ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מבט על התקופה
- מאמרים אקטואליים
הצימאון הוא מטרה. הרבה אנשים חושבים שהצמא הוא אמצעי בדרך למשהו אחר, אבל האמת היא שהצימאון אל השם הוא הוא קיום מצוות עשה של "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו, ה). את הדברים האלה מחדש האדמו"ר הזקן בעל התניא (תניא, אגרת הקודש, סימן יח). הוא מסביר שיש שני סוגים כלליים באהבת השם. יש אהבת השם שנקראת אהבה בתענוגים. האדם מתענג על השם בעונג נפלא. הצדיקים מרגישים את הקדוש ברוך הוא, השכינה השורה בתוכם, והם מתענגים עליה. נניח כמו שאתה מתענג על גלידה טובה שאתה אוהב, ואתה יושב ומלקק אותה. רק כמובן העונג הזה נעלה לאין ערוך מעונג גשמי. באהבה זו אני מרגיש שתפסתי את זה, זה אצלי ושלי, בתוך קרביי ומעיי.
זאת מדרגה גבוהה מאוד של אהבת השם שאין כל אדם זוכה לה, והיא יותר מתנה שמגיעה מלמעלה. אבל אהבה שכל יהודי יכול להגיע אליה ומחויב בה, היא אהבה של תאווה וצימאון אל השם, כשיהודי רוצה את הקדוש ברוך הוא ורוצה להיות קרוב אליו. אהבת "צמאה נפשי לאלוקים, לא־ל חי, מתי אבוא ואיראה פני אלוקים" (תהילים מב, ג).
האדמו"ר הזקן ממשיל זאת לאדם שצמא למים ואין לו תענוג עדיין. הוא עוד לא שותה את המים. כך אנחנו לפעמים חושבים שלא הגענו לאהבה, לא הגענו לתכל'ס. אין זה נכון, כי זאת בדיוק האהבה שעליה אנו מצווים. מובן שאחרי הצימאון נעשה את הכול בשביל לשתות מים, אבל הצימאון עצמו הוא קיום מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך".
אחרי קיום מצוות האהבה נחפש כל דרך לממש את האהבה הזאת, בלימוד תורה ובקיום מצוות נוספות. אבל האהבה עצמה היא הצימאון. זה לכתחילה. זה לא רק בדרך למקום אחר. והדבר הזה הוא עידוד גדול מאוד, אבל גם תביעה גדולה מאוד מאיתנו להיות בצימאון וכיסופים אל הקודש, אל הקדוש ברוך הוא, ולא לחיות על מי מנוחות.
להיות צמא כשהכול טוב
על הפסוקים "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ צייה ועייף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך" (תהילים סג, ב־ג), ידוע פירוש הבעל שם טוב, מייסד החסידות (כתר שם טוב, הוספות, סימן סד): "כן בקודש חזיתיך" - הלוואי בקודש כמו ביובש. שאני אחזה ואראה אותך כמו כשהייתי בארץ צייה ועייף בלי מים, כמו שהרגשתי אותך אז, כמו שחשתי את הצימאון ואת הקשר איתך דווקא מתוך היובש והעייפות. כי כשאנחנו רחוקים אנחנו לפעמים מרגישים את הקדוש ברוך הוא הרבה יותר מאשר כשאנחנו קרובים. ובזמן הקירוב אנחנו צריכים לא לוותר גם על הצימאון, לא לוותר על התשוקה, לא לוותר על צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי.
אנחנו מצויים בתקופה שבה המון אנשים לא דתיים חשים צימאון אדיר מהמרחק. ומה עם הדתיים "הקרובים"? התרגלנו. הלוואי שבקודש נרגיש את אותו צימאון של מי שרוצה ומשתוקק ועוד אין לו. כי הצימאון הזה הוא גבוה, כי הצימאון הזה הוא מצוות אהבת השם, הוא הרצון והתשוקה והוא בעל ערך בפני עצמו.
