מהו כיבוש יחיד? | הרב דניאל קירש | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
גיטין

קטגוריה משנית

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

למדנו בגמרא (גיטין ח:) שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, ולכן סוריא דינה כארץ ישראל לכמה עניינים. אמנם להלכה נפסק שכיבוש יחיד אינו כיבוש (רמב"ם תרומות א ב).
יש לעיין מהי ההגדרה של כיבוש יחיד. יש שלש שיטות בנושא: רש"י, תוספות, ורמב"ם.
כיבוש יחיד לשיטת רש"י
כתב רש"י (גיטין ח:): "כיבוש יחיד - דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה אבל דוד לא כבש אלא לצורכו".
משמע מרש"י שיש שני תנאים הנדרשים כדי שייחשב כיבוש רבים: א. שיהיו כולם. ב. לצורך כל ישראל. וכך כתב בשיעורי רבי שמואל (אות קה): "ומבואר דשיטת רש"י דבכבוש בעינן ב' תנאים, שיהיו שם כל ישראל ושיהיה הכבוש לצורך ישראל, ובכבוש דדוד לא היו שם כל ישראל והיה הכבוש לצורכו, הלכך מיקרי כבוש יחיד".
אמנם מצינו עוד תנאי ברש"י במסכת עבודה זרה (כ:), וז"ל: "סוריא - ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור ובלא ששים ריבוא וקרי ליה כיבוש יחיד".
הרי שרש"י הוסיף שצריך להיות על פי הדיבור. עוד נקודה שרש"י הוסיף שצריך ששים רבוא.
יש לעמוד על כמה נקודות בדעת רש"י:
א. האם התנאי שיהיה על פי הדיבור הוא לעיכובא? מדוע רש"י לא כתב במסכת גיטין שכדי להיחשב כיבוש רבים צריך לכבוש על פי הדיבור?
ב. מצאנו ברש"י במסכת עבודה זרה שצריך ששים רבוא. מה הכוונה שצריך ששים רבוא? (האם הכוונה לחיילים או אזרחים בארץ?).
ג. מה הכוונה שדוד כבש לצורך עצמו ולא לכלל ישראל?
ד. מדוע רש"י לא מסביר את המושג כיבוש יחיד וכיבוש רבים כדברי התוספות שמתבסס על דברי הספרי, שדוד לא כבש כסדר, והיה צריך לכבוש קודם את ארץ ישראל ורק אחר כך להוסיף ולכבוש את סוריא?
ננסה לעמוד על הנקודות הנ"ל:
א. מה שכתב רש"י שצריך להיות על פי הדיבור, הראשונים (התוספות וריטב"א שם) העתיקו דבריו שלדעתו צריך אורים ותומים.
הקשה המקדש דוד (הובא בדבר יעקב גיטין ח: עמ' צז) שבבית שני לא היו אורים ותומים, ואם כן חשוב רק כיבוש יחיד וזה לא מצינו בשום מקום. תירץ המקדש דוד שבתוך ארץ ישראל לא צריך אורים ותומים, ורק כשהולכים לכבוש מקום חדש ולהוסיפו על ארץ ישראל בעינן אורים ותומים, ועולי בבל לא כבשו מקומות חדשים אלא רק כבשו מקומות שכבר היו ארץ ישראל. עוד תירץ הדבר יעקב שכאשר אין אורים ותומים לא צריך אורים ותומים.
צ"ע בסברא שבתירוצים אלו.
הדרך אמונה (ביאור הלכה תרומות א ג) כתב: "כי אילו היה על פי הדיבור היה כאילו הסכימו כל ישראל על זה".
ונראה לפי הדרך אמונה יש ליישב את הקושיא של המקדש דוד בפשטות, שאף שבבית שני לא היו אורים ותומים, עדיין זה נחשב כיבוש רבים, משום שבאמת לא צריך אורים ותומים, אלא שאם דוד היה כובש על פי האורים ותומים, ממילא היה זה נחשב שהסכימו כל ישראל על זה. לפי זה גם מיושב מדוע רש"י לא הזכיר בגיטין תנאי זה שצריך לכבוש על פי דיבור, משום שאין זה תנאי שנצרך להיחשב כיבוש רבים, אלא שאם תנאי זה מתקיים - הרי שזה כיבוש רבים, כי כאילו הסכימו כל ישראל כנ"ל.

