ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- ברכת הטוב והמטיב ושהחיינו
במבט ראשון לכאורה מדובר בשאלה פשוטה: המשנה במסכת ברכות (פרק ט משנה ג) אומרת "בנה בית חדש, קנה כלים חדשים – מברך 'ברוך שהחיינו'. הגמרא (שם נט:) אומרת שאם קנה את הכלים עבורו ועבור אחר יברך 'הטוב והמטיב'. לפני מספר שבועות נגענו בהבחנה בין 'שהחיינו' ובין 'הטוב והמטיב'.
אם כך, כאשר משפחה רוכשת רהיטים שישמשו את המשפחה כולה יש לברך 'הטוב והמטיב', ואילו אם רוכשים רהיט לאחד מבני הבית עליו לברך 'שהחיינו' (בעבר הערנו שלפי הירושלמי אם הרהיט התקבל במתנה יש לברך 'הטוב והמטיב' גם אם הוא משמש רק אדם אחד. אך דעה זו לא נפסקה הלכה למעשה.
ברם, לפני מספר שבועות הערנו על מחלוקת ראשונים בשאלה איזו ברכת שהחיינו חובה לברך ואיזו רשות:
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
61 - חמדת השבת: הגדרת ההנאה הדרושה המצדיקה את ברכת הטוב והמטיב
62 - חמדת השבת: ברכת 'שהחיינו' על כלים חדשים
63 - חמדת השבת: ילדים זה ברכה
טען עוד
הריא"ז, בהתבסס על ניתוח הראיות בסוגיא במסכת עירובין, מציע להיפך: ברכה על דברים החוזרים מזמן לזמן היא ברכת הרשות, ואילו ברכה על דברים הנובעים משמחת הלב היא חובה.
כנסת הגדולה מציע אחרת: על המועדים יש חובה לברך שהחיינו, וכל ברכת שהחיינו מלבד זאת איננה חובה.
הרמ"א (אורח חיים סימן רכג סעיף א) כותב כך: יש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות. ומזה נתפשט שרבים מקלים באלו הברכות.
הבן איש חי (פרשת ראה אות ה) כותב שאכן לא נהוג לברך שהחיינו על כלים חדשים. הוא מפנה לפרי מגדים (משבצות זהב אות ד). המשבצות זהב כותב שם שכמדומה לו שאין מברכים, עיין הטעם במגן אברהם ס"ק ג. המגן אברהם בס"ק ג כותב על כך שהרמ"א כתב שנהגו להקל, מפני שמשמע מהגמרא שהיא רשות, ולכן מקלים רבים בברכות הללו. לכאורה החשבון הוא כזה: אדם שואל את עצמו אם לברך 'שהחיינו' על חפץ חדש. המחיר של לברך הוא חשש מברכה לבטלה. המחיר של לא לברך הוא לא לקיים דבר שהוא בלאו הכי רשות. אם כך, עדיף להסתכן בכך שהוא לא עשה דבר שהוא בלאו הכי רשות מאשר להסתכן בברכה לבטלה.
המגן אברהם מסיים בהתנגדות לחשבון הזה, וכותב "מאי דאיתמר – איתמר". אם המשנה וגמרא אומרים לברך על כלים חדשים, יש לברך, ולא לפטור את עצמנו בטענה שבלאו הכי ברכה זו היא רשות.
הבן איש חי מסיים וכותב שאף על פי שהטעם קלוש – אין לברך, מפני שבסופו של דבר ברכת 'שהחיינו' תלויה במנהג. כף החיים (סימן שכג ס"ק יז) מצטט את דבריו להלכה.
נראה שיש כאן מחלוקת מעניינת בין המגן אברהם והבן איש חי.
הבן איש חי מסכים שמעיקר הדין יש לברך 'שהחיינו' על כלים חדשים. כלים חדשים מביאים את האדם להתרגשות המתאימה לברכת 'שהחיינו'. אך אחרי שאנשים נהגו שלא לברך, מתברר שרוב האנשים אינם מברכים על ההתרגשות המסוימת הזאת. אם כך, אדם אינו יכול להחליט לבד שההתרגשות הזאת מצדיקה את הברכה, כאשר הסביבה אינה נוהגת כך.
המגן אברהם מתנגד לכל המהלך. הוא טוען שהחשבון שהצגנו לעיל אינו הדרך הנכונה לנתח את הדברים. אם חז"ל אמרו שיש לברך על משהו, אז יש לברך עליו. עצם האמירה: נכון שחז"ל אמרו שיש לברך על זה. אבל גם הם מודים שאין חובה לברך, אם כך, האם לא עדיף לחשוש מספק ברכה לבטלה?
יש שתי בעיות בחשבון הזה:
ראשית: יש כאן חשש לחוסר כבוד כלפי דברי חז"ל. אם חז"ל אמרו שיש לברך על כלים חדשים, אז יש לברך על כלים חדשים. מי אנו שנפקפק ונאמר שמהיות טוב, מחשש ברכה לבטלה, לא נקיים את מה שהורו לנו חז"ל, ונחשוש לברכה לבטלה בניגוד לדבריהם?
שנית: נשוב לעיקרון. נקבע שברכת 'שהחיינו' בהקשר זה היא רשות. בשונה מברכת 'שהחיינו' בחגים, בהם אנו נדרשים לתשומת לב לכך שהקב"ה נתן לנו את החג הזה, ולפיכך ברכתה חובה; ובשונה מברכות הנהנין, בהם אסור ליהנות מן העולם ללא ברכה; ברכת 'שהחיינו' זו היא רשות. מדוע? מפני שהיא ברכה על תחושה פנימית. ההבדל בין כלי פשוט שאין לברך עליו 'שהחיינו' וכלי ייחודי, עליו יש לברך, הוא הבדל שקשה להגדיר במדויק. אם כך, הברכה היא על התחושה שנוצרה בעקבות הכלי, ולא על המציאות הקשיחה שלפנינו. לכן מותר ליהנות מהכלי גם ללא ברכת 'שהחיינו'.
אך המנהג המדובר לוקח צעד אחד מעבר לכך: הוא אומר לנו להתעלם מההשלכה ההלכתית של התחושה. הוא אומר שאמנם הקב"ה נתן לנו כאן מתנה, התחושה המרגשת הזאת, וחז"ל אמרו לנו לברך אותו עליה, אך אנו בוחרים למחוק את ההודאה לקב"ה.
אם אדם נמצא בהתלבטות אמיתית, שמא כלי זה אינו מרגש דיו בכדי להצדיק את ברכת 'שהחיינו', אין חולק שנכון יותר להימנע מספק ברכה לבטלה.
אך אם אדם יודע שהוא רכש רכישה ייחודית, המרגשת אותו, אין זה נכון לומר שאין מחיר להימנעות מברכת 'שהחיינו'. בצד אחד יש וודאות שברכה זו אינה לבטלה, שכן חז"ל הורונו לברך אותה. ובצד השני יש חלילה פגיעה באמון בדברי חז"ל, וגם כפירה בטובה והימנעות מהודיה לקב"ה כראוי.
וכך גם פוסקים ערוך השלחן והמשנה ברורה: אמנם ברכת 'שהחיינו' זו אינה חובה. אך חלילה להקל ראש בחובת ההודאה לקב"ה על הטובה שהוא גומל לנו, על פי הגדרים שזכינו לקבל מפי חז"ל.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

בראשית פרשת בראשית – ארבעה נהרות
מדוע בתיאור תשתית העולם מתארת התורה את ארבע הנהרות ורומזת גם לגלויות? מהו אותו עדן ומי הוא הנהר ועל איזה גן מדובר?

ליל הושענא רבא תשפ"ז ״אנא ה׳ הושיעה נא״: גאולה וישועה בחג הסוכות
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מהישיבה הגבוהה בית אל. הרב שלמה יוסף וייצן, ר״מ בישיבת בית אל ורב היישוב פסגות, פותח ב״חזקה״ של שלוש שנים שבהן הקדוש ברוך הוא מחבק את עם ישראל דווקא בימי סוכות: לפני שנתיים סינוואר, בשנה שעברה חזרת השבויים בליל הושענא רבה, והשנה — הצלת המטוס יום קודם. בכולן התקיים גם ״אנא ה׳ הושיעה נא״ וגם ״אנא ה׳ הצליחה נא״, ובכולן ברור שלא תכנון אנושי הוביל לישועה. משם לשיעור ארוך ועשיר על ההבדל בין גאולה לישועה: למה הסוכה היא דירת עראי ומה מלמד הנצי״ב על ״ויהי בשלם סוכו״, ניסן מול תשרי, ראש השנה של יראה ויום כיפור של חיבוק, דברי הרב קוק בעולת ראי״ה והמהר״ל על שלושת הרגלים — והחלוקה של ההלל לשני חלקיו. ובסוף, תפילה לשנה שבה הקדוש ברוך הוא גם ישלים את תהליכי הגאולה וגם יפתיע אותנו בישועות.

ליל הושענא רבא תשפ"ז קדושת הסוכה, מצוות השמחה ומיתוק הדינים
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מהישיבה הגבוהה בית אל. ראש ישיבת בית אל, הרב זלמן ברוך מלמד, בשיעור לליל הושענא רבה (השידור נכנס כשהרב כבר באמצע דבריו). הוא עוסק בקדושת עצי הסוכה — מה הדין כשהסוכה גדולה מהשיעור, האם מותר להריח הדס שבסכך או להישען על הדופן, ולמה לפי הרשב״א אי אפשר להתנות על הקדושה הזאת — ובשאלה מה קורה כשיושבים בסוכה בלי לכוון ״זכר לענני הכבוד״. משם למצוות השמחה בחג: קורבן השמחה, ״ושמחת בחגך״ לפי הרמב״ם, ושמחת בית השואבה. ובסוף, מה שהסוכות והערבות עושים בהושענא רבה — ממתיקים את הדין: משל לאבן גדולה שנגזרה, ובמקום לזרוק אותה בבת אחת מפוררים אותה לחצץ. ובתשובה מאהבה, אפילו חותכים ממנה אבנים יפות לבנייה.

ליל הושענא רבא תשפ"ז לולב ״חד הוצא״ ואחדות עם ישראל: כבוד, חיבה, דעת וחיים
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מהישיבה הגבוהה בית אל. הרב עידו יעקבי, ר״מ בישיבת בית אל, פותח בסוגיה של פסולי הלולב: התיומת שנחלקה או נסדקה, ולולב ״חד הוצא״ — שגדל יפה משני הצדדים, ובכל זאת הגמרא קוראת לו ״בעל מום״ ופוסלת אותו כל שבעת הימים. מה החיסרון בלולב שנראה כל כך מושלם? בעקבות הרב קוק באורות התשובה: התיומת היא נקודת החיבור, ובלי ״האגד הרוחני״ של כל הדעות ודרכי החיים — אין קיום לאומה. ובהמשך, איך מתאחדים גם עם מי שחושב מחשבות מרגיזות ושגויות, בלי לוותר על האמת: ארבע המדרגות שמונה הרב קוק — כבוד, חיבה, דעת וחיים. ומשל: ילד שמשתולל, עד שמגלים של מי הוא הבן. ״הם בנים של ריבונו של עולם.״

ליל הושענא רבא תשפ"ז ״שמע ישראל״ ו״ברוך שם״: כל הכוחות אל מטרה אחת
שיחה מליל הושענא רבה תשפ״ז, מתוך השידור החי של אתר ישיבה מהישיבה הגבוהה בית אל. השר בצלאל סמוטריץ׳, בוגר ישיבת בית אל, חוזר לישיבה שבה גדל — ״האדם הוא תבנית נוף מולדתו, וזה נוף מולדתי״. הוא פותח בהודיה על הנס של המטוס שהיה עשרות שניות מהתרסקות יום קודם, ובאזהרה מלהתרגל לניסים: זה עניינו של חג הסוכות, שהמהר״ל קרא לו ״הוד״ — מלשון הודיה. ובעיקר, דבר תורה על יעקב אבינו שביקש לגלות לבניו את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה. הבנים עונים ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ — כל הכוחות, הכישרונות והתפקידים של השבטים, גם כשיש ביניהם מתחים, מכוונים למטרה אחת; ויעקב עונה ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ — השפע שיורד מלמעלה למטה. כמו תזמורת שבהתחלה כל כלי מתאמן לבד, עד שיוצאת מוזיקה אחת.

מאמרים נוספים בארץ אגדה יעדי הגיוס של שלמה
לשיטת התנא שלמה המלך רמז בשיר השירים שחמש שישיות מהצבור צריכים להתגייס ולשלב ספרא וסייפא, ואילו ששית מהצבור צריכה להישאר בבית המדרש. האמורא שמואל חלק על כך, אך הרמב"ם פסק כשיטת התנא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה וזאת הברכה שמיני עצרת ושמחת תורה תשפז
מה הטעם שמסיימים ומתחילים את התורה ביום אחרון של חג הסוכות ולא בראש השנה שהוא היום הראשון של השנה. מה הטעם שברכת יוסף היא הארוכה ביותר ונתברך שתתרבה נחלתו יותר משאר השבטים. אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ - קשה במה שהזכיר לשון אַף, שהרי במקום חִבָּה היינו חֹבֵב לא שייך אַף שהוא לשון קֶצֶף. חמשה זוגות נקברו במערת המכפלה, ג' נגלות וב' נסתרות. מנין התיבות שבסוף חמשה חומשי תורה כמנין אֲנִי בִינָה.


















