ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- ספר יחזקאל
וכמו כל פרק בתנ"ך העוסק בתחיית האומה, גם פרק זה צריך להילמד לעומקו, לפרטיו, לשלביו, ולנסות להבין מתוכו את סדר גאולת ישראל כפי שהנביא לימד אותנו.
ננסה ללמוד את הפרק, ולהתבונן מה כתוב בו.
נביא את הפרק בשלמותו, ואח"כ ננסה להעמיק בפרטיו.
יחזקאל פרק-לז
{א} הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: {ב} וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: {ג} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים אַתָּה יָדָעְתָּ: {ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': {ה} כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: {ו} וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': {ז} וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: {ח} וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: {ט} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ (ס) כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: {י} וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: {יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: {יב} לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: {יג} וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: {יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
לפני שנלמד את הפרק פסוק אחר פסוק, כבר כעת נשים דגש על שלושה דברים:
א' יש שני שלבים בחזון העצמות היבשות. השלב של בניין הגוף, והשלב של הפחת הרוח.
ב' עצמות ותחייתם אלו מבטאים את שיבת ישראל מן הגלות.
ג' את קיבוץ הגלויות מגדיר הפסוק "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:". כלומר, הפסוק מגדיר את מצבו של עם ישראל בגלות במילה "קִבְרוֹתֵיכֶם". הגלות היא בית הקברות של האומה.
ננסה כעת ללמוד פסוק אחד פסוק:
{א} הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:
כידוע, כל נבואה מסוג זה, ישנן דעות בין רבותינו האם זה "אירוע" אמיתי, או הכל בחזון הנבואה. כלומר, האם באמת היו עצמות מפוזרות שקמו לתחיה, ואז תישאל השאלה מי היו האנשים הללו? של מי היו העצמות? מה קרה עם אותם אנשים שעמדו על רגליהם? או שיחזקאל ראה זאת בחזון הנבואה, והעצמות היבשות הינן רק משל, כדי ללמוד ממנו על הנמשל.
{ב} וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:
נשים לב, עם ישראל בגלות הוא בחינת עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת מְאֹד.
לא גוף חי, אפילו לא גוף מת. רק עצמות. לא סתם עצמות, אלא עצמות יבשות, אשר נראה שכבר מזמן ניתקו ממקור חייהם, וכל לחלוחית של חיים אבדה מהן. וגם המילה "יְבֵשׁוֹת" איננה מספיקה, אלא הנביא מחדד אותה במילה "מְאֹד".
הדבר מעמיד אותנו כמה רחוקים אנו בגלות מהמצב הראוי של עם ישראל. רבש"ע יעד אותנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובגלות איננו חיים כאומה, אלא כיחידים וקהילות. המצוות שאנו מקיימים אינן מצוות לאומיות (דוגמת מלך, סנהדרין, כיבוש הארץ, בית המקדש), אלא רק מצוות פרטיות (דוגמת שופר, סוכה, שבת ותפילין). ואף הן אינן בשלמות, אלא בחינת "הציבי לך ציונים".
היעוד של עם ישראל הוא לחיות כאומה. כאשר אנו בארץ, ללא מלכות, אולי זה דומה לגוף מת. אך כאשר אנו מפוזרים בגלות, האומה דומה לעצמות מפוזרות. ככל שעובר הזמן, ומתרחקים אנו מצינורות החיים שקבלנו מ"ציון בית חיינו", העצמות הולכות ומתייבשות. אם עם ישראל "מתרגל" לגלות, העצמות המתייבשות, מקבלות את התואר "מאוד".
כעת, מלאכה מרובה נדרשת להוביל אותנו ממצב של עצמות יבשות מאוד, למצב של אומה החיה על אדמתה. מלאכה מלאת שלבים, כמתואר בהמשך הפרק.
מה פירוש הביטוי "סָבִיב סָבִיב"?
