הלכות קידוש ב' | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

שבת ומועדים
תפילות, קידוש וסעודות

קטגוריה משנית

ספריה
תפילות, קידוש וסעודות

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

12 דק' קריאה

ו - דיני כוס של ברכה
תקנו חכמים לומר כמה ברכות על כוס יין, כדוגמת ברכות הקידושין, הנישואין, ברכת המזון, קידוש והבדלה. וכיוון שאומרים על הכוס ברכה לכבוד שמים, ראוי שהכוס תהיה נאה ומהודרת, וקבעו חכמים דינים בזה:
הכוס צריכה להיות שלימה, ללא פגם או שבר בשפתה או בבסיסה. ואם אין שם כוס שלימה, אפשר בדיעבד לקדש על כוס שיש בה פגם. אבל אם יש בה סדק שדרכו היין נוזל עד שאינה מחזיקה 'רביעית' יין - פסולה (שו"ע קפג, ג; מ"ב יא; שעה"צ יד).
כאשר ישנן כמה כוסות, ראוי לבחור את היפה לברכה. ורבים מהדרים לקדש על גביע מכסף. כשאין שם כוס אחרת זולת כוס חד פעמית פשוטה, אפשר בדיעבד לברך עליה. 1
צריך להקפיד שהכוס תהיה נקייה לגמרי, ואם שתו ממנה או שהתלכלכה באופן אחר, יש לשוטפה מבפנים ומבחוץ (שו"ע קפג, א). בדיעבד, כאשר קשה לשטוף את הכוס, אפשר לקנחה ולנקותה במפית (מ"ב א).
אף שמצד הדין די בכוס שמכילה שיעור 'רביעית' בלבד, אם הכוס מכילה יותר משיעור 'רביעית', מצווה למלאה ביין, שכך הוא כבוד הברכה שתיאמר על כוס מלאה. ויש נוהגים למלא את הכוס עד גדותיה, כך שמסתבר שבמשך הברכה ישפך מעט יין על ידו של המברך. אבל נראה שיותר מהודר למלא את הכוס עד סמוך לשפתה, כדי שלא ישפך יין על ידו של המברך, וזהו 'כוס מלא' שהתכוונו חכמים (ט"ז קפג, ד, שועה"ר ד, מ"ב קפג, ט. וכן מוכח מגמ' ברכות נב, ב, מהסבר דברי בית הלל).
אם כבר שתו מהיין בשעה שהיה מונח בכוס או ששתו מתוך פי הבקבוק, נקרא היין שנותר בכוס או בבקבוק פגום, ואינו ראוי לכוס של ברכה. בשעת הצורך ניתן לתקן יין פגום על ידי הוספת יין שלא נפגם לתוכו, שעל ידי התוספת נעשה היין כחדש. ואם היין חזק, אפשר לתקנו גם על ידי הוספת מים. בדיעבד כשאין דרך לתקנו, אפשר לקדש על יין פגום (שו"ע קפב, ג-ז). 2
אמרו חכמים (ברכות נא, א) שייטול בתחילה את הכוס בשתי ידיו, כדי לבטא בכך את חביבותה. אח"כ כשיקדש יאחז אותה ביד ימין בלבד, שהיא היד החשובה. ויאחז את הכוס בכל אצבעותיו, כדי שהאצבעות יעטרו את הכוס. ויגביה את הכוס טפח מעל השולחן, כדי שתיראה לכל. ויתן את עיניו בכוס, כדי שלא יסיח את דעתו. ואם הוא צריך, יביט בסידור, וטוב שיקרב את הסידור לכוס כדי שיראה את שניהם. לאחר שישתה מהיין, יתן לאשתו לשתות מהיין, שעל ידי כך תתפשט הברכה אליה ואליו (שו"ע קפג, ד). 3

ז - חלוקת היין לכל המסובים
כדי לקיים את מצוות הקידוש, צריך המקדש או אחד מהשומעים לשתות 'מלא לוגמיו' יין (כמבואר לעיל ה), ושאר השומעים יוצאים בזה ידי חובת הקידוש אף שלא שתו בעצמם מן היין. ומצווה מן המובחר שכל אחד מן השומעים ישתה מן היין של הקידוש (שו"ע רעא, יד).