כשהאדמו"ר הזקן כותב על הצימאון בפעם הראשונה בתניא (ליקוטי אמרים, פרק ג), רואים שזה מתפרץ ממנו החוצה. "יתלהב ליבו באהבה עזה כרשפי אש, וחשקה וחפצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין־סוף ברוך הוא". והוא מוסיף: "והיא כלות הנפש". הוא לא מתכוון כאן לכלות הנפש כפשוטו, אלא לבחינה שהאדם מגיע לצימאון כזה שנפשו כלה. והוא מביא על זה את הפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", ומוסיף עוד שני פסוקים: "צמאה נפשי לאלוקים", "צמאה לך נפשי".
הפסוקים האלה הם לא רק הוכחות לחיוניות של הצימאון אלא גם ההתפתחות שלו. בפסוק הראשון אני רוצה להגיע לחצרות השם, בשני - אל אלוקים, ובשלישי - "לך" ללא שם או כתובת. כאן הצימאון הוא לך, למהותך ועצמותך. לדרגה כזאת ששום דבר לא נחשב לפניו. לשם אני משתוקק, לשם אני צמא, אליו אני כלה.
האדמו"ר הזקן, כפי שסיפר נכדו האדמו"ר הצמח צדק (בספרו דרך מצוותיך, שורש מצוות התפילה, פרק מ), היה רגיל לומר "מי לי בשמיים ועימך לא חפצתי בארץ" (תהילים עג, כה) - אני לא רוצה שום דבר, אני לא רוצה לא את גן העדן שלך ולא את העולם הבא שלך, אני רוצה אותך בעצמך. צמאה לך נפשי. הצימאון הזה, המתחיל ממקום רחוק והוא מתפרץ ושורף ועולה ומכלה כל חלקה לא טובה שנקרית בדרכו ומגיע למקומות הגבוהים ביותר שרק ניתן לדמיין...
אש תמיד גם בשבת
הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו). אתם חייבים לעבוד אותי עם אש, אתם חייבים לעבוד אותי עם צימאון, עם בעירה, עם תשוקה. האש הזאת שואפת למעלה בצימאון אדיר, רוצה כל הזמן להידבק בשורש.
הרבי מלובביץ' מסביר (ליקוטי שיחות, חלק א, עמ' 217) את דברי חז"ל (תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ד הלכה ו) "אש תמיד תוקד על המזבח. תמיד, אפילו בשבת. תמיד, אפילו בטומאה": מה הרעיון שעומד מאחורי ההדגשות האלה של חז"ל? אדם טמא, חס ושלום, בטח שהוא לא מושלם. האם גם אצלו יש מקום לאש, להתלהבות? אולי קודם כול עליו לעשות מה שצריך? והתשובה היא שבלי אש אי אפשר לעשות גם את מה שצריך. גם מי שטמא, אומרים לו: תכניס לעצמך אש של קדושה, אתה יכול לצאת מכל הטומאות שבעולם, אבל אתה מוכרח להיות צמא.
כנגד זה, גם בשבת צריך אש. מה פירוש שבת? מישהו מושלם, מישהו שמתענג על השם, מי שמרגיש את הקדושה. אז אולי הוא לא צריך אש? אולי הוא כבר עובד את השם בשלמות והגיע למטרה? ועל זה אומרים לו, אין הגעה למטרה. יש אש גם בשבת, גם במושלמות שלך, גם בדבקות שלך. תלבה גם את אש הצימאון. בלי זה בעולם הזה אי אפשר לעבוד את השם בשלמות.
כולם מדברים על הצימאון של השנים האחרונות. "אנחנו דור של נשמות צמאות", צועקים היום כל צעיר וצעירה במדינת ישראל. הצימאון הגדול שפרץ בקורונה, כשכל העולם הרגיש איך הוא תלוי בכוחו של הכול יכול בלבד ורק בו, פשט צורה וקיבל צורה חדשה לגמרי כשהתחילה המלחמה.
מאסון 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו, הצעירים קיבלו החלטה - אנחנו רוצים להיות יהודים. אם יש כלפינו שנאה תהומית ובלתי נתפסת כזאת, שעליה שמענו רק באגדות מדורות קודמים, אנחנו רוצים להבין - למה שונאים אותנו? מה זה להיות יהודי? איך זה שמבחינת הרוצחים השפלים האלה אין שום הבדל בין יהודים מכל סוג שהוא? אז אני רוצה לחזק את הזהות היהודית שלי. קם פה צימאון חדש שאין לו הפסקה. אין לו אפשרות לעצירה.
הצימאון הזה הלך והעצים עוד יותר תוך כדי המלחמה, עם ההצלחות האלוקיות של עם ישראל, ועם סיום המלחמה וחזרת השבויים, הצימאון הזה הפך לצימאון של ישועה. מתוך צימאון של מצוקה בתקופת המלחמה עברנו לצימאון ישועתי. צימאון שהוא הרבה יותר חזק והרבה יותר שוטף כל דבר שעלול לעמוד בדרכו.
אנחנו עכשיו בתקופת הקירוב אל השם, זה לא טרנד. זה רק הולך וגדל ועוד ילך ויגדל. הצימאון הזה עמוק מאי פעם. הצעירים דורשים את הזכויות שלהם. הם רוצים להיות צמאים, ואף אחד לא ישתיק ולא ישקיט את הצימאון. רק הדבר האמיתי יכול להועיל להם עכשיו - מים חיים וטהורים.
כל אחד מבטא את זה בצורה אחרת. אצל אחת זה חצאית פעם בשבוע, אצל אחד זה כיפה בלי ציצית, ואצל השלישי זה ציצית בלי כיפה. הצד השווה, שהפעם מדובר גם על צימאון לדברים מעשיים של תורה ומצוות. לא עוד הישארות בעולמות רוח אבסטרקטיים, חזונות ואידיאלים. ברור שהם חשובים, וברור שהם חלק מבניין הצימאון, אבל הפעם הדגש הוא לצימאון עם ביטוי מעשי ממשי. רוצים להידבק אל האין־סוף, כי הבנו שיש דברים שהם למעלה מההבנה. כי הבנו שאנחנו קשורים עם האין־סוף, עם נצח ישראל, שהביטוי שלו הוא דווקא בתורה ומצוות.
הצימאון הזה חייב להדביק גם אותנו, הדתיים מבית. צימאון גם לחזק את עצמנו, את משפחתנו, את ילדינו, את סביבתנו, להיות כל הזמן לא במצב סטטי, אלא במצב מתחדש, לעורר תשוקה וצימאון. אבל גם להיות צמא להשפיע. אם אני אוהב יהודי, אני חייב לתת לו את מה שחסר לו. במיוחד אם הוא זועק: חסר לי. אין מה להתבייש. פעם היו מי שהיו מתביישים להפיץ יהדות. היום הבושה היא לא להפיץ יהדות. היום הבושה היא לא לגשת למאות אלפי הצמאים ולהשקות אותם מים חיים. צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי.
הכותב הינו יושב ראש ארגון תורת חב"ד לבני הישיבות העומד מאחורי אירועי 'צמאה' לכבוד י"ט כסלו בבנייני האומה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
החופש הגדול חוסן רוחני בימי בין הזמנים
הרב עוסק בחשיבותו המיוחדת של לימוד התורה דווקא בימי בין הזמנים, בהם הלימוד מגיע מתוך בחירה חופשית ומתיקות מיוחדת, המהווה בסיס לחוסן הרוחני של עם ישראל. כמו כן, הרב מדגיש כיצד כוחה של התורה והיראת שמיים משמשים כעוגן חיוני להתמודדות מול אתגרי הרחוב והאווירה המתירנית בתקופה זו.