רש"י מסביר, לפי שיחזקאל היה כהן, הוא הלך מסביב לבקעה, כדי שלא יטמא בטומאת מת.
פירושו של רש"י יכול להתאים רק לשיטה שמעשה זה היה באמת. לפי השיטה שהכל היה במראה הנבואה, צריך הסבר אחר.
ממילא פירוש נוסף1, יחזקאל חלף מסביב לכל העצמות. לא ויתר על אף אחת מהן. "לבל ידח ממנו נדח". כל יהודי צריך לשוב לארץ ישראל, ואי אפשר לוותר על אף יהודי שישאר בגלות, ובכך יתנתק מהאומה וישאר עצם יבשה.
{ג} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים אַתָּה יָדָעְתָּ:
בדרך הטבע המשימה נראית בלתי אפשרית. כאשר החלו ראשוני דורשי שיבת ציון, התייחסו אליהן בתמיהה. היתכן שנצליח אנו במעשי ידינו להשיב את עם ישראל אל ארץ ישראל? זו נראית משימה בלתי הגיונית לחלוטין. את כל יהודי מזרח ומערב צפון וים? מפולין ומרומניה, מבבל וממרוקו, מפרס ומתימן? אמרו עליהם שהם "הזויים", בלתי הגיוניים. רק הקב"ה יכול לעשות זאת.
אך המציאות גדולה מכל דמיון. זה קרה. איך זה קרה?
{ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
אנו צריכים "להינבא". לא רק לראות איך הדברים קורים, אלא לעשות מעשה. לעשות פעולות כדי להביא לתחיית האומה. 2
{ה} כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: {ו} וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
פסוקים אלו צריכים ביאור.
הן בהמשך נראה שהתהליך הוא קודם גוף ואח"כ רוח. וכאן בפסוקים יש: רוח, גוף רוח.
אם כן קשה:
א' מדוע זה שונה ממה שנראה בהמשך?
ב' אם יש רוח בתחילה, מדוע צריך שוב רוח בסוף?
נתרץ כעת תירוץ פשוט, ובהמשך הפרק הביא תירוץ נוסף.
התירוץ הפשוט הוא, שתהליך שיבת ציון החל עם אנשים מלאי רוח ה'. ה"פרי הארץ" עם תלמידיו, תלמידי הגר"א, וכו'. לכן בתחילה כתובה הרוח. אלא שאת המשך התהליך הובילו אנשים ששם שמיים לא היה שגור בפיהם, ללא רוח ה' גלויה עליהם, לכן בהמשך הפרק וגם כאן יש בניין החומר, ואז שוב צריך בניין הרוח.
כאמור, בהמשך הפרק נוסיף הסבר נוסף.
{ז} וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ:
הנביא בשם ה' קורא לעם ישראל לשוב ארצה. ושיבה זו, עוד קודם שיש כאן גוף חי, עוד קודם שהגוף קורם עור וגידים, הוא בחינת "עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ".
יש כאן "שלב" של קרבת העצמות "עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ", עוד קודם השלב של בניינה החומרי של האומה.
מהו שלב זה?
הבנה שהחלה לחלחל באומה, שאנו צריכים לחיות כאומה. לא רק כיחידים. לא כקהילות. אלא חיי אומה, לקבץ גלויותינו, ולהתקרב איש אל רעהו, וקהילה ועדה אל רעותה.
מעניין שהדרך לכך היא "וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי", "וְהִנֵּה רַעַשׁ". כל העולם רועש כאשר זה קורה. אם אלו התנועות הלאומיות אצל אומות העולם, שהולידה הבנה גם אצל יהודים רחוקים "סָבִיב סָבִיב", שעם ישראל לא גרוע משאר האומות, וגם לנו מגיע לחיות יחד כאומה במולדתה. ואם זו מלחמת העולם הראשונה, שהולידה הכרה של אומות העולם בזכותו של עם ישראל לחיות יחד כאומה, ולהקים "בית לאומי", במולדתו ההיסטורית.
כאמור, זה השלב של עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ". עוד לפני יצירת הגוף הלאומי החומרי, מופיע השלב של החיבור לקראת חיינו כאומה יחדיו.
{ח} וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:
הנביא מתאר את בניינה החומרי של האומה, ובשלב הבא יבוא הבניין הרוחני.
אך בין לבין, ישנה כאן "זעקה" "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!
כלומר, מי שחי באותה תקופה, מרגיש את הכאב הגדול על כך שרוח אין בהם.
זו לא תחושה של "תהליך" ש"סיימנו שלב א', וכעת ניגשים לשלב ב'", אלא כביכול מן "שלב ביניים" שכולו זועק "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!
אין רוח, הכל נובק, הכל מתפורר.
גוף ללא רוח, לא מחזיק מעמד. הוא לא במצב "הקפאה" עד שתבוא בו הרוח, אלא הוא מתחיל לאבד את הגידים והבשר. הם מתפוררים, נרקבים.
וזועק הנביא "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!. שלב של התפוררות. שלב של נסיגות. שלב שנראה שהכל הולך אחור. היאך נוכל להתקדם?
ואם נתבונן בקושיותינו מפסוקים ה'-ו', הדברים יתחדדו כפליים.
בראשית תהליך שיבת ציון, היתה רוח. אולי לא תמיד רוח תורה ויראת שמים, אך היתה רוח פנימית של כבוד האומה ורצון לחיות כעם (לאומיות)
לאותה רוח היה כח פנימי עז, ומנוע חזק. מכוחה היגיעו רבבות עמך בית ישראל אל ארץ ישראל. מכוחה נזרעו שדות, נטעו כרמים, נבנו בתים, והוקמו ישובים וערים. מרוחה עמדנו מול צר ואויב בהעפלה, ובמלחמות מול אויבינו. מכוחה נבנה הבניין החומרי של האומה.
וכעת אותה רוח מתמוססת. נובקת, מושפלת, נעלמת. "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם".
לא רק שרוח תורנית אין, אלא אין רוח כלל.
לא רוח תורנית, ואף לא רוח "ציונית".
הכל נבק. הכל התמוסס. הכל הושפל. הכל אבד. היאוש שולט בכל. רבים מרגישים שהבניין החומרי הולך לאבדון. אין "אידיאל" לשאוף אליו, אלא התפוררות של המערכת כולה.
לעיתים יחשוב אדם:
ניסינו, התקדמנו, בנינו, אך נראה שהכל לשווא. הכל מתפורר. אולי טעינו בדרך?
אולי הגוף הזה שנבנה הוא לא הגוף האמיתי שעליו נבאו הנביאים? אולי צריך לבנות במקומו גוף אחר?
אולי טבעי הדבר שמרוח חלקית כמו זו שהיתה בתחילה, בכוחה לבנות רק גוף, וסופה להגיע להתפוררות רוחנית של "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". וממילא סופה לכישלון ואבדון?
אך הנביא מגלה לנו שזו בדיוק תהיה הדרך. כך היא גאולתן של ישראל. בניין חומרי, שיגיע לידי מבוי סתום. מבוי ללא רוח, שאינו יכול להמשיך ולחיות.
הנביא מגלה לנו, שזה בדיוק הגוף שעליו נבנית גאולת ישראל. גוף שיגיע למצב של ריקבון פנימי, ללא כוחות חיים, ללא רוח.
ויחד עם זו הנביא גם מגלה לנו שהרוח עוד תבוא:
{ט} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ (ס)
הנביא צריך לקרוא אל הרוח. "הִנָּבֵא". היא לא נעשית מעצמה, צריך לעבוד עליה. כשם שהבניין החומרי של האומה נבנה במאמץ משותף של רבים בעם ישראל, כך הבניין הרוחני של האומה יבנה מתוך מאמץ רב ועשיה מרובה של חפצי הרוח.
כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:
"מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ" – יש רוח בכל קבוצה, בכל עדה, בכל קהילה מעם ישראל. הבניין השלם של האומה הוא בניינה של האומה כולה, מתוך הכוחות הנמצאים בכל אבר מן האומה.
אין לנו לחשוב שרק בקהילה שלנו כל הטוב, כל הראוי, וכל רוח האלוקים. אדרבא, האומה תיבנה מתוך הטוב הקיים בכל אחת מקהילותיה, אשר התפזרו בארבע רוחות השמיים.
נקודה כואבת: נשים לב, שכעת הנביא שינה את לשונו. עד כה הביטוי היה "עֲצָמוֹת". כעת הגוף ללא הרוח נקרא בשם "הֲרוּגִים".
מה זה אומר, ומדוע רק עכשיו?
האם זה מגלה של מי היו העצמות האלה, וכדברי רש"י שיובאו בהמשך?
או אולי חס וחלילה, הגוף ללא הרוח יגיע למצב נוראי כזה?
מי יודע מה הנביא גילה לנו?
{י} וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:
כן, בסוף עם ישראל עומד על רגליו. מובטחנו שבסוף תגיע הגאולה השלמה. התהליך יקח זמן, יהיו לו שלבים, אין להתייאש באמצע. כי בסוף הכל יגיע לשלמותו. "וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".
{יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: {יב} לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: {יג} וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: {יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
בפסוק האחרון מתגלה, כי הרוח היא הדוחפת את כל התהליך של שיבה לארץ מראש ועד סוף. "{יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם".
גם ראשית ההגעה אל אדמת ארץ ישראל, גם הבניין החומרי של האומה, הוא מאותה הרוח של "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם".
התהליך הוא ארוך, אך בסופו יהיה ברור לכל, כי ישנה רוח אלוקית שהובילה את כל התהליך מראשיתו. גם אם בתחילה קוראים לזה בשמות אחרים, מנסים להתכחש לשם ה' הפועל באומה, כאשר שיבת ציון תגיע לידי גמר, יהיה ברור שמתחילתה רבש"ע הוביל רוח באומה, שדחפה אותה לכל מה שעשתה והתקדמה.
"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'".
בסופו של תהליך, יהיה ברור לכל שה' הוא שדבר ועשה את כולו.
גם השלבים ללא הרוח, גם השלבים עם הרוח, את כולם דחפה רוחו של רבש"ע, וכולם מאת ה' יתברך.
נ.ב.
של מי היו העצמות הללו? כמה זמן הם חיו? מדוע נבחרו דווקא הם לקום לתחיה?
בע"ה בחלק ב'.
^ 1.
שיכול להסתדר גם אם השיטות שהמעשה היה באמת, והיו עצמות שקמו לתחיה,^ 2.
הראוי ביותר לשיבה ארצה, היא בשם דבר ה'. אילו היינו זוכים, תלמידי הגר"א היו מביאים את כל עם ישראל לארצנו, ואז הקריאה בשם ה' היתה גלויה, ובשמה עם ישראל היה חוזר לארץ ישראל. לצערנו לא זכינו, ודבר ה' פועל באומה בדרכים נסתרות, ומשיב בנים לגבולם מטעמים שונים ומוזרים, בלי ששם ה' יקרא בגלוי.
שיכול להסתדר גם אם השיטות שהמעשה היה באמת, והיו עצמות שקמו לתחיה,^ 2.
הראוי ביותר לשיבה ארצה, היא בשם דבר ה'. אילו היינו זוכים, תלמידי הגר"א היו מביאים את כל עם ישראל לארצנו, ואז הקריאה בשם ה' היתה גלויה, ובשמה עם ישראל היה חוזר לארץ ישראל. לצערנו לא זכינו, ודבר ה' פועל באומה בדרכים נסתרות, ומשיב בנים לגבולם מטעמים שונים ומוזרים, בלי ששם ה' יקרא בגלוי.
שימוש בתנור אחד לחלב ובשר
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
לו הייתי רוטשילד
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך עושים קידוש?
