וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם : וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

אמר לו משה: לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה שנאמר אשר שמתי חול גבול לים, וכתיב ויסך בדלתים ים? אמר לו הקב"ה: לא קראת מתחלת התורה, מה כתיב ויאמר אלהים יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו, כך התניתי מתחלה שאני קורעו שנאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו שהתניתי עמו מתחלה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני? לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי , והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום.

... כי יש שני סוגי מים, האחד של רוחניות, שעליהם היה רוח אלהים מרחפת, וכל הקרב הקרב אל רוח אלהים היו יותר רוחניים, ועל דרך זה היו עד תום גבול חצי המים שכלפי מעלה. אך התחתונים הם מים הגשמיים וזהו אומרו מים במים...

ולא יראה לך שאור שבעת ימים, כנגד שבעת ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף. כשם שבתחילה הם שבעת ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לשבעת ימים, כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה...

האחרונים הביאו את דברי המדרש הללו, והסבירו בכמה אופנים את הקשר שבין השבת לבין היום השביעי של פסח. ונביא מעט מדבריהם.

האלשיך כתב שכשם שהשבת משרישה את האמונה בחידוש העולם, כך גם קריעת ים סוף:
ויהיה עניינם כי רצה הקב"ה על ידי נסים שעשה לישראל במצרים להשרישם בעיקר אמונת חידוש העולם... ויום השביעי של קריעת ים סוף שבו הושפע קדושת האמנה שלמה בכל העולם, כמו שאמרו ז"ל ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים מלמד שכל מימות שבעולם כו', שהיה להקנות האמונה בעולם שיקנו נפש וזכות, כאשר קנה יתרו ורחב, הוא מעין יום שביעי של בריאה שבו הושפע שפע נפשי אל העולם. וזה יאמר ששת ימים מצות תאכלו, לומר, כי הששת ימים נגררים הם אחר יום הראשון של יציאת מצרים, שהיום ההוא היה ענין המצוה בזמן ההוא ועתה יהיו כלם נגררים אחריו. אך וביום השביעי גם שמצות יאכלו בו אינו זה בלבד עניינו כי עוד לו כי עצרת לה' אלהיך, כלומר, רמז אל יום שהיה עצרת לה' שהוא ביום שביעי של בריאה שבו נעצר מלברא דבר גשמי...

השפת אמת הזכיר אף הוא את דברי המדרש בכמה מקומות, והאריך לבאר את משמעותו. נעתיק מקצת מדבריו 17 :
כי כל הימים היו עסוקים במלחמת ורדיפת המצריים, ועתה באבוד רשעים רנה, ובאו למנוחה בקריעת ים סוף. וכן עשה הקב"ה זכר לנפלאותיו לכל השנים, ששת ימים תאכל מצות הוא מלשון מצה ומריבה וכמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת פנחס, ובשביעי של פסח יום המנוחה עצרת לה'. וגם דכתיב במקהלות ברכו ה' לכן ביום השירה יכולים להתאסף בכנופיה לה'. והנה בהבטחת הקב"ה להאבות היה רק להוציאנו ממצרים, וקריעת ים סוף היתה תוספות. וכבר אמרו רז"ל כי תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר, והיא בחינת יום השבת, נשמה יתירה שהוא למעלה מהכנת התחתונים. לכן בקריעת ים סוף ה' ילחם לכם ואתם תחרישון כמו שנאמר בזוהר הקדוש שם ("בההוא זמנא לא בעי הקב"ה דיתערון ישראל אתערותא דלתתא כלל"), והיתה הגאולה בשורש העליון, כמו שכתוב והנה מצרים נוסע שרן של מצרים, ומול זה ה' ילחם לכם כי היתה המלחמה בשמים...

ועוד כתב השפת אמת 18 , כי תחילה יצאו ישראל מכלל עבדי פרעה להיות עבדי ה', ובשביעי של פסח הם זכו למדרגת 'בנים'. וזאת בדומה ליחס בין ימות החול ליום השבת. והאדמו"ר מסלונים כתב בשם ר' יצחק מרדויל "הפירוש בתפילה מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, שבעת בוקע ים לפני משה אז ראו ישראל והכירו כי הם בניך, שהם בבחינת בנים לקב"ה. וכן מצינו בכל עניין קריעת ים סוף שנזכר בו בכל פעם התואר בניך, כמו שכתוב המעביר בניו בין גזרי ים סוף, מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, וראו בניו גבורתו, מה שלא מצינו כן בשאר מקומות לשון חיבה כזה" 19 .