משנכנס אדר, מתפרקת המשמעת במוסדות חינוך רבים. ראש חודש אדר הפך ליום של השתוללות רבתי, וגלי ההשתוללות נמשכים לסירוגין עד פורים. חוצפה, לעג, השחתת רכוש, נורמות התנהגות ירודות - הם תופעות נפוצות בישיבות תיכוניות, אולפנות ותיכונים דתיים. אנרגיות רבות מושקעות בתכנון ההכתרה של הרב או הרבנית של פורים, כספים רבים מבוזבזים לשם כך (מקניית חמורים עד השכרת מסוקים). הבל נערם על הבל עד שנוצר "הבל הבלים". אוי לאותה בושה!
מחנכים רבים אינם שבעי רצון מהמצב הקיים, הם מנסים לרסן, לצמצם, להקטין, למזער את הנזק. יש הצלחות ויש כישלונות. מחנכים רבים מתקשים להתייצב מול המנהג והמסורת "המפוארת" של ניפוץ המסגרות בחודש אדר. הם מתקשים לבטל את ההשתוללות בראש חודש אדר, את הטקס המנופח והתפל של הכתרת הרב של פורים, את ההבל ואת הבל ההבלים. לכן, נותרה להם רק עצה אחת שתורמת מעט לפירוק מוקשים בודדים: קביעת מועד הטיולים השנתיים לתחילת חודש אדר.
האמת היא שמן הראוי היה לבטל את כל ההבלים הנ"ל. אין להצדיק בזבוז אנרגיות נפשיות ובזבוז כספים למטרות שאינן חינוכיות. אין כל סיבה שחודש אדר, החודש שעליו נאמר "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" (שבת דף פח א) - החודש שבו עם ישראל קיבל עליו מחדש את התורה - לא יהיה חודש של התגדלות רוחנית, של שקידה ושל שמחה של מצוה. אבל, כל מי שבקיא בפרק בחינוך יודע שאי אפשר לשנות את המצב בבת אחת. לכן המשימה הראשונה והעיקרית היא למנוע את השחתת האנרגיות הנפשיות ולכוון אותן לאפיקים חיוביים ובונים.
חכמינו כבר התלבטו בסוגיה זו, כיצד לכוון את השמחה לאפיקים חיוביים. כמובן, הדרך האידיאלית היא "שמחה של מצוה", שעליה נאמר "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח טו). אבל לא כל אחד מסוגל לנתב את שמחתו לאפיק של מצוה ושל לימוד תורה.
העצה השווה לכל נפש היא עצתו-הדרכתו של הרמב"ם. פעמיים מזהיר הרמב"ם שהמשמח את עצמו ברגלים או בפורים ואינו משתף בשמחתו את הזולת איננו מקיים את מצות השמחה בשלמותה. כותב הרמב"ם שאם הוא איננו משלב בשמחתו את "העניים ומרי הנפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו" (הלכות יו"ט ו יח). "אין שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים הללו דומה לשכינה, שנאמר: 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'" (הלכות מגילה ב יז).
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" צריך להתפרש כהדרכה לשמח את "לב האומללים" - עניים, חולים, נזקקים, גלמודים, וכל הסובלים ממצוקה. בקיצור: עלינו להכריז על חודש אדר כחודש החסד. כל האנרגיות - לכיוון החסד. כל הכספים - לכיוון החסד. כל התכנונים הגאוניים והמזימות המתוחכמות - לכיוון החסד. יוזמות, פעילויות, חשיבה יצירתית - לחסד. יתכנסו התלמידים ויטכסו עצות במועצותיהם כיצד לערוך מבצעי חסד מוצלחים. הנהלת מוסדות החינוך תגבה אותם כספית ותושיט להם עזרה לוגיסטית. אמנם מוסדות חינוך רבים כבר מקיימים מבצעי חסד בחודש אדר (חלוקת משלוחי מנות בבתי חולים וכדומה), אבל מבצעי החסד תופסים נפח שולי בפעילות של חודש אדר, הם אינם הציר המרכזי של החודש.
מבצעי החסד בהכרח יפגעו במסגרות הלימוד הקבועות, אולי אפילו יותר ממה שזה קיים היום, אבל האנרגיות הנפשיות יזרמו אל אפיקים חיוביים ובונים ולא אל אפיקים אנרכיים והרסניים.
אם נתעקש ונתמיד בכך, אזי נצליח ליצור מסורת חדשה לאופיו של חודש אדר במוסדות החינוך. אם תתגבש קואליציה מספיק רחבה של ראשי מוסדות ומחנכים בחינוך היסודי והתיכוני, היא תוכל להוביל מהלך שיחולל מהפכה חינוכית תוך שנים אחדות. ומעתה חודש אדר יפסיק להיות אימתם של אנשי החינוך, אלא יהיה חודש שהוא כולו חינוך: חודש החסד!
מחנכים רבים אינם שבעי רצון מהמצב הקיים, הם מנסים לרסן, לצמצם, להקטין, למזער את הנזק. יש הצלחות ויש כישלונות. מחנכים רבים מתקשים להתייצב מול המנהג והמסורת "המפוארת" של ניפוץ המסגרות בחודש אדר. הם מתקשים לבטל את ההשתוללות בראש חודש אדר, את הטקס המנופח והתפל של הכתרת הרב של פורים, את ההבל ואת הבל ההבלים. לכן, נותרה להם רק עצה אחת שתורמת מעט לפירוק מוקשים בודדים: קביעת מועד הטיולים השנתיים לתחילת חודש אדר.
האמת היא שמן הראוי היה לבטל את כל ההבלים הנ"ל. אין להצדיק בזבוז אנרגיות נפשיות ובזבוז כספים למטרות שאינן חינוכיות. אין כל סיבה שחודש אדר, החודש שעליו נאמר "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" (שבת דף פח א) - החודש שבו עם ישראל קיבל עליו מחדש את התורה - לא יהיה חודש של התגדלות רוחנית, של שקידה ושל שמחה של מצוה. אבל, כל מי שבקיא בפרק בחינוך יודע שאי אפשר לשנות את המצב בבת אחת. לכן המשימה הראשונה והעיקרית היא למנוע את השחתת האנרגיות הנפשיות ולכוון אותן לאפיקים חיוביים ובונים.
חכמינו כבר התלבטו בסוגיה זו, כיצד לכוון את השמחה לאפיקים חיוביים. כמובן, הדרך האידיאלית היא "שמחה של מצוה", שעליה נאמר "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח טו). אבל לא כל אחד מסוגל לנתב את שמחתו לאפיק של מצוה ושל לימוד תורה.
העצה השווה לכל נפש היא עצתו-הדרכתו של הרמב"ם. פעמיים מזהיר הרמב"ם שהמשמח את עצמו ברגלים או בפורים ואינו משתף בשמחתו את הזולת איננו מקיים את מצות השמחה בשלמותה. כותב הרמב"ם שאם הוא איננו משלב בשמחתו את "העניים ומרי הנפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו" (הלכות יו"ט ו יח). "אין שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים הללו דומה לשכינה, שנאמר: 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'" (הלכות מגילה ב יז).
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" צריך להתפרש כהדרכה לשמח את "לב האומללים" - עניים, חולים, נזקקים, גלמודים, וכל הסובלים ממצוקה. בקיצור: עלינו להכריז על חודש אדר כחודש החסד. כל האנרגיות - לכיוון החסד. כל הכספים - לכיוון החסד. כל התכנונים הגאוניים והמזימות המתוחכמות - לכיוון החסד. יוזמות, פעילויות, חשיבה יצירתית - לחסד. יתכנסו התלמידים ויטכסו עצות במועצותיהם כיצד לערוך מבצעי חסד מוצלחים. הנהלת מוסדות החינוך תגבה אותם כספית ותושיט להם עזרה לוגיסטית. אמנם מוסדות חינוך רבים כבר מקיימים מבצעי חסד בחודש אדר (חלוקת משלוחי מנות בבתי חולים וכדומה), אבל מבצעי החסד תופסים נפח שולי בפעילות של חודש אדר, הם אינם הציר המרכזי של החודש.
מבצעי החסד בהכרח יפגעו במסגרות הלימוד הקבועות, אולי אפילו יותר ממה שזה קיים היום, אבל האנרגיות הנפשיות יזרמו אל אפיקים חיוביים ובונים ולא אל אפיקים אנרכיים והרסניים.
אם נתעקש ונתמיד בכך, אזי נצליח ליצור מסורת חדשה לאופיו של חודש אדר במוסדות החינוך. אם תתגבש קואליציה מספיק רחבה של ראשי מוסדות ומחנכים בחינוך היסודי והתיכוני, היא תוכל להוביל מהלך שיחולל מהפכה חינוכית תוך שנים אחדות. ומעתה חודש אדר יפסיק להיות אימתם של אנשי החינוך, אלא יהיה חודש שהוא כולו חינוך: חודש החסד!
