ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעברי אנרגיה בשיטת הרי"ף ;">

בית מדרש גמרא בבא קמא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ח

מעברי אנרגיה בשיטת הרי"ף

בבא קמא דף ג,לב,סב; סנהדרין דף עז; מכות דף ז; חולין דף טז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן

חלק א: פסיקת הרי"ף
בתלמוד ובמשנה מצויים דינים שמייחסים כוח ואנרגיה שאדם ייצר והם פעלו הרחק מגופו, אל האדם שייצר אותם. אולם הרי"ף משמיט חלק מהדינים האלו. וצריך לברר, עד איזה שלב הרי"ף מייחס פעולה שמתרחשת הרחק מן האדם אל הכוח שהאדם ייצר לפני-כן, וממתי הוא כבר אינו מייחס אותה אליו. ומה הם מקורות הרי"ף.

סוגית כיחו וניעו ברי"ף
וזו לשון הסוגיה בבבא קמא דף ג' ע"ב:
"אי לרב, דאמר מבעה זה אדם, מאי אבות ומאי תולדות אית ביה? וכי תימא, אב - ניעור, תולדה - ישן, והתנן: אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן! אלא, א'כיחו וניעו'. היכי דמי? אי בהדי דאזלי קמזקי, כֹּחוֹ הוה!"

הסוגיה נוקטת בפשטות, שאדם שפלט מגופו את כיחו ואת ניעו, שהם סוגי רוק מסוימים, והללו פגעו בדבר אחר והזיקוהו, חייב בנזק שנגרם. ולשיטתה, אדם שהזיק באמצעות "כוח" שנותק ממנו ושוגר לעבר הדבר שניזק - חייב כאלו הוא הזיק את הדבר הזה בגופו ממש. אולם הרי"ף השמיט את הפשטות הזו; וזו לשונו בהלכותיו:
"תולדה דמבעה מאי היא? אי אליבא דשמואל דאמר מבעה זה השן - הא אמינא לה, ואי לרב דאמר מבעה זה אדם - 'כיחו וניעו'".

הרי"ף מביא מהסוגיה רק את הדין שאדם חייב על "כיחו וניעו", אולם הוא משמיט ממנה את הכלל שנראה פשוט - שכוחו שהזיק נידון כגופו שהזיק. ויש לברר האם הרי"ף אינו מסכים עם המשמעות הגורפת של כלל הזה?

השמטת הרי"ף את דין "גץ שיצא מתחת הפטיש"
וזו לשון המשנה בסוף פרק הכונס בבבא קמא בדף ס"ב ע"ב:
"מתני'. גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק - חייב..."

מכת הפטיש הפכה בשלב הראשון לאנרגיה שצבורה בתוך הרְעָדָה והרֶטֶט שמצויים בפטיש ובדבר שהוכה, ואחר כך חלק מהאנרגיה הזו עבר לגץ לוהט שיצא מתחת הפטיש ועף והדליק משהו אחר. המשנה משייכת את האנרגיה הזו לאדם שהכה בפטיש והוא חייב בנזק. ומבואר שכוח שהאדם ייצר, משויך אליו גם כאשר הכוח הזה עבר שנוי בכיוון שבו הוא נוצר, שהרי המכה שהוא הכה היתה בכיוון מסוים ואילו הגץ עף בכיוון אחר. והכוח הזה משויך אליו למרות שהוא שינה את אופיו, שהרי הכוח שהיה בפטיש בתחילה היה כוח של תנועה (אנרגיה קינטית) ואילו הנזק נגרם בגלל שהגץ היה לוהט והדליק משהו אחר; והכוח המזיק שהיה בגץ היה כוח של חום (אנרגיה טרמית). אף-על-פי-כן, למרות כל מעברי האנרגיה האלו ולמרות שהנזק נגרם הרחק מהמקום בו נוצרה האנרגיה, הנזק משויך אליו מפני שכוחו כגופו.
אולם הרי"ף משמיט את המשנה הזו מהלכותיו, וצריך לברר מה המקור עליו הוא מתבסס כדי לדחות משנה מהלכה?

