המכות בהודו
מעטים היו האנשים שהעזו לצאת לשמש במדבר הגדול שבהודו הרחוקה. רק משוגעים לדבר העזו לצאת בשעות אלו. כאלו היו רהול ושיבם, שני הודים שהתארגנו להליכה משותפת לכפר מרוחק. שעות ארוכות של הליכה בשמש הקופחת עשו את שלהם, והשניים החליטו לעצור לאכילה ומנוחה. גם חמורו של שיבם קרס על החול הרותח במטרה לנוח יחד עם בעליו. כאשר קרע החמור על החול הצל החמור מעט צל בצידו האחד. ראה זאת רהול ומיהר לשכב בצילו של החמור. שיבם הביט במעשהו של מכרו ופנה לרהול בנימוס: "רהול יקר, אבקש ממך לקום ממקומך מיד. החמור הוא שלי ולכן גם הצל שלו הוא שלי." רהול שמע זאת וענה בבוז: "וכי קנית את הצל של חמורך? בעוד רגע יקום החמור והצל יזוז מכאן. לכן איפוא אין לך בעלות על הצל ולא אזוז מכאן!" נחיריו של שיבם רטטו מרוב כעס ועיניו רשפו אש:" קום מיד, ולא- אכה בך!" פנה בכעס לרהול.
רהול העמיד פניו כאינו שומע, עצם את עיניו ועשה עצמו ישן. ראה זאת שיבם, קמץ את אגרופיו, צמצם את עיניו והלם בפראות בפניו של רהול תוך שהוא צועק: "תן לי את הצל שלי!" השניים החלו בועטים, דוחפים ומכים זה את זה דקות ארוכות. לפתע נשמעה זעקה איומה מפיו של רהול והוא נפל מתגלגל על החול כשהוא אוחז באפו. שיבם נבהל והביט ברהול שכבר הספיק לקום והחל מדדה לכיוון הכפר כשזעקות יוצאות מפיו כל הדרך. בליבו הרגיש כי רהול נענש על מעשהו הנועז. "אוי לאותו מנוול שחשב לגנוב את צילו של חמורי" הרהר לעצמו כשהוא צועד בעקבות זעקותיו של רהול.
למחרת, נשמעה דפיקה על דלת ביתו של שיבם. "אתה מוזמן לבוא בדחיפות לבית המשפט בנוגע למריבתכם אתמול" אמר השליח. ליבו של שיבם החסיר פעימה, אך בכל זאת יצא בראש מורם אל עבר בית המשפט, כשפמליה של סקרנים הולכים אחריו.
השופטים שמעו את הצדדים אך למרבה התדהמה איש מהשופטים לא הצליח להכריע בשאלה המוזרה- למי שייך צילו של החמור. שבועות לאחר מכן נעמדו השניים בבית משפט מחוזי וביקשו לדעת מיהו בעל הצל- האם הצל שייך לחמור או לבעליו של החמור. גם כאן לא ידעו השופטים כיצד לפתור את הבעיה.
השאלה היתה כה סבוכה, שגם כאשר פנו לבית המשפט העליון לא מצאו השופטים פתרון. בתקופה המדוברת הודו היתה בשלטון האימפריה הבריטית, כך שהבעיה הסבוכה הגיעה לערעור למועצת המלכה. גם הם לא ידעו כיצד להכריע.
מה דעתכם? האם לפי ההלכה האדם הוא בעלים על הצל של חמורו?

תשובת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל:
אדם אינו בעלים על הצל שלו.
הרב קוק דן בכמה גמרות שדנות על צל במסכת פסחים (כה:) מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב ודורש בדברי תורה בצילו של ההיכל. הגמרא דנה איך היה מותר לו לשבת בצל ההיכל, ולהנות מצילו של בית המקדש. עוד מובא במסכת עבודה זרה שאסור לשבת תחת עץ אשרה וליהנות מצילה. הרב דן בגמרות האלה ובסוגיה הזאת והסיק להלכה שאדם אינו בעלים על הצל שלו!
הוסיף הרב קוק - כעין עניין זה, על פי ההלכה, אין רשות לאדם לסרב שיצלמו אותו. זאת מהסיבה שכפי שאין לאדם בעלות על הצל שלו, כך אין לו בעלות על הצילום שלו שהוא כעין הצל שלו.

לסיכום –אין אדם בעלים על הצל שלו, ובוודאי לא על הצל של חמורו, ולכן אין רשות לאדם למנוע מאחר לצלם אותו.
(הסיפור לקוח מתוך הספר 'עז ותעצומות' עמ' 77. הרב שלמה גורן מסר שכאשר שהה יחד עם הרב קוק בהרי הכרמל בא אדם לצלם את הרב קוק והרב התחיל לדון עם הרב גורן הצעיר האם מותר לו לסרב לאיש. הרב הזכיר את הסיפור הנ"ל עם ההודים ומיד החל לדון בסוגיות בש"ס הקשורות לעניין. לבסוף הרב הכריע שאין הוא רשאי למנוע מאחר לצלמו. סיים הרב גורן: מבקשה פשוטה ותמימה של צלם למדתי על הליכותיו ועל גדולתו של הרב קוק!).