הכהן האמיתי שבירושלים של מעלה | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ארץ אגדה
תרגום יונתן - והחיילים

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
חגים וזמנים
יום ירושלים

21 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים סי' תרל) מובא סיפור פלאי על רוצח שחזר בתשובה בהר הזיתים, ורב האי גאון סיפר לו שם, שאליהו התגלה אליו ואמר שהמשיח יבוא כאשר יקיפו את הר הזיתים עם כהנים. והוסיף רב האי וסיפר לבעל התשובה, שכשהוא ניסה להקיף את הר הזיתים עם כהנים גילה לו אליהו שקבוצה שחבריה בטוחים בעצמם שהם כהנים - כלל אינם כהנים, ורק בעל מום אחד שהם בזים לו - הוא הכהן האמיתי. וז"ל עיקרי הספור:

"בימי רב האי ור' אביתר כהן צדק שהיו בירושלים ובא לפניהן רוצח. צוה רב האי ור' אביתר להכותו מלקות בהר הזיתים עד שפוך דם עליו, והרוצח צעק הכוני אל תחמולו עלי כדי שלא אקרא בדין לפני הקב"ה. ... וידעו והבינו כי נתכפר לו כי קיבל הכל באהבה. ... ורב האי היה עולה בכל שנה לירושלים מבבל והיה שם בחג הסוכות כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבה... והיה רב האי גאון שוחק (=צוחק) לאחר הסעודה. ראה הרוצח בעל התשובה את רב האי שלבו שמח... אמר לו רב האי... אליהו הולך עמי... ושאלתי לו (לאליהו) מתי יבא משיח, ואמר לי כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים. ולקחתי כל הכהנים שמצאתי להקיף אולי ביניהם כך. ואמר לי אליהו ראה כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים והולכים בגיאות (=בגאווה), אין שום אחד מזרע אהרן, רק אחד שהוא הולך אחר כולם, שנבזה להם והוא נמאס בעיניהם, והולך בבגדים רעים ואינו חפץ בכבוד, ומשים עצמו כמי שאינו, והוא חיגר ברגלו אחת ומצד אחד חסר עין, אמר זהו כהן אמת מזרע אהרן. אמר רב האי מזה שחקתי שבכולם לא היה כהן אלא אותו בעל מום".

רבי יהודה החסיד חי בשנים ד' תת"ק – ד' תתקע"ז (1140-1217) ובעת שהוא כתב את ספר חסידים עברו עשרות שנים מאז פטירת רב אביתר כהן צדק, ולכן סבור היה רבי יהודה החסיד שמדובר במעשה אמיתי, והביא את המעשה יחד עם ספור נוסף של תיקוני תשובה לחוטא. אך המעשה הזה לא יתכן מבחינת סדר הדורות. רב אביתר כהן צדק היה אחרון ראשי ישיבת ארץ ישראל בתום תקופת הגאונים, וחי בערך בשנים ד' תת"ב – ד' תתע"ג (1042-1112). ואילו רב האי גאון חי לפניו בערך בשנים ד' תרצ"ט – ד' תשצ"ח (939-1038). כלומר רב האי גאון נפטר בערך כ- 4 שנים לפני שנולד רב אביתר, ולפיכך לא יתכן שרב האי גאון היה יחד עם רב אביתר בעת שהרוצח בא אליהם לבקש תיקוני תשובה.
מתבקש שמטרת 'המעשה' על 'גילוי אליהו' אינה לספר על מקרה שקרה אלא להעביר מסר שמורכב משני שלבים. בשלב הראשון רב האי גאון הצטרף לרב אביתר בהחלטה להכות את 'הרוצח בעל התשובה' בהר הזיתים. ובשלב השני, רב האי מספר ל'רוצח בעל התשובה', שאליהו גילה לו שכאשר יקיפו את הר הזיתים עם כהנים יבוא המשיח, אלא ש'הכהן האמיתי' הוא מי שנבזה בעיני האחרים והוא "חיגר ברגלו אחת ומצד אחד חסר עין", תיאורים אלו שולחים אותנו לפרשייה עמומה בתנ"ך בענין 'הפסחים והעיוורים' שהוזכרו בגירוש היבוסי מירושלים. כדי להבין פרשייה עמומה זו צריך להעמיק במסורות שמרומזות בתרגום יונתן בן עוזיאל בפרשיות בתנ"ך שקשורות לירושלים. ונחלק את המאמר לשני חלקים. בחלק הראשון נדון בסתירות שבין ספר יהושע לבין ספר שופטים בענין כיבוש 'ירושלים', ובאיזכורים תמוהים של 'ירושלים' בקורות חייו של דויד. ובחלק השני נדון בענין חטא המפקד של דויד והגזירה שנגזרה אז על 'ירושלים'.

חלק ראשון: 'ירושלים' בחזונם של יהושע עתניאל ודויד
לפשר הסתירות שבין ספר יהושע לבין ספר שופטים
בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שכבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם נעשה בחיי יהושע, ואילו בתחילת ספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". במאמר הקודם "מיהו ארמילוס הרשע" התבאר שתרגום יונתן לספר שופטים מרמז לפתרון הסתירה. כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, יונתן מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. כגון, בכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". והתבאר במאמר שהתרגום וסוגיית התלמוד במסכת תמורה (דף טז,א) מרמזים שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. עתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" פתח ב'יריחו עיר התמרים' ישיבה, שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולפיה הם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע.
לפי החזון הראשון של עתניאל, הוא ותלמידיו הם 'כל ישראל (האמיתיים)', ויהושע מקבל מה' נבואה במדרגה נמוכה שמתאימה לרשלנותו בעמל התורה. לשיטתם, יהושע 'טורד' את ישראל במאמץ מלחמתי מיותר, והכיבושים הצבאיים של אזור חברון הצליחו עקב הצלחתם בעמל התורה. כיבושים אלו נעשו אמנם בחייו הגשמיים של יהושע, אך לאחר מה שלפי ראייתם נראה כ'מותו הרוחני', ולכן הם מתוארים כאילו נעשו לאחר 'מותו'.
והתבאר, שהספור שבתחילת ספר שופטים על הנצחון של 'יהודה' ושמעון אחיו על אֲדֹנִי בֶזֶק שתחתיו כנועים שבעים מלכים, הוא חזון נבואי. אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שהם שבעים עמים. יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ה' שבשמים. ו'יהודה' (=עתניאל) ושמעון אחיו שלמדו תורה יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וזכו לגרש מ'ירושלים של מעלה' את 'אֲדֹנִי בֶזֶק'. לפי החזון הראשון של עתניאל אין מקום לגויים בכלל ב'ירושלים של מעלה', ויהושע בן נון שדומה לגויים - בכך שגם הוא מחשיב את השימוש בחרב גשמית - שקול כמו 'מת'.
ההבנה שמדובר בחזון נבואי היא הפתח להבנה שיש בסתירות בשאלה מי לא הוריש את היבוסי מירושלים, וכדלקמן.