יצוין שבהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם כתב שיש מצווה לשאול באורים ותומים, וז"ל: "ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם".
לכאורה המקדש דוד והדבר יעקב מסבירים את רש"י כדעת הרמב"ן, ואילו לדעת הדרך אמונה אין שום הכרח לומר שרש"י סבור כרמב"ן, וצ"ע.

ב. כתב הגרח"ק בדרך אמונה (ביאור הלכה תרומות פ"א ה"ג) שמה שכתב רש"י ששים רבוא – אין הכוונה לששים רבוא חיילים, אלא כוונתו שצריך להתייעץ עם רוב ישראל. וז"ל: "דלא מסתבר שצריך לילך למלחמה כל הששים רבוא שהרי גם בימי יהושע לא הלכו למלחמה כולם רק ששים אלף כמ"ש בשהש"ר פ"ד סי' ד' רק צריך הסכמת כל ישראל לזה".
[נציין לדבריו של הציץ אליעזר (חלק י סימן א) שכאשר יש ששים ריבוא בארץ הרי זה נחשב 'ביאת כולכם' ומזכיר את הרש"י הנ"ל, וז"ל:
"בספר קול התור הנדמ"ח בפ"א אות ט"ו שכותב ששאל את פי רבנו הגר"א ז"ל אודות דרכי העליה לא"י וענה לו דאם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל ששים רבוא בפעם אחת צריכים לעשות זה מיד כי מספר זה של ששים רבוא כחו גדול ושלם וכו', וכן בפ"ב אות קי"ח כותב עוד שקבוץ גלויות העיקרי הוא לא פחות מששים רבוא עיין שם, וזה מוסיף חיזוק לדברינו האמורים בפנים, ועפי"ז אפשר להבין יותר דברי הגמ' ביומא ט' מה דאמר ר"ל לרבב"ח: אלקא סנינא לכו וכו' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף וכו' ופרש"י: לא הייתם חסרים שכינה. והיינו: אילו עליתם בששים רבוא. ויוטעם ביותר דבר הלשון אם עשיתם עצמכם כחומה עפ"י מה שראיתי עוד בספר עמק יהושע להגאון ר' אייזיל חריף ז"ל מסלאנימא בחלק הדרושים (דרוש ב' לבין המצרים) שמבאר דזה שהי' בקדושה שניה מכח חזקה ולא מכח כיבוש הוא משום דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ומביא לזה דברי רש"י בע"ז ובגיטין (שהובאו בפנים) דבעינן כל ישראל, או"ת וששים רבוא, ולכן בביאה שניה שלא היו כל ישראל ע"כ לא קנו אלא בחזקה עיין שם, ועל זאת היא שהיתה התביעה שהיו צריכים לעלות במספר כזה שהיה יכול להיות גם כיבוש ואז לא היו חסרים גם שכינה]".
ג. מה שכתב רש"י שדוד לא כבש לצורך ישראל, ביאר הדרך אמונה: "שלא הי' לצורך כל ישראל רק לצורך עצמו, ר"ל שלא כבשה בשביל שידורו שם ישראל רק כבשה שיתנו לו מסים (נ' דהוא כמ"ד בירו' דמאי פ"ב ה"א שביעית פ"ו ה"א מעלי מסים כמי שנתכבשו ואם הי' לצורך כל ישראל הי' נחשב כיבוש גמור ורק משום שהי' לצורך עצמו לא נחשב כיבוש וכן הוכיח בחזו"א שביעית סי' ד' סק"ה דלדעת רש"י קי"ל דמעלי מיסין כמי שנתכבשו)".
כלומר שדוד כבש את סוריא לצורך מיסים. סתם כיבוש לצורך מיסים נקרא כיבוש, אך אצל דוד לא היה זה נחשב כיבוש רבים, משום שהמיסים לא היו עבור כלל ישראל.
ובהמשך דבריו ביאר הדרך אמונה בשם החזון איש (שביעית ד, אות ה) שאף שכיבוש לצורך מיסים נקרא כיבוש, מכל מקום אין אפשרות לכבוש מקומות בחוץ לארץ אם לא כבשו לגמרי את ארץ ישראל, ולא די לעניין זה שמעלים מסים בארץ ישראל, אלא צריך שבפועל יתיישבו יהודים בכל ארץ ישראל ורק אז יש מקום לכבוש מקומות בחוץ לארץ.
ד. מדוע רש"י לא מסביר את המושג כיבוש יחיד כשיטת התוספות המתבסס על דברי הספרי?
נראה בפשטות שהסבר זה אינו מתיישב היטב בביטוי "כיבוש יחיד". כך כתב המהר"ם שיף (גיטין ח:): "בא"ד אבל בספרי כו'. לכאורה רש"י הוצרך לפרש לישנא דכיבוש יחיד וכו' דלספרי אמאי תלאו בכיבוש יחיד אבל עיין ברמב"ן סוף פרשת עקב ותמצא מבואר וק"ל".
אך בתפארת יעקב הסביר שלדעת רש"י הגמרא שלנו לא מתיישבת עם שיטת הספרי, וז"ל:
"בד"ה כיבוש יחיד וכו' אבל בספרי מפרש וכו'. תמוה לי דהא הך תנא בספרי ע"כ ס"ל לא שמי' כיבוש דהא קאמר להדיא דאין מצות נוהגת שם כלל ומפרש טעמא דדוד שלא כדין כבש, אבל הך מ"ד דהכא ע"כ ס"ל דדוד כדין כבש דהא ס"ל דחייבת במעשר ושביעית כא"י, ואהא קשיא לי' לרש"י למה קראה כיבוש יחיד כיון דעל פי הגבורה כבש, לכך הוצרך לומר דכבש לצרכו [ומהאי טעמא אפשר דאין עלי' קדושה גמורה עד שעפרה נחשב כח"ל] וזה ברור, ועי' היטב בספרי שם". עכ"ל.
אך לענ"ד אין הכרח בדבריו, ואפשר שאף שמשמע שלדעת הספרי כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, אך אין קושי לומר שלשיטת הגמרא (גיטין ח:) דוד לא כבש כסדר שהתורה הדריכה לכתחילה, (ושלא כתורה עשה כלשון הספרי) ולכן זה לא נקרא כיבוש רבים, ובכל זאת זה נקרא כיבוש יחיד ששמו כיבוש. וכך נראה בדעת התוספות.

