ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
מפטיר דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ (א א)
פרשת פִּינְחָס
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת פִּינְחָס 168 פסוקים = יִנּוֹן וְאֵלִיָּה . סַם חַיִּים
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ. (פיוט עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לרבי יהודה בן שמואל דתתק"ס)
בפרשת פִּינְחָס 6 מצוות עשה (ספר החינוך)
עשה: דיני נחלות ◙ תמידין בכל יום ◙ קרבן מוסף של שבת ◙ קרבן מוסף בכל ראש חודש ◙ קרבן מוסף ביום חג השבועות ◙ שופר בראש השנה.
ימי בין המצרים - עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים: 'ימי בין המצרים' על שם הכתוב (איכה א) כׇּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים. ואמרו חכמים: אלו ימי הצרה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם 'קטב מרירי' (שמו של שד מזיק) מצוי, וכן חרב הבית בראשונה ובשניה בימים אלה של מצרים ומצור ומצוק. משום כך הוקבעו כל ימי בין המצרים לאבל על חורבן בית המקדש.
מובא בספרים הקדושים (אוהב ישראל, אמרי פנחס ועוד) כי שלושת השבועות ימי בין המצרים המה ימים מסוגלים, ויכול להשיג בהם מה שלא השיג כל השנה, כי המלך נמצא בשדה ולא בביתו וכל אחד יכול לגשת אליו, והרמז כׇּל רֹדְפֶי ומבקשי י-ה, שרוצים לידבק בקדושה יכולים להשיגו בימי בין המצרים. ויום י"ז תמוז נחשב כראש השנה, ויום ט' באב כיום הושענא רבא, ושלושת השבועות בינתיים נחשבים לעשרת ימי תשובה, וכפי אשר יתקדש בימים הללו, כן יזכה לישועות והצלחות בימי תשרי והמועדים.
והמגיד ממעזריטש זיע"א פירש הפסוק כׇּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים כל רודפי י-ה השיגוה בין המצרים, שכל הרודף אחר השם יתברך להתקרב אליו, בבין המצרים יוכל להשיגו ולהתקרב אליו. (עבודת ישראל בשם המגיד ממעזריטש זיע"א) (אוצר הסגולות)
עשרים ואחד יום בין ראש השנה להושענא רבה
אמרו רבותינו ז"ל שבין המצרים מי"ז בתמוז עד ט' באב הוא עשרים ואחד יום הם כנגד עשרים ואחד יום שבין ראש השנה עד הושענא רבה אלא שאלו בין המצרים הם בהעלם שמן ר"ה עד הו"ר הם באתגליא והנה לכך קורים אנו בספר תורה תמיד בבין המצרים פרשת פנחס ששם מוזכרים כל הקרבנות של כל המועדות וקורין הקרבנות של פסח ושבועות ושל ר"ה ושל סוכות וע"י אותיות של פרשת הקרבנות שקורין בימים האלו נעשה כלי שיוכל למשוך אח"כ במועדות בזמנם אורות לכלים ההם כידוע לנבונים. (מאור ושמש – פנחס)
איתא בגמרא (בכורות ח:) הביאו חכמי אתונה לרבי יהושע בן חנניה שתי ביצים אמרו לו: איזו היא של תרנגולת שחורה ואיזו של תרנגולת לבנה? הביא להם הוא שתי גבינות, אמר להם: איזו מהם של עז שחורה ואיזו של עז לבנה? אמרו ז"ל (שם ח.) תרנגולת מולידה לעשרים ואחד יום, חכמי אתונה רצו לומר שיש לעם ישראל כ"א יום בין המצרים אמר להם רבי יהושע שכנגדם יש לנו כ"א יום בין ר"ה להושענא רבה.
מבאר המהרש"א – יש קשר ודמיון בין שלשת השבועות הללו של ימי בין המצרים, לבין שלשת השבועות שמראש השנה עד הושענא רבה, והיינו, שכשם שהעשרים ואחת יום שבין ראש השנה להושענא רבה המה ימי כפרה וליבון עוונות, כך גם ימי בין המצרים הללו המה ימים של פורענות שמביאים לליבון עוונות וכפרת עם ישראל, על ידי הצרות והייסורים שעם ישראל סבל בימים הללו. וכן על ידי צער הגלות - מתכפרים העוונות, וכפי שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות נו.) שהגלות מכפרת עוון, וכן היסורים מכפרים. (כדאיתא ביומא פו.). (חידושי אגדות בכורות שם)
וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כה י) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. (כה יב)
שאלה – קשה תיבת לֵּאמֹר מיותר, דהא כתיב מיד אח"כ לָכֵן אֱמֹר. והוי כפל לשון.
תשובה – לֵּאמֹר הראשון קאי על היחוס. שיאמר לישראל שהוא מיוחס, וכי הוא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר והוא בֶּן אַהֲרֹן, ואחר כך אמר 'לָכֵן אֱמֹר' להם שהוא כהן לאל עליון. הדיבור בכפל מורה על הנגלה ועל הנסתר. האחד כפשוטו לפרסם מעלת פנחס, והשני להודיע מעלת הנסתר מפנחס שהוא אליהו הנביא, והוא מרומז בפסוק (כה יג) תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו, אותיות 'לאליהו' כי קינא גם כן קנאת ה' צבאות בעובדי הבעל, ועשה מעשה מפורסם בקרב כל ישראל כמו שעשה פנחס. ופנחס הוא אליה, כי בשמו של 'אליה' הם שני שמות א"ל י"ה, ובכאן תקנם פנחס. כי נתקן שם 'אל' שפגמו ישראל בעבודת פעור, שנאמר (כה ב) וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן, וכתיב (שמות לד יד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, ובמעשה דפנחס נתקן. (אוצרות השל"ה)
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. (כה יא)
כתיב (תהלים קו ל-לא) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה.
שאלה – למה מעשה פנחס שעצר את המגפה נחשב לו לצדקה ולא לשאר מצוות. ועוד למה 'הֵשִׁיב' אֶת חֲמָתִי, יותר נכון לומר הֵסִיר אֶת חֲמָתִי.
תשובה – במלה חֲמָתִי האותיות 'מת' צמודות והאותיות 'חי' מרוחקות. הוי אומר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי היינו לא רק שהסיר את החימה אלא הפך את חֲמָתִי שמקרבת את המות, ובכך הרחיק את ה'מת' וקרב את ה'חי', כאשר עצר את המגפה שכלתה בבני ישראל.
כאשר בני ישראל נתבעו לתת מַחֲצִית השקל למשכן (שמות ל יג) האות האמצעית במילה מַחֲצִית היא צ' – ראשי תיבות של צדקה. סמוכות לה האותיות ח"י – ח' לפניה וי' לאחריה. מרוחקות הימנה האותיות מ"ת. לרמז לך כי צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י ב), ומצות הצדקה מקרבת את החי – מַחֲצִית ומרחיקה את המת מַחֲצִית. לפי זה מבואר למה מעשהו של פנחס נחשב דווקא לצדקה. כי כשם שמצות הצדקה מצילה ממות, כלומר מקרבת את ה'חי' ומרחיקה את ה'מת', כך פנחס בקנאתו רִחֵק את ה'מת' וקרב את ה'חי', כאשר הפך את גורל ישראל ממיתה לחיים. (פניני הגר"א)
בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם – קַנַּאי בֶּן קַנַּאי הוּא, מֵשִׁיב חֵימָה בֶּן מֵשִׁיב חֵימָה הוּא. (סנהדרין פב:)
שאלה – היכן מצינו שהיה קנאי בן קנאי. שהרי הוא נתקנא בעבור השם ואילו אלעזר אביו היכן מצינו שנתקנא. והיכן מצינו שהיה אביו מֵשִׁיב חֵימָה.
תשובה – לוי הוא שנתקנא בשביל דינה בשכם וזהו שאמר קַנַּאי בֶּן קַנַּאי. כמו"כ מֵשִׁיב חֵימָה בֶּן מֵשִׁיב חֵימָה הוּא אהרן שעצר את המגיפה שנאמר (במדבר יז יא) קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. וזהו בֶּן מֵשִׁיב חֵימָה. (מושב זקנים)
פִּינְחָס אותיות פני חס, פנים של זעם הסירם וחס עליהם, פנה וחס. בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי באותה קנאה האמורה בסוטה, רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ (ה יד) וישראל היו כנואפים וזונים. (שפתי כהן)
מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה (משלי טו א) רַּךְ בגימטריא 'זה פִּינְחָס' (220), שנאמר (תהלים קו) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל - מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה פְּלִילוּת עִם קוֹנוֹ עַל אֵלּוּ יִפְּלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל? וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כדתנא דבי אליהו, דאמר הריני כפרתן של ישראל. (רבינו יהודה החסיד)
אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, אָמַר לוֹ הקב"ה אַתָּה נָתַתָּ שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵינִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַף לֶעָתִיד לָבוֹא אַתָּה הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן שָׁלוֹם בֵּינִי לְבֵין בָּנַי שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג-כד) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְ-הֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים.(ילקו"ש תשע"א)
שאלה – למה נקרא אחר כך אליהו ולא בשמו הראשון.
תשובה – לפי שכל שאדם מוסיף מעשים טובים מתחדש לו נשמה אחרת, וכל הראשונים בטלים אליו. וזה הסוד שהראשונים היה להם שמות הרבה, בכל פעם שם אחר, כי כל נשמה יש לה שם אחר כידוע. ופנחס כשזכה לזו הנשמה שנתלבש בו, שנקרא אליהו, נקרא בשם אליהו. וזה סוד שכתבו הספרים שאליהו לא היה לו לא אב ולא אם, רק נחית משמיא ונתלבש בגוף. (יהל אור, היכלות רנ"ד - להגר"א)
כשמשה שרבינו אמר לקב"ה (שמות ד יג) שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. למי הוא התכוון. רש"י פירש בְּיַד מִי שֶׁאַתָּה רָגִיל לִשְׁלֹחַ, וְהוּא אַהֲרֹן. דָּבָר אַחֵר: בְּיַד אַחֵר שֶׁתִּרְצֶה לִשְׁלֹחַ. אֵין סוֹפִי לְהַכְנִיסָם לָאָרֶץ, וְלִהְיוֹת גּוֹאֲלָם לֶעָתִיד (פדר"א פרק מ) יֵשׁ לְךָ שְׁלוּחִים הַרְבֵּה.
תרגום יונתן - שְׁלַח כְּדוֹן שְׁלִיחוּתָךְ בְּיַד פִּנְחָס דְחָמֵי לְמִשְׁתַּלְחָא בְּסוֹף יוֹמַיָא.
שאלה – מאין הוציא רבי יונתן בן עוזיאל מהפסוק שהכוונה לפנחס.
תשובה – איתא בזוהר (פנחס ח"ג ריז א מתורגם) נָדָב וַאֲבִיהוּא מָה עוֹשִׂים בְּפִנְחָס? אִם פִּנְחָס לֹא הָיָה בָּעוֹלָם כְּשֶׁמֵּתוּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָעוֹלָם וְהִשְׁלִים מְקוֹמָם - אָז יָפֶה. אֲבָל פִּנְחָס הָיָה בָּעוֹלָם וְנִשְׁמָתוֹ בּוֹ בְּקִיּוּם עוֹמֶדֶת. בְּשָׁעָה שֶׁקִּנֵּא פִנְחָס עַל הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ וְנִכְנַס בְּתוֹךְ כַּמָּה אוּכְלוּסִין וֶהֱרִימָם עַל הָרֹמַח לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁרָאָה שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן, בָּאוּ אֵלָיו בְּכַמָּה אוּכְלוּסִין. פָּרְחָה מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתוֹ, וּשְׁתֵּי נְשָׁמוֹת שֶׁהָיוּ מְעֻרְטָלוֹת בְּלִי מָקוֹם קָרְבוּ אֵלֶיהָ, וְנִכְלְלוּ כְאַחַת, וְחָזְרָה נִשְׁמָתוֹ כְּלוּלַת רוּחַ, שֶׁנִּכְלְלָה בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת, וְהִתְחַזְּקוּ בָהּ, וְאָז הִרְוִיחַ מְקוֹמָם לִהְיוֹת כֹּהֵן גדול, מַה שֶּׁלֹּא היה ראוי מִקֹּדֶם. אֵלּוּ בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁחָזְרוּ לָעוֹלָם, מַה שֶּׁאָבַד בְחַיֵּיהֶם. וְלָכֵן כָּתוּב בּוֹ בְּפִנְחָס בֶּן בֶּן פַּעֲמַיִם, פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן. הרי פנחס הוא נקי ולא נאבד, והוא נתעבר מן נשמות נדב ואביהוא. וכן נָא ראשי תיבות נדב ואביהוא. וזהו הענין שפנחס זכה לכהונה בעצם, ולא כמו שסוברים שהכהונה נתנה לו בשכר המעשה שעשה. אלא הענין הוא בעצם שנתכהן מכח מעשה הזה, כי מאחר ונתעבר מנשמת נדב ואביהוא שהם כהנים משוחים נמצא הוא בעצם כהן. וזהו שנאמר (כה יג) וְהָיְתָה לּוֹ, וקשה וְתִהְיֶה לוֹ הוי ליה למימר, אלא וְהָיְתָה כבר, דהיינו נדב ואביהוא, וזהו סוד היחס שיחסו הכתוב אחר אהרן. (אוצרות השל"ה) [שאל"כ תיבת נָא בפסוק מיותרת]
לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. (כה יב)
אָמַר לוֹ הקב"ה לְמֹשֶׁה: הַקְדֵּם לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וּרְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם. (סנהדרין פב:)
שאלה – מה הטעם שמעשהו של פנחס יכפר אף לדורות הבאים. ועוד כיצד הגמרא למדה זאת מדברי הפסוק הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, ולכאורה אין לפסוק כל שייכות לדרשת הגמרא.
תשובה – לפי שכאשר הצדיק חי בעולם הזה, בדין הוא שיגן על דורו מן הפורענות, שהצדיק ודורו הם כשותפים בזכויות, וכמו שהצדיק מוגן מן הפורענות מחמת מעשיו הטובים – כך גם שאר העם ניצול עמו. אך כאשר נפטר הצדיק לבית עולמו – מתפרקת לה השותפות, ושוב אין הצדיק מגן על החיים. חז"ל דורשים מכח הפסוק הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם שפנחס לא מת לעולם. [תרגום יונתן - בִּשְׁבוּעָא אֵימַר לֵיהּ מִן שְׁמִי הָאֲנָא גָזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלַם וְאַעְבְּדִינֵיהּ מַלְאָךְ קְיַים וְיֵיחֵי לְעַלְמָא לִמְבַשְרָא גְאוּלְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא. שָׁלוֹם ממלאך המות כענין עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים. ספורנו] ככתוב (מלאכי ב ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, שנוסף על מתנת השלום, קיבל אף מתנת החיים הנצחיים, ופנחס הוא אליהו זכור לטוב שעלה לשמים בעודו בחיים. נמצא אם כן שהשותפות שכרת עם בני ישראל להגן עליהם מן הפורענות בכל ימי חייו, לעולם איננה בטלה, ואם השותפות קיימת לעד – בדין הוא שתגן על בני ישראל לעד. (בן יהוידע – סנהדרין פב:)
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. (כה יד)
שאלה – מדוע התורה כופלת את דבריה הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה, היה צריך לומר וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, ותו לא.
תשובה – לפי שלקה זמרי בכפליים, גם נאבד מן העולם וגם התבזה לפני כל ישראל, שהרי עשה הקב"ה נס שיחיה זמרי במשך כל אותו הזמן שסובב עמו פנחס במחנה כדי שלא יטמא פנחס בטומאת מת ונמצא שזמרי עמד בוש ונכלם זמן רב ואין לאל ידו לעשות כלום בנידון, אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה, ואותה בושה שהיתה לו לזמרי קשה היא אף מן המוות. (עוד יוסף חי – דרשות)
א"נ אמרו רז"ל (ברכות יח:) רשעים בחייהם קרויים מתים, כנגד הכאת הנפש אמר וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר אֲשֶׁר הֻכָּה. (אוה"ח)
נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. (כה יד) מה הטעם דכתיב לַשִּׁמְעֹנִי בכתיב חסר ו'.
תשובה – מכיון שנפל מהם הנשיא לא העמידו עוד מלך ושופט כדאיתא במדרש תדשא. אמרו ז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. ו' מורה על הדעת. וכן ו' מורה על בחינת יסוד. (פענח רזא – רזא דמאיר)
וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. (כו א)
שאלה – מה הטעם שיש כאן פרשה פתוחה והפסק אע"פ שהיא באמצע הפסוק.
תשובה – לפי שכאן נפסקה גזירת מתי המדבר, ומכאן ואילך בא למנות את הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ. (חזקוני) א"נ עשה הפסקה בין המגיפה למנין שלא תשלוט המגפה בפקוד אותם. (בעה"ט)
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. (כו יא) פרש"י - הֵם הָיוּ בָּעֵצָה תְּחִלָּה, וּבִשְׁעַת הַמַּחֲלֹקֶת הִרְהֲרוּ תְּשׁוּבָה בְּלִבָּם (מדרש שוחר טוב מה). לְפִיכָךְ נִתְבַּצֵּר לָהֶם מָקוֹם גָּבוֹהַּ בַּגֵּיהִנֹּם וְיָשְׁבוּ שָׁם. (מגילה יד.)
שאלה – לכאורה אין מקומו כאן כי אם בפרשת קֹרַח.
