ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- ספר יחזקאל
וכמו כל פרק בתנ"ך העוסק בתחיית האומה, גם פרק זה צריך להילמד לעומקו, לפרטיו, לשלביו, ולנסות להבין מתוכו את סדר גאולת ישראל כפי שהנביא לימד אותנו.
ננסה ללמוד את הפרק, ולהתבונן מה כתוב בו.
נביא את הפרק בשלמותו, ואח"כ ננסה להעמיק בפרטיו.
יחזקאל פרק-לז
{א} הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: {ב} וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: {ג} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים אַתָּה יָדָעְתָּ: {ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': {ה} כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: {ו} וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': {ז} וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: {ח} וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: {ט} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ (ס) כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: {י} וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: {יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: {יב} לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: {יג} וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: {יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
לפני שנלמד את הפרק פסוק אחר פסוק, כבר כעת נשים דגש על שלושה דברים:
א' יש שני שלבים בחזון העצמות היבשות. השלב של בניין הגוף, והשלב של הפחת הרוח.
ב' עצמות ותחייתם אלו מבטאים את שיבת ישראל מן הגלות.
ג' את קיבוץ הגלויות מגדיר הפסוק "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:". כלומר, הפסוק מגדיר את מצבו של עם ישראל בגלות במילה "קִבְרוֹתֵיכֶם". הגלות היא בית הקברות של האומה.
ננסה כעת ללמוד פסוק אחד פסוק:
{א} הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:
כידוע, כל נבואה מסוג זה, ישנן דעות בין רבותינו האם זה "אירוע" אמיתי, או הכל בחזון הנבואה. כלומר, האם באמת היו עצמות מפוזרות שקמו לתחיה, ואז תישאל השאלה מי היו האנשים הללו? של מי היו העצמות? מה קרה עם אותם אנשים שעמדו על רגליהם? או שיחזקאל ראה זאת בחזון הנבואה, והעצמות היבשות הינן רק משל, כדי ללמוד ממנו על הנמשל.
{ב} וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:
נשים לב, עם ישראל בגלות הוא בחינת עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת מְאֹד.
לא גוף חי, אפילו לא גוף מת. רק עצמות. לא סתם עצמות, אלא עצמות יבשות, אשר נראה שכבר מזמן ניתקו ממקור חייהם, וכל לחלוחית של חיים אבדה מהן. וגם המילה "יְבֵשׁוֹת" איננה מספיקה, אלא הנביא מחדד אותה במילה "מְאֹד".
הדבר מעמיד אותנו כמה רחוקים אנו בגלות מהמצב הראוי של עם ישראל. רבש"ע יעד אותנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובגלות איננו חיים כאומה, אלא כיחידים וקהילות. המצוות שאנו מקיימים אינן מצוות לאומיות (דוגמת מלך, סנהדרין, כיבוש הארץ, בית המקדש), אלא רק מצוות פרטיות (דוגמת שופר, סוכה, שבת ותפילין). ואף הן אינן בשלמות, אלא בחינת "הציבי לך ציונים".
היעוד של עם ישראל הוא לחיות כאומה. כאשר אנו בארץ, ללא מלכות, אולי זה דומה לגוף מת. אך כאשר אנו מפוזרים בגלות, האומה דומה לעצמות מפוזרות. ככל שעובר הזמן, ומתרחקים אנו מצינורות החיים שקבלנו מ"ציון בית חיינו", העצמות הולכות ומתייבשות. אם עם ישראל "מתרגל" לגלות, העצמות המתייבשות, מקבלות את התואר "מאוד".
כעת, מלאכה מרובה נדרשת להוביל אותנו ממצב של עצמות יבשות מאוד, למצב של אומה החיה על אדמתה. מלאכה מלאת שלבים, כמתואר בהמשך הפרק.
מה פירוש הביטוי "סָבִיב סָבִיב"?
רש"י מסביר, לפי שיחזקאל היה כהן, הוא הלך מסביב לבקעה, כדי שלא יטמא בטומאת מת.
פירושו של רש"י יכול להתאים רק לשיטה שמעשה זה היה באמת. לפי השיטה שהכל היה במראה הנבואה, צריך הסבר אחר.
ממילא פירוש נוסף1, יחזקאל חלף מסביב לכל העצמות. לא ויתר על אף אחת מהן. "לבל ידח ממנו נדח". כל יהודי צריך לשוב לארץ ישראל, ואי אפשר לוותר על אף יהודי שישאר בגלות, ובכך יתנתק מהאומה וישאר עצם יבשה.
