בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • פורים בראי דורנו
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
18 דק' קריאה
חג הפורים זוכה ליחס מיוחד בדברי חז"ל בביאור מהות היום, כמו כן לובשת יחידת זמן זו מספר תופעות מיוחדות במינן, כמו אמרת חז"ל הידועה (מגילה ז, ב):
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
דרישה זו בצירוף ההסברים שנתנו לה הראשונים בדרך יישומה הלכה למעשה מעוררת תמיהות רבות.
כותב הרמב"ם 1 על פי דברי חז"ל בירושלמי ובמדרשים:
"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
ועל כך לכאורה יש לתמוה שהרי לא היה הנס בפורים אלא נס לשעתו, הצלה מיוחדת ותו לא, ואם כן מתחדדת השאלה מה הוא העניין המיוחד שיש במגילת אסר ובפורים שלא מצוי בזמנים אחרים?

החושך הנהפך לאור
בהתבוננות בסיפור המגילה ניתן לראות כי הישועה כולה הופיעה כאן בדרך מיוחדת של 'נהפוך הוא'. כך אמרו חז"ל (מגילה י, ב):
תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס. תחת הנעצוץ - תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים, יעלה ברוש - זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור.
"פור המן נהפך לפורנו 2 ", וכנגד קלות הראש בה הטילו גורל וקבעו יום לעקור אומה שלמה מעל פני האדמה, מדגישה המגילה את התהפכות הדין מן הקצה אל הקצה – "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", מאפלה גמורה להארה גמורה.
ניתן לראות כי כבר תחילתה של הישועה מתוארת באופן זה, כאשר אחשורוש מצווה את המן: (אסתר ו, י) "מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" תחת המן עם כל גדולתו וחשיבותו מעלה אחשורוש את מרדכי. כל זה קורה כתוצאה ממחשבה הפכפכה העולה בליבו של מלך אשר משנה את דעתו בכל רגע.
ועוד ניתן להבחין כי המגילה כולה בנויה מרצף של אירועים שלא ניתן לחרוז אותם בחוט אחד הגיוני מראשיתם ועד סופם. כל מהלך הנס מתרחש דוקא דרך המקריות של העולם הזה, בשיא התבהמותו וטומאתו. המהר"ל בספרו 'נר מצוה' מסביר כי מלכות פרס הינה מלכות החומריות. כך למשל במשתה היין המוגזם והממושך אשר כולו מנציח את השלטון המוחלט של תאוות הגוף והשקיעה בהם. והנה, בתוך מסתרי התעלומה, בתוככי החושך, הדברים נעשים מוארים, המציאות מתחברת, לובשת את הופעת מלך מלכי המלכים בצורה כוללת, והכל נהפך לטובה ויוצא מן ההעלם אל הגילוי. זהו פן נוסף של ה'נהפוך הוא'.
הדברים נכונים גם ביחס לתשתית המאורעות במרחב היותר כולל של עם ישראל בגלות. ברקע סיפור המגילה מצבו של ישראל לא מזהיר – חז"ל מתארים בסדר עולם את עיכוב בניין בית המקדש כקודם במספר שנים למאורעות המגילה. רק בתקופה שאחר הנס דריוש השני מחדש את רישיון הבנייה של המקדש. המצב העגום בו עם ישראל נהנים מסעודתו של אותו רשע נמצא בתווך. אנו רואים שוב כי המגילה מחזירה את הדברים על מקומם בצורתם הרבה יותר שלמה.
רבנו הרב צבי יהודה היה אומר של'ישיבה של משיח' לא יכול להיכנס מי שאינו יכול להפוך טמא לטהור ואת החושך לאור 3 . 'ישיבה של משיח' זו מעבדת העומק של המציאות, התיקון השלם היותר מוחלט שלה, לא זה היוצר הצלות זמניות אלא התיקון שבו גם החושך נהפך לאור. זה מוכרח להיות כך כי אין אפשרות לגאול את העולם לשיעורין, למחצה לשליש ולרביע.
כל התחנות בהן העולם הולך וצועד ומתוכן הוא מתפתח, הן וכל מכשיריהן ואביזריהן – לעתיד לבוא יתראה כי כולן משתלבות בתהליכי הגאולה והתיקון, כולן חיוניות לאותה השלמה של שם שמים. בזעיר אנפין מוצאים את זה כאן, במגילת אסתר – גלגול הסיבות של הגאולה בא דרך הרֶשע, ודוקא משם, מחיותם של השונאים, מתוך החושך והאפלה, משם באה הישועה הגדולה, היפוכו של אותו היום המיועד להשמדה חס ושלום – לישועה גמורה ממש.
מתוך דברים אלו יש לבאר מדוע עומק האור צומח דוקא מתוך ההוה אמינא הגדולה של החושך. אפשר לומר בכך מספר הסברים, עומק לפנים מעומק.

שנוי יסודי
ההסבר הראשוני הפשוט הינו בדומה למה שאמרו חז"ל (סנהדרין צז, ב):
רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.