תשובה – בא לומר שלא תקשה למה נענשו דתן ואבירם כל כך הרי היו כאנוסים לפי שהיו שכנים של קֹרַח נמשכו אחריו. כדפירש"י - בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן שָׁרוּי בַּחֲנִיָּתָם תֵּימָנָה, שָׁכֵן לִקְהָת וּבָנָיו הַחוֹנִים תֵּימָנָה, נִשְׁתַּתְּפוּ עִם קֹרַח בְּמַחֲלֻקְתּוֹ; אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ. (טז א) לזה אמר וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. הרי בני קרח בוודאי היו שכנים ומ"מ לא נמשכו אחריו וא"כ גם הם יכלו לעשות כן. א"נ לפי שפרשה זו נאמרה לענין הנחלות. ובא לומר שמדתן ואבירם לא נשאר כלום ולא נטלו נחלה. וכדי שלא תקשה למה להלן בבני לוי מנה את משפחת הַקׇּרְחִי לזה הקדים לפי שבני קרח עשו תשובה ולא מתו. (טעמא דקרא)
וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם. (כו נט) פרש"י - לֵדָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָהּ בְּמִצְרַיִם.
שאלה – תיבת אֹתָהּ למה לי. הול"ל אֲשֶׁר יָלְדָה לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם.
תשובה – דאיתא במדרש כי אשתו של לוי אֹתָהּ שמה. (פענח רזא)
וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַי-הֹוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם. (כח יא)
שאלה – מה הטעם דכתיב וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם בלשון רבים וכי כמה ראשים יש ללבנה, הול"ל וּבְרֹאשׁ חָדְשֵׁיכֶם. ולמה אמר תַּקְרִיבוּ ולא וְהִקְרַבְתֶּם.
תשובה – לפי שישראל עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ, לזה אמר שני ראשים, ראש ללבנה וראש לישראל. ולזה אמר חׇדְשֵׁיכֶם ולזה אמר גם כן תַּקְרִיבוּ ולא אמר וְהִקְרַבְתֶּם כמו בשאר המועדים, או יאמר הַקְרִיבוּ, אלא תַּקְרִיבוּ לעתיד. ולזה תיקנו ז"ל בתפילת מוסף של ראש חודש מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּוֹן תָּכִין, דכל חודש וחודש יחודש המזבח ויחודשו ישראל, שנאמר (תהלים קג ה) תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי, לפי שהם מצטערים מחמת מיעוטה וחסרונה.
א"נ וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם לומר שלעתיד לבוא כל חודש וחודש יהיה לו חידוש מה שלא היה בחודש שלפניו, אם כן כל חודש וחודש יהיה לו חידוש בפני עצמו. וכן אז"ל (ילקוט יחזקאל רמז שפג) לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר תניא רבי יהודה אומר לפי שבעולם הזה תבואה עושה לששה חודשים ואילן עושה לשנים עשר חודש אבל לעתיד לבא תבואה עושה לחודש אחד ואילן עושה לשני חודשים מה טעם לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר. אם כן וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם דייקא, שני ראשים, ראש לתבואה וראש לאילן. ואולי לזה היו מביאים פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם. (שפתי כהן)
א"נ לא אמר וּבְרֹאשׁ שאלו כן הייתי מבין ראש חודש ניסן שנקרא ראש חדשים (שמות יב), לכך אמר וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם כלומר לכל חודש וחודש תקריבו מחדשי השנה. ועוד שיש לכל חודש שני ראשים, בערב נראית הירח ובבקר היו מקריבין הקרבן, וקרבן ראש חודש לא היה בלילה בעת שיראה הירח כי אין קרבן בלילה אלא קרבן פסח, ולאחר קרבן התמיד היו קריבין. (רבינו בחיי)
וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַי-הֹוָה עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ. (כח טו)
אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כְּתִיב שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב (במדבר כח, טו): וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַי-הֹוָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. (בראשית רבה ו)
שאלה – איזה חסרון מצא הקב"ה במה שמיעט את הירח עד שנזקק לכפר על כך.
תשובה – לפי שעל ידי זה התחדש ונוצר מקום לטעות כאילו השמש או הירח הם האלוקים. שהרי כל עוד השמש והירח שוים בגדלם, יש כאן ריבוי מאורות, וכיון שלא יתכן יותר מאלוה אחד, ממילא אי אפשר לטעות כאילו הם האלוקים. לא כן מרגע שנתמעט הירח, וכל אחד מהם נעשה יחידי, ואין דומה לו בעולם, הרי שניתן מקום לטעות כאילו אחד מהם הוא אלוה. לכן אמר הקב"ה שיביאו כפרה על שמיעט את הירח ויצר אפשרות לטעות וקלקול באמונה. (פניני הגר"א) א"נ על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חדושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם, וזהו סוד (כח יד) זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ, כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים. (רבינו בחיי)
יש שביארו שאין הכוונה שהקב"ה צריך כפרה, ובודאי ששעיר זה הוא כפרה לישראל, אלא שקבע ה' את זמן הכפרה בראש חודש ובזה תתנחם הלבנה על שמיעט אותה. הצורך לישראל בכפרה זו הוא כדי להגן על התינוקות מחולי אסכרה, שיום רביעי שבו נתלו המאורות מסוכן לחולי זה. (תענית כז:), ושעיר של ראש חודש הבא בזמן חידוש הלבנה מכפר עליהם. (פענח רזא)
שאלה – מה הטעם כשמתפללים בראש חודש אומרים 'מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּוֹן תָּכִין, וְעוֹלַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו, וּשְׂעִיר עִזִּים נַעֲשֶׂה בְרָצוֹן' מאחר והשעיר הוי כפרה וכפרה הוא היפך רצון שהרי רצון הוא נדבה.
תשובה – התפילה היא לעתיד לבוא כמו שאומרים וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וגו' וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קׇרְבְּנוֹת וכו' היינו לעתיד לבוא. וכתיב (ישעיה ל) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה ואז כבר לא יצטרכו כפרה על מיעוט הלבנה כיון שהיא תגדל. ולכן אז לעתיד לבוא יהיה לרצון. (החיד"א)
גמרא – אַשְׁכְּחֵיהּ רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לְאֵלִיָּהוּ דְּקָאֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אֲמַר לֵיהּ: לָאו כֹּהֵן הוּא מָר? מַאי טַעְמָא קָאֵי מָר בְּבֵית הַקְּבָרוֹת! אֲמַר לֵיהּ: לָא מַתְנֵי מָר טְהָרוֹת? דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: קִבְרֵיהֶן שֶׁל נׇכְרִים אֵין מְטַמְּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לד לא): וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין נׇכְרִים קְרוּיִין אָדָם. (בב"מ קיד:)
שאלה – מה עשה אליהו הנביא בבית הקברות של גוים.
תשובה – הלך שם כדי להציל נפש גוי מן המזיקין. בשביל דאותו הגוי עשה טובה לישראל בגולה. ומזה תבין כמה חביב לפני הקדוש ברוך הוא מי שעושה טובה עם ישראל דאפילו שהוא גוי שלח את אליהו זכור לטוב להצילו. (בן יהוידע בשם מדרש תלפיות)
שאלה – מה יכל אליהו הנביא לענות לרבה בר אבוה מה לכהן בבית הקברות.
תשובה – דאליהו מלאך הוא ובאויר הוה קאי, דאהל איכא - מגע ליכא. (תוס' רי"ד - רבי ישעיה די טראני – שם)
שאלה – כיצד אליהו החיה את בנה של האלמנה כיון שהיה כהן ואסור לכהן להיטמא למת. וכתיב (מלכים א יז) וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל
יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהָי תָּשׇׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ. ומדוע נשתטח עליו ג' פעמים.
תשובה – לפי שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר משום פיקוח נפש. (תוס' שם) א"נ הוראת שעה היתה, כדי שיתקדש שם שמים על ידו, כענין להקריב קדשים בחוץ הסמוך לזה המעשה, שנתקדש ה' על ידו, והכא נמי איכא חילול ה', שכן אמרה (מלכים שם, יח): מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֺנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי. ויאמרו העולם כי בָּאתָ אֵלַי ממש, וע"י כך מת בני, ואין לך חילול ה' גדול מזה, ולבסוף נתקדש ה' כי אמרה (שם): כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים אָתָּה וּדְבַר יְ-הֹוָה בְּפִיךָ אֱמֶת. (הרדב"ז). א"נ דלא מת ממש, אלא נתעלף, והיינו דכתיב (שם, יז): עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה, ולמאן דאמר כהן אסור בגוסס, צריך לומר, כיון שהיה סופו לחיות - כחי דמי. (שטמ"ק בשם תלמיד רבינו פרץ) א"נ לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת לפי שהיה בן גויה. (רבינו בחיי)
הטעם שהשתטח ג' פעמים – כדי להחיותו היה צריך, א) שיכין הגוף, שכבר שלט בו ההפסד, אל שיקבל התחיה. ב) להפיח נשמה לפגרים. הנה אל שיוכן הגוף התמודד עליו ג' פעמים, להכין ג' הכלים שהם משכן אל הנפש הטבעית והחיונית והמדברת, שכל אחד יש לו כלים מיוחדים. ולהשיב הרוח זה אין ביכולת יד אדם רק ביד הנותן נשמות לבדו, ועל זה קרא אל ה' שתשב נפש הילד על קרבו. (מלבי"ם)
שבעים פנים לתורה, לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה, הערות והארות יתקבלו בברכה
לע"נ הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
כאב הגלות ותקוות הגאולה
למה ללמוד גמרא?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
האם מותר לפנות למקובלים?
אנחנו קודש למענך
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
תיקון ימי השובבי"ם
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
איך ללמוד גמרא?
על מה בכלל שמחים בט"ו בשבט?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א הצימאון לאלוקים
דרך הקודש ג' פסקה י - י"ב
הקדושה מתגלה בנשמתו של האדם בצימאון לאור ה', ומי שיש לו צימאון כזה צריך להכיר את תכונתו ולנהל את חייו על פייה. אסור לכבות את הצימאון הזה. אך צריך לדעת לאזן את הצימאון הזה בחיבור לשכל.
מאמר שלישי אור החיים - מדרגת החסיד האמיתי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
הרב עוסק בפירושיו המעמיקים של אור החיים הקדוש למידת יראת השמים ולמדרגתו הגבוהה של ה"חסיד", אשר אינו מסתפק בקיום מצוות מתוך חובה ופחד, אלא פועל מתוך אהבה טהורה במטרה לעשות נחת רוח לבוראו. כמו כן, מובאים בשיעור סיפורים על שקידתו העצומה בתורה והסבר עמוק על כך שנשמתו מהווה בחינה של נשמת משיח המצויה בכל דור.
י"ז בתמוז איך חלה תענית?
למה חייבים לקבל תענית? ולמה דווקא מבעוד יום, הרי אפשר לאכול עד עלות השחר? על הקדושה שבתענית ומשמעותה, ועל סדר התענית אצל חז"ל ובזמננו.
י"ז בתמוז כוח הראייה בחודש תמוז
שיחה כללית
הרב מנתח את הקשר העמוק בין חטא העגל לחטא המרגלים, תוך הדגשה כיצד שניהם נובעים מקלקול כוח הראייה המיוחס לחודש תמוז. בנוסף, מוסבר כי ימי בין המצרים נועדו לתיקון הפגם הזה, במטרה להשיב את החיבור האמיתי בין עם ישראל, ארץ ישראל וקבלת התורה כסם החיים.
האור החיים הקדוש משנת אור החיים הקדוש
השיעור עוסק בגישתו הרוחנית העמוקה של אור החיים הקדוש כלפי לימוד התורה, תוך פירוט שלוש ההכנות הנדרשות להשגת אורה: פרישות מהחומר, עמל עצום וחיפוש האמת, ויראת שמיים טהורה. בנוסף, מוסברת כמיהתו העזה לגאולת השכינה, שהובילה לעלייתו ההיסטורית לארץ ישראל והקמת ישיבת "כנסת ישראל" בירושלים מתוך דבקות ואהבת השם.
האור החיים הקדוש משנת אור החיים הקדוש
השיעור עוסק בגישתו הרוחנית העמוקה של אור החיים הקדוש כלפי לימוד התורה, תוך פירוט שלוש ההכנות הנדרשות להשגת אורה: פרישות מהחומר, עמל עצום וחיפוש האמת, ויראת שמיים טהורה. בנוסף, מוסברת כמיהתו העזה לגאולת השכינה, שהובילה לעלייתו ההיסטורית לארץ ישראל והקמת ישיבת "כנסת ישראל" בירושלים מתוך דבקות ואהבת השם.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת פנחס
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. - איזה חסרון מצא הקב"ה במה שמיעט את הירח עד שנזקק לכפר על כך | וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ - לכאורה אין מקומו כאן כי אם בפרשת קֹרַח | וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ מה הטעם שיש כאן פרשה פתוחה והפסק אע"פ שהיא באמצע הפסוק | וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה - מדוע התורה כופלת את דבריה הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה | משה רבינו אמר לקב"ה שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח - מאין למד רבי יונתן בן עוזיאל מהפסוק שהכוונה לפנחס ועוד!
רביבים בין מלאכת החיים להלכות אבלות
מעבודתו של יעקב אבינו בחריצות רבה אצל לבן הארמי, עלינו ללמוד שיש ערך גדול לעבודה | חכמים אמרו שבזכות שעבד בחריצות, חייו של יעקב אבינו ניצלו | צריך ללמד את הילדים שחשוב מאוד שכל אדם יעבוד ויפרנס את משפחתו | החובה ללמד את הילדים אומנות שיתפרנסו ממנה היא מהתורה | תיקנו חכמים שלא להסתפר ולא לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב | יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים להחמיר באיסור תספורת בכל שלושת השבועות
פנחס איש אשר רוח בו
על רקע רוחות הבחירות, פרשת השבוע מזכירה לנו שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בחזון או ביכולת ביצוע, אלא בהקשבה עמוקה ובמסוגלות הייחודית "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"
עסקי גוג ומגוג הכנעני שהיה בבית ה'
בסיום נבואת זכריה כתוב שלא יהיה עוד כנעני בבית ה', הכוונה היא שאלו שעמלים רק בתורה יכבדו את אלו שדומים ליהושע בן נון ועמלים בתורה ובצבא, ולא יתייחסו אליהם עוד כאילו הם גויים.
אור החיים על הפרשה בני יהודה בתור משל לחורבן הבית והגאולה העתידה
אור החיים על פרשת פנחס חלק א'
האור החיים מפרש את הפסוק על בני יהודה בתור משל לעם ישראל בשני זמני חורבנות בתי המקדש ובזמן הגאולה העתידה.
נדרים מצוות לאו להנות נתנו
נדרים דף ט"ז:
השיעור מעמיק בכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ובוחן את גדרי ההנאה ממצוות דרך סוגיות הגמרא ומחלוקות הראשונים, כדוגמת הרשב"א והר"ן. כמו כן, הדיון מבחין באופן מהותי בין פעולת קיום המצווה עצמה שאינה נחשבת להנאה גשמית אסורה, לבין הנאות צדדיות ונלוות (כגון שכר כספי או תועלת פיזית גרידא) אשר נידונות תחת כללים הלכתיים אחרים.
יסודות התורה והאמונה סגולת ישראל
למדנו תחילה על מרכזיותו וחשיבותו של יסוד הבחירה בישראל וסגולתם כקותב התורה ממש, וביארנו את מקומו גם בתוך עיקרי האמונה של הרמב''ם. אחר, למדנו על שתי דעות במהות הסגולה ובסדר התגלות הבחירה בישראל, שייצגו אותן הכוזרי והרמב''ם, ומצאנו להן יסודות בחז''ל והרחבה אצל חכמים נוספים. חתמנו בהשלכות של ההסברות השונות, ובהדגשת ההסכמה הרחבה על היסוד העיקרי המוסכם, ובגישה כיום ליסוד הסגולה לאור הקושי לקבלו ע''י חוגים שונים.
לנתיבות ישראל שלבי הגאולה ותהליך התשובה
לנתיבות ישראל א' , מאמר 'המדינה וחזון הגאולה'
השיעור עוסק בקשר העמוק שבין תהליך הגאולה הלאומי לבין מצוות התשובה, ומסביר מתוך מגוון מקורות תורניים ודברי חז"ל כיצד ההתעוררות הפיזית ויישוב הארץ מקדימים לעיתים את ההתעוררות הרוחנית. בנוסף, מובהר כי הגאולה היא תהליך הדרגתי המובטח לעם ישראל, אשר אינו מותנה לחלוטין בתשובה מוקדמת ומושלמת של כלל הציבור, אלא שזור בה לאורכו ומוביל בסופו לקרבה שלמה לבורא.
חקת מבלעם הרשע ועד שלבי הגאולה
שיחת מוצ"ש פרשת בלק
השיעור עוסק במידותיו של בלעם הרשע שהטעה את עצמו לחשוב שהוא פועל לשם שמיים, תוך פירוט המדרגות השונות של לומדי התורה והשלבים השונים בתהליך הגאולה של עם ישראל. בנוסף, מוסבר כי השורש של חטא בעל פעור והעבודה הזרה נובע משאיפה לפריקת עול מוחלטת, והתגברות על משברים רוחניים אלו מהווה שלב הכרחי ובונה בדרך אל הגאולה השלמה.
חקת מקללת בלעם לברכה נצחית
הרב בוחן את ההבדל המהותי בין נבואת משה לנבואת בלעם, תוך הדגשת קדושתו הפנימית והנצחית של עם ישראל מול כוחות אומות העולם. בנוסף, מוסבר כיצד ניסיונות הקללה וההכשלה הופכים בסופו של דבר לברכות מוחלטות, מהלך המרמז על הגאולה העתידית והפיכת ימי בין המצרים לימי ששון ושמחה.