סוגית כוח הטבע "בידקא דמיא" בסנהדרין

וזו לשון הסוגיה בסנהדרין דף ע"ז ע"ב:
"אמר רבא: זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה - חייב. ותנא תונא: כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו, במזיד - נהרגין, בשוגג - גולין. בשוגג גולין פשיטא! - במזיד נהרגין איצטריך ליה ... אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא (מי שכפת את חבירו ופתח עליו סכר של מים והרגו) - גירי דידיה הוא, ומיחייב (פעולתו נחשבת כאילו הרגו באמצעות חיציו וחייב). הני מילי - בכח ראשון, אבל בכח שני (בשטף המים השני)- גרמא בעלמא הוא. ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב".

אדם זרק אבן (צרור) לכותל, והאבן פגעה בכותל וחזרה לאחוריה ושינתה את כיוון תנועתה; אף-על-פי-כן הכוח הזה משויך אליו והוא חייב מיתת בית דין.
כמו כן מי שכפת את חבירו מתחת לסכר של מים, ואחר כך פתח את דלת הסכר, והמים שטפו אותו והרגוהו – חייב. תנועת האדם היתה בדלת ואילו האנרגיה שגרמה לנזק היתה מחמת כוח-הכובד; מפני שלאחר שהוא פתח את דלת שחסמה את הסכר, כוח הכובד משך את המים לכיוון מטה, והם שטפו את חבירו והרגוהו. ואף-על-פי-כן כוח הכובד נחשב לכוחו של האדם. ואמנם בכוח שני (בגל השני) כוח הטבע נחשב לגרמא. אולם בכוח-ראשון כוח הטבע נחשב כגופו; והסוגיה הזו מתייחסת אל הרגע הראשוני שבו כוח טבע נרתם לצרכי האדם - כאילו זהו כוחו של האדם עצמו (חיציו).

לסוגיה הזו יש השלכות לעניינים נוספים כמבואר בסוגיה בחולין דף ט"ז ע"א, וזו לשונה:
"אמר מר: השוחט במוכני (בסכין שמחוברת לגלגל שמסתובב) - שחיטתו כשרה. והתניא: שחיטתו פסולה! לא קשיא: הא בסרנא דפחרא (בגלגל שמונע באמצעות כוח אדם – שחיטתו כשרה), הא בסרנא דמיא (בגלגל שמונע באמצעות כוח סכר מים – שחיטתו פסולה). ואיבעית אימא: הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא: הא בכח ראשון (בסבוב הראשון שנוצר לאחר פתיחת הסכר – שחיטתו כשרה), הא בכח שני (בסבוב השני שנוצר לאחר פתיחת הסכר – שחיטתו פסולה), וכי הא דאמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית - חייב, מאי טעמא? גירי דידיה הוא דאהני ביה; והני מילי בכח ראשון, אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא".

הרמב"ם פסק כ"איבעית אימא"-בתרא, וכשיטת רב פפא שם; וזו לשונו בהלכות שחיטה פרק ב' הלכה י"ג:
"גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו וסבב אדם את הגלגל ושם צואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל הרי זו כשירה, ואם המים הן המסבבין את הגלגל ושם את הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט הרי זו פסולה, ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה שהרי מכח אדם בא, במה דברים אמורים בסביבה ראשונה שהיא מכח האדם אבל מסביבה שנייה ולאחריה אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן".

אולם הרי"ף השמיט דעה זו, וכתב (בחולין דף ג' ע"ב מדפי הרי"ף):
"תני ר' אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין, הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן, ודווקא דזרקה הוא אבל נפלה מאליה ושחטה כדרכה פסולה".
הרי"ף השמיט את האפשרות ששחיטה באמצעות גלגל שמחובר לסכר מים (כוח הטבע) תהיה כשרה בכוח ראשון. וכמו כן הוא השמיט אפילו את הדעה הקודמת, והוא פוסל שחיטה באמצעות גלגל שהונע בכוח האדם. ולשיטתו, מכיוון שכיוון התנועה הסיבובי של הגלגל אינו ממשיך את כיון תנועת הקו הישר של רגלו של האדם שמניעה את הגלגל – הכוח הזה אינו משויך אליו.
ומצד שני הרי"ף אינו שולל לגמרי צירוף של כוח הטבע לכוחו של האדם, והוא פסק שרק אם הסכין נפלה מאליה (מעצמה) - השחיטה פסולה. אך אם האדם הפיל סכין, וכוח הכובד הוסיף למהירותה, הרי שכוח זה משוייך אליו. 1 ולדעת הרי"ף כאשר כוח הטבע הצטרף לכיוון התנועה שהאדם יצר והוסיף על מהירותו – הכוח הזה משויך אליו, אולם כאשר כוח הטבע אינו מצטרף לכיוון התנועה שהאדם יצר – הכוח הזה אינו משויך אליו.
ויש לברר, מדוע הרי"ף חולק על שיטת הסוגיות אלו, ומדוע הוא משמיט את הדינים אלו מהלכותיו?

חלק ב: המקורות שמתייחסים לכוחות ומעברי אנרגיה
שרשי הדין של ההלכות שהרי"ף הכריע לפסוק כמותם
וזו לשון הכתוב לגבי נזק וחבלה (ויקרא כ"ד, י"ח-י"ט):
"וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:"
הכתוב מחייב אדם שהזיק את רכוש חבירו, ואדם שחבל בחבירו, אולם מהכתוב משמע שהנזק נעשה על ידי הכאה ישירה. והכתוב אינו מזכיר נזק שנעשה באמצעות כוח שכבר התנתק מהאדם שייצר אותו, או כאשר כוח טבע הצטרף אל הכוח שהאדם ייצר.

בדיני רוצח מצאנו חיוב גם כאשר הנזק נעשה באמצעות כוח שכבר התנתק מהאדם שייצר אותו, וגם כאשר כוח טבע הצטרף אל הכוח שהאדם ייצר, וזו לשון הכתוב לגבי רציחה (במדבר ל"ה, כ'-כ"א):
"וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת: אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ:"
הכתוב "יֶהְדָּפֶנּוּ" מגלה שהתורה חייבה רוצח גם כאשר הרג שלא באמצעות גופו ממש. בפעולת ההדיפה האדם רותם את כוח הכובד לצרכיו, שהרי מהירות הנפילה היא שגרמה לחבטה הקשה
שהמיתה, ומהירות הנפילה נוצרה בהשפעת כוח-הכובד. ואמנם כאן פעולת האדם היתה בגוף שניזק ומת, אולם הכתוב מוסיף גם אפשרות שהכוח ניתן בגוף אחר והוא זה שפגע באדם.
הכתוב "אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו" כולל שתי מציאויות. מציאות אחת שבה האדם זרק אבן בתנועה מהירה ביותר וכוח הכובד אינו מצליח להסיט את כיוונה בצורה משמעותית, והמהירות הראשונית שהאדם יצר באבן היא זו שהמיתה. אבל הוא כולל גם מציאות נוספת שבה האדם השליך אבן ממקום גבוה וכוח הכובד הצטרף למהירות התחלתית שהאדם נתן בדבר שפגע. והמהירות הסופית היא זו שיצרה מכה שהיתה מסוגלת להמית. במציאות הזו יתכן שכוח הכובד הסיט את האבן מכיוון תנועתה המקורי, והתנועה הסופית מכילה בתוכה גם את הכיוון שהאדם יצר וגם את הכיוון שנוצר מחמת כוח הכובד. אבל הכיוון הראשוני שהאדם יצר לא התבטל מכל וכל. 2

בדיני רוצח מחפשים להקל ולא לענוש נפשות, ואם בכל זאת התורה מחייבת באופנים האלו, ניתן ללמוד משם שפשוט לתורה שבאופנים האלו כוחו כגופו. ולכן פשוט ללמוד משם - לחייב גם חובל ומזיק שהזיקו באופנים האלו. וכשם שאדם שהשליך חפץ על חבירו והרגו - חייב, כך אדם שירק את 'כיחו וניעו' והללו הזיקו בעת תנועתם – חייב. וכמו-כן ניתן ללמוד משם שגם פעולת שחיטה שנעשתה באופנים הדומים לחיובי הרוצח - מיוחסת לשוחט. ולכן פשוט היה לרי"ף ללמוד משם את הדינים שהוא הביא בהלכותיו.
אולם כאשר מדובר במעברי אנרגיה כמו בגלגל שמונע בכוח רגלו של האדם. מכיוון שכיוון התנועה הסיבובי של הגלגל אינו ממשיך את כיון תנועת הקו הישר של רגלו של האדם שהניעה את הגלגל – הכוח הזה נחשב לכוח עצמאי שאינו משויך אליו. וכן במעבר אנרגיה בכוחו שמועבר באמצעות "רְעָדָה", לא מצאנו שהתורה מחייבת רוצח בעונש מיתה, ולפיכך אין מקור ללמוד משם את דיני הנזקים ואת דיני השחיטה.

אמנם קיימת במשנה שיטה שסבורה שהתורה מתייחסת גם למקרה שבו הכוח והאנרגיה עברו באמצעות "רְעָדָה", וכדלקמן.

"וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ" ומעברי אנרגיה
וזו לשון הכתוב בדברים (יט, ד'–ה'):
"וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:


רבי וחכמים נחלקו בהבנת המקרה של "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ". האם הכוונה ש'הַבַּרְזֶל' השתחרר 'מִן הָעֵץ' ששימש לו בתור קת, או שהכוונה לאופן אחר; וזו לשון הסוגיה במכות (דפים ז'-ח'):
"מתני'. נשמט 'הַבַּרְזֶל' מקתו והרג - רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. 'מִן הָעֵץ' המתבקע - רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה.
גמ'. ... אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול (מי שהשליך גוש אל הדקל והשיר תמרים ונפלו התמרים והרגו), - באנו למחלוקת דרבי ורבנן. פשיטא! מהו דתימא כ'כח כחו' דמי, קמ"ל (רב פפא השמיע לנו שרבי עדיין מחשיב מצב כזה ל'כוחו' ומחייב). אלא 'כח כחו' לרבי היכי משכחת לה? כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא (שזרק גוש והפיל את עץ החריות), ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא ואתר תמרי (ועץ החריות נפל על אשכול התמרים), ואזול תמרי וקטול (והתמרים נפלו והרגו. – מצב מורכב כזה נחשב גם לרבי 'כוח כוחו' והוא פטור)".


אדם השליך גוש שפגע בתמרים, והתמרים שנשרו הרגו. רב פפא מסביר שהאופן הזה נחשב ע"י חכמים כ"כוח כוחו" שאינו משויך אליו, ולכן נפילת התמרים אינה מחייבת אותו גלות. ואלו לדעת רבי האופן הזה עדיין נחשב ל"כוחו" והוא חייב בגלות. ניתן לומר שחכמים מחשיבים את נפילת התמרים ל"כוח כוחו" מכיוון שהתמרים הם גוף אחר, ולא הגוש שהאדם זרק מתחילה. אולם ניתן לומר שלא זו הסיבה, אלא שהתמרים הזיקו מחמת כוח הכובד, וכוח הכובד לא קשור כאן לכיוון שבו נע הגוש שהאדם נתן לו את תנועתו הראשונית. ומכיוון שכוח-הכובד אינו קשור לכיוון הראשוני הוא נחשב ל"כוח כוחו".

חלק ג: הכרעת הרי"ף
שני הפירושים שברבנו חננאל
ניתן לומר שהחקירה הזו תלויה בשני פירושים שונים שמובאים בפירוש רבנו-חננאל שם, וזו לשונו:
"כגון שניתזה בַּקַּעַת מן העץ והלכה והרגה; או נשמט הברזל , כלומר מכח הכאתו בעץ לבקעו נשמט והלך והרג."


בפרוש הראשון, 3 תנועת הגרזן השילה בַּקַּעַת (חתיכה שהתבקעה מהעץ); וחלק מהכוח והאנרגיה שהיו עצורים בגרזן עברו אל הבַּקַּעַת, והבַּקַּעַת שעפה במהירות גבוהה היא זו שהרגה. ואמנם הבַּקַּעַת עפה בכיוון התנועה הראשוני שבו נע הגרזן לפני כן; אך חכמים מגדירים את המצב הזה כ"כוח כוחו", מכיוון שמדובר בחפץ אחר מהחפץ הראשוני שבו האנרגיה היתה עצורה. ואילו רבי עדיין מגדיר את המצב הזה כ"כוחו", ומחייב בגלות.

בפרוש השני, תנועת הגרזן פגעה בעץ שאותו רצו לגדוע, ועוצמת הפגיעה הפכה לכוח שטמון ברעדת העץ והגרזן, והכוח שהיה טמון ברְעָדָה הזו - חזר והפך עצמו אח"כ לתנועת הברזל שעף במהירות גבוהה והמית. במקרה זה הברזל נע כעת בכיוון אחר מכיוון התנועה הראשון שהאדם העניק לו. חכמים מגדירים את המצב הזה כ"כוח כוחו", מפני שהיה שלב של מעבר אנרגיה שגרם לשינוי של כיוון התנועה הראשוני. אולם רבי מגדיר את המצב הזה כ"כוחו", מפני שמעברי האנרגיה בין שני הגופים היו מהירים ביותר.

לסיכום: בפירוש הראשון חכמים פוטרים מפני שהגוף שהזיק לא היה הגוף שבו ניתנה האנרגיה הראשונית, ולכן הוא נחשב ל"כוח כוחו". ובפירוש השני חכמים פוטרים למרות שמדובר בגוף הראשון (הגרזן) מפני שהוא שינה את כיוונו ולכן הוא נחשב ל"כוח כוחו".

ניתן לומר שהפירושים אינם חולקים זה על זה, אלא שהם מצטרפים זה לזה. אולם הרמב"ם סבור שהם חולקים זה על זה והוא פסק רק כפירוש השני. וזו לשונו בהלכות רוצח פרק ו' הלכה ט"ו: 4
"... נשמט הברזל מקתו והרג הרי זה גולה, נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו ..."

הרמב"ם מסביר שמחלוקת רבי וחכמים היתה כאשר הברזל הוא זה שעף, וזאת כתוצאה מהפגיעה בעץ שאותו רצו לבקע, והלכה כחכמים שמצב כזה נחשב ל"כוח כוחו" – ואינו גולה. ואילו הפרוש הראשון שברבנו חננאל נדחה בדברי הרמב"ם לעיל מיניה בהלכה י"א:
"הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות, שנאמר 'וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר ', מה יער שיש רשות לנהרג להכנס לשם אף כל כיוצא בו, לפיכך הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בַּקַּעַת וטפחה לו על פניו ומת פטור מגלות, ואם נכנס ברשות הרי זה גולה ."

מסיום דברי הרמב"ם בהלכה הזו עולה שלמרות שהוא פסק כחכמים שפוטרים ב"כוח כוחו", הוא מחייב בגלות במקרה של "נתזה בַּקַּעַת". ומכאן שלמרות שמדובר בגוף אחר מהגרזן שהאדם הניע בידיו, הבַּקַּעַת נחשבת ל"כוחו" מפני שהיא ממשיכה את הכיוון הראשוני שבו הגרזן נע.

הרי"ף נקט גם הוא כרמב"ם, וגם הוא קיבל את הפרוש השני ודחה את הפרוש הראשון. ולשיטת הרי"ף - גץ שיצא מחמת הרְעָדָה שנוצרה בהכאת הפטיש בסדן - דומה לברזל שנשמט מחמת רעדת המכה. הגרזן נחשב כידא אריכתא. תנועת הגרזן הפכה עצמה לכוח הטמון ברעדת העץ והכוח שהיה טמון ברעדת העץ חזר והפך עצמו אח"כ לתנועת הברזל; והוא הדין בגץ שיצא מתחת הפטיש, שהרי תנועת הפטיש הפכה עצמה לכוח הטמון ברעדת הסדן, והכוח שהיה טמון ברעדת הסדן עבר לכוח הטמון בחום ובתנועת הגץ. ולשיטת הרי"ף, מצב זה אינו נחשב לכוחו - אלא ל"כוח כוחו"; רבי מחייב בו אך חכמים פוטרים.
ולשיטת הרי"ף המשנה של "גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק - חייב" היא רק לשיטת רבי, מפני שחכמים מחשיבים את המצב הזה ל"כוח כוחו" ופוטרים. ומכיוון, שאין הלכה כרבי מחביריו - הרי"ף השמיט את המשנה זו מהלכותיו.

ומאידך, כאשר ניתזת בַּקַּעַת מן העץ המתבקע חכמים מודים לרבי, שמצב זה נחשב לכוחו; מפני שהבַּקַּעַת ממשיכה את כיוון התנועה הראשוני של הגרזן. ולכן הרי"ף פסק בהלכותיו את שיטת רב פפא בשם רבא (בבא קמא דף לב, ב) 5 שמחייב בתשלומי נזק ב"ניתזה בַּקַּעַת". 6

הרי"ף פסק את ההשלכות של שיטתו בענין "כוח כוחו" רק לעניין פגיעה בנפש וברכוש וכן לענין הלכות שחיטה. אולם הוא כתב בהלכותיו במסכת בבא בתרא (דף יג ב מדפי הרי"ף). שלמרות שהוא אינו מחייב בכוחו שמחמת רעדה, קיים איסור להזיק גם באופן הזה. והוא הוסיף שלגבי הלכות שבת יש אופנים שבהם גם כוח טבע שמסייע לאדם נחשב לפעולה שלו כמו ב"זורה ורוח מסייעתו".

אמנם הרמב"ם חולק על הרי"ף והוא מחייב בכוחו שמחמת רעדה כאשר הנזק היה מיידי, וכן בכוח טבע ב"כוח ראשון". ובשיטת הרמב"ם נאריך בעזהשי"ת בפרק הבא.


^ 1 וכן פסק הרא"ה בבדק הבית על תורת הבית בסוף שער א'. ונלענ"ד, שהדיוק הזה בדברי הרי"ף, מיישב את הקושי שהתקשה ה"חוות יאיר" בהגהותיו על הרי"ף בדף ז' ע"א מדפי הרי"ף בחולין, וע"ש.
^ 2 וכן משמע בסנהדרין (דף עז, ב): "ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה - חייב. אמר ליה מר בר רב אשי לרב פפא: מאי טעמא - משום דכחו הוא, אי כחו - תיזיל לעיל! - ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת! אלא: כח כחוש הוא".
^ 3 רש"י פירש במשנה רק כפרוש שמובא ברבנו-חננאל
^ 4 וכתב ה"חשק שלמה" בהגהתו על הרבנו-חננאל על הפרוש השני וזו לשונו: "לפי פרוש זה אשר אחריו הלך הרמב"ם ספ"ו מהל' רוצח מדוייק לישנא דמתניתין, ד'מן העץ המתבקע' נמי א'נשמט הברזל' קאי."
^ 5 וברי"ף שם בדף טו, ב מדפי הרי"ף.
^ 6 ואמנם הסוגיה שבפרק המניח (בבא קמא דף לב, ב) משווה בין "גץ שיצא מתחת הפטיש" לבין בקעת שניתזה והזיקה, והיא מחפשת אוקימתא דחוקה ביותר כדי להסביר מדוע אין חיוב גלות ב"גץ שיצא מתחת הפטיש"; ואילו לשיטת הרי"ף ההבדל מבואר בסוגיה במסכת מכות שלשיטתה - חכמים אינם משייכים את הגץ לאדם שהיכה בפטיש.
אך הרי"ף סבור שהסוגיה הזו מצטרפת אל הסוגיות הרבות שהסבירו את המחלוקת שבין רבי לחכמים באופן אחר, ולא מטעם ההבדל שבין כוחו לבין כוח כוחו. אולם הסוגיה שבמסכת מכות היא הסוגיה המאוחרת לכל הסוגיות, והיא הכריעה שלשיטת חכמים מצב זה נחשב ל"כוח כוחו" והוא אינו משויך לאדם שייצר אותו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il