בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • קידושין
undefined
5 דק' קריאה
פתיחה עסקנו בסוגיות קודמות במהות הקניין בקידושין, כמעשה היוצר קשר מחייב וחזק כמעשה קניין. וכן עסקנו ביסודות של הרצון בקידושין. כעת נתמקד יותר במהות מעשה הקידושין עצמו – מה הדבר העיקרי שבו ההנאה או הקניין? מה הדין אם יש הנאה אך אין קניין? או קנין ללא הנאה? ניגש לבירור סוגיא זו דרך מח' ראשונים בדין קידושין במתנה ע"מ להחזיר. אומרת הגמ' (ו, ב):
אמר רבא: הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, במכר - לא קנה, באשה - אינה מקודשת, בפדיון הבן - אין בנו פדוי, בתרומה - יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן, מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. מאי קסבר רבא? אי קסבר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, אפילו כולהו נמי! ואי קסבר לא שמה מתנה, אפילו תרומה נמי לא! ועוד, הא רבא הוא דאמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דאמר רבא: הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו - יצא, ואם לאו - לא יצא! אלא אמר רב אשי: בכולהו קני, לבר מאשה, לפי שאין אשה נקנית בחליפין. א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך.
ויש לעיין במסקנת הגמ', הרי יוצא שמבחינה קניינית יש תוקף למעמ"ל ומדוע באשה לא מועיל בגלל חליפין? האם מעמ"ל הם חליפין? קנין חליפין בקידושין לצורך הבנת העניין נעמוד על נקודות יסוד בדין חליפין בקידושין. הגמרא אומרת שאשה לא נקנית בחליפין (ג, א):
מניינא... למעוטי מאי? למעוטי חליפין, ס"ד אמינא, הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפין, אף אשה נמי מקניא בחליפין, קמ"ל. ואימא הכי נמי! חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.
וצריך להבין מדוע לא מקניא נפשה? רש"י כותב (ג, ב ד"ה לא מקניא נפשה) שכיון שגנאי הוא לאשה להתקדש בפחות משווה פרוטה הרי בטלה תורת חליפין בקידושין. אך מקשים התוס' והראשונים כמה שאלות: א. אם הדבר הוא גנאי אזי מדוע איננה מקודשת במקום בו סַבְרה וקבלה? ב. הגמ' לקמן (יא, א) בהסבר דעת ב"ש שצריך דינר ע"מ לקדש, שואלת דאם הטעם הוא משום קפידת האשה, אזי בנות רבי ינאי לא יתקדשו אלא עבור ד' מאות זוז. ומתורץ שם דאה"נ, אלא לא דברו בכה"ג שפשטה ידה וקבלה. מדוע אם כן, הגמ' כאן לא הקשתה כנ"ל מבנות רבי ינאי? ג. כיון שהגמ' מנסה ללמוד חליפין מעצם השוואת קידושין לשדה, אזי מדוע לא נלמד שכל קנייני השדה פועלים גם בקידושין? וראיתי יישוב לקושיות אלו בדברי הפני יהושע כאן במקום. תורף דבריו - רש"י אכן מתכוון לטעם של קפידא, אלא כיון שסתם נשים מקפידות לא להתקדש בפחות משווה פרוטה, אזי ע"כ הגזירה שווה המלמדת שקיחה היא בכסף לא מדברת כלל על קניין חליפין. וביאור הדבר לענ"ד שדרכה של תורה לדבר על המצבים הראויים לרוב האנשים, וכיון שרובא דנשי לא יסכימו אזי התורה לא כללה את הקניין הזה. מעין ראיה לסברא כזו חשבתי לבסס על דברי הרמב"ם במורה ביחס לטעמי המצוות (ג, לד; וראה גם שו"ת עזרת כהן סימן מ ד"ה ותוכן):
מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי הענין המועט, אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביט לענין הנמצא מעט..
על דרך משל, התורה לא כללה קנין קידושין ע"י גורל, ונראה פשוט שהוא משום אין אשה שמוכנה בעומק דעתה להתקדש בצורה בזיונית שכזו, ואפילו אם נמצא אשה אחת יוצאת דופן, אין זה מועיל. ועל כרחך הלימוד לא נאמר על דרך היוצא מן הכלל. מחמת הקושיות של תוס', וכן עוד ראשונים, על דברי רש"י, הם מפרשים אחרת את הגמרא 'אשה לא מיקניא בחליפין'. לשיטתם קניין חליפין אינו קניין כסף, אלא סוג קניין אחר, וכיון שכך אינו כלול בתוך הג' דרכים שאשה נקנית בהם. נראה את לשון הריטב"א (ג, א ד"ה ס"ד אמינא):
פירוש דמאי דקא סלקא דעתך דחליפין מדין כסף קונין – ליתא! דכסף אינו קונה בפחות משוה פרוטה לפי שאינו חשוב כסף, ואילו חליפין קונין אפילו בפחות משוה פרוטה, וזו ראיה דחליפין אב בפני עצמו הם ולאו תולדה דכסף הם ואפילו כשיש בהם שוה פרוטה, וכיון שכן אין לנו לרבותם באשה מדין כסף דאתתא לא מקניא בכסף בפחות משוה פרוטה.
הבעיה במתנה על מנת להחזיר נשוב לעניין מעמ"ל. הגמרא אומרת שבקידושין אינו מועיל משום חליפין. ויש לשאול האם לא קונה מעיקרא או שמא הוא ביטול הקידושין? תוס' כותבים (ו, ב ד"ה לבר):
ונראה לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קידושין לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כעין חליפין דמי ואתי למימר אשה נקנית בחליפין הילכך אפקעינהו רבנן לקידושין מינה.
כך כתב גם הרא"ש (קידושין א, ו). ודבריהם מקבלים חיזוק בחלק מהראשונים שהביאו את גירסת הגאונים התואמת יותר להסבר זה. וכך ברמב"ן:
והא דאמרינן הכא לפי שאין אשה נקנית בחליפין אינו מחוור שהרי לא בתורת חליפין קדש, אבל מקצת נוסחאות גורסין גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, וזו גירסא ישרה וזו גירסת רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח.
אך מדברי הרמב"ם נראה אחרת. וז"ל (אישות ג, כד):
האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזיריהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה, שאם לא החזירתו הרי לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום.
ונראה מדבריו דלא כשיטת התוס', אלא שהקידושין לא חלים כלל ועיקר, ולא רק משום אפקעינהו. ויש לברר מה שורש המחלוקת בין תוס' לרמב"ם. מדברי האחרונים אור שמח (על הרמב"ם הנ"ל) ואבני מילואים (כט, ס"ק ד) משמע שלפי תוס' העיקר בקידושי כסף הוא הקניין ולרמב"ם העיקר הוא ההנאה. ויש לבאר את ההבדל ביניהם. המושג קניין משמעותו שיש מעשה עם חפץ מוגדר שעובר לבעלות האשה וע"י כן חלה חלות הקידושין. ואילו משמעות המושג 'הנאה' הוא שהבעל עשה מעשה כלשהו שסיפק לאשה הנאה לפחות בשווי פרוטה, וזאת אע"פ שלא קנתה האשה את החפץ. נפק"מ בין סברות הנ"ל כותב האבני מילואים:
וז"ל הר"ן רפ"ק דקידושין (ב, ב מדפי הרי"ף) בהא דאמרו בכולהו קנו לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין... אבל מדברי הרמב"ם... ואפי' נהנית בה בשו"פ קודם שהחזירתו איהו לאו בהאי הנאה קאמר לה עכ"ל ומזה מדייק הב"ש דאם אמר לה בהאי הנאה שפיר. אמנם לענ"ד נראה דהר"ן לא כתבו אלא לשיטת הרמב"ם דטעמא דאינה מקודשת במתנה ע"מ להחזיר משום דאינה נהנית וממילא נשמע היכא דמקדשה בהנאת קישוט מקודשת שהרי נהנית, אבל לשיטת תוס' והרא"ש והוא שיטת רבינו האי גאון דאינה אלא משום גזירה דחליפין א"כ אפילו אית בי' הנאת קישוט בשו"פ נמי לא מהני ומשום דמקדש בהנאת קישוט ה"ל כשחוק לפני רקוד לפני דאינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה, דלא קנה לקשוט אם אמר הנני נותן לך הנאת קישוט... וא"כ לא קנתה הקישוט עד שיאמר הרי לך כלי זה להנאת קשוט וזכתה תיכף בכלי להנאת קישוט וכו'.
דהיינו, במקרה בו מקדש בהנאה בלבד ללא קניין. לשיטת הרמב"ם אכן מקודשת אך לתוס' איננה מקודשת. אך הרב זצ"ל כותב (עזרת כהן, מ) שמוכרח הדבר שגם לפי התוס' יש אפשרות של קידושין בהנאה בלבד ללא קניין. שהרי מפורש הדבר בכמה מקומות. אלא שיש לבאר שבכל מקום ומקום לפי עניינו, יש מקום בו העיקר הוא בהנאה המתקבלת ויש בזה חשיבות אפילו לקדש. ויש מקומות בהם העיקר הוא הצד הקנייני ובזה הוא הקובע. ומבאר מו"ר הרב זלמן שדרכי הקניינים משתנים הם לפי העניין הנקנה. ובאשה – היסוד של הקניין הוא יצירת הקשר האישותי ביניהם ועל כן יש מעשים המבטאים זאת ודווקא אלו הם מעשי הקידושין. ובקניין כסף נחלקו האם עיקרו בעצם ההנאה שגורם לאשה או בכך בנתינה. לפי הרמב"ם יסוד הנתינה מחייב הנאה ולולא כן אין קידושין. אך לפי התוס' יש מקומות שבהם עצם הנתינה מבטאת ויוצרת את השייכות ההדדית ועל כן בקניין בלבד סגי.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il