ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- כשרות
במסכת חולין (דף ק ע"א) רב אומר שאם דג שאינו כשר נותן טעם בחתיכת בשר, היא הופכת לאיסור בפני עצמו. לסוברים שכאשר דבר אסור מתערב במינו הכשר אין לו ביטול, אם חתיכה זו שנאסרה תיפול לסיר אחר, כל החתיכות שבסיר החדש ייאסרו מחמתה.
ר"ת מסביר שמכיוון שהדג נתן טעם בבשר, הבשר נחשב אסור בעצמו, בלשון חז"ל "נעשה נבלה". המשמעות היא שמעתה אין לפנינו בשר כשר שבלוע בו דג אסור, אלא הבשר עצמו מוגדר כאסור. אם עכשיו בשר זה ייפול לסיר בשר אחר, הבשר שנאסר הוא אותו המין כבשר המותר, ולכן לסוברים שמין במינו אינו בטל, כל הבשר שבסיר ייאסר, בלי כל קשר ליחס בכמות.
להלכה אנו פוסקים שמין במינו בטל. אך לשיטה זו כל הבשר כולו נאסר. המשמעות היא שאם הוא ייפול לסיר שאינו מינו, אין די בכך שטעם הדג הטמא שבלוע בו יהיה בטל בששים – יש לבטל את החתיכה כולה בששים.
רבינו אפרים חולק. הוא אומר כך: אם הדג היה מתבשל עם הבשר, אך ביחסים ביניהם לא היה מספיק דג כדי לתת בבשר טעם, הוא לא היה אוסר אותו. עכשיו נניח שחתיכת הבשר נופלת לסיר של דגים. הבשר לא נאסר, אך וודאי שיש מולקולות של דג בבשר. אם כך, לכאורה יש מולקולות של דג אסור בתוך סיר של דג כשר. אם מין במינו אינו בטל, לכאורה אין ביטול לחלקיקים הללו. אך מדברי רב עולה שזה לא נכון – אם הטעם של הדג בטל בבשר, אנחנו מתעלמים ממנו. אך אם הדג נתן טעם בבשר, לא נתעלם ממנו בנופלו לסיר הבא. טעם הדג הבלוע בבשר לא מאפשר לנו להתעלם מכך שטעם דג שאינו כשר נפל לתוך הסיר. אך בכדי לבטל את האיסור, יש לשער כנגד הדג הבלוע, ולא כנגד הבשר הנושא את טעם האיסור.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
113 - חמדת הכשרות: ברכת האילנות אחרי ניסן
114 - חמדת הכשרות: מאכל שבלע איסור ומנסה לאסור מאכלים אחרים
115 - חמדת השבת: נוסח עירוב תבשילין ואיסור הבערת אש ביום טוב
טען עוד
בשאר האיסורים, החתיכה הופכת לאסורה במובן שאין אפשרות להתעלם מהאיסור הטמון בה, אך האוכל בו האיסור נבלע אינו הופך לאיסור עצמאי.
נעבור לדוגמא הבאה שבגמרא: נבלה נותנת טעם בבשר כשר. בשר זה שקיבל טעם מבשר הנבלה מועבר לסיר בשר אחר. לסובר שמין במינו אינו בטל, כל הבשר יהיה אסור. אך לכאורה אינו ברור מדוע יש צורך שהבשר יקבל טעם. נבאר: במידה והבשר לא יקבל טעם מהנבלה, לכאורה הוא ייאסר מכוח הנבלה בכל מקרה, שהרי מין במינו אינו בטל. עתה הבשר מתערבב בסיר אחר. לכאורה גם כאן נאמר שמין במינו אינו בטל, שהרי מעט בשר הנבלה מעורב בתוך סיר בשר, ומין במינו אינו בטל!
רבינו אפרים מסיק מכך שאמנם הבשר הראשון ייאסר (שהרי מין במינו אינו בטל), אך כאשר הבשר יתערבב בסיר אחר, הוא לא יאסור אותו. מדוע? מצד האיסור המקורי, אין די בטעם הבלוע בחתיכה בכדי שנאמר על הטעם הזה, שבסיר השני, שיאסור במשהו. ומדוע שלא נאסור מצד החתיכה שנאסרה? מפני שהיא אינה אסורה מצד עצמה, אלא מצד האיסור הבלוע בה. אדרבה: מתוך דרישה זו של רב, רבינו אפרים מוכיח שלא אומרים שהחתיכה נעשתה נבלה, אחרת החתיכה עצמה הייתה אוסרת הלאה מצד שמין במינו אינו בטל!
