בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום ירושלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

פרקלד

גאולת ירושלים ובית המקדש – הגלוי והנסתר

מבוא א. מראשית הבריאה עד האבות ב. תקופת האבות ג. מיציאת מצרים עד בניין בית המקדש הראשון ד. החורבן, הגלות ובניין בית המקדש השני ה. מחורבן הבית השני עד שיבת ציון בימינו

undefined

הרב יהודה זולדן

אייר תשס"ח
13 דק' קריאה
מבוא
אירועים מרכזיים בחיי האומה התרחשו בירושלים כבר מראשית הבריאה, אך הם נעשו תוך כדי הסתרת המקום והעלמתו.
התורה מציינת מספר פעמים את חשיבותו של "המקום אשר יבחר ה' " (דברים, פרשת ראה). " המקום " – בה"א הידיעה, אך מבלי לנקוב בשמו המפורש של המקום. כותב על כך הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ב, ב, על-פי דברי חז"ל:
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה היבוסי הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק; והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה; והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל; ובו הקריב אדם הראשון הקרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם – ממקום כפרתו נברא.

הרמב"ם פותח את סדר את האירועים בשיא-פסגתם – בניין בית המקדש הראשון ע"י דוד ושלמה – והולך ומונה אותם בסדר כרונולוגי הפוך: עקידת יצחק ע"י אברהם, מזבחו של נח, מזבחם של קין והבל ומקום בריאתו של האדם הראשון. ללמדנו, שמבראשית הבריאה נבחר אותו מקום "כסא כבוד מרום מראשון מקדשנו" (ירמיהו יז, יג). הרמב"ם, במורה נבוכים, 1 מביא שלושה טעמים לשאלת הסתרתה של ירושלים במהלך תקופה זו: כדי שלא ילחמו עליה עליה העמים, כדי שלא ישחיתוה, וכדי למנוע מלחמה בין השבטים עליה – חשש שייעלם לאחר הקמת המלך, שבסמכותו הבלעדית יהיה לקבוע בנחלת איזה שבט תימצא העיר.
בדברים הבאים ניווכח, שירושלים הוסתרה והוחבאה לא רק אצל אדם הראשון, קין, הבל ונח, אלא גם לאחר מכן: בימי האבות ובתקופת יהושע והשופטים. חז"ל הם אלו שגילו לנו את האירועים המסויימים שהתרחשו בירושלים, ואילו בפסוקי המקרא עצמם אין הדבר מפורש. רק לכשהגיע עם ישראל לשלב שבו היה ראוי לעסוק בבניין המקדש בירושלים, בימי בית ראשון ושני, אז נתגלתה העיר, והיא התחילה להיזכר בצורה מפורשת בפסוקים. תהליך דומה לזה עבר על ירושלים מלאחר חורבן בית שני ועד לדורנו-אנו. ירושלים נסתרה, בזויה ושפלה, במשך כל זמן הגלות; ורק לכשהתחילו בניה חוזרים אליה, בביאה השלישית לארץ, או אז היא השיבה לעצמה את פירסומה ואת מעמדה. כגאולה ראשונה כך גאולה אחרונה.

