרש: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – שתהיו עמלים בתורה". עמלים, ולא "לומדים". בפסוק נוסף נאמר לשון "חוקות". בתחילת פרשת העריות בפרשת אחרי מות אומרת התורה (ויקרא יח, ג):
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.
בפשט, המילה "חוקותיהם" מדברת על עבודה זרה. אך רש"י מפרש שם באופן מחודש:
ובחקתיהם לא תלכו – מה הניח הכתוב שלא אמר? אלא אלו נִמוּסוֹת שלהן, דברים החקוקין להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות.
הכתוב כבר אסר במפורש עבודה זרה וכל הנוגע לה; אם כן, למה הכוונה בביטוי "חוקותיהם"? ה"נימוסות" שלהם – ההנהגות, התרבות, טרטיאות, אצטדיאות, משחקים, הצגות, מה שהם עושים בשעות הפנאי. אלו דברים שאינם איסור במובן הרגיל, אך התורה אוסרת אותם, כי זו התרבות של אותם גויים.
אם כך, מובן גם מדוע פירוש המילים "אם בחוקותי תלכו" הוא "שתהיו עמלים בתורה" – "חוקות" מובנם תרבות. יש כאן תרבות נגד תרבות, טרטיאות ואצטדיאות נגד עמל התורה.
אפשר להעמיק עוד. ראינו שחכמת יוון נקראת חכמה חיצונית – היא עוסקת רק במציאות, בעולם המוחש, בתפיסה שאין פנימיות. זו גם הייתה גזרת יוון על ישראל, כפי שראינו. בתרבות, בשעות הפנאי, האדם מבטא באמת את המהות שלו. אם כן, גם התרבות היוונית היא תרבות חיצונית בלבד – טרטיאות ואצטדיאות – ומזה באה התורה להרחיק אותנו. אומרת לנו התורה: תהיו עמלים בתורה. בעמל התורה התרבות הישראלית באה לידי ביטוי. המהות הפנימית, גילוי הפנימיות שבמציאות, שהיא ירושה לנו מאבותינו – מתגלה בעמל התורה.
באופן מהותי, זה פירוש הביטוי "עוסקי תורתך" – גם כאן לא נאמר "לומדי תורתך" אלא דווקא לשון עיסוק. הט"ז 8 מסביר את ברכת התורה (למנהג האשכנזים), שמברכים "לעסוק בדברי תורה" – התורה צריכה להיות כעסק בשבילנו. כשלאדם יש עסק, הראש שלו רק בעסק; וכך גם בעסק שלנו – לפעמים צריך לעשות גם דברים אחרים, אדם ישן, אדם אוכל – אבל הראש שלו תמיד בעסק התורה. "עוסקי תורתך", אם כן, הם מי שכל מהותם הפנימית היא בתורה, שכל העסק והתרבות שלהם זה תורה. זו משמעות הפסוק "בחוקותי תלכו".
ומהם ה"זדים"? הרמב"ם בהלכות פרה אומר 9 :
כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף שהיו טבולי יום כשירים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה ואף על פי שעדיין לא העריב שמשן...
הצדוקין היו אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש, לפיכך היו בית דין בבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו, וטובל ואחר כך עוסק בה, כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם לא מן הקבלה.
שוב חוזרת הנקודה שראינו אצל היוונים. היוונים אמרו שאין פנימיות במציאות, אלא רק מה שרואים, וגם הצדוקים אומרים שיש בתורה רק מה שרואים. אלה הזדים, שההפך להם הוא "מתורתך לא נטיתי", כפי שאמר הב"י. הם לא מבינים שבתורה יש פנימיות, שיש תורה שבעל פה, שאנו לא רואים אותה, אך "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה" (תנחומא נח, ג). זה היסוד, ההבנה שיש במציאות פנימיות.
וזו משמעות המשפט "זדים ביד עוסקי תורתך". הקב"ה מסר את הזדים – שרואים רק את חיצוניות התורה, שחיים בתרבות של חיצוניות; ביד עוסקי תורתך – העוסקים במהות ובפנימיות, בתרבות של עסק התורה.
^ 1.נר מצווה, א.
^ 2. אדם יכול לבחור שלא לעסוק בחכמת הטבע, אך המציאות בנויה בהכרח – בעשרה מאמרות נברא העולם.
^ 3. אמנם חז"ל אומרים ש"כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית" (שבת פח, א); אך בסופו של דבר "הדור קיבלוה בימי אחשורוש", ואם כן גם קבלת התורה באה מכוח בחירה, וּודאי שגם העיסוק בה.
^ 4.ויקרא טז, ח.
^ 5. ע' ב"ר פרשה סח.
^ 6. אמנם אפשר שהאב יהיה גם המלמד בפועל, ונותן את התורה שבתוך הכלים, אך בכל מקרה הוא מוכרח להביא את מדרגת ה"בכוח", את הכנת הכלים.
^ 7. ע' ויק"ר פרשה כב, א.
^ 8.אורח חיים מז, ס"ק א.
^ 9.א, יג-יד.
שבועות מעין עולם הבא!
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הלכות קבלת שבת מוקדמת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
שיא השיאים בפסח!
למה ללמוד גמרא?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