כאמור, ר"ת חולק על כך. ולכאורה יש כאן קושי: אם החתיכה עצמה נעשתה נבלה, מדוע שלא נאסור את החתיכה הראשונה בגלל שמין במינו אינו בטל, ומעתה החתיכה עצמה נעשתה נבלה, ויאסור את הבשר הבא?
הרמב"ן מציע תירוץ פשוט: אכן, זה נכון. אמנם כתוב בגמרא שהחתיכה נתנה טעם. כוונתה שהיא העבירה מולקולות לחתיכה הבאה. האמת היא שאין זה משנה כמה טעם עבר, שהרי אנו עוסקים באיסור האוסר בכל שהוא. מכיוון שנתן טעם (כלומר, מולקולות של החתיכה המקורית), הוא נאסר, ויאסור הלאה, גם אם איננו מזהים את הטעם כלל.
(בטור קודם עסקנו במהות של המושג 'טעם'. עד כמה 'טעם' מתייחס למה שאנו מזהים בלשוננו ופינו, ועד כמה 'טעם' זו הדרך של חז"ל להתייחס לחומר העובר ממאכל למאכל. בדברי הרמב"ן כאן נשמע שמתייחס למושג 'טעם' בתור החומר שעבר, ולא ההרגשה שאנו מקבלים כאשר אנו טועמים).
נראה שר"ת לא רצה ללכת ל כך רחוק. ולכן הוא קובע כלל לגבי איסור משהו: איסור משהו אכן יחול על החתיכה הראשונה. אבל לא יהיה לו דין זהה לאיסור אלא אם כן הוא קיבל טעם. ממילא לא יתכן מצב שה'משהו' שאסר את החתיכה יגרום לאיסור 'משהו' שיכול להמשיך הלאה. רק נתינת טעם תטיל עליו איסור משמעותי דיו בכדי שיאסור 'במשהו' באיסור הבא.
הר"ן נמצא ביניהם: מצד אחד, הוא אומר שעקרונית הרמב"ן צודק, היה מקום שאיסור 'משהו' יחזור ויאסור איסור 'משהו' נוסף. אך נראה לו קשה לבאר שדין זה יחול על מין במינו. לכן ספציפית ביחס לאיסור מין במינו הוא מקבל את דברי ר"ת.
לסיכומו של עניין:
חלקו רבינו תם ורבינו אפרים איך להתייחס לחתיכה מותרת שקבלה טעם של איסור.
לפי רבינו אפרים קבלת הטעם אינו מאפשר להתעלם מנוכחות האיסור הבלוע בהיתר. אך יש לבטל את הטעם הבלוע, בלבד.
לפי ר"ת כאשר האיסור נבלע ואסר את החתיכה האסורה, מעתה יש להתייחס לחתיכה כאיסור העומד בפני עצמו. יש לבטל את החתיכה כולה בששים (ולא רק את האיסור הבלוע בו), וכן על זה הדרך.
רבינו אפרים מוכיח את דבריו מכך שרב דורש מתן טעם בכדי שאיסור משהו ימשיך הלאה. מוכח שלמרות שהחתיכה הראשונה נאסרה במשהו, איננו מתייחסים אליה כאיסור עצמאי, אלא רק כנושא איסור בקרבו.
למדנו שלוש שיטות ביחס לטענה זו:
א. הרמב"ן: אין הכי נמי. איסור משהו יחזור ויאסור במשהו. הגמרא לא התכוונה שיהיה טעם מורגש באיסור הראשון.
ב. ר"ת: יש צורך במתן טעם כדי שהחתיכה תיחשב אסורה בפני עצמה ותיחשב איסור ממש. אם האיסור הראשון נאסר ב'משהו', ולא במתן טעם, הוא באמת פחות 'אסור' מהאיסור המקורי.
ג. ר"ן: עקרונית מקבל את דברי הרמב"ן. אך ספציפית לעניין מין במינו הוא חושב שזה לא נכון.
ב. ר"ת: יש צורך במתן טעם כדי שהחתיכה תיחשב אסורה בפני עצמה ותיחשב איסור ממש. אם האיסור הראשון נאסר ב'משהו', ולא במתן טעם, הוא באמת פחות 'אסור' מהאיסור המקורי.
ג. ר"ן: עקרונית מקבל את דברי הרמב"ן. אך ספציפית לעניין מין במינו הוא חושב שזה לא נכון.
בטור הבא בעזרת ה' נגיע לפסיקת ההלכה בשאלה מורכבת זו.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