א. מראשית הבריאה עד האבות
אדם הראשון: אפרו של האדם הראשון נלקח ממקום המזבח, ומשם הוא נברא. 2 הוא שימש בכהונה גדולה, 3 בהיותו גדול הנבראים בארץ אשר חל עליו העניין האלקי, 4 והקריב קרבן במזבח הגדול שבירושלים. 5 המקום שבו שהה האדם הראשון עד לחטאו – גן עדן – דומה בצורתו ובאופיו למקדש. 6 האדם צֻווה שם: "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו) – שמירת המקדש ועבודת הקרבנות. יש בגן כרובים, וקול ה' מתהלך בו. כשהאדם נשלח מגן עדן הוא הולך לעבוד את האדמה בהר המוריה שמשם נברא. 7
קין והבל: האדם הראשון ומשפחתו התגוררו, כנראה, בהר המוריה. "וכשהגיע ליל יום טוב של פסח, אמר אדם לבניו: בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחיהם, הקריבו גם אתם לפני בוראכם. הביא קין מותר מאכלי קליות וזרע פשתן, והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, כבשים שלא נגזו לצמר". 8 אז פרץ הוויכוח הגדול ביניהם לגבי השאלה: בחלקו של מי ייבנה בית המקדש. 9 קין הרוצח גורש אף הוא, ויצא מלפני ה' (בראשית ד, טז). אין הוא רשאי לשבת במקום אשר לפני ה'.
נח: נח בנה תיבה מארזים, כדוגמת בניין הבית הראשון (מלכים-א ו, י) וכדוגמת בניין הבית השני (עזרא ג, ז). הוא בנה בו שלושה מדורים, כדוגמת בית המקדש המחולק לשלושה תחומים: עזרת נשים, עזרת ישראל ועזרת כהנים; או, בחלוקה אחרת: חצר, קודש, וקודש הקודשים. כשיצא נח מהתיבה, הוא לבש בגדי כהן גדול. 10 "ויבן נח מזבח לה' " (בראשית ח, כ) בירושלים, 11 עליו העלה עולות במזבח של האדם הראשון.
אלו הם האירועים שאליהם התייחס הרמב"ם בהקשר של הדמויות הנזכרות.

ב. תקופת האבות
אברהם: אברהם עבר לאורכה של ארץ ישראל ולרוחבה, חנה ובנה מזבחות במקומות שונים. במהלך הליכתו הוא עבר גם דרך ירושלים, אך לא נעצר שם. דרכו הלכה מחרן לשכם (אלון מורה), ומשם – לכיוון בית אל והעי (בראשית יב, ו–ח). משם ירד דרומה, לכיוון הנגב, "שהוא לצד ירושלים", 12 ולבסוף הגיע למצרים בשל הרעב (שם ט–י). סביר להניח שבדרכו מצפון לדרום, מבית אל לכיוון נגב, הוא עבר גם דרך הרי ירושלים, אך אין המקרא מציין זאת. גם בדרכו חזרה ממצרים לכנען הוא עבר פעמיים דרך ירושלים, אך אין הדבר מוזכר במפורש: הוא הלך למזבח שבנה בין בית אל והעי (שם יג, ג), וחנה בשלב זה באלוני ממרא אשר בחברון, שם בנה מזבח (שם יח).
הפעם היחידה שירושלים מוזכרת בהקשר לסיפורי אברהם היא דווקא ע"י מלך גוי, מלכהּ של ירושלים, מלכי צדק מלך שלם. אברהם יוצא מחברון להציל את לוט שנשבה בדמשק, ואת הברכה על הצלחתו במלחמתו נגד ארבעת המלכים הוא מקבל ממלכהּ של ירושלים. 13 "כי מאז ידעו הגויים כי המקום ההוא, מבחר המקום באמצע היישוב, או ידעו מעלתו בקבלה שהוא מכֻוון נגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב"ה שנקרא צדק". 14 מה שידוע ומפורסם אצל הגויים – נסתר ומכוסה עדיין מעיני עם ישראל.
אברהם המשיך לשבת באלוני ממרא בחברון, ומשם הוא אף מתרחק עוד דרומה מחברון ומירושלים, עד שישב בנגב, "בין קדש ובין שור, ויגר בגרר (בראשית כ, א). משם – לבאר שבע, וחזרה לחברון (בראשית כא, לג–לד, ורש"י שם). כאן מתוודע אברהם לחשיבותו של "המקום" ולמעמדו. אותו מקום שבו עבר מספר פעמים ולא חנה בו, שעה שהוא מצֻווה לעקוד את יצחק בנו שם, "על אחד ההרים אשר אֹמַר אליך... – וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים" (בראשית כב, ב–ג). אברהם רואה "את המקום מרחוק": ראה ענן קשור על ההר. 15 כאן, במעמד העקידה, התברר בפעם הראשונה מיקומו הגיאוגרפי המדוייק של מקום השכינה: בהר המוריה, או כפי שזה מופיע אצל שלמה: "ארץ המוריה" (דברי הימים ב ג, א). אלו הם שני המקומות היחידים במקרא שבו מופיע המיקום הגיאוגרפי של בית המקדש. שניהם – אברהם ושלמה – נקראו בשם המיוחד ידיד: "יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד" (מנחות נג ע"א) – ידיד זה שלמה, שנאמר "ויקרא את שמו ידידיה" (שמואל-ב יב, כה); "בן ידיד" – זה אברהם, שנאמר: "מה לידידי בביתי" (ירמיהו יא, טו); "ויבנה ידיד" זהו – בית המקדש, שנאמר: "מה ידידות משכנותיך" (תהילים פד, ב).
אברהם, כעברי הראשון, צֻווה ועשה פעולה שיש בה השראת שכינה: "אשר יֵאמר היום: בהר ה' יֵראה" (בראשית כב, יד). במעשה זה ניתנה הבטחה לקיום האומה לנצח (שם יד–יח). שלמה השלים ובנה את בית המקדש הראשון הקבוע לאומה כולה. אדם, קין והבל, ונח חיו בתקופת אלפיים שנות התוהו, 16 לפני הקריאה לאברהם לעשותו "גוי גדול" – דהיינו: עם ישראל. הללו היו בני נח אוניברסליים, לא לאומיים. אברהם נחשב אבי האומה, ואצלו התחיל תהליך היווצרות עם ישראל – תהליך שנמשך עד לרגע השיא, בבניין הבית הראשון בימי שלמה.
מאברהם ועד שלמה חל עיכוב וריחוק, ואין איזכור נוסף להר המוריה. יתכן שדבר זה נגרם משבועתו של אברהם לאבימלך והבטחת עיר היבוסי לפלשתים, הבטחה שחייבה גם את נכדיו וניניו של אברהם. 17 לדעת הרשב"ם נסיון העקידה בא לקנתר ולצער את אברהם על שבועתו זו. 18
יצחק: יצחק נולד כאשר הוריו, אברהם ושרה, נמצאו "בין קדש ובין שור... בגרר" (בראשית כ, א). משם עברה המשפחה לחברון; בנסיון העקידה הלכו אברהם ויצחק לירושלים, וחזרו לבאר שבע (שם כב, יט).
יצחק הוא היחידי מבין האבות שלא עזב את הארץ, וכל מקומות מגוריו בארץ הם בדרום, בנגב: בבאר לחי רואי (בראשית כה, יא), בגרר (שם כו, ו, יז) ובבאר שבע (שם כג). שלא כאביו, לא עבר יצחק בארץ לאורכה ולרוחבה, ונשאר במקומו בנגב, "והוא יושב בארץ הנגב" (שם כד, סב).
כשתיקן יצחק תפילת המנחה, כאשר יצא "לשוח בשדה לפנות ערב" (שם סג), הוא הגיע לירושלים, לאותו ההר שהיה בו עם אברהם אביו, אלא שיצחק קרא לו "שדה". וכשהיה צריך להתפלל על עקרותה של רבקה, הלך להיעתר לה' בהר המוריה. 19 יצחק, כאבותיו, נחשב אף הוא לכהן גדול, 20 ותפילתו על פרי הבטן דמתה לתפילתו של הכהן הגדול ביום כיפור בקודש הקודשים, בשנים מאוחרות יותר.
יעקב ובניו: יעקב נולד כאשר התגוררו הוריו, יצחק ורבקה, בבאר לחי רואי (בראשית כה, כו). משם עברו לבאר שבע (שם כו, כג). בדרכו מבאר שבע צפונה לחרן, נאמר עליו: "ויפגע במקום" (שם כח, יא) – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא ברמז בלבד: במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שעליו נאמר: "וירא את המקום מרחוק". 21 . שם תיקן יעקב תפילת ערבית. "ויקח מאבני המקום" (שם) – מאבני המזבח שעליו נעקד אביו. 22 במראה החלום ראה יעקב "סֻלם מֻצב ארצה, וראשו מגיעה השמימה" (שם יב): הסולם עמד בבאר שבע, ראשו בבית אל, ואמצע שיפועו הגיע כנגד בית המקדש. 23 שם קיבל יעקב את ברכת הזרע והארץ ואת הבטחת השמירה מפני הצפוי לו. משם הלך לחרן, שהה בה מספר שנים, ובדרכו חזרה עם נשיו וילדיו הוא עבר בגלעד (שם לא, כח), במעבר יבוק ובפנואל (לב, לב), בסוכות ובשכם (לג, יז–יח). משכם ירד דרומה: "קום עלה בית אל, ושב שם, ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" (לה, א). משם – לכיוון אפרתה (לה, טז), מגדל עדר (שם כח) וחברון. בחברון נקבע מקומו למספר רב של שנים.
סביר להניח, שבדרכו מבית אל לחברון שוב "פגע יעקב במקום", אך אין הכתוב מציין זאת. מחברון המשיך לבאר שבע ומשם למצרים, בה מת באחרית ימיו.
בניו אף הם עברו מחברון לשכם, לרעות את צאן אביהם, ויוסף בעקבותם – ושוב אין שום התייחסות למעבר דרך ירושלים בדרכם. בשעת קבורתו של יעקב בחברון, "קפץ" יוסף להתפלל סמוך לבור שאליו נזרק בשכם, וגם כאן לא התייחס לירושלים, הוא הר המוריה, בו קיבל אברהם את ברכת הזרע בשעת העקידה, כאן היה מקום התפילה של יצחק על הזרע, וכאן קיבל יעקב את ברכתו על הזרע והארץ.