פעמים דוקא כאשר נמצאים ישראל על עברי פי פחת, הם פתאום מתעשתים, ומתוך ההוה אמינא של הכליה מזנקים כוחות ועוצמות אשר במצב רגיל לא היו צומחים. בדרכי גלגול המציאות על־ידי ריבונו של עולם, יש מצבים של מעבר חד וקיצוני המבררים לנו את האמת. המהר"ל מעמיק ומסביר שדוקא ההעדר הוא שמבהיר לנו יותר את העצמיות שלנו, הצריכה להתברר ביתר תוקף וביתר שאת, וכמו שהגלות מבחינה ומבררת את חיוניותה של הגאולה.
אפשר לומר אף יותר מכך. דוקא בשעת ההוה אמינא הנוראה של הכליה, כל המציאות העולמית מתעוררת בעצמותה. כל העולם כולו תלוי במציאותם של ישראל, ולכן אם חלילה עולה האפשרות הזו, שאי אפשר לבטאה בפה 4 – זה מזעזע את אמות הסיפים של העולם כולו, נוצרת רעידת אדמה נוראה, ומתגלים מעיינות של טוב ושפע מהמציאות בשיא עומקה, מהמקום שבו החושך והאור חד הם.
כל מערכות היחסים בין בני אדם, אשר לכאורה סביבן סובבת ההיסטוריה, אינן ליבה הפנימי של הסוגיה עצמה אלא רק עניינים שטחיים וסובבים, אך כאשר מגיעים אנו לתורף הסוגיה, כאשר מבררים מהו עם ישראל באמת, וקיומם של ישראל מוטל על כף המאזניים, נקודת תורף זו מחברת את כל החוטים של המציאות, ומתבררת האמת כפי שהיא, שכל מה שמתוקן הוא התיקון היותר מוחלט, יותר רדיקלי, ולא תיקון זמני וחולף.

צופן עתיד
ניתן להעמיק יותר את הבנת ההפוך המוחלט שבגאולת פורים. על פי דברי המדרש שעליו מבוססים דברי הרמב"ם המובאים בתחילת הדברים (מדרש משלי ט, ב):
"...שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים (אסתר ט כח)".
את דברי המדרש ניתן להבין על פי הגמרא (ברכות יב, ב):
"תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו".
המהר"ל 5 מבאר את דברי חז"ל ואומר שאמנם יציאת מצרים הינה הלידה של עם ישראל, זו היא המציאות המוחלטת של "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כל התורה והמצוות מיוחסים לבחירת ישראל כפי שנתגלתה שם, ובכל זאת – מדייק המהר"ל – ביציאת מצרים עדיין לא התגלה בפועל הפרצוף השלם והמוחלט של ישראל כפי שהוא עתיד להיגלות לעתיד לבוא.
בהמשך לכך, המועדים שהם זכר ליציאת מצרים מקפלים בתוכם מאורעות, שלבים ותחנות בתהליכי צמיחת עם ישראל, אך אלה כביכול הופעות חלקיות, ולעומת כל אלו ישנם הפנים השלמות כפי שתבואנה לידי ביטוי יותר שלם ומוחלט לעתיד לבוא. ממקור זה העתידי באה גאולת ישראל במצרים. לכן מתגלה הקב"ה למשה במעמד הסנה בשם "אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה" ופורט לו את התוכנית השלמה של הגאולה, משום שאדעתא דהכי יוצאים עכשיו. משיח קדם לבריאת העולם, ורק מכוח האמת האחריתית היותר שלמה, היותר רדיקלית, צועדים ישראל את כל הדרך, עוברים בכל התחנות. חשיפת האמת המוחלטת העתידית היא העומק של הסוגיה ההיסטורית הכללית, לכן יתכן לומר שפורים הוא היום שנשאר לעתיד לבוא, שמהותו שייכת לגאולה שתבוא באחרית הימים.
ישראל סומכים גאולה לגאולה, מקדימים את גאולת פורים שבאדר לגאולת מצרים שבניסן, אך לכאורה היה צריך להיות הפוך. הרי על ניסן אומרת התורה (שמות יב, ב) – הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה – ניסן הוא החודש הראשון, בו הכל תלוי. לעומתו חודש אדר הוא האחרון, בו כבר תש כחה של השנה. זו גם הסיבה שהפיל המן את הפור בחודש זה, כפי שחז"ל מעירים (מגילה יג, ב):
"הפיל פור הוא הגורל, תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".
אמנם בחודש זה נסתלק משה רבנו, אך אומרים חז"ל כי באותו חודש גם נולד משה, כלומר דוקא בסיומו של המעגל אנו עומדים לקראת ההכנה אל המעגל הבא, הסיומת היא היוצרת את ההקדמה של האתחלתא הבאה, פורים הוא ה'בכוח' של ניסן, ולכן גאולתו קודמת לגאולת פסח. הסיומת מבררת את ה'בכוח' הגדול שממנו הדברים מופיעים אחרי כן את עצמם בגלוי לפי מצעדי המציאות. ה'בכוח' הוא בעל עוצמה רבה ממה שזמן ניסן מסוגל לבטא ולהוציא אל הפועל.
מרן הרב זצ"ל כותב ודבריו מובאים בספר מאורות הראיה 6 ע"פ דברי הגמרא בירושלמי 7 שחודש אדר של אותה שנה בה אירע הנס היה חודש מעובר, כלומר הנס התרחש בחודש 'רוחני', אדר שכולו חידוש המגיע מכוחם של בית דין, מכוחם של ישראל, החודש השלושה עשר 8 , שוב רואים כי מימד הזמן בפורים הינו עילאי ביותר, יש בו את עוצמת המנוף של כל התהליכים וההתרחשויות של השנה כולה.
הדור קבלוה
על־פי דברים אלו ניתן להבין את הפשט בדברי הגמרא (שבת פח, א):
"ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאוריתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר".
כדברי הרב 9 האומר כי לא רק יציאת מצרים, אלא אף מתן תורה, שניהם נשענים על העתיד המוחלט והגדול של הגאולה השלמה והופעת משיח, ושניהם טמונים במימד העוצמתי של יום הפורים. במתן תורה הופיע המימד הנשמתי הגדול של כנסת ישראל בצורה של 'נעשה ונשמע', בצורה של 'כפית הר כגיגית', בדרך שלא מאפשרת בחירה. אחר כך היה צורך לברר ולגלות את המתכונת הבחירית המוחלטת, וזה הוא 'הדור קבלוה בימי אחשורוש', ולפיכך יש כאן התחדשות מעיין של תורה.
כפי שראינו, נס פורים נבע מסדר תהליכים בלתי שגרתי של ריבונו של עולם, אך לא זה בלבד – פורים הינו יום השייך לחלון זמנים מהעתיד, יום הנותן הזדמנות להתבונן בכל התהליכים מראש ועד סוף – כעין דברי חז"ל 10 כי באותו יום שחרב בית המקדש נולד משיח. בדרך כלל חיים אנו את המימד הקצוב של הזמן, זה שבתוכו מסוגלים לפעול ולהתקדם עם הכוחות העומדים לרשות האדם, אך פורים הינו יחידת זמן בה גודל הנס ותוצאותיו אילצו לחשוף את מימד הזמן הנצחי, הרדיקלי, המתקן כל, זה שבו אפילו 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' עולים לאותו חשבון בגימטרייה – כאילו אין הבדל בין עומק החושך ועומק האור.
משתה ושמחה ותחפשת
יום זה מיוחד במינו לא רק מכוח האור הכל־כך גדול שמופיע בו, אלא גם הדרך בה אנחנו פוגשים את היום הזה איננה שגרתית מבחינת המנהגים בתוכה. 'חייב אינש לבסומי... עד דלא ידע' – צריך להיכנס אל תוך משתה היין, אל תוך העלם הדעת. רק הסגולה ועצמיות החיים מדברות בפורים. בדרך כלל היין מבלבל, כך רואים כי שיכור אסור בהוראה ובתפילה 11 , אך בפורים אנו מתוודעים דרך דרגות מסוימות של ביסום לכך שעצמיות החיים הינה טהורה, השתייה לא תיצור כל פגימה, ורק האמת היותר מוחלטת של החיים תבוא לידי ביטוי.
עניינו של פורים אינו מתבטא רק ביום עצמו. יש כאן שמחה המקיפה את כל יחידת הזמן סביב כפי שאנו רואים במגילה (אסתר ט, כב) –"והחֹדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה". כך אומרת גם הגמרא (תענית כט, א): "משנכנס אדר מרבין בשמחה" - כל מערכת החיים קשורה ואופפת את אותו יום, וכך כולה מתהפכת ומחדשת עלינו שמחה. השמחה בעם ישראל תמיד נובעת מן התוך, מן הפנים, מן הנקודה היותר עצמית. 'לישרי לב שמחה', כאשר הכל ישר אז יש שמחה. היא אינה יכולה להיות בגיבובי דברים של צירופי עניינים. אמנם, מצב זה קשה להשגה, אך עניינו של חג הפורים הוא לחשוף את המימד החלק, הטהור, הלכתחילאי, של כל הזמנים ושל כל הוויית החיים של עם ישראל. בשורש, במשך השנה כולה היינו צריכים להיות בפורים, פורים הינו קלסתר הפנים היותר מוחלט שלנו, ובו דוקא יכולים ישראל לפגוש את התוך האמיתי שלהם.
ישנו מנהג להתחפש בפורים. לפי ההסבר הפשוט התחפושת מעוררת את הצורך לגלות מי נמצא מאחוריה, מה היא האמת מאחורי המציאות שמטייחת ומסתירה. כל השנה אנחנו 'מחופשים', כל המציאות מחופשת, וישראל הם שצריכים לגלות את תוכה. גם ריבונו של עולם 'מחופש' במגילה. ריבונו של עולם מסוגל להופיע בכלים שונים ומשונים, בתכנים שעל פניהם שוללים לגמרי את המציאות האלהית, ואף על פי כן האמת האלהית מציצה ומופיעה מבין חרכיהם.
ההיפוך המתבטא באחדות
את היום העליון הזה אנחנו חווים בדרך מיוחדת במינה. בשמחה בעלת אופי יוצא דופן על ידי המצוות של משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. מעיינות השפע העוברים מיהודי למכרו הם המעוררים את האמת, הטוב והאור שבכל אחד ואחד, וכך מופיע עם ישראל כולו באחדות גמורה ומאירה.
יסוד זה טמון אף במצוות 'מחצית השקל', כמו שאומרת הגמרא (מגילה יג, ב):
אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.
ישראל הקדימו שקליהם לשקליו. מחציות השקל הן המתנה למשכן שממנה נעשו האדנים, אותה המתנה שנאמר בה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (שמות ל, טו)", המתנה בה כולם מאוחדים, המתנה המבטאת את הסגולה המצויה בכל אחד ואחד, את הנדיבות שעליה מתנשא ומתכונן משכן ה' – מקום השראת השכינה בישראל. כל כלי המשכן היותר משוכללים נשענים על אדני הקודש, על צד הסגולה שבכל אחד ואחד. התפרצות השמחה המטשטשת את הבחנת המדרגות שבין יהודי לחברו באה לתת עוצמה רבתי לַפְּנים ולַתּוֹך הטמונים בכל אחד ואחד. מרגישים באפשרות לחיות את הנפש, את הנשמה, את 'טוב ה' לכל', המימד בו כולם מחוברים, מלוכדים ומדובקים באופן מוחלט ושלם.
דברים אלו צריכים התכוננות רבה, התמלאות של תורה, התבוננות מקדימה בכל מה ששייך לתוכן של סגולת ישראל; התבוננות בכל מימד הזמן של חג הפורים, אשר בו קיימת התחדשות התורה הזו, התחדשות של 'הדור קבלוה בימי אחשורוש', זו התורה שהינה מעין התורה שלעתיד לבוא – "לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם 12 ", זו היא תורה טבעית באופן גמור, היא המתחדשת בחג הפורים.

עומק הטוב מעומק רע
במקום אחר מבאר הרב את דברי הגמרא 'הדור קבלוה בימי אחשורוש' באפן הסותר לכאורה את ההסבר שהבאנו לעיל.
מבאר הרב 13 כי 'מודעא רבה לאוריתא' פירושה כמו 'מודעא' על מעשה קנין, ומשמעותה היא שאין זכות בקיום המצוות, שהרי על־ידי כפייה נשתל בנו זרע אלהי; כפי שאומר המהר"ל, זאת יצירה שהיא מעבר לאמירת 'נעשה ונשמע' ו'מי גילה רז זה לבניי', שהן בטוי של מדרגה אנושית בלבד. הכפייה היתה יצירה אלהית באונס, בהכרח. הקב"ה יצר ועשה את ישראל שייכים לתורה, שאם ישראל 'אדעתא דהכי' נוצרו לא שייך שיבחרו בה או יזכו לה, 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'.
'הדור קבלוה בימי אחשורוש' הינה יציאה ממדרגה זו, ירידה ממנה. לאחר ההגעה לבית שני פסקה העוצמה הטבעית של ישראל. כדברי הרב במאמרו 'למהלך האידאות בישראל', בבית ראשון בו הכל היה נשמתי, בו השכינה הילכה בישראל בצורה גלויה ומוחלטת, היה נצרך אותו שיגעון גדול של אותה 'שפחה בישא' – עבודה זרה – אשר היתה כל כך גסה באותה תקופה ובמיוחד בעמי כנען, ורק היא יכלה למוטט את תיומת הקדושה של הקב"ה ישראל ואוריתא בארץ ישראל בזמן המקדש כאשר עם ישראל היה בתפארתו.
לאחר שישראל גלו החל הילוך חדש. כל המהלך של בית שני – שלא כמו בבית ראשון – הינו האידיאה דתית, ואור זה כבר איננו מאיר במילואו כמו בבית ראשון.
אנשי כנסת הגדולה פעלו בדרך של "העמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה", דרך הסייגות ופרטי ההלכה, דרך העמדת תלמידים וביצור בתי מדרשות של תורה כתובה והלכות מבוארות ומסודרות, ובכך פעלו לבנות את היהדות מלמטה, לא בדרך נבואית מלמעלה. אז, בדרך המסתרים הזו – 'הדור קבלוה בימי אחשורוש' – זוהי קבלה מחודשת של תורה. "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה (סנהדרין כא, ב)", עזרא הסופר הוא זה שכעין מחדש את התורה בהילוך החדש של בית שני. הוא לא עלה עם ראשוני העולים אלא רק אחר שנפטר רבו ברוך בן נריה שהיה תלמידו של ירמיהו הנביא, רבו שהיה החוליה המקשרת בין אחרוני הנביאים של בית ראשון לפנים המחודשות של התורה כפי שהיא מתגלית בבית שני, אשר הוא הכנה לגלות הממושכת. הנפילה הזו היא הרקע לפורים, כך הרב אומר, אף על פי כן 'הדור קבלוה', נראה לכאורה שזו אינה דרך של טבע, אלא של מסתרים, ואף על פי כן אנו מקבלים אותה על עצמנו.
אם כן, הרי שמדרגת 'הדור קבלוה בימי אחשורוש' היא ירידה מהמדרגה הקודמת, ולא עליה, והדברים לכאורה סותרים את הבאור הקודם של הרב.
אכתי עבדי אחשורוש
יש לבאר כי דברי הרב אינם סותרים את הדברים לעיל אלא משלימים זה את זה. אך לשם כך עלינו להאריך מעט בבאור מצבם של ישראל באותו הדור.
בנתונים המעשיים, פורים התרחש בתקופה בה עם ישראל היה שרוי בצל נורא. לא כתוב בשום מקום שלאחר הנס של ההצלה עם ישראל זכה לנבואה ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי (ילקוט שמעוני בשלח, רמד)" כי אם להפך – "אכתי עבדי אחשורוש אנן (מגלה יד, א)". זו אחת הסיבות לכך שלא אומרים הלל בפורים. זהו נס שאינו שלם, נס של חוצה לארץ ולא נס של ארץ ישראל, כמו זה של חנוכה. הכל לבוש בעבדות ושפלות נוראות של עם ישראל מתחילת המעשה, אך אלה לא פסקו גם בסופו.
היות ישראל 'עבדי אחשורוש' אינו רק במסגרת הכוללת של הדברים, היינו במצבם הלאומי והרוחני של ישראל, אלא גם במהלך המעשי דרכו מתממש הנס. אסתר נכנסת לארמון בתוך מציאות מכוערת ומשפילה של התקבצות בתולות אל שער המלך, מציאות של "בערב היא באה ובבקר היא שבה (אסתר ב, יד)", וכל זאת עוד מבלי לדבר על המשתה המוגזם של שמונים ומאת יום, שכולו מבטא גסות וגשמיות בשיא שפלותם. השפלות אינה מתבטלת גם לאחר הנס, שהרי אסתר אינה חוזרת אל מרדכי, וחותמת את דבריה ב"כאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד, טז)" – "כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך (מגלה טו, א)", הצעקה של כנסת ישראל בתקופה זו נשארת "א-לי א-לי למה עזבתני" (תהלים כב, ב).

החמצת כורש
עד כה הבטנו רק אל החושך ששרר בתוך מהלכי המגלה, אך החושך ששרר באותה תקופה היה נורא עוד יותר – חושך במדרגתו הכללית של עם ישראל, החשכת התודעה הלאומית העצמאית, חושך של גלות. שכחתה של ארץ ישראל והיאוש מבניין בית המקדש והגאולה, זה הוא עיקר הרקע הסובב את ישראל בימי המגילה.
חז"ל ביארו כי אחשורוש ערך את הסעודה לרגל תום שבעים השנים לגלות בבל על פי חישובו שהחל מתחלת מלכותה של בבל. למעשה, היה צריך למנות מחורבן הבית ועד לבניינו, אלא שלאחשורוש היתה סבה לחשב שזהו החשבון הנכון: באותן שנים הבנייה הופסקה על ידי כתב השטנה ששלחו צרי יהודה, ואחשורוש היה משוכנע ש'מעשה שטן' זה הצליח, בית המקדש לא נבנה ולא יבנה, ומלכותו צלחה ולא תמוט עוד.
יש להעמיק כאן על מנת להבין את העמק של התהליכים הפנימיים שמאחורי הארועים הללו. הסבר זה הינו מורכב וקשור בדברי הנביאים כפי שחז"ל בארו אותם. בזמן זה היה מעין 'חלון' בו ארבע המלכויות שנטלו את המלכות העולמית מישראל היו מודעות לכך שהשלטון אינו אלא מופקד בידן עד שתחזור הגדולה לבעליה. תפקידו של דניאל היה העברת המסר הזה אל בלשאצר מלך בבל. גם בלשאצר ערך חשבון משלו, וגם לשיטתו כלו שבעים השנים מבלי שייבנה המקדש. באותו יום שכלה לחשבונו חגג ועשה משתה עם כלי המקדש. 14 בו במקום יצאה יד וכתבה על הקיר שמלכותו תינטל ממנו ותינתן למדי ופרס ובו בלילה צרו חילות פרס ומדי וכבשו את בבל. כל מלכות בבל הינה מושאלת – נשלחו הם כעונש, להגלות את ישראל ולהחריב את המקדש. ממילא למלכות כזו יש קצבה. זה כחלומו של יעקב שראה את שָׂרָהּ של בבל עולה בסולם שבעים שלבים בלבד כנגד שבעים שנות שלטון.
לאירוע זה של מפלת בבל היתה עצמה גדולה בעיני שאר המלכויות. קדם לו עונשו של נבוכדנאצר מחריב המקדש, אשר התגלגל לדמות חיה ובנו אויל מרודך גרר את עצמותיו. ראו המלכויות את היד האלהית הניחתת בם כעונש על מה שעשו במקדש, אויל מרודך חי כל ימיו בצל עונשו של נבוכדנצר. אמנם את כל זה שכח בלשאצר, וערך 'סעודת התרסה', וממש באותו זמן נפלה מלכותו. הדבר היה גלוי לכל העמים שנפילתה של בבל נגרמה מכח מחשבתה כי הינה האלטרנטיבה לישראל, מחשבתה שלישראל אין עוד תפקיד ולכן ניתן לעשות סעודה בכלי מקדשם. מכח ידיעה זו על עונשם של נבוכדנצר ובלשאצר יצא כורש והצהיר שכל הרוצה יוכל לשוב לארץ ישראל ולבנות שם את בית המקדש. כורש גם השיב לידי ישראל את כלי המקדש – אותם כלים בהם נעשה משתה בלשאצר – אך לבסוף גם כורש הכזיב ומנע מאת העולים לעלות ובכך פסקה 'שיבת ציון'.
אמנם, עדיין אותם שכבר עלו יכלו להתחיל לבנות כאן את הבית, אך אז אחשורוש מגיע ומפסיק את הבנייה לחלוטין, ועל כך, על אותה מחשבה כי הנה אין עוד תקווה לשיבת ישראל – על כך עשה סעודה, כי יודע הוא שבית המקדש הוא שיפסיק וימנע את מלכותו. מסיבה זו כל נדיבותו היא 'עד חצי המלכות', 'עד הדבר החוצץ למלכות (מגלה טו, ב)' – הלא הוא המקדש. כל מלכותו של אחשורוש נשענת על כך שאין בית מקדש. ואם יש – כולה תתנדף.
הגלות הינה דבר זמני ודמיוני, ואחשורוש רוצה להישאר בתוך הדמיון הזה מבלי לזכור כי בית המקדש עתיד להיבנות. כל עוד לא מזכירים לו את העובדה הזו הוא שרוי בתוך חומריותו, בתוך יינו, ושוכח את המציאות. כאן נוצר מימד זמן דמיוני המאפשר את חזון התעתועים לפיו בית המקדש לא ייבנה, ומכוח כך גם נוצר החזון הנורא של השמדת עם ישראל, חזון שגם הוא כולו דמיון.

קבלת הגלות כדבר קבוע
ובאותו זמן 'ישראל נהנים מסעודתו של אותו רשע', כלומר שותפים בדבר הזה, אין הם שמים ליבם אל הצהרת כורש שנתנה הזדמנות ופתח לגאולה, אין הם שמים אוזנם ל'קול דודי הדופק', אומרים הם 'פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם'. אומרים חז"ל 15 כי בית שני לא התקיים משום שלא עלו כחומה, לא ראו את יד ה', 'עשרה יוחסין עלו מבבל 16 ' ולא המעולים שבהם, לא היתה התעוררות גדולה, לא התגלתה עוצמתו הגדולה של ישראל, אם היו ישראל עולים כחומה היתה הו"א שבית שני יהיה הבית האחרון, "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון יותר מן הראשון" (חגי ב, ט), אך הזקנים בכו בייסוד הבית משום שהתבאר כי מן ההתחלה לא תהיה זו אלא נשימה ארוכה לפני הגלות המתמשכת, שמנה וסלתה של עם ישראל לא מבינה את עוצמתם של תהליכים אלו ולא עולה לארץ. מרדכי - בלשן, הנזכר בין העולים לארץ 17 חוזר אף הוא לחוצה לארץ.
זהו מצב נורא של ייאוש מן הגאולה, של שקיעה, שהיא אף נוראה מן הגלות האחרונה. בגלות האחרונה ישנו מצב של "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" (ויקרא כו, לח), ומחמת אורכה הממושך יש התבוללות. אך כאן הרי כבר היתה הצהרה של 'כורש משיחי', ובכל זאת עם ישראל מעדיף לשקוע בחומרניות הפרסית במקום ללכת אל הארץ החרבה ולבנות את יהודה כנגד כל צריה ומשטיניה המקיפים אותה. זה הוא עומק הסיבה של כל החושך הזה, לגזירתו הנוראה של המן.

התעוררות נצח ישראל
הרקע הזה אינו כל כך מרומם, ובכל זאת הישועה האדירה התרחשה כאן ואפשרה אחר כך את בניינו של בית המקדש, היא הרקע לכל התנופה המחודשת היותר עמוקה של עם ישראל בימי בית שני, הוא זה המחבר גם את המדרגה המוקטנת יותר שהתגלתה בו ובתקופת הגלות והחושך שבאו אחריו עם הישועה הכללית העליונה והמקיפה.
ישראל רחוקים מהמדרגה של בית ראשון, של כפיית הר כגיגית, הנבואה מסתלקת, נמצאים בחוצה לארץ, כל הריחוק והניתוק הללו הרחיקו את ישראל מאותה מדרגה טבעית מוחלטת נשמתית אשר היו צריכים להיות בה. אין לחינם שלא נזכר שם שמים במגילה, כולה הסתר בתוך הסתר, חושך בתוך חושך, אפילו מצד העמים מדובר בחזון בלהות, שבתוך השקיעה החומרנית יוכלו לעכב ולחצוץ את גאולתו של עם ישראל ואת בניית המקדש. זוהי האנטיתזה לקודש, והחמור ביותר - עם ישראל נעשה שותף לכך. במצב כזה מתגדל המן וכולם משתחווים לו, דוקא כאן צץ לו ההיפוך הגמור לעם ישראל, הכוח המאיים על 'נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם', כנאמר בפרשיית מלחמת שאול בעמלק 18 .
בתקופה זו היתה סכנה גדולה כעין חטא המרגלים. גם שם ישראל לא היו מוכנים להיגאל, ומתוך כך נגרר העונש הנורא של גלות ארבעים השנים, אותן שנות בירור וזיכוך כואבות. היה צורך בעקירה ולידה מחדש של התשתית, בזמן שהם עצמם הסתפקו רק במעין הווה אמינא של עקירה של מצב הגלות.

המימד הגאולי המהפך
בשלב זה התעורר ה'ונהפוך הוא'. כאן הופיעה הרדיקליות הגדולה.
אמנם, פורים פוגש את עם ישראל במצב רוחני נמוך מאוד, מסובך מאוד, רחוק מנבואה ומהארה גלויה, רחוק מרוח הקודש, מכל מצב של 'והתהלכתי בתוככם' שאותו חשו בבית ראשון. יתכן גם שחשו דחייה נוראה ממצב כזה של שלמות דוקא משום שלא ניתן היה לחוש כך בחוץ לארץ, ולכן חשבו ששם יוכלו לברוח מפני השכינה כעין מה שעשה יונה הנביא.כמו כן, כל מה שהתחדש אחר כך במהלכי הבנייה האיטיים והמודרגים של בית שני איננו דומה כלל בגדלותו ובעוצמתו לגדלותו ולרוחניותו של בית ראשון.
אך, אף על פי כן, דוקא שילוב שתי המדרגות – מחד, היות אסתר חלק מהכתובים ומהתורה שבכתב, 'כתבוני לדורות 19 ', כל המצוי בתורה שבכתב שייך להארת רוח הקודש, למדרגות קדושה אלהיות הנשפעות על עם ישראל בייחוד, אפילו החושך הגדול הזה; ומאידך, יחד עם כל זה, הארה בתוך המחשכים, 'במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל 20 ' – חיבור שתי המדרגות מוליד בתוכו את העומק היותר נפלא.
בתקופה שתגיע אחרי ההתרחשויות של פורים ישראל הולכים לסלילת דרך שונה מזו שהלכו בה לפני כן, אך עצם הידיעה שבכך – בכל ההדרגתיות הזאת דרך החושך והמסתרים כפי שהיה בבית שני ובגלות שאחריו, באמצעות כל התקנות הגזירות וההגבלות שתיקנו חכמים באותה תקופה כשחושך הגלות התגבר והלך ואפילו בארץ ישראל כבר היה צמצום, שהתבטא בין השאר בכך שהפסיקו לדון דיני נפשות – כל אלה הינם מנוף לגילוי התעודה היותר רוממה ומוחלטת. אחד הם אצל הקב"ה – גם הקדושה הגלויה, העוצמתית, הנבואית, הברורה של בית ראשון, וגם מצבי החושך שדרכם אנו פונים אל הקב"ה באמצעות לימוד תורה של מחשכים, בפלפולים ובירורים. הידיעה התוכית הזו שופכת אור מיוחד גם על ההדרגתיות והמורכבות, המתגלות בשיא החושך של הגאולה האחרונה, בשיא נוראותה וסיבוכיה, גם אלה הן דרכו של הקב"ה להופיע תורה, לבנות גאולה, וכולן אחת הן מבחינת גילוי נצח ישראל, העומק הישראלי הרדיקלי המיוחד המקודש, לחיים הישראליים הכוללים את הכל.
זו היא ההארה המורכבת של פורים. מצידו הנגלה הינו יום חול, לא ניתן לחדש בו יום טוב דאוריתא, שהרי בא הוא מכוחה של כנסת ישראל, לא בקביעה אלהית דאוריתאית, מפני שעם כל המדרגה הטמונה בו, אין הוא ישועה מוחלטת, אלא נשימה ארוכה לפני הגלות; ומצד שני, דוקא במימד הזמן הבלתי שלם הזה איננו חיים את קומת הזמן הזו כשלעצמה, אלא את איכות הנס שהיא מן העתיד. המימד המהפך, המסוגל להפוך חושך לאור, המימד המוחלט, האחדותי, הסגולי, מימד השלמות, השמחה הקיימת בכל חלקיה של תורה ובכל מעיינותיה כולם – הם מימד שהוא פנימי אף יותר מזה של בית ראשון. זוהי קומה משיחית במהותה, קומה שכולה גאולית, קומה שכולה זקיפות קומה של החיים הישראליים במלוא קלסתר הפנים שלהם, זוהי הקומה השלמה והעליונה שלהם.

אופן קבלת הארת היום
ביום הפורים כל השמחה מְלֻוָּה בצדדים של היתול ושל צחוק חיצוני. גם זו מעין בחינה של התעוררות מלמטה, של צדדים נמוכים יותר. יתכן שהצד ההיתולי הזה נחוץ היה יותר בגלות, שמחמת קשייה היה צריך לעשות כל מיני טצדקי לצחוק. אולם, עומק עניינו של היום הוא קדוש ונורא. אין הוא יום לבדיחותא חיצונית, להיתוליות חיצונית בעלמא או לשעשוע נטול תוכן. זהו איבוד ופספוס של כל תוכן יום זה. אדם שאינו יכול להיות במדרגה שהרב כותב עליה 'הגוי כולו ניכר בכוסו 21 ', אדם שאינו יכול לחיות את מימד זה של אחדות ישראל, של סגולת ישראל, מימד שכל כולו לחיות תורה, לאהוב את התורה בתוכיותה, לאהוב כל דבר תורה, להיות צמא לקדושה, צמא לתפילה אדירה, צמא לתורה עליונה - הפסיד את כל היום הזה. יש פה מפתח גדול מאוד של עוצמה ושל התעלויות. בעלי החסידות מרבים לדבר על כך שיש לדלות מהמעיינות של יום זה. כל אדם צריך להכשיר את עצמו להיות כזה, הוא צריך לדעת מתוך מה הוא בא לשתות, כמה תורה יש בו וכמה הוא ממשיך עוצמה של תורה ושמחה ועוצמה של הארה מתוך כל מה שקיבל אל תוכו. זו מדרגה של 'ותשאני רוח'. אדם יכול להרגיש כך כשהוא עושה את הדברים בכוונה שלמה, מתוך 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', כאשר הוא חושב על עם ישראל כולו. גם כאשר אדם רוקד עם חברו ואוהבו הרי זה מתוך היות 'כולנו יחד באור פניך', מתוך כך שהמדרגה של 'אור פניך' מתגלה ביום הזה.
הרב זצ"ל כותב על ברכת 'שים שלום' כי כל השפעים המוזכרים שם, 'תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום', הינם התפרטות של 'אור פניך'. את כל השפעים הללו אנו יכולים למלא ביום הזה, וההארה הגדולה העשירה והמאושרת הזו מכילה בקרבה הרבה עוצמה וברכה של תורה. אפשר לקפוץ מדרגות רבות בזכות היום הזה, ויש לקבל עוצמה לכל השנה כולה מכוחו. כאשר רואים את הדברים כך, כאשר מתכוננים לקראת פורים, כאשר חיים את מימד הזמן הזה – אז יש בו עוצמתו וסגולתו.




^ 1.הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יח.
^ 2.מתוך הפיוט "אשר הניא עצת גוים" הנאמר לאחר קריאת המגילה.
^ 3.ע"פ הקדמת הזהר (זהר ח"א דף ד).
^ 4.כפי שחז"ל מתקנים בתמידות את לשונם ומשתמשים בביטוי "שונאיהם של ישראל" ביחס לפורענות שעלולה לבוא חלילה על ישראל עצמם.
^ 5.הקדמה לאור חדש.
^ 6.מאורות הראיה לפורים עמ' רכ"ט.
^ 7.מגילה א, הלכה ה.
^ 8.שלושה עשר בגימטריה 'אחד'.
^ 9.עין אי"ה שבפת ט אות ע"ה, אה"ק ח"ג עמ' קל"א.
^ 10.מדרש זוטא - איכה (בובר) נוסח ב פרשה א.
^ 11.עירובין סד.
^ 12.על פי שמות רבה מח, ד; ועין שמונה קבצים ו, קצח.
^ 13.עין איה שבת, פ"ט, ט.
^ 14.עין דניאל פרק ה.
^ 15.יומא ט, ב.
^ 16.קידושין פרק ד, א.
^ 17.עזרא ב, ב.
^ 18.שמואל א טו, כט.
^ 19.מגילה ז, א.
^ 20.סנהדרין כד, א.
^ 21.ע"פ מגד ירחים, אדר תרע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il