כיבוש יחיד לשיטת תוספות

כתבו תוספות (גיטין דף ח.):
"כיבוש יחיד - פי' בקונט' שלא היו לשם כל ישראל ביחד כמו בכיבוש יהושע וכבשוה לצורך כולם אבל דוד לא כבש אלא לצורכו אבל בספרי מפרש טעם אחר בסוף פרשת והיה עקב דמשמע לפי שלא היתה עדיין כל א"י כבושה כדאמר התם סמוך לפלטורא שלך לא הורשת פירוש יבוסי שהיה סמוך לירושלים ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה אבל אחר שכל א"י כבשוהו דריש התם מדכתיב (דברים יא) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' שכל מה שהיו כובשים מחו"ל היה קדוש ואפילו יחיד.
ויש להבין מדוע כיבוש שלא כסדר נקרא כיבוש יחיד?
באמת המהר"ם שיף (גיטין ח:) הסביר (כנ"ל) שבגלל סיבה זאת רש"י מיאן בפירושו של תוספות.
ובאמת מצינו שהתוספות (בבא בתרא צ:) הסבירו מדוע נקרא כיבוש יחיד: "ולכך קרי ליה כבוש יחיד לפי שמדעתו עשה". וכן כתב הרמב"ן (סוף פרשת עקב): "ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז) המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה". וכעין זה כתב תלמידי רבינו יונה בע"ז משום שעשה שלא על פי התורה והתורה נקראת בלשון רבים לכן קרי ליה כיבוש יחיד (דבריו הובאו בדרך אמונה שם).
הסבר נוסף כתב בחידושי רבי נחום (גיטין ח.) שהתוספות לא בא לומר שהספרי מסביר את הגמרא במושג כיבוש יחיד, אלא הספרי חולק על הגמרא, וז"ל חידושי רבי נחום:
"בפשוטו נראה דאין כונת התוס' לבאר דזוהי גופא כונת הגמ', דהרי בגמ' קרי לה כיבוש יחיד ולא משמע דהכונה לסברת הספרי, אלא כונת התוס' דאיכא פלוג' בין הספרי לגמ' דילן, דהספרי סבר שהגריעותא בזה היא דעדיין לא נכבשה שאר א"י, והבבלי סבר דה"ט משום דלא היו שם כל ישראל וכפרש"י.
והנה לפו"ר היה נראה דהספרי לא פליג במציאות דדוד כבשה לבדו ולא היו שם כל ישראל, ולפי"ז נמצא דהש"ס דילן והספרי פליגי בתרתי - דלדעת הספרי אין שום גריעותא בכיבוש יחיד וכל הטעם דלא חלה הקדושה בסוריא הוא רק משום הך טעמא דסמוך לפלטרין שלך לא הורשת, ולדעת הבבלי הוי איפכא דלא אכפ"ל שלא נכבשה שאר א"י וכל הגריעותא היא רק משום דלא היו שם כל ישראל. ולפי"ז צ"ל דמש"כ התוס' בסו"ד דמהני כיבוש יחיד לאחר שנכבשה כל א"י היינו רק לדעת הספרי ודו"ק".

