ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- ספר יחזקאל
בספר יחזקאל פרק ל"ז, בפסוקים שהובאו בחלק א' של המאמר, הנביא רואה עצמות יבשות מאוד המפוזרות על פני השדה, ומתנבא עליהן לחיות. הן מתקרבות עצם אל עצמו, ומתווספים עליהן גידים, בשר ועור. ובשלב הבא מפחה בהן הרוח, והן עומדים על רגליהן "חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".
בחלק א' של המאמר עסקנו והתבוננו בפסוקי הפרק אחד לאחד.
כעת נעסוק בשאלות:
של מי העצמות האלו?
האם זה קרה באמת או רק בחזון הנבואה?
ובעיקר, מדוע נבחרו דווקא אלו להקדים את תחיית המתים, ולהוות סמל ודוגמא לתחיית האומה וחזרתה מגלותה?
הגמרא במסכת סנהדרין דף צב: מביאה כמה דעות בעניין:
דתניא, ר''א אומר, מתים שהחיה יחזקאל, עמדו על רגליהם, ואמרו שירה, ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים. ר' יהושע אומר שירה זו אמרו ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
ר' יהודה אומר אמת משל היה.
אמר לו רבי נחמיה, אם אמת למה משל, ואם משל למה אמת? אלא באמת משל היה.
ר''א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד ר''י בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.
ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?
אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר (ואלעזר) [ואלעד] והרגום אנשי גת הנולדים בארץ וגו', וכתיב ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו.
ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים. שנאמר ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו.
ר' ירמיה בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר העצמות היבשות שמעו דבר ה'.
ר' יצחק נפחא אמר, אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים. שנאמר ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב וגו', וכתיב התם והעבירני עליהם סביב סביב.
ר' יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא. וא''ר יוחנן מנהר אשל עד רבת בקעת דורא. שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל, היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן ובעליהן למלך, צוה המלך והרגום. ועדיין היו שופעות זבות. צוה המלך ורמסום.
בגמרא ישנן כמה דעות של מי היו העצמות, וכמה זמן הן חיו.
ננסה לצמצם את הדעות:
דעת ר' יהודה ורבי נחמיה, שזה היה רק משל. כלומר, אין לחפש מי אלו האנשים, כי זה לא קרה באמת, אלא רק במראה הנבואה.
דעת שמואל, רבי ירמיה בר אבא, ור' יצחק נפחא, מדובר באנשים רשעים – כל אחד ודעתו.
לשיטה זו תתאים דעת ר' אליעזר, הסובר שהם אמרו שירה ומתו.
לדעת רבי יוחנן אלו מתים שבבקעת דורא. לדעתו המשכם כנראה כדעת רב לקמן.
ולדעת רב מדובר בבני אפרים שמנו לקץ וטעו. לשיטה זו תתאים דעת ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי, שסבר שמתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.
לחיזוק שיטה זו מביאה הגמרא עדות "עמד ר''י בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם".
מתוך השיטות כולן, רש"י על הפסוקים ביחזקאל הביא דווקא את השיטה שהם בני אפרים. לכן במאמרנו זה נתמקד בשיטה זו.
וזה לשון רש"י במקום:
"והיא מלאה עצמות. רבותינו אמרו שהיו משבט אפרים שיצאו ממצרים לפני הקץ והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כמו שאמור בדברי הימים :".
מה קרה עם בני אפרים? מדוע הם יצאו לפני הקץ? במה היתה טעותם?
מסביר רש"י בגמרא:
"וטעו. שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק, דהא כתיב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, זה יצחק. דכתיב (שס כא) כי ביצחק יקרא לך זרע. והם מנו משעת הדיבור לאברהם. ותניא בסדר עולם, אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה היה. ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה ל' שנה, כדכתיב (בראשית כא) ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו. נמצאת אומר, משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות ואותן ל' שמן הדבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים. ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו שנאמר ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת:"
מהי כוונת רש"י?
לשם כך אנו צריכים ללמוד את הפסוקים בתורה, ואת הפסוקים בדברי הימים, וממילא יתבארו הדברים על בוריים.
בחומש שמות פרק י"ב, מייד עם יציאת מצרים נכתב:
{מ} וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: {מא} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
פסוק זה צריך ביאור, הרי כולנו יודעים שהגזירה היתה ארבע מאות שנה, כדכתיב בברית בין הבתרים "{יג} וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:". אם כן, מדוע כותבת התורה שישבנו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה?
מסביר רש"י במקום:
{מ} אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק.
כלומר, גם במצרים בני ישראל לא היו ארבע מאות שנה, אלא רק מאתיים ועשר שנים.
אלא, שסופרים את ארבע מאות השנים מלידת יצחק, שמאז יש לאברהם זרע, ואפשר לקיים "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ". אותה שנה היתה, ארבע מאות ושלושים שנה אחרי ברית בין הבתרים, (שהיא היתה שלושים שנה לפני לידת יצחק – כאשר היה אברהם בן שבעים) 1. לכן כתב הפסוק "{מ} וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: {מא} וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:".
*
השתא דאתית להכי, ננסה להבין את חשבונם המוטעה של בני אפרים.
אומרים בני אפרים, אם בכל מקרה לא נמצאים במצרים ארבע מאות שנה, אלא הקב"ה מחשב ומקדים את הקץ, כך שסופרים אותם מזמן מוקדם יותר (משנולד יצחק), מדוע לא נספור את ארבע מאות השנים מזמן עוד יותר מוקדם - מברית בין הבתרים?
אם בכל מקרה מקדימים את הקץ, אולי רבש"ע מצפה מאיתנו שנקדים אותו עוד יותר?
וכך, שלושים שנה לפני יציאת מצרים, ארבע מאות שנה אחרי ברית בין הבתרים, יוצאים בני אפרים ממצרים, מתוך מחשבה שאפשר והגיע זמן הגאולה.
אך הם טעו בחשבון. עדיין לא הגיעה השעה. אפשר לספור רק משעה שיש לאברהם זרע, ואז יקויים "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ". רבש"ע החליט שטרם הגיע עת דודים, וטרם הגיע הזמן לגאול את בניו. ובני אפרים נכשלו במשימתם.
הם הצליחו לצאת ממצרים, הגיעו לארץ ישראל, ושם הרגום אנשי גת.
וכפי שמסבירה הגמרא בסנהדרין צב: שהובאה לעיל, זהו פירוש הפסוקים בדברים הימים א' פרק ז':
{כ} וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: {כא} וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: {כב} וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: 2
ולכאורה זו "תוצאה תורנית טבעית" למעשיהם.
הם קרבו את הקץ, ולשם כך מרדו באומות – במצרים, ועלו בחומה לארץ ישראל, הקב"ה התיר את בשרם כצבאות וכאיילות השדה. 3 אמנם הם הצליחו בתחילת הדרך, אך סופם היה כואב. אנשי גת הרגום, ואפרים אביהם התאבל על מותם. 4
יתכן ש(גם) מסיבה זו "{יז} וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:"
לעם ישראל יש "טראומה" מה היו התוצאות מההליכה דרך ארץ פלישתים. במצרים ידעו מה קרה עם בני אפרים שמתו בגת. אילו יוצאי מצרים היו הולכים לארץ ישראל דרך ארץ פלישתים, ושם היו נתקלים במלחמה, העם היה חושש שיש כאן "סיבוב נוסף" דוגמת בני אפרים, והיו חוזרים למצרים. לכן "{יח} וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף".
*
כעת ננסה להבין מדוע דווקא בני אפרים היו אלו שזכו לקום לתחיה, להוליד בנים ובנות, ולהיות ה"חזון" לתחיית האומה כולה.
להרגשתי, יש כאן מסר עצום של רבש"ע דרך עבדיו הנביאים, מה ערכם של משתוקקי הגאולה.
אפילו בני אפרים, שיצאו קודם הזמן וטעו בחשבון, ואפילו את הפסוק לא דייקו היטב, אמנם לשעתם הם נכשלו ומתו, אך בסופו של דבר מגיע זמנם לחיות.
אלו שדחקו את הקץ, מרדו באומות ועלו בחומה, ולבסוף בשרם הותר כצבאות וכאיילות השדה, ומעשיהם נראים ככישלון חרוץ, כעבור כאלף שנים, בזמן יחזקאל הנביא הם קמים לתחיה.
אלו שלא המתינו, אלא עשו מעשה, גם אם טעו טעות חמורה, והביאו אסון על עצמם, לעתיד לבוא - יש שכר לעמלם. הם אלו שקמים לתחיה, עולים לארץ ישראל, ונבחרים להיות הסמל של תחיית האומה כולה.
אלו שחפצים בגאולה, בסופו של דבר מגיעה שעתם, והם המשל לאלו המביאים איתם את עם ישראל כולו אל אדמת ישראל.
גם אם בשעת מעשה נראה שהם הסמל לכישלון, ומשמשים תמרור אזהרה לסופם של דוחקי הקץ, מנבא הנביא יחזקאל, שיבוא היום, ותגיע שעתם להצליח במשימתם.
חפץ הגאולה והפעולה למענה לא אובד לשווא. גם אם לא נראים הדברים בשעת מעשה, עוד תגיע השעה שמעשיהם ישאו פירות. דווקא הם קמים לתחיה, ומסמלים את תחיית האומה כולה.
הסמל לתחיית האומה הוא של חפצי הגאולה.
כי כדי להוביל את עם ישראל אל יעודו, צריך להפיח בו רוח. והאנשים האלו מלאי רוח. יהיו שיטענו: אפילו יותר מידי. אך הרוח החזקה שבקרבם רק היא יכולה להפיח רוח בעם כולו, ולעורר אותו לשוב לארצו.
כן, של אלו שיצאו לפני הזמן. של אלו שנכשלו ולא הצליחו. אך לכוחות העצומים שפעמו בהם, לרוח החזקה שהיתה בקרבם, יש מקום של כבוד בגאולת ישראל.
אותו רצון עצום לגאולה, יכול להפיח רוב באומה כולה, ולהחיות את עם ישראל, להשיבו מהגלות, ולהובילו לגאולה שלמה.
^ 1.
המפרשים דנים בחשבון שנותיו של אברהם אבינו, ומסדרים אותם, ואכמ"ל.^ 2.
המשך הפסוקים שם בדברי הימים, הביא כמה חוקרים לסבור, שבני אפרים אכן הצליחו גם להתיישב בארץ. אלא שלא זכו שיתקיים בידם.
וזה לשון הפסוקים:
{כג} וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: {כד} וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה: {כה} וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ: {כו} לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ: {כז} נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ: {כח} וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:
אם אכן כך, יובן יותר הפסוק " כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם" – שאחרי שהיו בארץ, היה ריב על המקנה, ושם הרגום אנשי גת.^ 3.
כתובות קיא. – שלוש השבועות.
ואולי מטעם זה רק אפרים התאבל על צאצאיו, אך שאר עם ישראל הרגיש, שזו תוצאה על שיצאו קודם הזמן.^ 4.
אמנם, אפשר תמיד גם לסבור אחרת.
אולי אפשר לומר, שבאמת בשעת יציאת בני אפרים – ארבע מאות שנה אחרי ברית בין הבתרים – היתה שעה כשרה לגאולה, אלא שפספסנו אותה.
מדוע לומר כך?
יש המרגישים בפסוק "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – ביטוי שחוזר בפסוק הבא "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" - כגערה בעם ישראל. מדוע הפסדתם את השעה שיצאו בני אפרים, ונשארתם עוד שלושים שנה "מיותרות"?
וא"ת, היאך ישראל יכלו לנצל את אותה שעה? מה גרם שיפספסו אותה? הרי כבר למדנו שארבע מאות שנים מברית בין הבתרים טרם הגיע זמן הגאולה, ורבש"ע דלג את הקץ רק עד ארבע מאות שנה משנולד יצחק?
אולי אפשר לחדש, שאילו היו יוצאים כל עם ישראל יחד עם בני אפרים, אולי היתה מתעוררת אהבתו של רבש"ע לבניו, והיה מקדים את עת דודים, וגואל את בניו.
וכעין המבואר במסכת יומא דף ט:, שאמר ריש לקיש, שאילו היו עולים כולם בבית שני, היתה שורה בו השכינה במלואה, והיתה זו הגאולה השלמה.
וצ"ע.
המפרשים דנים בחשבון שנותיו של אברהם אבינו, ומסדרים אותם, ואכמ"ל.^ 2.
המשך הפסוקים שם בדברי הימים, הביא כמה חוקרים לסבור, שבני אפרים אכן הצליחו גם להתיישב בארץ. אלא שלא זכו שיתקיים בידם.
וזה לשון הפסוקים:
{כג} וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: {כד} וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה: {כה} וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ: {כו} לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ: {כז} נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ: {כח} וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:
אם אכן כך, יובן יותר הפסוק " כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם" – שאחרי שהיו בארץ, היה ריב על המקנה, ושם הרגום אנשי גת.^ 3.
כתובות קיא. – שלוש השבועות.
ואולי מטעם זה רק אפרים התאבל על צאצאיו, אך שאר עם ישראל הרגיש, שזו תוצאה על שיצאו קודם הזמן.^ 4.
אמנם, אפשר תמיד גם לסבור אחרת.
אולי אפשר לומר, שבאמת בשעת יציאת בני אפרים – ארבע מאות שנה אחרי ברית בין הבתרים – היתה שעה כשרה לגאולה, אלא שפספסנו אותה.
מדוע לומר כך?
יש המרגישים בפסוק "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – ביטוי שחוזר בפסוק הבא "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" - כגערה בעם ישראל. מדוע הפסדתם את השעה שיצאו בני אפרים, ונשארתם עוד שלושים שנה "מיותרות"?
וא"ת, היאך ישראל יכלו לנצל את אותה שעה? מה גרם שיפספסו אותה? הרי כבר למדנו שארבע מאות שנים מברית בין הבתרים טרם הגיע זמן הגאולה, ורבש"ע דלג את הקץ רק עד ארבע מאות שנה משנולד יצחק?
אולי אפשר לחדש, שאילו היו יוצאים כל עם ישראל יחד עם בני אפרים, אולי היתה מתעוררת אהבתו של רבש"ע לבניו, והיה מקדים את עת דודים, וגואל את בניו.
וכעין המבואר במסכת יומא דף ט:, שאמר ריש לקיש, שאילו היו עולים כולם בבית שני, היתה שורה בו השכינה במלואה, והיתה זו הגאולה השלמה.
וצ"ע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
