עציץ נקוב הרי זה כארץ, תרם מהארץ על עציץ נקוב מעציץ נקוב על הארץ תרומתו תרומה משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות.

עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ור"ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור:

עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שרש קטן מלאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז:

משנה. התולש מעציץ נקוב - חייב, ושאינו נקוב - פטור. ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. גמרא. רמי ליה אביי לרבא, ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב: תנן רבי שמעון פוטר בזה ובזה, אלמא: נקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה; ורמינהו, רבי שמעון אומר: אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד! אמר ליה: לכל מילי - רבי שמעון כתלוש משוי ליה. ושאני לענין טומאה - דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע.

והנכון בזה מה שתירצו התוספות דהאי מקשה היה סובר דהאי ברייתא דקתני 'אין בין' לאו כללא הוא בכל התורה כולה, אלא דעביד כללא לענין מה ששנינו בסדר זרעים לענין שביעית ומעשרות וכלאים, דהתם תנינן לה להך ברייתא, וקאמר דבכל הדברים שדברה תורה בענין זרעי קרקע אין בין נקוב לשאינו נקוב, דאפי' תימא דנקוב כמחובר מכל מקום לא קרינא ביה אדמתך לחייבו בבכורים וארצך לחייבו במעשר, ולא שדך לענין כלאים ולא כרמך לענין שביעית חוץ מהכשר זרעים דלא כתיב בהו אדמתך ולא ארצך ולא שדך, דהתם אזלינן בתר מחובר ותלוש, וכיון שכן הנקוב הוי כמחובר ושאינו נקוב הוי כתלוש בדינו, ולגבי דינים דאיירי תורה בהדיא בדין קרקע וזרעים עביד כללא וקתני בלבד, אבל כיון דטעמא דהכשר זרעים דהתם הוא מטעם תלוש ומחובר הוא הדין לענין שבת דהכא, דמאי שנא, דהא לא כתיב בהו שדך ולא אדמתך, ותלמודא תריץ דלא כדקא סלקא דעתיך, אלא דרבי שמעון כללא כייל התם בכל התורה כולה ממש ואפי' שבת בכלל, דטעמא דרבי שמעון בכל התורה היינו משום דסבירא ליה שאף הנקוב דינו כתלוש, אלא שלענין הכשר זרעים לבדו ריבה הכתוב שיהא כמחובר, וזה נכון וברור.