{ג} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים אַתָּה יָדָעְתָּ:
בדרך הטבע המשימה נראית בלתי אפשרית. כאשר החלו ראשוני דורשי שיבת ציון, התייחסו אליהן בתמיהה. היתכן שנצליח אנו במעשי ידינו להשיב את עם ישראל אל ארץ ישראל? זו נראית משימה בלתי הגיונית לחלוטין. את כל יהודי מזרח ומערב צפון וים? מפולין ומרומניה, מבבל וממרוקו, מפרס ומתימן? אמרו עליהם שהם "הזויים", בלתי הגיוניים. רק הקב"ה יכול לעשות זאת.
אך המציאות גדולה מכל דמיון. זה קרה. איך זה קרה?
{ד} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
אנו צריכים "להינבא". לא רק לראות איך הדברים קורים, אלא לעשות מעשה. לעשות פעולות כדי להביא לתחיית האומה. 2
{ה} כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: {ו} וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
פסוקים אלו צריכים ביאור.
הן בהמשך נראה שהתהליך הוא קודם גוף ואח"כ רוח. וכאן בפסוקים יש: רוח, גוף רוח.
אם כן קשה:
א' מדוע זה שונה ממה שנראה בהמשך?
ב' אם יש רוח בתחילה, מדוע צריך שוב רוח בסוף?
נתרץ כעת תירוץ פשוט, ובהמשך הפרק הביא תירוץ נוסף.
התירוץ הפשוט הוא, שתהליך שיבת ציון החל עם אנשים מלאי רוח ה'. ה"פרי הארץ" עם תלמידיו, תלמידי הגר"א, וכו'. לכן בתחילה כתובה הרוח. אלא שאת המשך התהליך הובילו אנשים ששם שמיים לא היה שגור בפיהם, ללא רוח ה' גלויה עליהם, לכן בהמשך הפרק וגם כאן יש בניין החומר, ואז שוב צריך בניין הרוח.
כאמור, בהמשך הפרק נוסיף הסבר נוסף.
{ז} וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ:
הנביא בשם ה' קורא לעם ישראל לשוב ארצה. ושיבה זו, עוד קודם שיש כאן גוף חי, עוד קודם שהגוף קורם עור וגידים, הוא בחינת "עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ".
יש כאן "שלב" של קרבת העצמות "עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ", עוד קודם השלב של בניינה החומרי של האומה.
מהו שלב זה?
הבנה שהחלה לחלחל באומה, שאנו צריכים לחיות כאומה. לא רק כיחידים. לא כקהילות. אלא חיי אומה, לקבץ גלויותינו, ולהתקרב איש אל רעהו, וקהילה ועדה אל רעותה.
מעניין שהדרך לכך היא "וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי", "וְהִנֵּה רַעַשׁ". כל העולם רועש כאשר זה קורה. אם אלו התנועות הלאומיות אצל אומות העולם, שהולידה הבנה גם אצל יהודים רחוקים "סָבִיב סָבִיב", שעם ישראל לא גרוע משאר האומות, וגם לנו מגיע לחיות יחד כאומה במולדתה. ואם זו מלחמת העולם הראשונה, שהולידה הכרה של אומות העולם בזכותו של עם ישראל לחיות יחד כאומה, ולהקים "בית לאומי", במולדתו ההיסטורית.
כאמור, זה השלב של עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ". עוד לפני יצירת הגוף הלאומי החומרי, מופיע השלב של החיבור לקראת חיינו כאומה יחדיו.
{ח} וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:
הנביא מתאר את בניינה החומרי של האומה, ובשלב הבא יבוא הבניין הרוחני.
אך בין לבין, ישנה כאן "זעקה" "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!
כלומר, מי שחי באותה תקופה, מרגיש את הכאב הגדול על כך שרוח אין בהם.
זו לא תחושה של "תהליך" ש"סיימנו שלב א', וכעת ניגשים לשלב ב'", אלא כביכול מן "שלב ביניים" שכולו זועק "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!
אין רוח, הכל נובק, הכל מתפורר.
גוף ללא רוח, לא מחזיק מעמד. הוא לא במצב "הקפאה" עד שתבוא בו הרוח, אלא הוא מתחיל לאבד את הגידים והבשר. הם מתפוררים, נרקבים.
וזועק הנביא "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם"!. שלב של התפוררות. שלב של נסיגות. שלב שנראה שהכל הולך אחור. היאך נוכל להתקדם?
ואם נתבונן בקושיותינו מפסוקים ה'-ו', הדברים יתחדדו כפליים.
בראשית תהליך שיבת ציון, היתה רוח. אולי לא תמיד רוח תורה ויראת שמים, אך היתה רוח פנימית של כבוד האומה ורצון לחיות כעם (לאומיות)
לאותה רוח היה כח פנימי עז, ומנוע חזק. מכוחה היגיעו רבבות עמך בית ישראל אל ארץ ישראל. מכוחה נזרעו שדות, נטעו כרמים, נבנו בתים, והוקמו ישובים וערים. מרוחה עמדנו מול צר ואויב בהעפלה, ובמלחמות מול אויבינו. מכוחה נבנה הבניין החומרי של האומה.
וכעת אותה רוח מתמוססת. נובקת, מושפלת, נעלמת. "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם".
לא רק שרוח תורנית אין, אלא אין רוח כלל.
לא רוח תורנית, ואף לא רוח "ציונית".
הכל נבק. הכל התמוסס. הכל הושפל. הכל אבד. היאוש שולט בכל. רבים מרגישים שהבניין החומרי הולך לאבדון. אין "אידיאל" לשאוף אליו, אלא התפוררות של המערכת כולה.
לעיתים יחשוב אדם:
ניסינו, התקדמנו, בנינו, אך נראה שהכל לשווא. הכל מתפורר. אולי טעינו בדרך?
אולי הגוף הזה שנבנה הוא לא הגוף האמיתי שעליו נבאו הנביאים? אולי צריך לבנות במקומו גוף אחר?
אולי טבעי הדבר שמרוח חלקית כמו זו שהיתה בתחילה, בכוחה לבנות רק גוף, וסופה להגיע להתפוררות רוחנית של "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". וממילא סופה לכישלון ואבדון?
אך הנביא מגלה לנו שזו בדיוק תהיה הדרך. כך היא גאולתן של ישראל. בניין חומרי, שיגיע לידי מבוי סתום. מבוי ללא רוח, שאינו יכול להמשיך ולחיות.
הנביא מגלה לנו, שזה בדיוק הגוף שעליו נבנית גאולת ישראל. גוף שיגיע למצב של ריקבון פנימי, ללא כוחות חיים, ללא רוח.
ויחד עם זו הנביא גם מגלה לנו שהרוח עוד תבוא:
{ט} וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ (ס)
הנביא צריך לקרוא אל הרוח. "הִנָּבֵא". היא לא נעשית מעצמה, צריך לעבוד עליה. כשם שהבניין החומרי של האומה נבנה במאמץ משותף של רבים בעם ישראל, כך הבניין הרוחני של האומה יבנה מתוך מאמץ רב ועשיה מרובה של חפצי הרוח.
כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:
"מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ" – יש רוח בכל קבוצה, בכל עדה, בכל קהילה מעם ישראל. הבניין השלם של האומה הוא בניינה של האומה כולה, מתוך הכוחות הנמצאים בכל אבר מן האומה.
אין לנו לחשוב שרק בקהילה שלנו כל הטוב, כל הראוי, וכל רוח האלוקים. אדרבא, האומה תיבנה מתוך הטוב הקיים בכל אחת מקהילותיה, אשר התפזרו בארבע רוחות השמיים.
נקודה כואבת: נשים לב, שכעת הנביא שינה את לשונו. עד כה הביטוי היה "עֲצָמוֹת". כעת הגוף ללא הרוח נקרא בשם "הֲרוּגִים".
מה זה אומר, ומדוע רק עכשיו?
האם זה מגלה של מי היו העצמות האלה, וכדברי רש"י שיובאו בהמשך?
או אולי חס וחלילה, הגוף ללא הרוח יגיע למצב נוראי כזה?
מי יודע מה הנביא גילה לנו?
{י} וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:
כן, בסוף עם ישראל עומד על רגליו. מובטחנו שבסוף תגיע הגאולה השלמה. התהליך יקח זמן, יהיו לו שלבים, אין להתייאש באמצע. כי בסוף הכל יגיע לשלמותו. "וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".
{יא} וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: {יב} לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: {יג} וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: {יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':
בפסוק האחרון מתגלה, כי הרוח היא הדוחפת את כל התהליך של שיבה לארץ מראש ועד סוף. "{יד} וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם".
גם ראשית ההגעה אל אדמת ארץ ישראל, גם הבניין החומרי של האומה, הוא מאותה הרוח של "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם".
התהליך הוא ארוך, אך בסופו יהיה ברור לכל, כי ישנה רוח אלוקית שהובילה את כל התהליך מראשיתו. גם אם בתחילה קוראים לזה בשמות אחרים, מנסים להתכחש לשם ה' הפועל באומה, כאשר שיבת ציון תגיע לידי גמר, יהיה ברור שמתחילתה רבש"ע הוביל רוח באומה, שדחפה אותה לכל מה שעשתה והתקדמה.
"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'".
בסופו של תהליך, יהיה ברור לכל שה' הוא שדבר ועשה את כולו.
גם השלבים ללא הרוח, גם השלבים עם הרוח, את כולם דחפה רוחו של רבש"ע, וכולם מאת ה' יתברך.
נ.ב.
של מי היו העצמות הללו? כמה זמן הם חיו? מדוע נבחרו דווקא הם לקום לתחיה?
בע"ה בחלק ב'.
^ 1.
שיכול להסתדר גם אם השיטות שהמעשה היה באמת, והיו עצמות שקמו לתחיה,^ 2.
הראוי ביותר לשיבה ארצה, היא בשם דבר ה'. אילו היינו זוכים, תלמידי הגר"א היו מביאים את כל עם ישראל לארצנו, ואז הקריאה בשם ה' היתה גלויה, ובשמה עם ישראל היה חוזר לארץ ישראל. לצערנו לא זכינו, ודבר ה' פועל באומה בדרכים נסתרות, ומשיב בנים לגבולם מטעמים שונים ומוזרים, בלי ששם ה' יקרא בגלוי.
שיכול להסתדר גם אם השיטות שהמעשה היה באמת, והיו עצמות שקמו לתחיה,^ 2.
הראוי ביותר לשיבה ארצה, היא בשם דבר ה'. אילו היינו זוכים, תלמידי הגר"א היו מביאים את כל עם ישראל לארצנו, ואז הקריאה בשם ה' היתה גלויה, ובשמה עם ישראל היה חוזר לארץ ישראל. לצערנו לא זכינו, ודבר ה' פועל באומה בדרכים נסתרות, ומשיב בנים לגבולם מטעמים שונים ומוזרים, בלי ששם ה' יקרא בגלוי.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי עבודת החסיד וההשגחה האלוקית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגת החסיד, השואף לחיות בתודעה מתמדת של נוכחות אלוקית, אמונה והשגחה פרטית בכל פרט בגוף ובבריאה. מתוך כך מודגש כי המוסר והטוב האמיתיים נגזרים אך ורק מהציווי האלוקי ומהתורה, ולא משיקולים אנושיים סובייקטיביים.
יומא אכילה שאינה ראויה ביום הכיפורים
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
אורות התשובה - הרב הראל כהן כוחה היצרני של הרהור תשובה
אורות התשובה פרק ו,ז-ז,א
ההירהור הוא יוצר מציאות והוא גרעין התשובה שממנה מתחיל הכל, ומצד שני צריך להוציא אותה מן הכח אל הפועל כדי להשלימה
שיעורים בספר יהושע ספר יהושע כהמשך התורה
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במדרגות הנבואה השונות על פי הגר"א, מנבואת משה רבנו ועד לנביאים הראשונים והאחרונים. דרך פתיחת ספר יהושע, מודגש מקומו הייחודי של הספר כהמשך ישיר לתורה וכשלב המעשי של כניסת עם ישראל לארצו.
אורות המלחמה בניין האומה וייעודה בתיקון העולם
פסקה ט'
השיעור עוסק במשנת הראי״ה קוק על הקשר העמוק שבין זעזועי העולם והמלחמות לבין חובת ההתעוררות, ההתחזקות והבניין הרוחני של כנסת ישראל. מתוך ראיית האומה כגוף אחד השואב את כוחו מאמונתו, מודגש תפקידו הבלעדי של עם ישראל לגלות את שם השם במציאות ולהביא לתיקונו השלם של העולם כולו.
מידות הראי"ה עבודת האמונה: פנימיות מול מעשה
אמונה י"ח - כ"א
השיעור עוסק במתח שבין הממד הפנימי והשכלי של האמונה לבין ביטוייה המעשיים והחיצוניים, שלעיתים נראים מצומצמים או נלעגים. הרב מסביר כי חיים חסרי אידיאל אלוקי מרוקנים את האדם מתוכן פנימי, ומדגיש את החשיבות שבחיבור עמוק, אותנטי ומבורר לעבודת השם.
כי תצא עבודת השלמות: הלכה, מידות והזולת
שיחת מוצ"ש פרשת כי תצא
השיעור עוסק בפרשת כי תצא ומדגיש את תפקידה של התורה בהגנה, תיקון המידות ומניעת קלקול מוסרי ורוחני עוד מראשיתו. דרך שלל נושאי הפרשה מודגש כי עבודת ה' אמיתית דורשת צמיחה הדרגתית וזהירות יתרה בין אדם לחברו, מתוך הבנה שהידור מצווה אינו יכול לבוא על חשבון הזולת.
שמונה פרקים לרמב"ם שמע האמת ממי שאמרה
שיעור 1
השיעור עוסק בגישתו הייחודית של הרמב"ם, המחברת בין עולמות ההלכה והמוסר הפשוטים לבין עמקי השכל והפילוסופיה הכלל-אנושית. דרך דברי חז"ל וההקדמות לחיבוריו, מובהר כיצד קבלת האמת מכל מקור משרתת את עבודת ה' השלמה ומביאה לאחדות עמוקה בין התורה למושכל.
לנתיבות ישראל עוצמת התשובה כהתחדשות הבריאה
לנתיבות ישראל א' , המשך מאמר ז'
השיעור עוסק בתפיסת התשובה על פי הרב קוק כמעשה של התחדשות והתעלות תמידית, השוזרת יחד את הממד הפרטי והממד הכללי של עם ישראל. מתוך כך מוסבר כיצד תהליך הגאולה ושיבת ציון קשורים קשר בל יינתק בהתעוררות הרוחנית הפנימית ובהופעת האור האלוקי במציאות.
אור החיים על הפרשה מלחמת היצר
אור החיים על פרשת כי תצא חלק ב'
השיעור דן בבחינות השונות של "אשת יפת תואר", החל מההליך המעשי הנדרש במלחמה כגון גילוח ראשה והמתנה של 30 יום, ועד לאפשרות שחרורה במידה והשובה אינו חפץ בה. בנוסף, מוצג פירושו של ה"אור החיים" לפיו הפסוקים מהווים משל למלחמתו הרוחנית של האדם ביצר הרע, במטרה לשחרר את נשמתו הטהורה משביה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת יומא
מרכזיותו של סדר העבודה ביוה"כ, ומשמעותו כדרך ההקרבה לה' או כדרך הקירבה אליו. הכפרה ביום הכיפורים, על החטאים ועל מקדש וקודשיו, ובמה נתייחד חטא זה. התענית ביוה"כ כהקרבה עצמית לעומת הקרבת קרבנות. מעלתו של הפרק השמיני במסכת העוסק בתענית ביחס לשאר הפרקים העוסקים במקדש וקודשיו.
כי תצא מה בין אשת יפת תואר לרות המואבייה
לעומת אשת יפת תואר המצטרפת לעם ישראל בזכות שחשקו ביופייה, לעומתה רות המצטרפת לעם ישראל לעוני ולסיכוי קלוש להשתלב.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א הציבור, היחיד ומקור האנטישמיות
אורות התחיה -פסקה ב'
הרב עוסק בהבדל בין היחיד הפועל מבחירה ושכל לבין הציבור המונע מאינסטינקטים וחושים טבעיים, ומסביר כיצד שורשי האנטישמיות נובעים מתחושה פנימית ולא משיקול דעת. במקביל, מובהר הצורך הייחודי של עם ישראל ב"מזון רוחני" מקורי לצד היכולת לשלב תרבות ומדע כלליים מתוך עוצמה תורנית.
רביבים השליחות הגדולה של מורי ישראל
לימוד התורה שעל ידו עולם הרוח מתקיים נעשה על ידי תלמידי החכמים וכל ישראל שקובעים עיתים לתורה | מעלת המורות שמלמדות בנות ובנים תורה ודרך ארץ, כמעלת המורים שמלמדים את הבנים | לימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם | אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש | מצווה לבחור מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות | על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום
אור החיים על הפרשה סוד יפת התואר במלחמה
אור החיים על פרשת כי תצא חלק א'
השיעור מבאר את תנאי ההיתר המיוחד של פרשת "אשת יפת תואר" על פי פירוש האור החיים הקדוש. דרך פנימיות התורה מוסבר כי הלוחם הדבוק בשכינה אינו נמשך ליופי הגשמי, אלא מזהה ומחלץ ניצוץ של נשמה קדושה שנשבתה בין האומות.
