בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

פרשת חוקת תשמ"ט-נ"ד

מי יתן טהור מטמא. אמרות טהורות. פרה אדומה. מי מריבה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשמ"ט-נ"ד
11 דק' קריאה
מי יתן טהור מטמא
במדרש לפרשה, מובא:
"'זאת חקת'. זה שאמר הכתוב: 'מי יתן טהור מטמא, לא אחד?' כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיהו מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן, מי ציוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם? תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא, פרחה בכולו טהור. מי עשה כן, מי ציוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם? תמן תנינן האשה שמת ולדה במעיה, והושיטה החיה את ידה ונגעה בו. החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד. המת בבית, הבית טהור יצא מתוכו, הרי הוא טמא. מי עשה כן, מי ציוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם? תמן תנינן: העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי" 1 .

המדרש מציג בפנינו מצב שלכאורה, סותר את ההגיון. השכל הישר מחייב שמטהור ייצא טהור, ומטמא - טמא. אך חכמינו מעירים, שלעיתים, יוצא טהור מטמא. השכל הישר יחייב שאדם שפרחה הבהרת בכולו, יהיה יותר טמא ממי שלא פרחה בכולו הבהרת. אף על פי כן, קובעת התורה שמי שפרחה הבהרת בכולו טהור, ומי שאין בו אלא בהרת כגריס, טמא.

ההסבר העמוק לכל התופעות התמוהות האלו נעוץ בהכרה שהעולם כולו אחד הוא. כיון שהכל נובע מן המקור האלוקי, מחויבים אנו להגיע למסקנה שגם הרע שייך למגמה האלוקית, וגם בו ישנה איזו נקודת אור שבזכותה הוא קיים. יתירה מכך, במצבים מיוחדים, יכולה אותה נקודת אור שברע להביא לכך שהרע יוציא מתוכו טוב, וטהור ייצא מטמא. לכן, לא ייפלא ש"כולו הפך לבן טהור הוא" 2 , ושבן דוד בא דווקא בדור שכולו חייב 3 . וכן מוצאים אנו בפרשתנו שדווקא הנחש, שבו מכה הקדוש ברוך הוא את ישראל, הוא זה שבסופו של דבר גם מרפא, נחש ממית ונחש מחיה.
אמנם, יש להיזהר מטשטוש המדרגות. ברור שיש קודש ויש חול, יש טהור ויש טמא, וחייבים אנו להבדיל בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול. אך יחד עם זאת, חובה עלינו להכיר בכך שכל אלו הן מדרגות בתוך עולם אחד, מאוחד, השייך כולו למגמה האלוקית.

אמרות טהורות
בהמשך המדרש, עוסקים חז"ל בצורך לטהר ולקדש את הדיבור:
"'זאת חקת התורה'. אמרות ה' אמרות טהורות. אמר ר' יהושע בן לוי מצינו שעיקם הקדוש ברוך הוא שנים וג' תיבות בתורהשלא להוצאי דבר טומאה מפיו. 'מן הבהמה הטהורה, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא'. אמר ר' יודן אף כשבא ליפתח בסימני בהמה טמאה, לא פתח אלא בסימני בהמה טהורה. 'את הגמל כי לא מפריס' אין כתיב כאן, אלא 'כי מעלה גרה הוא'. את הארנבת כי לא מפרסת פרסה אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה היא'. 'ואת החזיר כי לא מעלה גרה הוא' אין כתיב כאן, אלא 'כי מפריס פרסה הוא'. ר' יהושע דסכני בשם ר' לוי אמר: תינוקות שהיו בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם ואומר: 'את ה' תשמרם', נטר אורייתהון בלבהון, 'תנצרם מן הדור זו לעולם', ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהן דילטורין (מספרי לשון הרע)...אבל דורו של אחאב, כולו עובדי עבודת כוכים היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין, יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שאמר עובדיה לאליהו 'הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה', ואחביאם ואכלכלם...וכל עמא ידעי, ולא מפרסמי למלכא [=וכל העם ידעו, ולא פרסמו למלך]" 4 .