אלא שלכתחילה צריך לשים לב שלא למזוג מכוס היין ששתה בה המקדש לשאר הכוסיות, מפני שכבר למדנו (לעיל ו) שיין ששתו ממנו נקרא פגום ואינו ראוי לכוס של ברכה. אמנם כל עוד בני המשפחה שותים מכוס הקידוש עצמה, אין הם נחשבים שותים יין פגום, מפני ששתיית כולם נחשבת כשתייה אחת רצופה, ורק כאשר מוזגים את היין מכוס הקידוש לכוס אחרת הוא נחשב פגום (שעה"צ רעא, פט; מ"ב קפב, כד).
כאשר רוצים למזוג מכוס הקידוש לכוסיות של שאר המסובים, צריך להוסיף תחילה מעט יין מהבקבוק לכוס, ועל ידי כך היין שבכוס נקרא מתוקן ואפשר למזוג ממנו לשאר המסובים (שו"ע קפב, ו; מ"ב רעא, פב, שעה"צ פט). ויש נוהגים שהמקדש מוזג לעצמו מכוס הקידוש לכוס אחרת כשיעור 'מלא לוגמיו' (לעיל ה), וממנה הוא שותה את היין, וכך הכוס של הקידוש נשארת בלא פגם, וממנה הוא מוזג לכוסות של שאר השומעים. בדרך כלל צריכים להוסיף יין לכוס הקידוש, כדי שיספיק לכל השומעים.
עוד דרך טובה ישנה: למזוג לפני הקידוש מעט יין לכוסות של כל המסובים, ואחרי שישמעו את הקידוש ישתו מהיין שלפניהם. כשנוהגים כך, אין צורך שהמקדש ימזוג להם יין מכוסו, מפני שהיין שהיה מונח לפניהם בעת הקידוש נחשב כיין של קידוש. שתי מעלות לדרך זו: א) מקצרים את משך ההפסקה שבין הברכה לשתייה. ב) אין שמץ של פגם ביין. דרך זו טובה במיוחד כאשר מספר השומעים גדול, וכן כאשר ישנם אורחים שאולי לא ירגישו בנוח לשתות מיין שנמזג מהכוס שהמקדש שתה ממנה (שו"ע רעא, טז-יז; מ"ב פג. וכיוון שאין להם 'רביעית' בכוס, ישתו אחר המקדש, שש"כ מח, הערה עד).
גם כאשר שומעי הקידוש אינם שותים מהיין, עליהם לשתוק עד שהמקדש ישתה 'מלא לוגמיו'. בדיעבד, אם דיברו לפני ששתה 'מלא לוגמיו', יצאו ידי חובתם (שש"כ מח, ו). אם הם רוצים לשתות מהיין, עליהם לשתוק עד שישתו מהיין. 4

ח - מנהגי הקידוש וכיסוי החלה
המנהג הרווח לעמוד בעת הקידוש שבליל שבת, מפני שיש בו עדות על בריאת העולם, והעדים צריכים לעמוד בשעת עדותם. וכן אמר האר"י על פי הסוד, וכך מנהג יוצאי ספרד וחסידים יוצאי אשכנז (שו"ע רעא, י; כה"ח סב). ומנהג יוצאי אשכנז לשבת בקידוש, כדי שהקידוש יאמר ממש במקום הסעודה, ודרך הסעודה בישיבה. בנוסף לכך, על ידי הישיבה נעשים כל השומעים והמקדש קבועים יחד. ויש מיוצאי אשכנז שמהדרים לעמוד בעת שאומרים פסוקי 'ויכולו' ואח"כ מתיישבים (מ"ב רעא, מו; שש"כ מז, כח).
בקידוש היום לדעת כולם עדיף לשבת, וכן נוהגים רוב ישראל. ואע"פ כן יש נוהגים לעמוד, ואין איסור במנהגם.
אף שאשה יכולה לקדש כאיש, נהגו שהאיש מקדש עבור בני משפחתו. כאשר כמה גברים בעלי משפחות סועדים יחד, מוטב שאחד יקדש עבור כולם, כי "ברוב עם הדרת מלך" (שו"ע קסז, יא).
נוהגים לכסות את החלות בשעת הקידוש, מפני שיש בידינו כלל, שבכל עת שיש לפנינו לחם ויין, ואנו רוצים לאכול משניהם, צריכים להקדים ולברך על הלחם, שהוא חשוב מהיין. וכאשר צריכים לקדש, הרי צריך להקדים את היין לחלה, וכדי שלא לעבור על סדרי הקדימה, מכסים את החלות. וכן כאשר יש לפניו מזונות, צריך לכסותם בעת הקידוש, שאף הם קודמים ליין. כשעורכים קידוש לציבור אחר תפילת שחרית, כל מי שמתכוון לשתות מהיין לאחר הקידוש, צריך לכסות את העוגות שלפניו. ומי שאינו מתכוון לשתות מהיין אחר הקידוש, אינו צריך לכסות את העוגות שלפניו (עי' שש"כ מז, הערה קכה). לפי טעם זה אין צורך להניח את החלות על השולחן בעת הקידוש, ורק אם הן כבר מונחות על השולחן - צריך לכסותן.
יש אומרים טעם נוסף לכיסוי החלות, שחלות השבת הכפולות רומזות למן שירד לישראל במדבר, והמן היה מכוסה מלמעלה ומלמטה בטל, וכנגד זה מניחים את החלות על מפת השולחן ומכסים אותן במפה. לפי טעם זה, יש מדקדקים להניח את החלות מכוסות על השולחן עוד לפני הקידוש זכר למן, ויש נוהגים להשאיר את החלות מכוסות עד סיום ברכת 'המוציא'. ויש שנוהגים לפי טעם זה, לכסות את החלות גם לפני סעודה שלישית (מ"ב רעא, מא; ערוה"ש רעא, כב).

ט - איסור אכילה ושתייה לפני הקידוש
כיוון שנכנסה השבת, מצווה להזדרז לקיים את מצוות 'זכור' בקידוש על היין, ותקנו חכמים שלא לאכול דבר לפני הקידוש, ואפילו לשתות מים לפני הקידוש אסור. אבל לשטוף את הפה במים או לבלוע תרופה מותר (שו"ע רעא, ד; מ"ב יג; שש"כ נב, ג). 5
איסור זה חל מרגע כניסת השבת. לכן אשה שקיבלה על עצמה את השבת בהדלקת נרות, אסור לה לשתות עד שתקיים את מצוות הקידוש. וכן גבר שקיבל עליו תוספת שבת, אסור לו לאכול או לשתות עד שיקיים את מצוות הקידוש. מי שלא קיים את מצוות תוספת שבת, אסור לו לאכול מעת שקיעת החמה, שאז גם בלא קבלתו השבת נכנסת (מ"ב רעא, יא; ועיין שש"כ מג, מו).
ואף ביום השבת אחר תפילת שחרית, אסור לאכול או לשתות לפני הקידוש.
יש אנשים שרוצים לאכול ולשתות לפני תפילת שחרית, אולם כידוע, הדבר אסור, שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ", אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה - קיבל עליו מלכות שמים"?! אמנם מים מותר לשתות לפני התפילה, כי אין בשתייתם גאווה. והורו הפוסקים, שהנצרך לכך, רשאי גם לשתות קפה או תה, ואם הוא מוכרח, מותר לו גם להמתיקם במעט סוכר (שו"ע או"ח פט, ג-ד).
מי שהוא חולה ונצרך לאכול לפני התפילה, או שהוא רעב מאוד עד שיודע כי לא יוכל לכוון בתפילתו אם לא יטעם דבר מה לפני התפילה, רשאי לאכול מעט לפני התפילה (עיין פניני הלכה תפילה יב, ו-ז). ואף שיש אומרים שעליו לקדש לפני שיאכל, למעשה אין מקדשים לפני התפילה, כי המנהג כדעת הסוברים שחובת הקידוש מתחילה רק לאחר תפילת שחרית. 6
אשה שרגילה להתפלל שחרית, רשאית לשתות לפני התפילה, ואם תצטרך, מותר לה אף לאכול - כדין הגברים, שכל זמן שלא התפללה, עדיין לא חלה עליה חובת קידוש. אך אשה שרגילה להסתפק בברכות השחר, מיד כשתקום היא מתחייבת בקידוש, ואם תרצה לאכול או לשתות, תברך תחילה ברכות השחר, ואח"כ תקדש ותאכל ותשתה. בשעת הדחק, כגון שאינה יודעת לקדש והיא מאוד צמאה, יכולה לשתות, ואם תצטרך מאוד לאכול - תאכל (פניני הלכה תפילת נשים כב, י). 7
קטן שהגיע לחינוך, לכתחילה יש להרגילו שלא לאכול לפני הקידוש, אך אם הוא רעב או צמא, מותר לתת לו לאכול ולשתות לפני הקידוש (שש"כ נב, יח; ילקוט יוסף רעא, יז).

י - קידוש במקום סעודה
תקנו חכמים שהקידוש יהיה במקום הסעודה, שנאמר (ישעיה נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", במקום שבו מענגים את השבת בפת או מזונות, שם צריך לומר את הקריאה של השבת שהיא הקידוש. על ידי כך מתגלה עניינה המיוחד של השבת, שבה הסעודות הם המשך ישיר של מצוות 'זכור'. הקריאה הקדושה וההתענגות בסעודה משלימות זו את זו. ואם לא סעד במקום הקידוש, לא קיים את מצוות הקידוש, וצריך לשוב ולקדש במקום שיאכל. ואין הבדל בדין זה בין קידוש הלילה לקידוש היום.
היו מגדולי ישראל שהחמירו על עצמם והקפידו לאכול את סעודתם העיקרית במקום הקידוש, וכך נהג הגר"א. אבל מן הדין גם אם יאכלו במקום הקידוש פת או מזונות בשיעור 'כזית' (כנפח חצי ביצה), יצאו ידי חובת המצווה, ויוכלו לאכול אחר כך את הסעודה במקום אחר. לדעת הגאונים, אם אין מזונות במקום הקידוש, אפשר לקיים את הסעודה הסמוכה לקידוש בשתיית רביעית יין, מפני שהיין מזין וסועד. בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם, אלא שבקידוש הלילה שיסודו מהתורה יקפיד המקדש לשתות 'רביעית' יין (75 מ"ל) בנוסף לשיעור 'מלא לוגמיו' שהוא צריך לשתות כדי לצאת ידי קידוש. ושאר השומעים יכולים להסתפק בשתיית 'רביעית' (שו"ע רעג, ה, מ"ב רעג, כה, וכז, שעה"צ כט).
אבל אם שמע קידוש בבית הכנסת ושתה מעט מיץ וטעם פחות מ'כזית' מזונות, לא יצא ידי חובת קידוש. ולא זו בלבד, אלא שגם עבר על דברי חכמים שאסרו לאכול ולשתות לפני הקידוש, שהואיל ולא יצא ידי קידוש, נמצא שמה שאכל ושתה שם היה לפני הקידוש.
שלוש הגדרות נאמרו בדברי הראשונים, עד היכן יכול אדם להתרחק ועדיין יחשב כמי שאכל במקום הקידוש: א' כל המקומות שבאותו חדר, אפילו אינם רואים זה את זה, נחשבים כמקום אחד (רמב"ם, תוס' ורא"ש). ב' אם רואים ממקום הקידוש את מקום הסעודה, אפילו אם הוא בבית אחר או בחצר, נחשב מקום אחד (רב שר שלום). ג' אם היתה דעתו בעת הקידוש לעבור לחדר אחר שבאותו מבנה, נחשב עדיין מקום אחד (רב ניסים גאון).
לכתחילה יש לקדש ממש במקום הסעודה, וכאשר יש בכך קושי, אפשר לאכול במקום שעונה על שתים משלוש ההגדרות. למשל, הנצרך לאכול בחדר אחר, מוטב שיחשוב על כך בעת הקידוש וגם יקדש במקום שממנו ניתן לראות את המקום שבו הוא מתכוון לאכול. בשעת הדחק, אפשר להסתמך על כל אחת משלוש ההגדרות (שו"ע רעג, א, מ"ב ושעה"צ שם).
לכתחילה, אין לשהות בין הקידוש לסעודה, וכן אין ללכת למקום אחר אף שבכוונתו לחזור ולאכול במקום הקידוש. בדיעבד, אם הפסיק מעט או הלך למקום אחר בינתיים - לא הפסיד את הקידוש. אבל אם התכוון להפסיק בין הקידוש לסעודה, ואכן הפסיק יותר משבעים ושתים דקות, הפסיד את הקידוש וצריך לשוב ולקדש (רמ"א רעג, ג; מ"ב יב, באו"ה 'לאלתר'; כה"ח כט; ציץ אליעזר יא, כו; ילקוט יוסף רעג, טו; ושש"כ נד, הערות מו-מז).

^ 1.. לאגרות משה (או"ח ג, לט) אין לכוס חד פעמית חשיבות, ולכן היא פגומה מיסודה, ואין ראוי לברך עליה, אבל כשאין לו כוס אחרת אולי אפשר להקל. למנחת יצחק (י, כג), כוס שעומדת להיזרק אחר שימוש אחד אינה נחשבת כלי, ולכן היא פסולה לקידוש ונטילת ידיים. וכשאין ברירה, הפתרון שיחליט להשתמש בכוס כמה פעמים ועל ידי כך תיחשב כלי. לעומת זאת, לדעת ציץ אליעזר יב, כג, וילקוט יוסף רעא, מא, כוס חד פעמית כשרה לקידוש ונטילת ידיים, מפני שמצד עצמה אפשר להשתמש בה כמה פעמים, ורק מפני שהיא זולה מעדיפים לזורקה ולא לנקותה. ועוד שיש לה חשיבות, עובדה שמכבדים בה אנשים חשובים. גם בשש"כ מז, יא, הסכים להקל בדיעבד. מי שגם כוס חד פעמית אין לו, יכול לקדש על היין כשהוא בבקבוק.
^ 2.. שתייה בפה פוגמת, אבל מזיגת יין מבקבוק או כוס, אינה פוגמת את הנותר. לרוב הפוסקים תיקון היין הפגום נעשה על ידי שמוזגים לתוכו מעט יין שאינו פגום. אולם למהר"ם מרוטנבורג, התיקון הוא רק אם ימזוג את הפגום לתוך כמות מרובה יותר של יין שאינו פגום. לכתחילה יש לצאת גם ידי מהר"ם, אלא שאם יעשה זאת ישירות, לרוה"פ יפגום את כל היין. לכן ימזוג תחילה מעט מן הבקבוק לכוס שיש בה יין פגום, ובזה יתקן אותו לרוה"פ. ואח"כ ימזוג את מה שיש בכוס לתוך הבקבוק, ויתקן אותו גם למהר"ם (עיין מ"ב קפב, כז, שעה"צ כג-כד). נראה שבמקום שאין זה מנומס להחזיר את היין לבקבוק, מוטב לנהוג כרוה"פ, ולהסתפק בתיקון היין על ידי הוספת מעט יין לתוך הכוס.
^ 3.. ברכות נא, א: "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא". הרמב"ם הזכיר רק את ארבעת הדברים שאמר ר' יוחנן. אלא שקשה שר' יוחנן עצמו מסתפק אם אפשר שיד שמאל תסייע לימין, הרי שלא רק ארבעת הדברים להלכה. ואכן לגאונים כל העשרה להלכה, ולרא"ש רק עיטור ועיטוף אינם להלכה, ולתר"י חמישה להלכה, הארבעה הראשונים, וגם נותנו בימין, והשאר אינם חובה. והגר"א קפג, ז, ביאר, שאכן ארבעה דברים לעיכובא והשאר למצווה. וכ"כ מ"ב קפג, כ. לפיכך, אם אחז את הכוס בשמאל יצא ידי חובה. ונראה שבדיעבד גם אם לא אחז את הכוס אלא רק היתה מונחת לפניו וקידש - יצא ידי חובה (מ"ב קפב טו). לגבי איטר (שמאלי), נחלקו המנהגים: הפוסקים כתבו שיטול את הכוס ביד שמאלו, שהיא החזקה אצלו (מ"ב קפג, כ). ועפ"י הקבלה, יאחז בימין כל אדם, וכן נוהגים רבים (כה"ח קפג, כט, פס"ת קפג, י).
עוד דיון ישנו בהידור של אחיזת הכוס. השל"ה כתב עפ"י המקובלים והביאו המ"ב קפג, טו, שיניח את הכוס על כף ידו הימנית ואצבעותיו יהיו זקופות סביב לכוס. ובכה"ח קפג, כ, כתב, שיזקוף את אצבעותיו ויניח את הכוס באמצע גובהן. והמ"א קפג, ו, כתב, שאפשר לבאר את כוונת המקובלים שיקיף את הכוס בכל אצבעותיו כדרך האחיזה הרגילה. עיין בפניני הלכה ברכות ה, 22, ובהרחבות כאן.
^ 4.. מי ששמע את ברכת הקידוש או ההבדלה ולא שמע את ברכת 'הגפן', יצא ידי קידוש והבדלה, כי רק המקדש צריך שיהיה לפניו יין, אך השומעים יוצאים גם בלא ששמעו את הברכה על היין (שש"כ מז, מ). ואם ירצו לשתות מהיין יברכו תחילה 'הגפן'.
אם אחד מהשומעים הפסיק בדיבור שאינו קשור לקידוש ולסעודה בין הברכה לשתייה, עליו לברך 'הגפן' לפני שישתה (ב"י, מ"א, ט"ז, מ"ב קסז, מג, שש"כ מח, ו. ולרמ"א ובא"ח אם המברך כבר טעם - השומע שהפסיק לא יברך). נחלקו הפוסקים במקרה שהמקדש דיבר והשומעים לא דיברו, ולמעשה, הואיל וספק ברכות להקל, השומעים שלא הפסיקו רשאים לשתות. ועיין בהרחבות כאן ובפניני הלכה ברכות ג, ד, 4.
^ 5.. וכל זה כשיש לו יין או לחם שיכול לקדש עליהם, אבל מי שאין לו יין או לחם, יכול לאכול בלא קידוש. ויאמר את נוסח הקידוש בלא ברכה, כדי לקיים את מצוות 'זכור' מהתורה. ואם הוא מצפה שיביאו לו יין עד חצות הלילה, טוב שימתין עד שיקדש. ואם קשה לו להמתין - רשאי לאכול. וכשיביאו לו את היין בלילה, יאמר עליו את הקידוש ויאכל אח"כ 'כזית' פת או מזונות (מ"ב רפט, י).
^ 6.. למ"ב בבאו"ה סי' רפט, האוכל לפני התפילה צריך לקדש, שהואיל והוא אוכל הרי שיש בזה בחינת סעודה והתחייב בקידוש. וכן דעת אג"מ או"ח ב, סו"ס כח, וילקוט יוסף רפט, ה. אבל אם רק ישתה לפני התפילה אינו צריך לקדש. לעומתם כתבו בשו"ת קרן לדוד פד, וחלקת יעקב ד, לב, ועוד אחרונים, שגם אם יאכל אינו צריך לקדש, כי חיוב הקידוש חל רק אחר התפילה. שכן הקידוש נתקן במקום הסעודה, שנאמר: "וקראת לשבת עונג", והאוכל לפני התפילה, עושה זאת בלית ברירה, לצורך בריאותו ולא לעונג, ולכן לא שייך שיקדש אז. וכן נוהגים.
^ 7.. לדעת הרמב"ן נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, ולדעת הרמב"ם חייבות בתפילה אחת ביום. למ"א עפ"י הרמב"ם, אין צורך שתתפלל שמונה עשרה אלא בכל תפילה שתתפלל - יוצאת ידי חובתה. ואם אמרה ברכות השחר, יצאה לשיטתו, שיש בהן תפילה (כמבואר במ"ב קו, ד, ובפניני הלכה תפילת נשים ב, ב-ה). זמן חיוב הקידוש תלוי במנהג האשה, אם היא נוהגת להתפלל עמידה של שחרית דינה כדין הגברים, ואם תשתה ותאכל לפני התפילה, לא תצטרך לקדש. ואף אם היא רגילה להתפלל עמידה של שחרית בשבתות בלבד, יכולה לברך ברכות השחר ולהתכוון שלא לצאת בהן ידי תפילה, ואזי אם תאכל ותשתה לפני התפילה לא תקדש. וכ"כ בשש"כ נב, יג, והערה מד.
ואם אינה רגילה להתפלל עמידה, כבר משתקום התחייבה בקידוש. ובשעת הדחק כגון שאינה יודעת לקדש, יכולה להקל, מפני שלדעת מהר"ם חלאווה, נשים פטורות מקידוש היום. בנוסף לכך, לדעת הראב"ד והעומדים בשיטתו, אין איסור לאכול לפני קידוש היום. בנוסף לכך, יש מבארים את דעת הרמב"ם, שאמנם אסור לאכול ולשתות לפני קידוש, אבל מים מותר לשתות לפני קידוש. לפיכך בשעת הדחק מותר לה לשתות לפני קידוש, ובשעת הצורך רשאית אף לאכול. וכ"כ במנחת יצחק ח"ד כח, ג; ושש"כ נב, יג; וילקוט יוסף רפט, ו.
עוד חידש באגרות משה או"ח ד, קא, ב, שיש לאשה נשואה דין מיוחד, שכיוון שהיא צריכה לסעוד עם בעלה, היא נגררת אחריו בחיוב הקידוש. וכל זמן שהוא עוד לא סיים את תפילתו, מותר לה לאכול ולשתות, כי עוד לא התחייבה בקידוש. ורשז"א השאיר דבריו בצ"ע (שש"כ שם הערה מו). ובשעת הצורך אפשר לסמוך על האג"מ. כיוצא בזה אשה נשואה שבעלה התפלל השכם בבוקר וחזר מהתפילה ורוצה לקדש ולאכול עימה, למרות שהיא מתכוונת ללכת אח"כ לתפילת שחרית, מותר לה להשתתף בקידוש ולאכול עמו, מפני שסדר החיים המשפחתי התקין על פי ההלכה שאשה אוכלת עם בעלה. ותקפיד לברך לפני כן ברכות השחר וברכות התורה, וכ"כ בפניני הלכה תפילת נשים כב, י.

תפילות, קידוש וסעודות