סדרת החינוך של הטבע!
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
איך ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי זהירות החסיד במצווות
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ט' - י"א
תיאור עבודת החסיד וההקפדה על קיום פרטי כל המצוות.
יסודות התורה והאמונה ימות המשיח והשיאים המצופים שבאחריתם
המשכנו להתקדם ביסודות השייכים להשגחה. אחר שלמדנו בשיעור הקודם על עולם הנשמות, תחיית המתים והעוה''ב, המשכנו בשיעור זה להבהיר את עניין ימות המשיח. לשם כך חילקנו בימות המשיח בין ראשיתם לאחריתם. על ראשיתם הרחבנו שהאמונה בהם היא יסוד תורה המפורש בה בפרשת נצבים ובברכות בלעם, ודיברנו על ההשלכות המעשיות וההלכתיות המתחייבות בשלב זה. התייחסנו גם לויכוח עם סאטמר בנושא נקיטת היוזמה בקידום השלב הזה. אחר, התייחסנו גם למחלוקות שישנם על אופיים של אחריתם של ימות המשיח, ועל מציאות הניסים ושינויי הטבע בשאותה התקופה העתידית המאושרת.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן הקודש כצורה לחומר
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ה'
החומר צריך להיות איתן ומוכשר ועל גביו יכול לבור הקודש בצורה שלמהשמתאימה לעולם שלנו, קודש תנועתי ומשתלם
תורה והלכות ציבור סמכויות בתי הדין
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
סמיכת חכמים | חידוש הסמיכה | שלא תנעול דלת | שליחותיהו
מידות הראי"ה האמונה שבאפיקורסות
אמונה ט' - י'
השיעור עוסק בשתי פסקאות המציגות את גווניה הקיצוניים של האמונה, החל מדרגתה העליונה ועד לנקודת הכפירה. הפסקה הראשונה מתארת את "האמונה הגדולה" של הצדיק, המתגלה תחילה בדמיון הקודש, עולה אל השכל ומתממשת בפועל ככוח רוחני עצום המשפיע לטובה על העולם כולו. לעומתה, הפסקה השנייה מבהירה כי האמונה הטבועה בלב ישראל היא כה שורשית ועצומה, עד שגם האפיקורסות הישראלית מכילה אור וקדושה פנימיים העולים על כל אמונות הגויים.
כללי מלאכות שטיפת כלים בשבת
השיעור מנתח לעומק את הלכות שטיפת כלים בשבת, תוך התמקדות במחלוקת היסודית בין הרמב"ם לראב"ד האם מקור האיסור הוא משום "מתקן כלי" או משום "טורח" משבת לחול. דרך מקרים מעשיים – כמו שטיפה כשכבר יש כלים נקיים בארון, השריית כלים במים או סידור הבית – נבחנים הגבולות שבין צורך שבת להכנה לחול. השורה התחתונה היא שכל שטיפה שמשרתת את השבת עצמה (עבור סעודה נוספת או כדי למנוע בלגן שמפריע באמת לעונג השבת) – מותרת, אך כל פעולה שנועדה להכין את הכלים ליום חול – אסורה.
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
כשרות הכשרת כלים בשר וחלב חלק ג'
השיעור דן באפשרות להסב כלי בשרי לחלבי או להפך, ומסביר כי לפי מנהג האשכנזים נהוג לאסור זאת לכתחילה מחשש לבלבול ולתקלות, בעוד שפוסקי הספרדים מתירים את הפעולה, לעיתים בהתניה של המתנת 24 שעות בין השימושים. למרות האיסור הכללי אצל בני אשכנז, חציו השני של השיעור מפרט שמונה מקרים חריגים שבהם מותר להם לשנות את ייעוד הכלי, כגון: הכשרת כלים לפסח, העברת כלי "פרווה" לבשרי/חלבי, כלי שלא היה בשימוש 12 חודשים, כלי שעבר בעלות, ובמקרים של שעת הדחק.
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