כיצד ייתכן להבין את העובדה שדורו של דוד, שתינוקות שבו היו גדולים בתורה, בקיאים בהלכות קשות, ובכל זאת נפלו במלחמה, ולעומתם, דורו של אחאב, שהיה כולו דור של עובדי עבודה זרה, זכה, וניצח במלחמה? ידוע, שעבודה זרה היא משלושת העברות החמורות ביותר, אמנם, חז"ל לימדו שהמספר לשון הרע הרי הוא כעובד עבודה זרה 5 , אך ברור שהוא רק כעובד עבודה זרה, ב"כף" הדמיון, אך ודאי אינו עובד עבודה זרה ממש! ובכל זאת, רואים אנו שחטא לשון הרע הביא להכרעה במלחמה.

יש להבין שהמידות הישרות של האדם הן שרשי המצוות, הן העומדות בבסיס קיום המצוות, וקודמות להן. לא קיימת מצוות עשה המחייבת אדם להיות עניו, לא קיים בתורה איסור לא תעשה, המחייב אדם שלא לכעוס, ואין בתורה איסור להתגאות. מידות אלה, הן הבסיס לקיום המצוות.
מובא בספרים, שמי שכועס צריך לתקן מידה זו באמצעות מאה וחמישים תעניות 6 . נראה שכאשר מידותיו של אדם מקולקלות, העונש הבא עליו אינו בא מחמת מעשה עברה מסוים כשלעצמו. העונש הבא על מי שמקולקל במידות הוא עונש על המציאות הקיימת באדם, על תכונת נפשו התמידית, שמצאה לה ביטוי בהזדמנות זו.

כאשר אדם מספר לשון הרע על חברו, הרי הוא מנתק ומפריד בין בני אדם, ובכך גורם לכך שתחת שיהיו הבריות מאוחדים ביניהם, אחדות שתעיד על האחדות הכללית שבעולם ותעיד על האמונה באחדות ה' בעולם, הרי הוא מפריד בין הבריות והורס את האחדות שבעולם. מעשיו של אדם זה מעידים על כך שאין הוא רוצה בקיומו והתפתחותו של זולתו, וממילא באה התוצאה ההכרחית של "יוצאין למלחמה ונופלין".

לעומת זאת, דורו של אחאב הגם שהיו עובדי עבודה זרה, נראה שחטאם נבע מן הצורך לתלות את עבודת ה' בדבר מוחשי הנתפס בחושי האדם, אך יחד עם זאת, הם היו גם עובדי ה', ולא התנתקו לגמרי מן האמונה בה'. על כך יעידו מעשיהם, שכיבדו את אנשי התורה, ונמנעו מלהסגיר את נביאי ה' לידיו של אחאב. נמצא, שגם אם היה קלקול בדורו של אחאב, לא היה זה קלקול מוחלט, ולכן, "היו יוצאים למלחמה ונוצחים".

פרה אדומה
חז"ל מלמדים שבמצוות פרה אדומה יש תיקון לחטא העגל:
"משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו, תבוא אימו ותקנח הצואה. כך, תבוא פרה ותכפר על העגל" 7 .

את הרעיון העמוק שבדברי חז"ל, ניתן להסביר בדרכים אחדות:
ר' יהודה הלוי 8 , באר שחטא העגל לא היה חטא של עבודה זרה ממש, אלא חטא הקשור להבנה לא נכונה של הדרך הראויה לעבוד את ה'. ישראל לא עבדו את ה' כפי ההדרכה האלוקית, אלא ברגע שמשה רבנו לא היה עמם,
"הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד אליו יוכלו לפנות ככל האומות, אך גם הם לא כיחשו באלהותו של מוציאם מארץ מצרים. הם ביקשו רק שיהיה אתם נעבד מוחש... ועם כל זה, בא העונש על האנשים אשר עבדו את העגל" 9 .
לפיכך, תיקונו של חטא זה, חטא ששורשו בניסיון לעבוד את ה' לפי הגיון אנושי ולא לפי הדרכה אלוקית, בקיום מצווה שאין לה כל תפיסה והבנה בהגיון אנושי - "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" 10 , חוקה היא! "גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" 11 . ועליה אמר שלמה המלך: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" 12 .