הקושי בדברי רבי נחום שהם לא כפי שתוספות בעצמו הסביר (בבא בתרא צ:, וכן משמע מתוספות ע"ז כא.) וכן עוד ראשונים, שדברי הספרי הם הביאור במושג כיבוש יחיד.

כיבוש יחיד לשיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (תרומות פרק א הל' ב-ג):
"הלכה ב: ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
הלכה ג: הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו, ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר, והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא".
הרי שהרמב"ם מצד אחד מסביר את המושג כיבוש יחיד כשיטת רש"י. ומאידך הוא פוסק כדברי הספרי שצריך לכבוש את ארץ ישראל כסדר.
הקושי הוא שבגמרא (גיטין ח:) מבואר שסוריא נחשבת כיבוש יחיד, ולכאורה משמע שהחיסרון בכיבוש סוריא היה שדוד לא כבש את סוריא בכיבוש רבים במובן הפשוט, ואילו הרמב"ם כתב שהבעיה בכיבוש סוריא היה שהוא כבש שלא כסדר.
ביאר הקרן אורה יבמות (פב:):
"והא דאמרינן בגיטין (ח' ע"ב) ובמסכת ע"א (כ"א ע"א) דסוריא הוי כיבוש יחיד צ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל, דהא טעמא אחרינא הוא משום דלא נכבשה הארץ עדיין. וי"ל דהא בהא תליא, דמ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש וכל אחד כובש לעצמו, לדידי' וודאי לא מעכב אי נכבשה הארץ כולה אי לא. ומשום הכי כיבוש סוריא שמי' כיבוש. אבל למ"ד דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש אלא דווקא על ידי מלך ונביא ורוב ישראל, והם וודאי מצווין תחילה לכבוש ארץ ישראל כולה, וכ"ז שלא נכבשה כולה אין כיבוש שאר הארצות כיבוש. וכדיליף מקרא בסיפרי וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואחר כך כל המקום אשר תדרוף כף רגלכם בו לכם יהיה, ומעין זה כתבו התוס' ז"ל בע"א דף כ"א (ע"א ד"ה כיבוש)".
וכדבריו כתב בשיעורי ר' שמואל (גיטין ח:).
צ"ע קצת מה הסברא לחלק בין יחיד לרבים לגבי הדין המובא בספרי שצריך לכבוש את ארץ ישראל כסדר. לכאורה כמו שרבים צריכים לכבוש כסדר, כך גם יחיד. ועוד לכאורה קשה שהעיקר חסר מהספר, שהגמרא קראה לזה כיבוש יחיד, אף שבאמת היה על ידי רבים, בגלל שהיה שלא כסדר (ולכן זה לא נחשב כיבוש רבים ומועיל רק ככיבוש יחיד).
מה היה דוד צריך לעשות?
יש מקום לעיין מדוע לפי הספרי דוד עשה שלא כתורה? מה היה עליו לעשות? הרי הוא היה צריך להילחם באויביו?
ביאר הגרח"ק בדרך אמונה (ביאור הלכה שם) בדעת התוספות:
"ואפשר דאין כוונת הספרי שעשה בזה איסור שכבשן לפני א"י שהרי בפסוקים מבואר שעשו עמו מלחמה והיה מוכרח לכבשן אלא הכונה שלא היה צריך לקדשן בקדושת א"י אך יותר נראה דס"ל דדוד התחיל לעשות אתם מלחמה ולא הי' לו להלחם אתם לפני שנלחם עם בני א"י וגם היה יכול להכותם ולא לכבוש את ארצם".
אך ברמב"ם לא נראה שהוא עשה איסור בכך שעשה מלחמה, ולכן כתב הגרח"ק (שם) בדעת הרמב"ם:
"ורבנו לא הזכיר כלל שאסור לכבוש לפני גמר הכיבוש של א"י ואדרבה כתב שכבש ע"פ ב"ד הגדול נראה דדעתו שאין שום איסור בזה ומה שאמרו בספרי דוד עשה שלא כתורה שאין רשות לכבוש חו"ל עד שלא כבשו כל א"י הכונה שקידש לפני גמר הכיבוש וכמשכ"ל שכאן מסתבר שצריך לקדש או לכבוש ע"ד לקדש אבל על הכיבוש עצמו שיעלו מסים אין איסור אבל א"א לקדשה [ומש"כ רבנו בפיה"מ דמאי פ"ו מי"א שאינו מותר להלחם על ארץ מכל הארצות עד שתהי' נכבשת כל הארץ כו' לשון זה צ"ע ועכ"פ כאן חזר בו מזה] ובירו' חלה פ"ב ה"א לא נזכר שעשה איסור אלא שהניח ספרי א"י וכיבש ספרי חו"ל".