ג. מיציאת מצרים עד בניין בית המקדש הראשון
יציאת מצרים: ירידת בני ישראל למצרים, ובעקבותיה – השעבוד הגדול, לא איפשרו נוכחות בירושלים או מעבר בה, כפי שהיה אצל האבות. אז נבחר מקום מיוחד אחר: הר סיני: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). הר סיני נקרא אף הוא הר המוריה. 24 אמנם מקום זה מיועד רק לתקופת היציאה ממצרים; אך עם חזרת העם לארצו – תחזור ירושלים ותתפוס את מקומה. על שפת ים סוף, עוד לפני מעמד הר סיני, נזכרה זכותה של ירושלים: "בזכות ירושלים אני קורע להם את הים". 25 בשירת הים הובעה התכלית המרכזית של יציאת מצרים: "נהלת בעזך אל נוה קדשך... תבִאמו ותִטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת, ה', מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יב–יז): הכינויים הנזכרים הם: הר, נחלה, מכון, מקדש. אמנם לא נאמר היכן הם נמצאים, וכמו כן עדיין לא נזכר ציווי מפורש לבנות את המקדש; אך נקבע בבירור כי זו היא תכלית היציאה.
במדבר נבנה המשכן, אם כי כינויו בפסוק המְצווה על בנייתו הוא: "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח), כבא לומר שהמשכן, הוא "אוהל מועד" = "אוהל זימנא", אוהל זמני, באשר המשכן הקבוע הוא המקדש. סביב המשכן חנו הלויים ושבטי ישראל, כפי שיהיה לעתיד לבוא במקדש בירושלים. "שלוש מחנות היו במדבר... וכנגדן לדורות: מפתח ירושלים עד הר הבית – כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה, שהוא שער ניקנור – כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים – מחנה שכינה". 26
מימוש תכלית היציאה התעכב שנים רבות: ארבע מאות ושמונים שנה (מלכים-א ו, א). עד אז התנייד המשכן במדבר, ולאחר מכן – בתוך ארץ ישראל. גם עם כניסת העם לארצו, הוא לא ניגש ישירות לירושלים, על מנת לקבוע בה את המשכן-המקדש.
תקופת יהושע: עם כניסתו לארץ, העמיד יהושע את המשכן בגלגל, וערך את מעמד הברית והאלה בהר גריזים ובהר עיבל. הוא עסק שבע שנים בכיבוש הארץ, ובכללם נלחם נגד אדוני צדק מלך ירושלים, אשר קיבץ אליו מלכים נוספים להילחם בגבעון. את ירושלים עצמה לא הוריש יהושע (יהושע טו, סג), וטעם הדבר הוא מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך. אמנם לאחר מכן לכדו בני יהודה את העיר והחריבוה (שופטים א, ח), אף שבני בנימין לא הורישו אותה (שם כא). הכוונה כאן היא לשני חלקיה של ירושלים: האחד שייך לשבט יהודה, והשני – לשבט בנימין.
בסיכומו של דבר, אף לא אחד משבטים אלו התיישב בעיר. ירושלים לא תפסה כלל מקום מרכזי במשך כל תקופת שלטונו של יהושע ובמהלך שנות כיבוש הארץ וחלוקתה.
תקופת השופטים: לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, הוצב המשכן בשילה (יהושע יח, א). שם היה מקומו במשך שלוש מאות שישים ותשע שנה – כל תקופת השופטים. היה זה המקום המרכזי בתקופה זו, אם כי משכן שילה עצמו לא נזכר רבות בספר שופטים.
הדוגמה הבולטת לאי-מרכזיותה של ירושלים בתקופת השופטים נמצאת בסיפור פילגש בגבעה. נערו של הלוי שעלה צפונה, מחברון לכיוון הר אפרים, הציע לו לסור בדרכם אל עיר היבוסי וללון בה. תשובת אדוניו היא: "לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה" (שופטים יט, יב). ירושלים, איפוא, היא עיר נכרית.
תקופת שמואל, שאול ודוד: ראשית דרכו של שמואל היתה במשכן שילה. משם הועבר המשכן לנוב, ומשם – לגבעון. אז כבר התחילה התעניינות סביב ירושלים. שאול אף הוא עבר באזור, אך לא התייחס לירושלים באופן מיוחד. לעומתו, דוד מביא לירושלים את ראשו של גלית (שמואל א יז, נד). שמואל נמצא עם דוד בניות ברמה (שמואל א יט, נב), וחז"ל דרשו: בנויו של עולם, 27 שם עסקו בתכנון בניין בית המקדש.
דוד ביסס תחילה את ממלכתו בחברון במשך שבע וחצי שנים, ואחר כך קבע את ירושלים כעיר בירה למשך שנות כהונתו הבאות: שלושים ושלוש שנה. דוד כבש את העיר, והסיר משם את העיוורים והפסחים (שמואל ב ה, ה), שלדעת חז"ל היו אלו הפסלים שהעמיד אבימלך בשל שבועתו של אברהם. 28 דוד רכש את גורן ארוונה היבוסי, אף שלא ידע את מיקומו המדוייק של המזבח. 29 זאת בשל רצונו לבנות את בית המקדש. אולם הוא לא זכה לכך, "כי דמים רבים שפכת לפני" (דברי הימים א כב, ח), אך בנו זכה.
שלמה: שלמה הוא זה שלבסוף בנה את המקדש בירושלים, והגשים בכך את תכלית היציאה ממצרים. בית המקדש בירושלים הפך להיות המקום המרכזי של עם ישראל ושל העולם כולו: "מכון לשבתך עולמים" (מלכים א ח, יג); "לשׂום שמי שם עד עולם, והיו עיני ולבי שם כל הימים" (שם ט, ג). מלכים מאומות העולם עלו לירושלים, אל מקום המקדש, ביחד עם עלייתו של כל ישראל לרגל.
שנים רבות חלפו מאז בריאת העולם, מיום בריאת האדם במקום זה, בהר המוריה, שבו נבנה בית המקדש בירושלים. שנים רבות של הסתר וכיסוי, עד יום גילויו ופירסומו של "המקום אשר יבחר ה' ".

ד. החורבן, הגלות ובניין בית המקדש השני
בית המקדש הראשון עמד על מכונו במשך 410 שנים. עם חורבנו, גלתה שארית יהודה לבבל. במשך שבעים שנות הגלות זכרו הגולים את העיר, ושאפו לחזור לציון. אמנם כאשר ניתנה ההזדמנות, ע"י כורש, לעלות ולבנות "בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, ב) עלו רק אלו שלא היו מיוחסים. 30 מיקומו הכללי של בית המקדש היה ידוע, אך שלושת הנביאים שעלו עם השבים מן הגולה – חגי, זכריה ומלאכי – נצטרכו להורות את מקומו המדוייק של המזבח. 31 הבית השני, שהיה גדול יותר במידות ובשנים מהבית הראשון (הבית עמד על תילו במשך 420 שנה 32 ) – היה נתון במשך רוב שנות תקופתו תחת ריבונות זרה. על אף שעבדו בו את עבודת ה', לא שרתה בו השכינה במילואה. 33 תקופת החשמונאים החזירה את השכינה לציון והשלימה את חנוכת הבית השני; אולם גם תקופה זו לא היתה ארוכה, ולקראת סופה הלכו וגברו הפילוגים בעם ע"י הכתות השונות, ובסופו של דבר נחרב גם בית זה.