המהר"ל 13 , מעמיק יותר בהבנת ענינה של פרה אדומה, ובקשר שבינה לחטא העגל. בחטא העגל, נתנו ישראל אמצעי, נעבד, בינם לבין ה', ואליו כיוונו את עבודתם. למעשה, חטא עבודה זרה החל בכך שאנשים ראו את הכוכבים ואת כל צבא השמים, ואמרו לעצמם: 'הואיל והקדוש ברוך הוא בראם, ונתן להם כוחות, מן הסתם חפץ הוא שנכבדם' ומתוך כך, נמשכו בסופו של דבר לעבוד את הכוכבים ואת צבא השמים, ושכחו את ה'.
בחטא העגל, חטאו ישראל בכך שניתקו את הקשר בינם למקור האלוקי, והחשיבו את העגל כסיבה והתחלה אל הכל, ואליו הודו ואמרו "אלה אלהיך ישראל" 14 . לכן, התיקון לחטא העגל היה בביטול מקור מדומה זה, על ידי כך שלוקחים את הפרה, אמו של העגל, שהיא המקור לקיומו, ואותה שורפים.

באפר הבא משרפת הפרה, בשלמותו, משתמשים כדי לטהר אנשים מטומאת מת. גם עניין טומאת מת וההיטהרות ממנה קשור לעניין החזרת הדבר למקורו וחיבורו לשורשו. המוות הוא למעשה, ניתוק בין האדם, למקור החיים. ההבדל היחיד שבין האדם החי לאדם המת הוא חסרון הנשמה שבאדם המת, חסרון הקשר בינו לקדוש ברוך הוא. נמצא, שההיטהרות מטומאת המת ענינה לתקן את הניתוק שנוצר בין האדם לבוראו, למקור החיים - הקדוש ברוך הוא.

הצורך להבדיל בין האמצעי לתכלית, הוא סוגיה מרכזית בעבודת ה', הדורשת תשומת לב מיוחדת. תמיד צריך האדם לזכור אלו פעולות בחייו הן פעולות שהן אמצעים לתכלית, ואלו פעולות שייכות לתכלית החיים. זאת, בכדי שלא יבוא להשקיע מאמץ רב מדי באמצעים, מאמץ שיבוא בהכרח על חשבון העיסוק בתכלית. אדם העוסק באמצעי במקום שיעסוק בתכלית הרי הוא משקיע את חייו בעיסוק בדבר זר, שאינו קשור לתכלית החיים, ומבחינה מסוימת, זהו חטא של עבודה זרה. אין ספק בכך שצריך האדם לרכוש מקצוע, בכדי שיוכל להתפרנס בכבוד, אך צריך האדם לזכור שהעיסוק בפרנסה אינו אלא אמצעי לקיום החיים, כדי לאפשר את עבודת ה'.

זאת ועוד, כל אדם, מתמודד כל יום מבחינה מסוימת עם חטא עבודה זרה. כל חטא וכל קלקול רוחני גורם לניתוק מן הדבקות בה'. הימשכותו של אדם אחר יצרו הרע היא זרה לאדם, אינה שייכת למהותו, בבחינת "לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר" 15 , וכפי שדרשו חז"ל: "איזהו אל זר שבגופו של אדם? הוי אומר - זה יצר הרע" 16 .
מרן הרב זצ"ל לימד שעניינם של ישראל אינו רק לטהר את הנטמא בטומאת מת, אלא לתקן את השורש והסיבה לטומאת מת, לתקן את הסיבה למציאות המוות בעולם, לתקן את חטאו של אדם הראשון.

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נהג לבאר שעניינה של פרה אדומה הוא תיקונו של הפרט, מתוך קישורו אל הכלל. הזאת מי החטאת באה כדי לטהר את היחיד, ואף על פי כן, שחיטת הפרה והזאת דמה היו "נוכח פני אהל מועד", במזרחה של ירושלים. הכהן היה מכוון את הזאת הדם כנגד פתחו של היכל, מקום הקודש, המקום המרכזי לעבודת ה' של כלל האומה. תיקונו של היחיד חייב לבוא מתוך קישורו אל הכלל 17 .
לטומאה יש תחום שעליו היא יכולה להשפיע ויש תחום שעליו אין בכוחה להשפיע. במדרגות חיים שבהן לא קיימת קדושה, לא קיימת גם טומאה. לכן, דיני טומאה וטהרה לא קיימים אצל בעלי חיים או גויים.
מאידך, ישנן מדרגות חיים שבהן לא שייכת טומאה משום שהן למעלה מן התחום שאליו שייכים דיני טומאה וטהרה. זו היא מדרגת כלל ישראל, שבה לא שייכת הטומאה. היחיד, סופו למות, לפיכך, המוות משפיע עליו, וממילא שייכים בו דיני טומאה וטהרה. אולם כלל האומה חי לעולם, מיתה לא שייכת בו 18 . ממילא מי שמקשר עצמו עם כלל האומה, הרי הוא מתחבר למדרגת הטהרה, וממילא נטהר.

עניין ההתחברות לכלל האומה קשור בהכרח באהבת ישראל, שעניינה: הקישור האישי לכל יחיד מישראל, מתוך מגמה כנה להביאו לשלמותו. כאשר אוהבים את הזולת, ורוצים בשלמותו באמת, ממילא מעונינים גם להשלימו מחסרונותיו, כי את אשר יאהב יוכיח. הוכחה כזו, אינה הוכחת הזולת על מנת לקנטרו, אלא על מנת לעזור לבניינו האישי, שהוא חלק חיוני מן הבניין הכללי של האומה. ואם יאמר האומר: 'מה כוחי, כוח מעטים, נגד רובו המוחלט של עם ישראל, שאינו חושב כך, ולא זו היא מגמתו?', נענה שטעות היא בידו. עצם ההכרה בכך ששלמות האומה תלויה בשלמותו של כל אחד מישראל, היא פועלת, גם אם לא הכל חושבים כך. עצם ההכרה הזו יוצרת אחדות באומה.

מי מריבה
בהמשך הפרשה, פוגשים אנו בפרשת מי מריבה. העם צמא למים, והקדוש ברוך הוא מצווה את משה לקחת את המטה, ולהוציא מים מן הסלע. משה רבנו פונה אל העם - "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים" 19 , מכה בסלע פעמיים, ומן הסלע יוצאים מים. אף על פי כן, הקדוש ברוך הוא מקפיד על משה: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" 20 , והקדוש ברוך הוא מעניש את משה בכך שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל. יש להבין אם כן, מה היה החטא, ומדוע תוצאותיו היו חמורות כל כך עבור משה.
המהר"ל 21 מבאר שעיקר החטא של משה קשור לדבריו אל העם: "שמעו נא המורים...". למילה "המורים" נאמרו כמה פירושים. יש שפירשוה מלשון ממרים, סרבנים 22 . יש שפירשוה מלשון הוראה, מורים למוריהם מה לעשות.

משה רבנו כעס על העם, הוא ביצע את דבר ה' מתוך כעס 23 . מבאר המהר"ל שעיקר החטא הוא "יציאה מן האמונה, כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות ה' דרך כעס, אין זה אמונה, כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה ועם הבטחון השמחה, אבל עם הכעס אין כאן אמונה. ואל תאמר הרי לא היה כעס, רק על ישראל, אין זה קשיא, כי עם האמונה נתחדש השמחה" 24 . כלומר, לפי המהר"ל, עיקר חטאו של משה הוא חטא של חוסר אמונה.
במצרים, נתבקש משה לבוא אל בני ישראל, כדי לבשרם את בשורת הגאולה. משה מהסס, ומטיל ספק בכוחו, ובכוחם של ישראל להאמין לבשורה זו: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" 25 . לכאורה, כוונתו של משה היא לשם שמיים, הוא מבקש שהגאולה תהיה ברורה ומוחלטת, שלא יהיה ניתן לערער עליה, שלא יהיה אף אחד שישאל: "מי אתה בכלל?", "מה פתאום גאולה עכשיו?" וכדומה. אף על פי כן, הקדוש ברוך הוא מצווה את משה לבוא ולדבר אל בני ישראל, ולהביא אליהם את בשורת הגאולה, ועל ציוויו של הקדוש ברוך הוא לא צריכות להיות שאלות.

אמנם, בתחילת שליחותו של משה אל בני ישראל, נראה היה שמשה חושש מבני ישראל, רק בהם אין הוא מאמין, אולם בפרשת מי מריבה טוען המהר"ל, מתגלה פגם במשה עצמו - "לא האמנתם בי". מתגלה השורש לחששות שהיו אצל משה כל הזמן.
משה רבנו, כמנהיג, כמי שאמור לחנך את העם, ולהדריכו לאמונה בה', נדרש למדרגה גבוהה של אמונה בה', לאמונה שלמה. האדם השלם, הבטוח בדרכו, בטוח בהשקפתו, הוא משוכנע לחלוטין שהצדק עמו, ומתוך כך, אין הוא חושש מדעת אחרים, הוא יודע שדרכו עתידה לנצח, ולכן אין הוא כועס על הזולת. שאיפת האדם צריכה להתמקד בשלמות עצמו, ומתוך שלמות זו, יהיה בכוחו להשפיע גם על אחרים. אין להאשים אחרים, אלא קודם כל, לבדוק את עצמו, האם הוא עשה הכל בכדי שזולתו יושפע מאישיותו. כל תלמיד חכם, יש בו חלק ממשה רבנו 26 , נמצא, שהדרכה זו מדברת אל כל אחד מאתנו.

יש הסבורים שעיקר חטאו של משה קשור להכאת הסלע 27 . הקדוש ברוך הוא ציוה לדבר אל הסלע, ומשה מכה את הסלע. מה ההבדל בין הכאה לדיבור? מדוע החלפת הדיבור בהכאה חמורה כל כך? נראה שישנו הבדל בין מעשה הנעשה מתוך לחץ, לבין מעשה הבא מתוך שכנוע. כאשר נעשה המעשה מתוך לחץ, המעשה אמנם נעשה בסופו של דבר, אך הוא זר לעושה אותו. כאשר נעשה המעשה מתוך שכנוע, הוא נעשה מתוך רצונו של העושה, אין הוא זר אליו, הוא חלק ממנו. אילו היה משה מדבר אל הסלע, והסלע היה נותן מימיו, היה בכך לימוד גדול לבני ישראל, שניתן לעשות את ציווי ה' מתוך שכנוע ורצון, ולא רק מתוך כפיה ומאימת העונש, וכתוצאה מכך, היו בני ישראל נמשכים לעבוד את ה' ברמה גבוהה יותר. זאת ועוד, בני ישראל היו נושאים קל וחומר בעצמם והיו אומרים: "מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע, ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו".
אך משה מכה בסלע. משה סבור שעדיין צריכה עבודת ה' של בני ישראל להיות עם מידת הדין, מתוך יראת העונש. זו אמנם השקפה המתאימה למדבר, מתאימה לגלות, אך אין היא מתאימה לעם בריא העומד לפני כיבוש הארץ. בארץ ישראל, ראויה עבודת ה' להיות במידת האהבה, מתוך שכנוע פנימי עמוק, ולא מתוך יראת העונש. נמצא, שהעובדה שמשה רבנו לא נכנס לארץ אינה עונש במובן הרגיל, אלא גילוי שהנהגתו היא הנהגה המתאימה לגלות, אך אינה מתאימה לארץ ישראל.

חז"ל לימדו שאילו היה משה נכנס לארץ, לא היה נחרב בית המקדש, ולא היה עם ישראל יוצא לגלות 28 . זאת משום שאילו היה זוכה משה להיכנס לארץ, היה עם ישראל זוכה לעבוד את ה' עבודת אהבה, הבאה מתוך חפץ נפשי פנימי, המביא לכך שעבודת ה' תהיה "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע" 29 , וממילא לא הייתה אפשרות לחטא להתקיים.
אמנם, הקדוש ברוך הוא ציוה את משה לא רק לדבר אל הסלע, אלא גם לקחת את המטה. כביכול, יאמר משה: "נדבר אל הסלע שיוציא מימיו, ואם לא יוציא... נוכל להשתמש במטה" 30 . את רצון ה' הננו מוכרחים לקיים, ונקיים אותו בסופו של דבר, גם אם לא נרצה בכך, אך יש לשאוף לקיים את רצון ה' מאהבה, מתוך הזדהות פנימית ושייכות עצמית לרצון ה'. זהו ענינה המיוחד של ארץ ישראל; עבודת ה' הבאה מתוך קשר טבעי ובריא לקדוש ברוך הוא.


^ 1 במדבר רבה, י"ט, א.
^ 2 זבחים, מט ע"ב.
^ 3 סנהדרין, צח ע"א.
^ 4 במדבר רבה, שם.
^ 5 ראה: ערכין, ט"ו ע"ב.
^ 6 אולי משום שבגימטריא, כעס= 150.
^ 7 רש"י לבמדבר י"ט, כ"ב, על פי תנחומא חקת, ח.
^ 8 כוזרי, מאמר ראשון, פיסקה צ"ז (אבן שמואל)
^ 9 שם, עמ' ל"ד.
^ 10 במדבר י"ט, ב.
^ 11 רש"י, במדבר י"ט, א.
^ 12 ע"פ יומא, י"ד ע"א.
^ 13 גור אריה, חוקת, עמ' ק"א.
^ 14 שמות ל"ב, ד.
^ 15 תהלים פ"א, י.
^ 16 שבת, ק"ה ע"ב.
^ 17 ראה גם: אורות התשובה, ד, ז.
^ 18 ראה: תמורה, ט"ז ע"א; שו"ת משפט כהן, סימן קכ"ד.
^ 19 במדבר כ, י.
^ 20 שם, שם, י"ב.
^ 21 גור אריה, חוקת, עמ' ק"ד.
^ 22 כך משמע מתרגום אונקלוס, במדבר כ, י; תרגום יונתן שם.
^ 23 ראה רש"י, במדבר ל"א, כ"א.
^ 24 מהר"ל, שם.
^ 25 שמות ד, א.
^ 26 ראה: שבת, ק"א ע"ב; סוכה, ל"ט ע"א; ביצה, ל"ח ע"א.
27 ראה: רש"י, במדבר כ, יא.
^ 28 ראה: במדבר רבה, י"ט, א.
^ 29 ראה: ברכות, נ"ד ע"א.
^ 30 ראה רמב"ן, במדבר שם, שהקשה על פירוש רש"י, שאם אמנם נצטווה משה לדבר אל הסלע, ולא להכותו, מדוע נאמר לו לקחת את המטה? לפי המוסבר כאן, מיושבת קושיה זו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il