הרי שכתב הדרך אמונה לדעת הרמב"ם שדוד נלחם עם סוריא על פי התורה אלא שלא היה צריך לקדש את סוריא לפני ארץ ישראל. הדרך אמונה לשיטתו שצריך קידוש בדיבור. בציון הלכה (אות מה) למד כן מהחזון איש (ערלה א יא) שצריך קידוש בפה. אך הציץ אליעזר (ח"י סי' א, אות יג) הבין בדעת הרמב"ם שלא צריך קידוש בפה וכדעת הרדב"ז, הדבר אברהם, והחזון איש עצמו, וז"ל:
"וכדכותב הרמב"ם בפ"א מה' תרומות ה"ה שהיתה מפני הכיבוש לבד, וכדמבאר הרדב"ז שם בכוונתו שלא קדשוה בפה, וכדמסביר לן גם החזון איש בשביעית סימן ג' אות א' דהארץ נתקדשה בכיבוש, וכן בספר דבר אברהם ח"א סימן י' דכיבוש יהושע שהיה כיבוש רבים נתקדשה מצד הכיבוש גופיה דכיון שנכבשה הארץ בפניהם ממילא אתיא קדושת הארץ מעצמה דקרינן ביה ארצכם עיין שם". עכ"ל הציץ אליעזר.
נראה שדברי החזון איש (ערלה א יא) שכתב שצריך קידוש בפה ניתן לומר שלא כתב כן בדעת הרמב"ם, וצ"ע.
הדבר אברהם (ח"א סי' י אות ח) ביאר את הרמב"ם באופן אחר, ולדעתו הכיבוש של סוריא היה כיבוש יחיד משום שכבש שלא כסדר, והבית דין שעל פיהם כבש - טעו, ולכן הכיבוש נקרא כיבוש יחיד, וז"ל:
"לכן ס"ל להרמב"ם דבאמת היה בסוריא כיבוש רבים דלא מצינו כלל שכבשה דוד כיחיד ואדרבא כיון שאין יוצאין למלחמת הרשות אלא ע"פ סנהדרין הרי שאל בהם והלך בהסכמתם וחיל רב מבני ישראל נלחמו אתו כמפורש בכתוב ובודאי הוי כיבוש רבים, אלא דאע"ג דרבים הוו מ"מ דינם רק ככיבוש יחיד משום דכיון שנעשה שלא כתורה מטעם הספרי שעדיין לא נכבשה כל א"י לפניו נידון בשביל זה ככיבוש יחיד, דמה שהסכימו סנהדרין היה שלא כתורה ונידון כאלו עשה על דעת עצמו שלא ע"פ סנהדרין שהסכמתם בטלה ושלא כדעת תורה". עכ"ל.
קצת קשה לכאורה לומר שכוונת הרמב"ם שהסנהדרין טעו שהורו לדוד לכבוש, ויותר נראה שכוונת הרמב"ם לומר שדוד עשה בסדר שכבש כדברי הדרך אמונה.
ואפשר שדעת הרמב"ם שדוד לא טעה כלל. לא כדעת הדבר אברהם שהוא לא היה צריך לכבוש (כי מפשטות הרמב"ם משמע שהוא כבש כדין כדברי הדרך אמונה), ולא כדרך אמונה שהוא לא היה צריך לקדש את סוריא (שהרי הציץ אליעזר הביא מהרדב"ז וחזון איש שכיבוש בלבד מועיל ולא צריך כלל קידוש בפה, אם כי עדיין ניתן לומר שצריך לכבוש על דעת לקדש, ודוד כבש על דעת לקדש שלא כתורה), אלא דעת הרמב"ם שאם כובשים לא כסדר אף שאין זה נחשב כיבוש מכל מקום אין בכך איסור. ומה שכתב בספרי שדוד עשה שלא כתורה, או שהרמב"ם לא פסק כך, אלא פסק כירושלמי (חלה פ"ב ה"א) שלא נזכר שעשה איסור אלא שהניח ספרי א"י וכיבש ספרי חו"ל, או שהרמב"ם הבין שאין כוונת הספרי שזה איסור אלא שאינו נחשב כיבוש, אם כי לכאורה זה דחוק בכוונת הספרי.
[שאל הבחור החשוב דורון זליגר שלכאורה מבואר בפסוקים שדוד כבש את יבוס שהיא ירושלים לפני סוריא. מצאתי יישוב בדרך אמונה (ס"ק לז בשם החזון איש שבעית ד, ה):
"ואף על גב דמבואר בשמואל ב' ה' שכבש את היבוסי לפני שכבש ארם נהרים וארם צובה מיהו לא כבש את כולה רק את מצודת ציון והשאיר חלק מהיבוסים יושבים שם ואף על גב שנתנם למס עובד לא מהני לענין זה כי צריך שיתיישבו ישראל בכל א"י (סג) ואח"כ אפשר להוסיף מחו"ל וגם כל ימי דוד ושלמה נשארו עדיין יבוסים בירושלים"].

גיטין

הרב דניאל קירש

הרב דניאל קירש ר"מ בישיבת ההסדר שבי שומרון. רב צבאי במילואים מחבר ספר 'באר הדיינים' על הלכות דיינים.

האבילות על החורבן
מה קרה לבית המקדש של הילדים?
תמוז תשפ
שיעורים כלליים
לאיזה משפחה עדיף לעזור?
תשרי תשע"ט
גזל ונזיקין
שקע בקריאה מעניינת בספרייה
טבת תשע"ט
ויצא
הפיקח שדאג לסידור הישיבה
כסלו תשע"ט

גיטין

21 דק'
גיטין
מסכת גיטין דף כ"ט - קצר (שמע)
הרב אביחי קצין | א' שבט תשע"ו
51 דק'
גיטין
האם יש אפשרות שדבר ישמש כגט וכפרעון כתובה יחד
גיטין כ: - התקבלי גיטך
הרב חיים כץ | ה' תמוז תשפ"ה
53 דק'
גיטין
גט שבגט ושטר שבגט
מסכת גיטין: יסודות
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל | י"ד אלול תשס"ז
גיטין
נאמנות עד אחד באיסורים
יבמות דף פז ע"ב; גיטין ב ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ג

גיטין

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
חקת
מה לומדים מפרה אדומה
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשפ"ד
חקת
הרהורים בעקבות הפוסט של יובל דיין
הרב יוסף נווה | תמוז תשע"ט

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב חגי לונדין
הרה"ג דוב ליאור
הרב יוסף צבי רימון
ר' יעקב כץ (כצל'ה)
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרה"ג צבי שכטר
הרב מרדכי הוכמן
הרב חנן פורת ז"ל
הרב בני אלון

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו