ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית מדרש שאל את הרב לוח שנה ויקישיבה תרומות

הקדשת הלימוד באתר

הקדש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
 בית המדרש

בית המדרש
  • מדורים
  • ענג שבת
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש דברים
  • ואתחנן
undefined
0
12 דק' קריאה
לחץ להקדשת שיעור זה
שיעורים לנשיםפרשת השבועסדרותספריהפסקי דיןבחן את עצמך
בס"ד, ערב שבת קודש פרשת ואתחנן - עקב עלון מס' 20 (שנה ארבעים) (1410) י' באב ה'תשפ"ו (24.07.2026) מועדי השבת ואתחנן ער"ש מוצ"ש לר"ת י-ם 19.06– 20.21 - 20.58 ת"א 19.21 – 20.24 – 20.56 חיפה 19.14 – 20.25 - 20.59 ב"ש 19.22 – 20.23 – 20.57 אילת 19.15 – 20.21 - 20.55 זמני היום והלימודים היומים: (משבת ואתחנן – יום ו') (אופק ת"א) עלות השחר 4.05 – 4.11 זמן הנחת תפילין 5.02 – 5.06 הנץ החמה (מישור) 5.52 – 5.56 הנץ החמה (הנראה) 5.55 – 6.01 ס"ז ק"ש מג"א 8.26 – 8.29 ס"ז ק"ש הגר"א 9.18 – 9.20 חצות היום 12.47 – 12.47 מנחה גדולה 13.23 – 13.22 שקיעת החמה 19.43 – 19.38 צאת הכוכבים ב' 20.33 – 20.28 דף יומי: חולין פו - צב מועדי השבת עקב ער"ש מוצ"ש לר"ת י-ם 19.01– 20.16 - 20.53 ת"א 19.16 – 20.18 – 20.51 חיפה 19.09 – 20.19 - 20.54 ב"ש 19.18 – 20.17 – 20.52 אילת 19.11 – 20.15 - 20.50 זמני היום והלימודים היומים: (משבת עקב – יום ו') (אופק ת"א) עלות השחר 4.12 – 4.18 זמן הנחת תפילין 5.06 – 5.10 הנץ החמה (מישור) 5.56 – 6.00 הנץ החמה (הנראה) 6.01 – 6.05 ס"ז ק"ש מג"א 8.29 – 8.32 ס"ז ק"ש הגר"א 9.20 – 9.22 חצות היום 12.47 – 12.47 מנחה גדולה 13.22 – 13.21 שקיעת החמה 19.38 – 19.33 צאת הכוכבים ב' 20.28 – 20.23 דף יומי: חולין צג - צט לעילוי נשמת שמעון בן נתן נטע וגיטה גרינברג ז"ל. יהי זכרו ברוך! מעלת הראיה של ארץ ישראל וירושלים בתחילת פרשת ואתחנן משה מתחנן ומבקש שתי בקשות . א. "אעברה נא" דהיינו לעבור את הירדן ולהכנס לארץ ישראל . ב. "ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון" משה מבקש לראות את ארץ ישראל וירושלים הנמצאים בעבר הירדן המערבי . הקב"ה אינו מקבל את הבקשה לבטל את הגזירה שלא יכנס לארץ. אולם בקשתו לראות את הארץ מתקבלת. "עלה ראש הפיסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה " . יש לשאול מדוע משה מבקש ומתחנן להיכנס לארץ והרי הוא כבר נמצא בארץ ישראל בחלקה המזרחי ? וכן יש לשאול מה הענין שמשה מבקש לראות את הארץ ואת ההר הטוב הזה שבירושלים. האם זו סתם התענינות לראות את המקום שעם ישראל הולך להתיישב שם או שיש כאן משהו עמוק יותר ? לגבי השאלה הראשונה אנו פוגשים בכמה מקומות, שאמנם עבר הירדן המזרחי נחשב כחלק מארץ ישראל, אך יש כמה מדרגות בקדושת הארץ . עיקר מעלתה וקדושתה של הארץ מופיעה בעבר הירדן המערבי. לפי אור החיים (דברים פרק ג' פס' י"ג) עבר הירדן המזרחי בתחילה לא היה מיועד לדירה אלא לצרכים אחרים ורק לאחר בקשת שבט ראובן ובני גד משה הסכים שיתיישבו שם על אף שקדושתה פחותה . לכן משה רבנו ע"ה מבקש לעבור ולהתמלא מקדושתה הגדולה של הארץ שבעבר הירדן המערבי. לגבי הבקשה השניה של משה לראות את הארץ. ה"כלי יקר" על הפרשה מרחיב לבאר את המעלה של ראיית דברים קדושים . "כל הרואה המקום הקדוש ההוא קונה שלמות נפשו ומתלבש ברוח קדושה