מי התרשל בגירוש היבוסי מירושלים
בהמשך ספר שופטים כתוב: "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ: ... וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:". לפי ספר שופטים, 'בני יהודה' הצליחו לכבוש את ירושלים ולהרוג את יושביה, ואילו 'בני בנימין' התרשלו בגירוש היבוסי מירושלים. ומאידך בספר יהושע (טו,סג) יש כתוב דומה אלא הפוך: "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:". לפי ספר יהושע, 'בני יהודה' הם אלו שהתרשלו בגירוש היבוסי. מה פשר הסתירה הזו? 1
אמנם לפי מה שהתבאר לעיל, הפרשיות שבתחילת ספר שופטים נלקטו מתוך חזון נבואי שנכתב על ידי עתניאל שנקרא גם בשם 'יהודה', והוא ותלמידיו שהיו עמלים בתורה בלבד נקראים בשם 'בני יהודה'. וכאן מדובר בחזון נבואי שני של עתניאל שהוא באיספקלריא יותר מאירה מהחזון הקודם, והוא רך ועדין ממנו בשני מובנים. בחזון הקודם אין מקום בכלל לגויים 'בירושלים של מעלה' ואילו כאן יש בה אזור לדמות שנקראת 'היבוסי'. כמו כן הדמויות מישראל שהן ניגודיות לדמות של 'יהודה', כבר לא מוגדרות כ'מת'. מול 'יהודה' עמדו שתי דמויות ניגודיות. הדמות הראשונה היא של יהושע בן נון ורוב ישראל ששילבו בין עמל התורה ובין אחיזה בחרב גשמית כדי לכבוש בה את הארץ, דמות זה נקראת בדברי חז"ל בשם 'משיח בן יוסף'. והדמות הנוספת היא דמות קיצונית בתוך 'קבוצת משיח בן יוסף' והיא דמות של מי שהתמסר כל זמנו לכיבוש הארץ ומיעט מאוד בעמל התורה, ודמות זו נקראת 'בנימין הצדיק'.
דמויות אלו מופיעות גם בספר תהילים (פ,א-ג): "לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ:...". כוונת המזמור היא שהקב"ה יגלה את גבורתו הגשמית שמתגלית בנצחון במלחמות ישראל. בתחילה המשורר מכנה את כל ישראל בשם 'יוסף' ("נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף") משום שהמלחמות מתייחסות באופן כללי ל'משיח בן יוסף'. ואח"כ המשורר מפרט "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ...". כוונת המשורר בפסוק הזה היא לכלל ישראל, אך הוא מזכיר במרכז את 'בנימין הצדיק' שמייצג את אלו שמשקיעים את כל זמנם בעמל הצבא ואינם משלבים בו את העמל בתורה, כמו בני שבט בנימין שהתאמנו שעות מרובות בירי בחץ וקשת. ובצמוד ל'בנימין', לפניו ולאחריו, הוא מזכיר את 'אפרים' ו'מנשה', שהם מייצגים את 'משיח בן יוסף' שדומה ליהושע בן נון ששילב בין העמל בתורה לבין העמל בצבא. ההבנה ש'בני יהודה' הם תלמידים של דמות סמלית שנקראת 'יהודה הצדיק' ואילו 'בני בנימין' הם תלמידים של דמות סמלית שנקראת שנקראת 'בנימין הצדיק' היא הפתח להבנת הסתירות שבענין גירוש היבוסי, וכדלקמן.

'היבוסי' – ו'חסידי אומות העולם'
לאחר עקידת יצחק בהר המוריה, ברך הקב"ה את אברהם (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". משמעות הברכה היא, שעם ישראל יהיה 'צדיק עליון' יותר מכל הגויים; ולכן השפע הרוחני והגשמי לכלל העולם יגיע דווקא דרך בני ישראל.
עם ישראל נצטווה להכרית את שבעת העמים שגרו בארץ כנען. אמנם אם הם קיבלו עליהם שבע מצוות בני נוח אפשר להשאירם בארץ ישראל בתנאים מסוימים (רמב"ם הלכות מלכים ו,א). "היבוסי" מוזכרים בכתוב בדרך כלל בסוף שבעת העמים אך בחזונו הנבואי השני של עתניאל הם מייצגים את 'הגויים חסידי אומות העולם', שרוצים להמשיך ולהיאחז ב'ירושלים של מעלה'. הם רוצים, שהשפע ימשיך להגיע לאומות העולם גם באמצעותם - ולא רק באמצעות בני ישראל. 'הצדיק העליון' מייצג את עם ישראל, ובעקבות נצחונו על 'היבוסי' (=חסידי אומות העולם) - עם ישראל זכו להיות 'העם הנבחר' שנמצא במקום הגבוה ביותר ב'ירושלים של מעלה'; והם מהווים את מקור השפע העיקרי לעולם. לפי החזון הזה (השני) של עתניאל יש ב'ירושלים של מעלה' כמה דרגות או אזורים. באזור הגבוה ביותר נמצאים רק הוא ותלמידיו (='בני יהודה'), ועיקר השפע יורד לעולם בזכותם. ויש אזור ממוצע ששם נמצאים רוב ישראל שמשלבים בין עמל התורה לבין עמל הצבא, וחלק מועט מהשפע שיורד לעולם בא בזכותם. ויש את האזור הנמוך ביותר, ששם נמצאים 'בני בנימין' שעמלים בענייני הצבא בלבד והם נמצאים שם סמוך ליבוסי (= חסידי אומות העולם), ורק 'מיעוט שבמיעוט' מהשפע מגיע לעולם בזכותם.

הפרשיות שבספרו של עתניאל והפרשיות שבספר יהושע נכתבו באותה העת, ויהושע ועתניאל ראו את הפרשיות שכתב כל אחד מהם עוד לפני שיצאו לצבור בתור ספר נבואה מוגמר. מצב שמזכיר את הרמ"א והרש"ל בתקופתם. יהושע חלק על השקפת עתניאל, והוא כתב בספרו (יהושע טו,סג) את מה שהוא ראה ב'איספקלריא' שלו. לפי 'חזונו' של יהושע 'בני יהודה' לא הצליחו לגרש מירושלים את היבוסי. הכתיב "לֹא יָכְלוּ" והקרי "לֹא יוכלו" מגלה שלפי חזונו הם גם לא יצליחו בכך גם בעתיד. יהושע רמז שתלמידי יהודה (=עתניאל) אינם מתבטלים לגמרי בפני רצון ה'. 'חסידי אומות העולם' אינם מתבטלים לגמרי בפני רצון ה', שהרי הם אינם רוצים להתגייר ולקבל עליהם עול כל תרי"ג מצוות, וגם 'בני יהודה' (=תלמידי עתניאל) אינם מתבטלים לגמרי בפני רצון ה' שרוצה שבני ישראל יכבשו את ארץ ישראל בפשטות במלחמה גשמית, ולכן 'בני יהודה' נמצאים סמוך ל'יבוסי' בפרבר מרוחק ונמוך בתוך 'ירושלים של מעלה'.

'ירושלים של מעלה' של דויד
המחלוקת שבין עתניאל לבין יהושע בענין 'ירושלים של מעלה' עומדת לנגד עיני דויד בפרקי חייו השונים, לראשונה פוגשים אותה לאחר שדויד הרג את גלית, ומסופר (שמואל א יז,נד): "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ". באותה העת, לא היתה לירושלים חשיבות, ותמוה מדוע דויד הביא לשם את ראש גלית. אמנם לפי מה שהתבאר, לא מדובר בירושלים הגשמית אלא ב'ירושלים של מעלה'. דויד שילב בקרב שלו בגלית אמצעים רוחניים ואמצעים גשמים: "וַיֹּאמֶר דָּוִד ...וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל ... וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ". דויד ראה את עצמו אז כממשיך דרכו של יהושע בן נון ששילב בין כוח רוחני לבין כוח גשמי. ודמות כזו היא הראויה להיכנס למקום גבוה ב'ירושלים של מעלה' שם נמצא בורא העולם, ולשם נכנס דויד (באופן סמלי) והביא כמנחה את 'ראש הפלישתי'. ולפיכך מסופר בהמשך "וְאֶת כֵּלָיו" - והיינו את חרבו של גלית - דויד "שָׂם בְּאָהֳלוֹ" של ה' שהוא המשכן שבנוב.
באופן דומה אמר דויד בתפילתו לאחר חטא בת שבע (תהלים נא,כ-כא): הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים:". המפרשים התקשו מה פשר הפסוקים שמדברים על שיקום צִיּוֹן ועל בנית חומות ירושלים, ויש שביארו שלקראת סיום המזמור שרתה רוח הקודש על דויד וראה שבעתיד יחרבו המקדש הראשון והשני והוא התפלל על בניינם. אך הדבר תמוה מדוע הוספו פסוקים אלו למזמור שמדבר על חטא עכשווי. אמנם כפי שהתבאר לעיל, פסוקים אלו קשורים לחטא בת שבע, ומשום שדויד רואה ברוח קודשו שבעקבות חטאו נפרצו 'חומות ירושלים של מעלה', ו'המעשים הטובים' שלו חדלו מלהיות מוקרבים למעלה. ודויד מתפלל שייבנו חומות 'ירושלים של מעלה', וה"רוּחַ נִשְׁבָּרָה" שלו שהיא "זִבְחֵי אֱלֹהִים" תתקבל שם לרצון.

אמנם אחר כך, בתחילת מלכותו של דויד על כל ישראל, שינה דויד לזמן מה את השקפתו בענין הכניסה ל'ירושלים של מעלה', והשקפה חדשה זו עומדת בבסיס פרשיית גירוש היבוסי בימי דויד ובבסיס פרשית המפקד של דויד, וכדלקמן.

חלק ב: 'ירושלים' ו'הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים' וה'כהנים' בחזונו של דויד
מי הם "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" שבפרשיית גירוש היבוסי מירושלים
בספר שמואל מסופר שלאחר שכל ישראל החליטו להמליך עליהם את דויד למלך; הלך דויד לגרש את היבוסי מירושלים. ספור הכיבוש מדגיש פרטים תמוהים מאוד (שמואל ב ה,ו-ט):

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד: וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:"

המפרשים התקשו מיהם "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" שדויד היה צריך להסיר, ומהו ה"צִּנּוֹר" המסתורי. יונתן תרגם: "וַאֲמַר דָוִד בְּיוֹמָא הַהוּא כָּל דְיִקְטַל יְבוּסָאָה וְיִשְׁרֵי לְמִכְבַּשׁ כְּרַכָּא וְיַת חַטָאַיָא וְיַת חַיָבַיָא רְחִיקָא נַפְשָׁא דְדָוִד עַל כֵּן יֵימְרוּן חַטָאַיָא וְחַיָבַיָא לָא יַעֲלוּן לְבֵיתָא:". יונתן ביאר שה"צִּנּוֹר" הוא "כְּרַכָּא", כלומר ה"עיר" ירושלים עצמה. התרגום מרמז לנו שהפרשיה דנה אמנם בבניית עיר דויד וירושלים הגשמיים, אך היא משלבת בתוכה חזון נבואי הדומה לחזון הנבואי שבתחילת ספר שופטים, וירושלים ('של מעלה') מופיעה בפרשיה הזו - בתור ה"צינור" שמעביר את ה"גשם" (השפע הרוחני והגשמי) מהעולם העליון אל העולם התחתון.
בחזון הזה "אֲנָשָׁיו" של דויד שכנעו אותו לאמץ את החזון הראשון של עתניאל, שלפיו אין מקום לגויים בכלל ב'ירושלים של מעלה', ויהושע בן נון שדומה לגויים - בכך שגם הוא מחשיב את השימוש בחרב גשמית - שקול כמו 'מת'. דויד החליט אז לגרש לגמרי את ה'יבוסי' מ'ירושלים של מעלה', ולקבוע שכל השפע הרוחני שבעולם מגיע רק דרך ה'צנור' של 'עמלי התורה'. ה'יבוסי' לא הסכים וטען כלפי דויד, שאמנם "אֲנָשָׁיו" עוסקים בתורה כל היום אך בעם ישראל יש אנשים שאינם עוסקים כל היום בתורה (=עמי הארץ) והם מכונים "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים". "הַעִוְרִים" חוטאים בכך ששתי עיניהם אינן מביטות רק בתורה ו"הַפִּסְחִים" בכך ששתי רגליהם אינן מוליכות אותם לבית המדרש. 'עִוֵּר וּפִסֵּחַ' כסמל לעמי הארץ מופיעים גם בתנא דבי אליהו (רבה, יד): "... שנאמר 'הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ' - אילו עמי הארץ...".
היבוסי אמרו לדוד שרק אם יסיר את 'החוטאים' האלו מישראל – הוא זכאי לדרוש מהם לפנות את 'ירושלים של מעלה'. ודויד שרצה לגרש את ה'יבוסי' (=חסידי אומות העולם) מירושלים (=של מעלה) הסכים מתחילה לדרישה הזו, ולכן בחזון הזה רק דויד וַאֲנָשָׁיו (="עמלי התורה") נכנסו לירושלים של מעלה. חזון זה מתאים לתקופה שבה נאמר על 'בית דויד' (שמואל ב ח,יח): "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ", והביא שם רד"ק מסורת של חז"ל: "ובדברי רבותינו ז"ל תלמידי חכמים היו". וכעין כך ביאר אבן עזרא (הפירוש הקצר שמות יט,ו): "הכתוב הודיענו שהיו עובדי השם". באותו זמן הצליח דויד בחינוך בניו והם היו תלמידי חכמים, ודויד התייחס אל בניו בתור 'כהנים'. ואמנם בעם ישראל הכינוי 'כהנים' מיוחד ל'זרע אהרון'. אך דויד ראה אז בבניו 'זרע רוחני של אהרון', וכאלו בזכותם מגיע השפע לעולם, והם 'כהנים' ב'ירושלים של מעלה'.

אולם בספר שמואל ובספר דברי הימים מופיע גם ספור הַמִּפְקָד של דוד, ולפי אליהו הנביא משולב במִּפְקָד גם חזון שהוא חזרה בתשובה מהחזון שבו החשיב דויד את בניו בתור 'כהנים' ב'ירושלים של מעלה', וכדלקמן.

המפקד של דויד
בספר שמואל ובספר דברי הימים מסופר שדויד ציוה על יואב לפקוד את ישראל, ושיואב ניסה לשכנע אותו להימנע מכך. בעקבות המפקד נגזרה גזרה על ישראל, שהתבטלה רק כאשר דויד קנה את גורן ארנן (ארונה) היבוסי. וזו לשון הכתוב בדברי הימים (א כא, ב-יח):

"וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: וַיִּשְׁלַח הָאֱ-לֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה... וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם:... ס וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי:"

והשאלה העצומה היא - מדוע זקני הדור והנביאים לא ביקשו מדויד לבטל את המפקד? ומשמע שדעתם היתה נוחה מהמפקד, ויש לכך רמזים ב'תנא דבי אליהו' (רבה, ז) וכדלקמן:

"...'וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם', באותה שעה נשא דוד את עיניו וראה את עונותיהם של ישראל גדודים וצבורים מן הארץ ועד השמים, לכך נאמר 'וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם'. באותה שעה ירד מלאך משמי מרום והרג את גד החוזה ואת ארבעת בניו של דוד ואת הזקנים אשר היו עם דוד..."

בפירוש זיקוקין-דנורא הקשה על דברי המדרש. כיצד יתכן שגד החוזה נהרג באותה שעה, אם אחר כך הורה גד לדויד לבנות מזבח בגורן ארנן. והסביר זיקוקין-דנורא, שנראה שכוונת המדרש שהם לא נהרגו ממש, וצריך להבין את ה'הריגה' לפי דברי ר' שמעון בפרקי דר' אליעזר (מב):

" 'וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ'. ר' שמעון אומר לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש".

לשיטת זיקוקין-דנורא, תנא דבי אליהו מספר שגד הנביא והזקנים מתו למרות שהדבר לא ארע באמת כדי לרמז לנו שגם המיתה של 'שבעים אלף איש' לא ארעה באמת. ו'שבעים אלף איש' הוא 'סמל' שמי ש'נפל' הוא רק אבישי בן צרויה. נלך בדרכו של 'זיקוקין דנורא', אך נוסיף עליה ונאמר, שאם תנא דבי אליהו היה רוצה לגלות לנו שרק אבישי בן צרויה 'נפל', הוא היה מביא את הדברים כלשונם. הוא לא עשה כך, אלא בחר לספר לנו על 'מיתת' גד החוזה שלא היתה ממש, כדי לרמז לנו שגם אבישי בן צרויה לא 'מת' ממש.

תנא דבי אליהו מרמז לנו לנו ש'גד הנביא והזקנים' וגם 'ארבעת בניו של דויד' הם דמויות ניגודיות ל'שבעים אלף' (='אבישי בן צרויה'), בספר שמואל נאמר עליהם "וַיָּמָת" אך כאשר ערך עזרא הסופר את ספר דברי הימים הוא כתב עליהם "וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" – לשון שמתאימה גם לירידה במדרגה. ובהמשך מרמז עזרא הסופר שלא רק דויד חטא במפקד אלא גם הזקנים שתמכו במפקד, והוא משתמש שוב בלשון "וַיִּפֹּל" וכותב: "וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם". הלשון הזו נועדה לרמז ש'דויד והזקנים' הם דמויות ניגודיות ל"שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" שהוזכר לפני כן
תנא דבי אליהו מוסיף על הרמזים האלו, ומרמז שאם מחשיבים את ירידת המדרגה של 'אבישי' בתור 'מיתה' הרי שגם 'גד הנביא והזקנים וארבעת בניו של דויד' נחשבים כביכול ל'מתים'. ההבנה הזו מתחדדת אם נעמיק בשאלה מדוע 'תנא דבי אליהו' אומר שדויד ראה "את עונותיהם של ישראל גדודים וצבורים מן הארץ ועד השמים"? המשמעות הפשוטה של המילה "גדודים" היא 'כוחות צבאיים'. מדוע המדרש קושר בין "עונותיהן של ישראל" לבין "גדודים"?

מטרת המפקד של דויד
תנא דבי אליהו מרמז לנו שהמפקד של דויד, קשור למחלקת העתיקה שבין עתניאל לבין יהושע מי הדמות האידיאלית שנכנסת למקום הגבוה ביותר ב'ירושלים של מעלה'. כזכור בחזון הקודם של דויד הוא רצה לגרש משם לגמרי את ה'יבוסי', ולכן הוא הסכים מתחילה לגרש משם גם את 'עמי הארץ'. כעת רצה דויד להכניס גם אותם ל'ירושלים של מעלה', לשם כך הוא רצה למנות את ישראל כמו לפני מלחמה, אלא שבמקום יציאה למלחמה גשמית הוא תכנן להפנות אליהם פקודה בכפייה שכולם יעסקו בתורה ובתפילה. וכולם יהיו דומים לדמותו של 'יהודה הצדיק' (= עתניאל) שעסק רק בתורה ובתפילה ולא התגייס כלל לצבא, וכך יכנסו גם הם ל'ירושלים של מעלה'.

דויד ביקש מיואב לכלול במפקד גם את שבט לוי, משום ששבט לוי ייצג באופן רשמי את לומדי התורה, ומטרת המפקד היתה להראות כמה מתוך ישראל הם כבר עוסקי תורה, וכמה מהם אמורים להיות כמוהם. הזקנים והנביאים תמכו בצעד הזה, וראו בו 'מנין למצווה'.

יואב נבחר למלא את מלאכת המפקד, מפני שהוא היה ראש הצבא, ובידיו היו הכלים לבצוע המעשי של המשימה. מאידך, יואב היה סבור שאי אפשר להתעלם מכך שבעם ישראל יש צדיקים רבים כמוהו. יואב היה גם הוא משבט יהודה, ובירושלמי (מכות דף ז, א) משמע שיואב היה מתחילתו ראש הסנהדרין ועליו נאמר (שמואל ב כג, ח) – "יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי"; אלא שאחר כך עזב את התפקיד הזה משום שראה חשיבות בהתגייסות לצבא, והפך עצמו ל"שר צבא". ויואב היה משוכנע שזהו 'הצדיק האמיתי' (=יהושע בן נון = משיח בן יוסף). כמו כן יואב היה משוכנע ש'שבט בנימין' שרגילים היו להשקיע את כל עמלם בצבא ולהתאמן רבות בירי בקשת - גם הם צדיקים. מחלוקת זו שבין יואב לדויד מסבירה את הסתירות בענין מספר הנמנים במפקד, וכדלקמן.

המספרים השונים שבספר שמואל ושבספר דברי הימים
בספר שמואל (ב כד, ט) מופיע הסכום הבא: "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". מ"אִישׁ יְהוּדָה" מושמט התואר "שֹׁלֵף חֶרֶב", משום שדויד רצה שיציגו לפניו את כל 'שבט יהודה' בתור "אִישׁ" סתם שאינו אוחז בחרב אלא עמל בתורה, ובכך להשלים את חזונו של עתניאל שכינה את עצמו ואת תלמידיו בכינוי הסתמי 'יהודה'. ואילו שאר ישראל מתוארים בתור "שֹׁלֵף חֶרֶב", וכביכול אליהם מכוונת התכנית להסב אותם ללימוד התורה.

אך בספר דברי הימים (א כא, ה-ו) מופיע מנין שונה של יהודה ושל שאר ישראל: "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב: וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב".

אברבנאל כתב, שעזרא הסופר ערך את ספר דברי הימים, ועזרא מגלה לנו שבספר שמואל כאשר יואב הגיש לדויד את המספר הכולל של 'שאר ישראל', הוא לא כלל בו את שבט לוי ואת שבט בנימין. לפי מה שהתבאר במאמר, שבט בנימין מסמל את 'בנימין הצדיק' שמשקיע את כל זמנו בעניינים גשמיים כמו אימון צבאי ממושך בחץ וקשת; והם הדמות הניגודית לתכנית של דויד להפוך את כולם לעוסקי תורה. כמו כן, שבט לוי נבחר עוד במדבר סיני לעסוק בתורה, אולם לא כל בני לוי ראו ברכה בעמלם בתורה, ואלו שלא עמלו בתורה אחזו גם הם בחרב והצטרפו יחד עם אחיהם למלחמה2. ולכן אותם 'שלוש מאות אלף' עודפים על המנין שבספר שמואל מתוארים בתור "שֹׁלֵף חֶרֶב" והם הלויים ובני בנימין. הם לא התאימו כלל וכלל לתכניתו של דויד ולכן יואב לא כלל אותם עם שאר ישראל במפקד שבספר שמואל.
כמו כן בספר דברי הימים מתברר שבתוך אנשי יהודה עצמם היו "אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב". ואמנם היו מקרב אנשי יהודה גם שלושים אלף שעסקו אך ורק בתורה, ואפשר לכנותם 'יושב ירושלים של מעלה' ובמפקד שבספר שמואל, כשדויד רצה שיציגו לפני את כל אנשי יהודה בתור לומדי תורה, יואב כלל גם אותם במפקד, וכביכול היו בסך הכל "אִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ".3 אולם ספר דברי הימים מגלה את האמת שרוב אנשי יהודה היו "שֹׁלֵף חָרֶב".

העוונות ה"גדודים" של ישראל
לאחר שיואב הגיש בפני דויד את סכום המפקד, ראה דוד ברוח קודשו שהשקפת העולם שהיתה בתכנית המפקד שלו רק עוררה קטרוג ח"ו על ישראל. ההבנה הזו מרומזת בדברי תנא דבי אליהו - "באותה שעה נשא דוד את עיניו וראה את עונותיהם של ישראל גדודים וצבורים מן הארץ ועד השמים". האנשים שהצטרפו ל"גדודים" ואחזו בחרב גשמית – אלו ה"עוונות" שהשקפת העולם של דויד ראתה כביכול בקרב עם ישראל.
הכתוב אומר "וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" אך התנא ר' שמעון מבאר שהמספר הזה הוא סמלי: "לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש". אבישי בן צרויה ששילב באורח חייו גם מעשים טובים (פיקוד בצבא) וגם תורה סימל בדמותו את 'משיח בן יוסף'. ודויד שהתייחס אל מצבו של 'אבישי' כ'נפילה' ממדרגה עליונה למדרגה נמוכה קיטרג עליו. ואז התגלה ה' לדויד והראה לו, שהקטרוג של דויד והזקנים על הדמות של 'משיח בן יוסף' סיכנה את אבישי בן צרויה. וכיוון שהיה זה קטרוג לא מוצדק הוא פעל על בית דויד והזקנים באופן נגדי, וזו כוונת הכתוב: "וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ". המלאך רצה להשחית את 'אנשי ירושלים של מעלה'. דבר זה רצה עזרא הסופר לרמז לנו כאשר ערך את ספר דברי הימים ולכן כתב "וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם". ספר שמואל לא הזכיר את הזקנים, ועזרא רצה לרמז לנו שהזקנים החשיבו את עצמם ל'כהנים בירושלים של מעלה' ותמכו במפקד של דויד, ולכן המלאך רצה להשחית אותם בכלל "אנשי ירושלים של מעלה".
ובא תנא דבי אליהו ומוסיף על הרמז של ספר דברי הימים, והוא מוסיף על הזקנים גם את הנביאים, ולכן מספר שגם גד הנביא 'מת'. ומוסיף אל 'המתים (הסמליים)' גם את בניו של דויד, שעליהם נאמר "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ (בירושלים של מעלה)". ולכן אומר תנא דבי אליהו "באותה שעה ירד מלאך משמי מרום והרג את גד החוזה ואת ארבעת בניו של דוד ואת הזקנים אשר היו עם דוד...". ברור מן ההמשך שגד הנביא לא נהרג ממש, ואם כן גם בניו של דויד והזקנים לא נהרגו. ויש לברר מדוע בחר תנא דבי אליהו לספר על מיתה סמלית של 'ארבעת בניו של דוד'. מדוע הוא בחר במספר 'ארבע'?

הגורן של ארנן – וצורת חשיבה של גויים
ה' הורה לדויד לבנות מזבח בגורן ארנן היבוסי. במקום הזה ארנן הגוי וארבעת בניו עשו פעולה ארצית של דישת חיטים. הם עשו את הפעולה הזו כדי לקיים את רצון הבורא שרצה שהאדם יעסוק בגשמיות. לפיכך, למרות שהם לא עסקו בתורה ובתפילה, הם זכו להשגה רוחנית4 וראו מלאך (דברי הימים א כא, כ): "וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים". ארנן (=ארונה) היבוסי ו'ארבעת בניו' מסמלים את הגויים חסידי אומות העולם. וכעת התגלה לדויד שמי שרואה באיספקלריא רוחנית גבוהה יותר - הוא יהושע בן נון. יהושע כתב בספרו ש'בני יהודה' (תלמידי עתניאל) שעמלים בתורה בלבד ומסרבים להתגייס לצבא - נמצאים סמוך מאוד ל'יבוסי' במקום נמוך ב'ירושלים של מעלה'.
לפי החזון הראשון של עתניאל, כל מי שאינו נמצא במדרגה הגבוהה שבירושלים נחשב ל'מת', וכעת התברר לדויד שהזקנים וגם בניו אינם במדרגה הגבוהה, ולכן מוסיף תנא דבי אליהו לספר על 'ארבעת בניו של דויד' שכביכול מתו יחד עם הזקנים והנביאים. 'ארבעת בניו של דויד' הוזכרו כסמל תואם ל'ארבעת בניו של ארנן היבוסי'.
דויד הבין אז, שאם הוא מתייחס ל'פרבר הנמוך שבירושלים של מעלה' שבו מצויים 'ארבעת בניו' של ארנן היבוסי (=חסידי אומות העולם) בתור 'מקום מת', אזי גם 'ארבעת בניו' של דויד שהוא החשיבם ל'כהנים' ('וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ') גם הם נחשבים ל'מתים'. חסידי אומות העולם אינם מתבטלים לגמרי בפני רצון ה' והם אינם חפצים לקבל עליהם את כל תרי"ג המצוות, וגם הנביאים והזקנים וארבעת בני דויד שעמלים בתורה בלבד ואינם מתגייסים ל"גדודים" נחשבים גם הם כביכול למתים.

גם גד הנביא קיבל אז את האיספקלריא הגבוהה שדויד השיג אז, וגם הוא הבין אז שמטרת המפקד היתה מוטעית, והוא קיבל חזון ולפי דוד צריך לקבל עליו תיקוני תשובה בגלל המפקד המקטרג. ולאחר מכן הוא קיבל חזון שדויד צריך להקים מזבח בגורן של ארנן היבוסי. דויד קיבל את החזונות האלו ומילא אחר ציווי ה', והוא ראה את הגורן, מקום העיסוק הגשמי של ארנן וארבעת בניו, – כמקום קדוש שראוי להקמת מזבח; וממילא סר הקטרוג מגד החוזה וארבעת בניו של דויד, שעד אז היו נחשבים ל'הרוגים'. בניית המזבח בגורן של ארנן הראתה שמה שנראה מבחינה חיצונית כ'חשיבה גויית'; כלומר, ראיית קדושה בחיבור לארציות - אינה פסולה. דבר זה מרומז במדרש (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפו):

"אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ - זה דוד כשתפס הגורן מיד אֲרַוְנָה (ארנן) היבוסי ומצא גלגלתו של אֲרַוְנָה נתונה תחת המזבח ולא פסל המקום (הקב"ה) קרבנות ישראל."

המדרש מפליא, מדוע דויד לא הוציא את הגולגולת הזו? מדוע להקריב קרבנות במצב שמועיל רק בדיעבד?! וכיצד דויד קונה את הגורן מאדם חי והוא מוצא את הגולגולת שלו מתחת למזבח?! האם כשארנן מכר את הגורן הוא היה חסר גולגולת?!

המדרש משתמש בגולגולת של ארנן כסמל ל'חשיבה גויית. דויד הזדהה מתחילה עם השקפת עתניאל, שהקב"ה רוצה שיהיו בעם ישראל רק אנשים רוחניים שעוסקים בתורה ובתפילה. אולם כשהקב"ה ציווה עליו להקים מזבח בגורן של ארנן, התברר לו שהקב"ה רוצה שיהיו בעם ישראל גם אנשים שיש להם 'גולגולת של ארנן'; כלומר, שיש להם 'חשיבה גויית' והם רואים קדושה בחיבור לגשמיות ולארציות. מתחילה הדבר היה נראה לדויד כ"מוות" (גולגולת של ארנן), אולם התברר לו, שהקב"ה לא פוסל את הגישה שלהם.

אבישי בן צרויה
התנא רבי שמעון ותנא דבי אליהו בחרו ב'אבישי' כדמות שמסמלת את השקפת העולם של יהושע בן נון ולפיה אין זה עוון לתלמיד חכם להתגייס ל'גדודים' אלא זו מצווה, משום שכך מרומז בספר שמואל (ב כא, טו-יז):

"וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיָּעַף דָּוִד: וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה... וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד: וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל:"

וודאי שנדרש מהמלך לצאת בעצמו ולהילחם5. אלא שלקראת סוף ימיו של דויד תשש כוחו, ולכן נשבע אבישי ואסר על דויד לצאת למלחמה. ובכל אופן נלמד משם, שאבישי שהיה שקול כ'שבעים אלף איש' המשיך לבטל מלימוד תורתו כדי ללחום את מלחמות ה'. לפי השקפת העולם של אבישי ראוי לתלמיד חכם להמשיך ולהתגייס לצבא ולהילחם באויבי ישראל עד שיאמרו לו אחרים שהוא אינו מתאים לכך מבחינה גופנית.

אמנם לפי החזון הראשון של דויד בעת שרצה לגרש את היבוסי מירושלים, עמי הארץ שאינם עוסקים בתורה נחשבים כביכול ל'עוורים' ו'פסחים'. ולפי החזון הזה אבישי ש'משלב תורה עם מלחמה' נחשב כביכול ל'עיור בעין אחת' ו'פיסח בעין אחת', ולעומתו אלו שעוסקים כל היום בתורה נחשבים ל'כהנים' מכובדים. זו היתה גם הטעות של דויד בעת שהוא והזקנים הצדיקו את עריכת המפקד. ואז התגלה לדויד שהוא מקטרג על הדמות של אבישי, ודויד נחשב כביכול לרוצח שצריך תיקוני כפרה.
ונמצא, שב'תנא דבי אליהו' מגלה אליהו שמה שמסמל 'אבישי בן צרויה' (תלמיד חכם שעוסק גם במלחמות) הוא דמות שדויד והזקנים קיטרגו עליה מתחילה, אך התברר להם שהוא דמות חיה שצריך להעריץ אותה ולהידמות אליה, והוא ה'כהן האמיתי' ב'ירושלים של מעלה'.
וענין זה מגלה אליהו גם במעשה ב'הר הזיתים' שב'ספר חסידים'. ו'הרוצח' שבא לקבל 'תיקוני תשובה', הוא דמות שמסמלת את דויד המלך, שחשב שמתחילה ש'הכהנים' ב'ירושלים של מעלה' הם אלו שעמלים רק בתורה והם הולכים בבגדים מפוארים. הם בזים למי שנחשב לפי השקפתם 'עיור בעין אחת וחיגר בעין אחת', מפני שהוא משלב עמל תורה עם הגיוס לצבא והוא הולך בבגדים שאינם מפוארים. ואז גילה אליהו ל'בעל התשובה' (דויד המלך) ש'הכהן האמיתי' ב'ירושלים של מעלה' הוא דמות שממשיכה את דמותו של אבישי בן צרויה. ודמות זו משלבת את עמל התורה עם עמל הצבא, עד שנחלש הכושר הגופני שלה והיא אינה מתאימה עוד לעמל הצבא. אליהו גילה, שיש כאלו שמחשיבים את עצמם ל'כהנים' והם 'בזים' לדמות הזו, אך הם אינם 'כהנים', ואילו הדמות הזו היא 'הכהן האמיתי' ב'ירושלים של מעלה'.

^ 1.
תרוץ שהיו שני מקומות שונים וסמוכים בשם 'ירושלים' הוא תרוץ חלקי שמותיר קושי. שהרי לפי ספר שופטים כיבוש ירושלים על ידי 'בני יהודה' נעשה לאחר מות יהושע, ונמצא שבחיי יהושע התרשלו גם 'בני בנימין' וגם 'בני יהודה' בכיבוש ירושלים, ואם כן מדוע ספר יהושע מאשים דווקא את 'בני יהודה' בהתרשלות בכיבוש ירושלים?^ 2.
היסוד שבתוך שבט לוי יש גם 'שולפי חרב (גשמית)' שנלחמים יחד עם אחיהם נגד האויבים, מתבקש גם מן המשנה ומן הרמב"ם. הרמב"ם פסק (הלכות מלכים ז,ח לפי המשנה סוטה דף מג,א) שכהן שנשא גרושה אינו חוזר מעורכי המלחמה, ופסק עוד (שם ח,ד) שהכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה. ומכאן שלא רק לויים אלא אפילו כהנים היו נלחמים ממש כשאר ישראל. ולכאורה סותרות הלכות אלו את דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג,יב): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן...". וכבר נדרש בעל 'דרך אמונה' לקושיה זו וכתב (ביאור ההלכה שם): "... הכונה שאין חייבין לילך למלחמה אבל אם רוצין מעצמן לילך למלחמה רשאין". אמנם מכך שכהן שנשא גרושה אינו רשאי לחזור מעורכי המלחמה משמע שהכהן נלחם מכוח חיוב ולא רק משום שהוא מתנדב להילחם. ומשמע שהתורה פטרה את הלויים מלהילחם רק כל עוד הם משרתים את ה' ומשמשים כ'מורי התורה לרבים' (וכן כל עוד מכשירים עצמם לכך). אך אם ראו הלוי והכהן שהם אינם מתאימים לתפקיד 'מורי התורה', הם 'אינם רשאים' להישאר בביתם, ורצון התורה הוא שיצטרפו לאחיהם ויהיו גם הם "עורכין מלחמה". אמנם כדי לוודא שהם לא עזבו את עמל התורה בגלל תאוות קבלת שלל במלחמה – הם 'עורכים מלחמה' ללא זכויות ממוניות הנלוות לכך, וזו כוונת הרמב"ם בכותבו ש"לא עורכין מלחמה כשאר ישראל", והיינו שאסרה התורה לתת להם חלק בביזה או נחלה מהקרקע שכבשו במלחמה. לכאורה יש בכך קיפוח לעומת "שאר ישראל" שזכאים לשלל, ולכן הוצרך הרמב"ם להוסיף שכל הלויים - וגם לויים אלו שנלחמים רק לשם שמים - לא יקופחו וה' ישיג להם את צרכיהם – "....והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך". ומוסיף הרמב"ם שיסוד זה - שה' מספק את צרכי מי שמשרת אותו לשם שמים - נכון גם בשאר השבטים: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו ... ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים".^ 3.
גם האברבנאל נטה לומר, שסיבת ההבדל במנין אנשי יהודה - קשורה לשאלה האם לכלול את אנשי ירושלים יחד עם אנשי יהודה; אולם האברבנאל בחר בסיבה אחרת שאינה מובנת דיה.^ 4.
"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו". (אליהו רבה (איש שלום) פרשה י). אמנם מדרגת רוח הקודש הזו פחותה ממדרגת רוח הקודש של עוסקי התורה כמבואר בכתבי ר' צדוק הכהן מלובלין (ישראל קדושים אות ו): "ויש מדריגה אחרת ברוח הקודש שאין נמשך בכח התורה וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה, דגם גוי...".^ 5.
"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה (לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים): ירמוז שע"י שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה זו לידו". (מלבי"ם שמואל ב יא,א)

הרב מרדכי הוכמן

עורך מדור אגדה במכון ארץ חמדה.

בבא מציעא
שנים אוחזין בטלית – היתכן?
בבא מציעא דף ב, א
ר' עקיבא ויהושע
נכדו של ר' שמעון
תשרי תשע"ה
עסקי גוג ומגוג
המתנות של המירוני
כסליו תשפ"ו
ר' עקיבא ויהושע
רבי יוחנן הנפח
תשע"ז

תרגום יונתן - והחיילים

תרגום יונתן - והחיילים
מי התרשל בגרוש היבוסי
הרב מרדכי הוכמן | טבת תשע"ב
תרגום יונתן - והחיילים
הלוּז הפלאי
הרב מרדכי הוכמן | אב תשע"א
תרגום יונתן - והחיילים
הכושים שברחו ללוז
הרב מרדכי הוכמן | תשע"ב
תרגום יונתן - והחיילים
גרשום – "הגבר" שבחבורה
הרב מרדכי הוכמן | איר תשע"א

תרגום יונתן - והחיילים

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
שירת הבאר
הרב דוד דב לבנון | ז תמוז תשפ"ד
עניני ספירת העומר
טז ניסן – החג המוצפן
הרב נתנאל יוסיפון | ניסן תשפ
שבת הראי"ה
שבת הראי"ה פרשת תצווה
גליון מס' 64
רבנים שונים | אדר תשס"ט
קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אליעזר מלמד
הרב יוסף צבי רימון
הרב דוד חי הכהן
הרב אורי שרקי
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל
הרב נחשון רבינשטיין
הרב משה אליה
הרב משה ברלינר

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו