ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- סעודה וברכות הנהנין
במסכת ברכות (דף מז ע"א) מסופר שתלמידי רב ישבו בסעודה, ורב אחא הגיע. אמרו התלמידים: הנה הגיע אדם גדול, ראוי שהוא יזמן! אמר להם רב אחא: יותר נכון שהאנשים הנוכחים בסעודה יזמנו.
הגמרא מסיימת בקביעה הלכתית: האדם הגדול מברך, גם אם הוא הגיע בסוף הסעודה.
מהי ההתלבטות? מובן מדוע לתת עדיפות לאדם הגדול. מדוע להעדיף את האדם שיותר נכח בסעודה?
לכאורה ניתן לבאר את הסברא בזה על פי שתי הסברות שהזכרנו בשבועות האחרונים:
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
54 - חמדת השבת: עד היכן ברכת זימון
55 - חמדת השבת: צירוף האדם השלישי לזימון
56 - חמדת השבת: הכל מודים בעצרת דבעינן לכם
טען עוד
ב. מכיוון שהזימון נועד להביע הודאה על הפן החברתי של האכילה, ראוי שמי שנכחותו יותר משמעותית בסעודה יביע את ההודאה הזאת.
באותו עמוד בגמרא מופיע מעשה נוסף: רב ושמואל ישבו בסעודה, הגיע רב שימי בר חייא ומיהר מאוד לאכול. אמר לו רב: אני מבין שאתה ממהר בכדי לזמן איתנו. אך אנחנו סיימנו את סעודתנו, כך שזריזותך לא תועיל להצטרף לזימון שלנו. ענה שמואל כנגדו: אילו הוי מגישים לנו קינוח, היינו אוכלים בשמחה. משמע שדי בכך בכדי להחשיב את רב שימי כאוכל יחד עמם.
הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ה הלכה ט) מסכם ואומר שאם שני המסובים יכולים לאכול עמו, מצטרף עמהם, ואם לא – לא יזמנו יחד. בשו"ע (סימן קצז סעיף א) מוסיף שכמובן שאם המסובין כבר אמרו שיברכו, או שנטלו מים אחרונים, הם אינם יכולים לאכול עוד, וממילא אינו יכול להצטרף לזימון יחד איתם.
הגדרה זו מעניינת: שמואל אינו מבקש שיגישו קינוח בכדי שיאכלו יחד, אלא אומר שהם היו אוכלים את הקינוח בשמחה, ודי בכך לצרף את רב שימי לזימון. המשמעות היא שעצם היכולת לאכול עוד משקפת את הביחד שנוצר בעזרת האכילה, ודי בכך בכדי להצדיק את הזימון המשותף.
מה המצטרף צריך לאכול כדי להצטרף
בהמשך המסכת (דף מח ע"א) אומר רבי יהודה בשם רב שאם תשעה אכלו דגן והאחד ירק – מצטרפים. ממשיכים ואומרים שלכאורה הוא הדין לשמונה ושבעה שאכלו דגן, אך יש מקום להתלבט על ששה, שכן יתכן ויש צורך ברוב ניכר שאכלו דגן.
הרי"ף אומר שדין זה נכון ביחס לזימון בעשרה, אך לא לזימון בשלושה. שלושה שאכלו כאחד, עליהם לאכול דגן בכדי להצטרף לזימון, כדבריו פוסק הרמב"ם.
תר"י מסביר את סברתם: אם שלושה יושבים יחד ואוכלים לחם, ניתן לזמן. כאשר יושבים עשרה, זהו מעמד שמאפשר השראת שכינה. מכיוון שדי בשלושה בשביל הזימון, תוספת האחרים יכולה להצדיק הזכרת שם שמיים על הזימון. אך אם אין שלושה שאכלו פת, לא ברור שהבסיס הראשוני לזימון קיים כלל.
בהמשך לשיטת הרמב"ם בה עסקנו מספר פעמים, הדברים עוד יותר מסתברים: הרמב"ם סובר שהזימון הוא הכנה לברכת המזון, בלבד. אם אין שניים החייבים בברכת המזון השלמה מן התורה, אין תוקף לזימון. משיש שלושה החייבים בברכת המזון – ניתן לברך. ואם יש מניין, המביא את השכינה, הנוכח במקום, ורובו משותף לסעודה – ניתן גם לזמן בשם ה'.
אך הכלבו מתלבט אם הרי"ף מבוסס על סברא זו, שכן לשון הרי"ף היא "אכלו דגן". מהו הדין אם השלישי אכל דייסה, העשויה אף היא מדגנים, אך היא איננה מחייבת ברכת המזון? הכלבו מתלבט בכך.
לכאורה ניתן להציע שתי אפשרויות בדבריו:
א. הכלבו מתלבט בין שתי הסברות שהצגנו, ומתלבט אם יש צורך ששלושתם יתחייבו בברכת המזון מן התורה.
ב. הכלבו מתלבט אם חובת ברכת 'על המחיה' נחשבת כחובת ברכת המזון מן התורה (אלא שיש קולא לברך רק מעין הברכה, אך במהות ברכה זו היא מעין שלושת ברכות המזון של תורה).
רבנו יונה חולק על שיטתם, ואומר שגם בשלושה וגם בעשרה די ברוב מסובין שאכלו דגן.
מסופר (בתשבץ קטן סימן שז) שהמהר"ם מרוטנברג היה מחמיר: שניים אוכלים. מגיע אדם שלישי ושותה. לפי רבינו יונה, כעת הם חייבים בזימון. אך לפי הראשונים האחרים הם אינם חייבים בזימון. בכדי להחמיר, המהר"ם היה מבקש ממנו שיאכל דגן, בכדי שיוכלו לזמן לפי כל השיטות.
להלכה: בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קצז סעיף ג) פוסק כך:
במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל, להצטרף לעשרה; אבל לג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת.
וי"א דבכזית דגן מהני, אפילו אינו פת;
וי"א דבירק ובכל מאכל, מהני;
הלכך שניים שאכלו, ובא שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת, מוטב; ואם אינו רוצה, לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, יזמנו עמו אף על פי שאינו רוצה לאכול פת.
ולמעשה מקובל לפסוק כרבינו יונה והסוברים כמותו, ולצרף אדם שאכל או שתה כל דבר לשניים האוכלים פת לזימון.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