וטהרה" . המעבר מהחוץ אל הפנים נעשה באמצעות העיניים המהר"ל בספרו נצח ישראל מכנה את העיניים כאיברים פנימיים, על אף שהמיקום שלהם הוא בחלק החיצוני של האדם, אולם האדם סופג וקולט דרכם את העולם החיצוני החודר אליו פנימה . ככל שהאדם מזין את עיניו בדברים טובים וקדושים כך הוא מתמלא בתוכן חיובי המגדל ומרומם את עולמו הפנימי. הראייה שהיתה בבית המקדש היתה כפולה . עם ישראל בא לראות את המקום הקדוש, ואת הכהנים והלויים הצדיקים, וכן את כלי המקדש, וסדר העבודה . וגם בא להראות לפני ה' "ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך " . במקום הקדוש הזה יש מפגש של העיניים האנושיות עם העיניים העליונות "כי עין בעין יראו". המפגש הזה מעורר חיבה גדולה, אהבה וחיבור עמוק של קוב"ה וכנסת ישראל . בזמן המקדש עולי הרגלים היו מקריבים קרבן מיוחד הנקרא עולת ראיה . לכבוד אותה ראייה שהיתה ממלאת את האומה בקדושה ודבקות בקב"ה . הר המוריה אף הוא נקרא על שם הראייה "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה ..."עצם ראיית הקדושה מעוררת יראת שמים. לא במקרה אותיות יראה וראיה שווים . לפי זה נוכל להבין מדוע משה כל כך משתוקק לראות את הארץ ואת מקום המקדש משום שגם אם לא ניתנה לו הרשות להכנס בגופו לארץ, בכל אופן הוא רוצה להתמלא מקדושת הארץ באמצעות ראייתה . הרב נדב פרידמן, ר"מ בישיבת מעלה אליהו תל-אביב, ורב ביכ"נס גורדון בגבעתיים העלון מוקדש לזכר ולע"נ מרת גיטה גרינברג ע"ה בת ר' שמעון שו"ב ז"ל, נפטרה ב- י"ג מנחם אב תשנ"ו. יהי זכרה ברוך! דיני השבוע ומנהגיו שבת נחמו פרשת ואתחנן ההפטרה: "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ, א). במנחה פרקי אבות: ד' יום רביעי – ט"ו באב אין אומרים תחנון, גם לא במנחה שלפניו (יום שלישי). אומרים למנצח (לפני ובא לציון). בכף החיים הביא שבני ספרד לא אומרים "למנצח" (שולחן ערוך קלא, ו ומשנה ברורה). בט"ו באב לא מתענים, גם לא חתן ביום חופתו. ט"ו באב זהו אחד מהמועדים הנזכרים פחות ואינו נחוג כשאר החגים. "בשלשה פרקים", גמרא תענית, משנה אחת ארוכה. המשנה פותחת בנשיאת כפיים של כהנים ומפרטת ארועים שחלו בימי השנה היהודים ובמועדים, ואינה מדלגת על חמישה עשר באב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". (כו, ב). המשנה נותנת טעם אחד לט"ו באב: "שבהן בנות ירושלים, יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... וחולות (רוקדות) בכרמים ומה היו אומרות? בחור! שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך..." לגמרא שם (ל, ב) קשה ההשוואה בין יום הכיפורים לט"ו באב שאלו הימים השמחים ביותר לישראל. ביום הכיפורים נתרצה הקב"ה בשמחה לישראל, מחל להם על חטא העגל ובאותו יום ירד משה עם הלוחות השניים: "בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה... אלא חמשה עשר באב מאי היא?" למה חגגו את אותו יום? ר' צדוק הכהן, בספר רסיסי לילה, ביאר שבזמן שבית המקדש היה קיים, הרגישו הכל שאין יצר הרע שולט בהם, שנאמר במסכת יומא (כ, א), "דלית ליצר הרע רשות לאסטוני ביום הכפורים". ולכן, בזמן המקדש, לא היה נראה צאת בנות ירושלים לכרמים כדבר של פריצות. וזו גם יכולה להיות ההשוואה שבין יום הכיפורים לט"ו באב (בשניהם אין רשות ליצר הרע...). אם נחזור לגמרא היא עונה שם כמה תשובות למאי ט"ו באב: 1. "אמר רבי יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" – כתוב בתורה: וכל בת יורשת נחלה ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו ישראל. ועמדו והתירו דבר זה בט"ו באב. שהרי כתוב: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" – זה הדבר רק לדור של בנות צלפחד, רק כהוראת שעה ולא לדורות הבאים. 2. "אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" – מאז מעשה פלגש בגבעה (סוף ספר שופטים) שבעקבות פרצה מלחמת אחים שבמסגרתה כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים. רק 600 בחורים הצליחו להימלט. השבטים נשבעו במצפה שאיש מהם לא ייתן את בתו לאיש בנימין. לאחר שנחו מזעפם מעט, הצטערו שנכחד שבט מישראל וחיפשו דרך להתיר שבועתם. חכמים מצאו פתח להתיר את השבועה והוא: "אמר רב: "ממנו" מיעוטא הוא. דוקא איש ממנו, ולא השאר לא יתן בתו ולא מבנינו. מאז הותרו הגברים בשבט בנימין לישא נשים מבני ישראל. כך גילו לבחורי בנימין היכן המקום הסודי שבו בנות שילה יוצאות לחולל בכרמים והם בחרו להם נשים מן המחוללות. 3. "רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר" – רש"י מסביר על פי הירושלמי (סוף פרק רביעי) כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, בכל ערב תשעה באב, היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור! כל אחד חפר לעצמו קבר, וישן בו, שמא ימות, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים! ומתו שם חלק מהאנשים. ובשנת ארבעים שנה עשו כן, ולמחר עמדו כולם חיים. כיון שראו ישראל כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש, ואין זה ערב תשעה באב? חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר באב. וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החדש מכוון היה, וכבר נשלמו ארבעים שנה של גזרה. ולכן, קבעו אותו ליום טוב. 4. "עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל" – אלא שבמקום זה ילכו ישראל לשני עגלי הזהב שעשה. ירבעם היה מודע לכך שרבים מבני מלכותו רוצים לבית המקדש ולא לעגל, וחשש שזה יחליש שלטונו, ולכן הציב שומרים בדרכים המובילות לירושלים, אשר מנעו מבני ישראל לעלות לרגל. שומרים אלה ניצבו בדרכים עד שהושע בן אלה עלה למלכותו, סילק השומרים והתיר לעם לעלות לירושלים. יום הסרת השומרים מהדרכים היה ט"ו באב. 5. "רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" – לאחר המרד הגדול של בר כוכבא השהו הרומאים את קבורתם זמן רב. באותו יום ניתנה להם האפשרות לקבור המתים, וביבנה תיקנו את ברכת הטוב והמטיב – הטוב על שלא הסריחו, והמטיב על שנתנו לקבורה. 6. "רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". כאשר שבו עם עזרא ונחמיה לארץ ישראל, מצאו אותה חרבה ושוממה, ולא נותרו בה עצים לעבודת הקרבנות. את העצים למערכה היו מביאים אנשים שהתנדבו לעשות זאת. "דתניא: רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין יותר עצים למערכה, לפי שאינן יבשין, וחישינן שמא יש בעצים תולעים, ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה. אמר רב מנשיא: "וקרו ליה (לט"ו באב): יום תבר מגל" – יום שבירת הגרזן, לפי שהפסיק בו החוטב מלחטוב עצים. בחמישה עשר באב, היו חוגגים ושמחים על שהמחסנים התמלאו בעצים עבור