ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- תלתא דפורענותא
ועדיין מפעמת התקווה בלבו של ירמיהו, כי יזכה לנבא טוב על עמו. הן שליחותו היא הן לישראל והן לאומות העולם, גם "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", וגם "לבנות ולנטוע". ושמא יהיו נבואות החורבן לאומות העולם הפוגעות בישראל, ונבואות הבנין והנטיעה לעמו שלו! אולם לא כך היה. ומשל קשה מביאים לנו חז"ל:
משל לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה. בא כוהן להשקותה והיה מסתכל בה – והיא אמו! כך ירמיה, כשמאר לו הקב"ה, השקה את ירושלים, אמר לפניו: ריבונו של עלם, לא כך אמרת לי: "נביא לגויים נתתיך"? עכשיו תחילת נבואתי באומה שלי?!...
גם לא קל ללכת נגד הזרם, לנבא נבואות זעם שאיש אינו מוכן לשמוע, להסתכסך עם כל בני המשפחה, השכנים והידידים, להיות ל"אויב העם", להיות מושלך אל הבור כבוגד, לשבת עצור בחצר המטרה כמשתף פעולה עם האויב ולהינצל בנס מנסיון התנקשות בחייו מצד שכניו, תושבי ענתות. כה קשים הם חייו של ירמיהו, עד שהוא קץ בהם וזועק: "אוי לי אמי כי ילדתיני, אי ש ריב ואיש מדון לכל הארץ. לא נשיתי ולא נשו בי, (ואף על פי כן - ) כולו מקללני". וחוזר ופונה לקב"ה: "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, מפני ידך בדד ישבתי, כי זעם מילאתני. למה היה כאבי נצח ומכי אנושה, מֵאנה הֵרפא?...". אך תשובתו של הקב"ה מוסיפה מכה על מכתו: "לא תיקח לך אישה ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה". אין לך עתיד אישי. ולא זו בלבד, אלא שאף ממשיך רוחני לא יהיה לך. ברוך בן נריה, תלמידך הנאמן, לא יזכה להינבא ולהמשיך את מפעלך.
המציאות – הן האישית והן הלאומית – קשה היתה אף יותר מן הנבואה. לדאבון לבו של ירמיהו, דבר מדבריו לא שב ריקם. כל נבואות החורבן, ההרס וההרג, התגשמו במלואן. ועדיין פיעמה בלבו התקווה, כי שארית הפליטה תישאר בארץ, עד שבא רצח גדליה. למרות מחאותיו הנמרצות, ירדו הנותרים למצרים והורידו אותו עמם לגלות. ועדיין היה מקום לקוות כי החורבן והגלות יביאו להפקת לקחים ולחזרה בתשובה, אך גם זה לא קורה, והעם נאחז בעבודת האלילים ביתר אדיקות. ירמיהו מת בודד בנכר, בגלות, בחורבן. סיום טרגי לחיים טרגיים.
אולם בתורת ישראל אין טרגדיה. אין סיפור שסופו רע. הכול מוביל בסופו של דבר לטובה, אף אם ארוכה הדרך עד מאוד, וקשה מנשוא. וירמיהו לא ראה את עצמו מעולם ולא היה מעולם אישיות טרגית. ברגעים הקשים ביותר של החורבן, של הייאוש, יוצאות מפיו נבואות הנחמה הגדולות ביותר. בשעה בה רואות עיניו כי "הנה הסוללות באו העיר ללוכדה והעיר ניתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר", קונה ירמיהו את שדהו של חנמאל בן דודו בענתות, תוך שהוא מבטיח: "שדות בכסף יקנו... בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה... כי אשיב את שבותם, נאום ה'". ותוך שהוא מנבא על השבתה מוחלטת מערי יהודה ומחוצות ירושלים, "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה", מבטיח הוא כי "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה"; ואין חתונה יהודית בה לא נשמעת הבטחה חגיגית זו. ודווקא קולה של רחל המבכה על בניה, כשהיא "מאנה להינחם על בניה כי איננו", הוא הוא המקור להבטחה: "יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".
דווקא עומק הכאב על החורבן הוא המנביע את היכולת לראות את הגאולה בעיניים בהירות: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע, נאום ה'".
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