החורף. אותו יום זכה לכינוי 'יום תבר מגל' – היום שבו אין עוד צורך בכלים לכריתת עצים. ומה חגגו? על כך שנינו בתענית שם (במשנה ובדף לא, א): בהן בנות ירושלים יוצאות בלבוש לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לה, כדי לחפש חתן. תנו רבנן: בת מלך, אע"פ שהיה לה בגד, שואלת בגד מבת כהן גדול, שהיא סמוכה לה בחשיבות. בת כהן גדול שואלת מבת סגן כהן גדול. ובת סגן שואלת מבת משוח מלחמה – הכהן המכריז לפני המלחמה "אל ירך לבבכם" וכו'. בת משוח מלחמה שואלת מבת כהן הדיוט. "וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו". והגמרא מסיימת (סיום המסכת): "אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקב"ה לעשות מחול (מעגל עגול סביבו) לצדיקים. והוא (הקב"ה) יושב ביניהם בגן עדן. וכל אחד ואחד (מהצדיקים) מראה באצבעו ואמר: 'הנה אלקינו זה קוינו לו, ויושיענו. זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו' ". הגמרא בבא בתרא מביאה בשנית את דברי רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, בפרק שמיני "יש נוחלין" וחוזרת, בקיצור על הדברים בתענית. (בבא בתרא קכא, א-ב). אם כן יום הכיפורים וחמשה עשר באב הם ימים של התחברות, של אחדות, ימים של מחילה, סליחה וכפרה, ימים של שמחה. שבת פרשת עקב ההפטרה: "ותאמר ציון" (ישעיהו מט, יד). במנחה פרקי אבות: פרק ה' האם יש לענות ברוך הוא וברוך שמו לאחר הזכרת שם ה' כמו בקידוש ובהבדלה? ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי חובה – אין לענות 'ברוך הוא וברוך שמו'. בברכות שאין יוצאים בהם ידי חובה, כמו בברכות השחר, שאומר ש"ץ, וכבר יצאו ידי חובה בברכה, יש לומר. מהר"ש אבוהב, בשו"ת דבר שמואל, כתב: "ומכבר הזהרתי את החברים, שמנהג הרא"ש הנזכר (לענות ברוך הוא וברוך שמו), אינו אלא דוקא בברכה שאין השומע חייב בה, אבל כשמתכוין השומע לצאת ידי חובה, וגם המברך מכוין להוציאו ידי חובה (כגון בברכות הקידוש, וקריאת המגילה וכדומה, שאז יוצאים ידי חובת הברכה בשמיעה בלבד מפי המברך), אינו רשאי להפסיק באמצע הברכה באמירת ברוך הוא וברוך שמו, שמכיון שהשומע כעונה, כשמפסיק באמצע הברכה לענות ברוך הוא וברוך שמו, הרי הוא כמו שמפסיק באמצע הברכה עצמה". כך גם הרב אברהם דוד פאפו, שכן קיבל מאביו שקיבל מהרמ"ז (רבינו משה זכות). וכך היא הסכמת רוב הפוסקים, שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו על הזכרת ה' בברכות שיוצאים בהם ידי חובה, כגון ברכות הקידוש וההבדלה, ברכות קריאת המגילה. מערכת המשפט בישראל והציבור הדתי / עו"ד דוד שפירא / מחבר סדרת הספרים תורת המשא ומתן א-ג צמצום סמכותם של בתי הדין הרבניים בגיליון הקודם פתחנו בבירור השאלה מדוע התגבשה הגדרתה של מערכת המשפט הישראלית כ"ערכאות של גויים" דווקא בשנות השמונים, והצגנו את הראשון מבין שני ההסברים ההיסטוריים. הסבר זה נסב על יחסם הרחב של הפוסקים אל בית המשפט הגבוה לצדק בענייני דת ומדינה: ככל שהתרבו פסיקות בג"ץ שנתפסו כפוגעות בזהותה היהודית של המדינה, כן התחדדה עמדת הפוסקים כלפי מערכת המשפט בכללה. ראינו זאת בטיעונו של הרב אליעזר מלמד ובשינוי שחל בכתיבתו של הרב משה צבי נריה בין תש"ח לשנת 1987. בגיליון זה נפנה אל ההסבר השני, שאינו עוסק בעמדות אלא במעמדם המשתנה של בתי הדין הרבניים עצמם. במשך עשרות שנים מאז קום המדינה מילאו בתי הדין הרבניים תפקיד רחב מן המוגדר להם בחוק. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, הסמיך אותם לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים ובענייני ממון הכרוכים בתביעת גירושין. אולם בפועל דנו בתי הדין גם בסכסוכי ממון שאינם קשורים לגירושין — בדיני חוזים, נזיקין וקניין — מכוח הסכמת הצדדים. בעלי דין שביקשו להכריע את סכסוכם על פי דין תורה חתמו על "שטר בוררין" וקיבלו עליהם את בית הדין כבורר, מכוח חוק הבוררות, ופסק הדין נאכף לאחר שאושר בבית המשפט המחוזי. כך התקיים בתוך המערכת הממלכתית אפיק מוכר לבירור ממונות על פי ההלכה. עצם קיומו של אפיק זה ריכך את חריפות השאלה. כל עוד יכול היה יהודי שומר מצוות להביא את תביעתו הממונית לבית דין רבני ממלכתי הדן על פי ההלכה, לא עמד בית המשפט האזרחי כמוצא יחיד, ולא נתפס בהכרח כמי שבא במקום דין תורה. מהלך זה לא התרחש בבת אחת. סמכותם של בתי הדין בענייני ממון הלכה והצטמצמה עם השנים, ושיאה של המגמה בא בפסיקת בג"ץ בעניין סימה אמיר משנת 2006 (בג"ץ 8638/03). באותו פסק דין קבע בית המשפט העליון, מפי השופטת איילה פרוקצ'יה, כי בית הדין הרבני שואב את סמכותו מן החוק בלבד, וכי מכוח "עקרון החוקיות" אין הסכמת הצדדים יכולה להקנות לו סמכות שהחוק לא העניק לו. משמעות הדבר, כי בהיעדר הסמכה מפורשת בחקיקה אין בתי הדין הרבניים הממלכתיים מוסמכים לשמש בוררים בסכסוכי ממון, אף בהסכמת שני הצדדים. ראוי להדגיש כי הכרעה זו נסבה על גבולות הסמכות השלטונית, ולא על מעמדו של דין תורה כשלעצמו — אין בה עמדה בשאלה ההלכתית, אלא בשאלה איזה גוף הסמיך החוק לדון בממונות. יש להעיר כי גם לאחר פסיקה זו נותרה בידי הצדדים האפשרות לפנות לבתי דין פרטיים לדיני ממונות, הפועלים אף הם מכוח חוק הבוררות. אלא שבתי דין אלו אינם מוסדות ממלכתיים, ומבחינת מעמדה של המערכת הממלכתית — סגירת האפיק הרבני הותירה בה את בית המשפט האזרחי לבדו בזירה זו. לצמצום זה נודעת משמעות מיוחדת לענייננו. משנסגר האפיק הממלכתי לבירור ממונות על פי ההלכה, נותר בית המשפט האזרחי הזירה הממלכתית הבלעדית להכרעה בדיני ממונות, והדין הנוהג בה אינו דין תורה. כאן שבה ועולה נקודת המוצא של סדרתנו — הדין, ולא הדיין. מגמה זו, שניכרה עוד קודם לפסק הדין, חידדה בעיני הפוסקים את ההכרה שמערכת המשפט האזרחית הולכת ותופסת את מקום ההכרעה ההלכתית בממונות, ותרמה להתגבשות הגדרתה כערכאות. כך מצטרפים שני ההסברים לכיוון אחד — היחס אל פסיקות בג"ץ מזה, וצמצום סמכותם של בתי הדין מזה — ושניהם העמידו את מערכת המשפט האזרחית כמי שתפסה את מקום ההכרעה על פי ההלכה. וכשם שהמגמה הגיעה לשיאה, כך שבה לאחרונה על עקבותיה. בגיליון הבא נעמוד על התפנית שחוללה החקיקה החדשה — חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), תשפ"ו-2026 — המשיבה לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בממונות בהסכמה, ונברר כיצד היא נוגעת לתמונה ההלכתית שהתחקינו אחר גיבושה. זוית הלכתית / הרב חן שריג, דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט טיפול רפואי בשבת: כללי היסוד בפעם הקודמת עסקנו בדיני חולה שיש בו סכנה, שעליו מחללים את השבת כדי להציל את חייו. הפעם נעסוק במצב השכיח יותר – חולה שאין בו סכנה, אילו פעולות רפואיות מותר לעשות עבורו בשבת? ראשית, יש להגדיר מיהו חולה שאין בו סכנה. השולחן ערוך מגדיר אותו כאדם שעקב מחלתו נפל למשכב, אך אין נשקפת סכנה לחייו. הרמ"א מוסיף שגם מי שכל גופו חולה, אף שאינו מרותק למיטה, בכלל הגדרה זו (שכח,יז). יתרה מזו, גם מי שעדיין אינו חולה, אך אם לא יקבל טיפול כעת צפוי להגיע למצב של שכיבה במיטה, דינו כחולה שאין בו סכנה (רמב"ם שבת כז,ב). לכן, למשל, אדם היודע שכאב הראש שלו צפוי להחמיר עד שיאלץ לשכב במיטה, רשאי לקחת אקמול כבר בתחילת הכאב כדי למנוע את ההחמרה. (ילק"י, שש"כ פל"ד,סט"ז) גם ילדים קטנים נחשבים, באופן עקרוני, כחולים שאין בהם סכנה. משום כך פסק הרמ"א שמותר לומר לגוי לבשל עבור ילד שאין לו מה לאכול בשבת. (שם) אלא שנחלקו הפוסקים עד איזה גיל נאמר דין זה. לדעת החזון אי"ש עד גיל שנתיים או שלוש, הציץ אליעזר הרחיב עד גיל שש, לדעת האור לציון עד גיל שלוש עשרה, והרב עובדיה פסק שעד גיל תשע (כי זו מידה בינונית ע' שס"א). יש שחילקו בין בישול אוכל עד גיל שנתיים, לעומת רפואה, שאיסורה קל יותר, שיש להקל עד גיל שש או תשע. (ראה הליכות שבת ח"א פל"א הלכה ז'). לאחר שהבנו מיהו חולה שאין בו סכנה, נשאלת השאלה: אילו מלאכות מותר לעשות עבורו? הגמרא קובעת שמותר לומר לגוי לעשות עבורו מלאכה. "דבר שאין בו סכנה - אומר לנכרי ועושה" (שבת קכט,א). הוסיף הרמב"ם, שכאשר מדובר בחולה קצת ("מקצת חולי"), מותר לבקש מגוי לעשות עבורו רק מלאכות מדרבנן (וכך פסק השו"ע שז,ה). ואילו הסובל ממיחוש קל בלבד, אין היתר לבקש מגוי. ומה לגבי יהודי? האם כשם שהתירו אמירה לגוי, האסורה מדרבנן, עבור חולה שאין בו סכנה, כך התירו ליהודי לעבור על איסורי דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה? בסוגיה זו נחלקו הראשונים. מן הגמרא עולה שבמקרים מסוימים התירו חכמים לעבור על איסורי דרבנן במקום צער או לצורך הצלת איבר. לדעת הרשב"א, מותר ליהודי לעבור על איסורי דרבנן לצורך החולה. לעומתו, הר"ן סבר שרק במקרה של סכנת איבר מצאנו התר ליהודי לחלל שבת באיסור דרבנן. הרמב"ם התיר דווקא איסורי דרבנן שאינם דומים למלאכה גמורה, כגון טיפול רפואי מסוים, ואילו הרמב"ן סבר שמותר לעשות איסורי דרבנן כאשר הם נעשים בשינוי, כשם שהתירו לחולה לינוק בשינוי מבהמה כי זה נחשב לשינוי ("מפרק כלאחר יד") השולחן ערוך הביא את השיטות השונות, ולמעשה הכריע כדעת הרמב"ן, שלצורך חולה שאין בו סכנה מותר ליהודי לעשות איסור דרבנן בשינוי. אולם גם בגדרי היתר זה נחלקו האחרונים. המגן אברהם והמשנה ברורה הבינו שההיתר מוגבל לאיסורי דרבנן בתנאי שייעשו בשינוי, כגון כיבוי אור באמצעות המרפק עבור אדם הסובל מכאב ראש חזק. לעומתם, הב"ח הרחיב וסבר שבמקום הצורך ניתן לעשות אף מלאכה מן התורה בשינוי. החיי אדם הוסיף שבמקום שאי אפשר לבצע את הפעולה בשינוי, יש מקום להקל אף בלא שינוי. למעשה, כאשר קטן זקוק לאינהלציה בשבת, ואין בכך חשש סכנה, נכון להפעיל את המכשיר בשינוי. וכן כאשר חולה שאין בו סכנה או קטן זקוקים למריחת משחה, פעולה העלולה להיות כרוכה באיסור תורה של ממרח, ואין גוי שיכול לעשות זאת, יש שכתבו להקל לעשות את הפעולה בשינוי, כגון באמצעות הרגל או בדרך שאינה רגילה (הליכות שבת ח"א עמ' שפב).
ענג שבת (307)
רבנים שונים
333 - עונג שבת פרשות קרח-חקת
334 - עונג שבת פרשות ואתחנן - עקב
טען עוד
undefined

רבנים שונים

  • מסכת ביצה פרק א משנה ח,ט
    לימוד יומי במשנה

    מסכת ביצה פרק א משנה ח,ט

    ו אב תשפ"ג
  • הגיורים המקילים באמריקה
    גרים

    הגיורים המקילים באמריקה

    הרב מאור קיים והרב דוד שץ

    אב תשפ"ב
  • שב"צ - זהו עצם העניין | הורה לדוגמה
    ויחי

    שב"צ - זהו עצם העניין | הורה לדוגמה

    ויחי תשע"ז

    טבת תשע"ז
  • העברת מת לקבר הסמוך לבן זוגו
    שו"ת "במראה הבזק"

    העברת מת לקבר הסמוך לבן זוגו

    שבט תשפ"ב
ענג שבת
ענג שבת
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים

רבנים בבית המדרש

שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
  • הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
     הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
  • הרב יהושע שפירא
     הרב יהושע שפירא
  • הרב אורי שרקי
     הרב אורי שרקי
  • הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
     הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
  • הרב אליהו ברין
     הרב אליהו ברין
  • הרב דוד דודקביץ'
     הרב דוד דודקביץ'
  • הרב שבתי סבתו
     הרב שבתי סבתו
  • הרב שמעון קליין
     הרב שמעון קליין
  • הרב יוסף צבי רימון
     הרב יוסף צבי רימון
  • הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל
     הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל
עוד שיעורים
אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il