ה. מחורבן הבית שני עד שיבת ציון בימינו
תהליך כיסוי והסתר, כזה שעבר על ירושלים ועל מקום המקדש מיום שנברא האדם הראשון בהר המוריה ועד בניין הבית ע"י שלמה, עובר על ירושלים מזמן חורבן בית המקדש השני ועד שיבת ציון של ימינו.
במקום המקדש נבנה שיקוץ משומם, ואין ביכולתנו כיום לבקר בחלקיו המרכזיים של ההר, הן בשל קדושתו והן בשל היותנו טמאי מתים. 34 שאיפותינו ותפילותינו לחידוש העבודה ולבניין בית המקדש נשארו כמוסות ונעולות בלב.
אך גם לגבי ירושלים העיר, שבבנייתה אין כל בעיה הלכתית, חל תהליך של כיסוי מסויים: במשך כל התקופה הנזכרת לא נבנתה בה מעולם עיר יהודית גדולה. הרומאים הפכו אותה לעיר אלילית ("איליה קפיטולינה"): פסלים בכל מקום, בתי מרחץ ותיאטראות. יורשיהם, הביזנאטים הנוצרים, לא השיבו לעיר את אופיה היהודי. מעט יהודים גרו אז בירושלים: "קהילתא קרתא דירושלים" 35 – אך בשלטונה ובאופיה מוגדרת העיר כעיר של גויים. הפרסים, המוסלמים, הצלבנים, התתרים, הממלוכים ושוב המוסלמים – כל אחד בתקופתו הוא – שיווּ לעיר אופי שהתאים להם ולדתם, והיהודים המעטים שגרו בה במהלך תקופה זו היו בטלים במאה ביחס אליהם, ולא נותר להם אלא לקונן ולבכות על מר גורלה של ירושלים.
הרמב"ן, שהגיע לביקור בירושלים, היטיב לתאר זאת בקינה: "כל המקודש מחבירו – חרב מחבירו; ירושלים יותר חריבה מן הכל". 36 במקביל, מרכזי התורה והרוח של עם ישראל נדדו אל מקומות שונים בחוץ לארץ, וכמעט שלא נמצאו בארץ ישראל. מרכזי תורה היו בבבל, בקירואן (בצפונה של מצרים של היום), באשכנז, בפרובנס, בספרד ובצפון אפריקה. שם התפתחו קהילות גדולות, ובהם רבנים, הוגים, פרשנים לתורה שבכתב ושבע"פ, מתקופת האמוראים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים.
למשך תקופה קצרה התפתח מרכז תורני גם בארץ ישראל, עם בואם של חלק ממגורשי ספרד לארץ, אבל זאת רק באזור צפת והגליל. בירושלים לא התפתח מרכז תורני גדול. לאחר תקופת צפת, שוב התפתחו מרכזים תורניים בצפון אפריקה ובמרכזה של אירופה. במאות השנים האחרונות היו עליות של קבוצות שונות לירושלים: עליית תלמידי השל"ה, ר' יהודה החסיד ועוד; אך גם כאן מדובר בקבוצות קטנות, שלא תרמו תרומה משמעותית להתפתחותה של העיר.
בניינה של ירושלים העיר, בין חומותיה ומחוצה להן, התחיל להתפתח ע"י השר משה מונטיפיורי, לפני כמאה וחמישים שנה. בשנת תר"כ נבנתה שכונת משכנות שאננים. העיר, אמנם, נשלטה במשך תקופה זו ע"י התורכים, ולאחר מכן – ע"י הבריטים, עד לתקומתה של מדינת ישראל, אבל בנייתהּ ויישובהּ התרחבו וגדלו.
במקביל לבנייתה של ירושלים העיר, החלה גם עליה לארץ ישראל. יהודים עלו והקימו מושבות חדשות בארץ: פתח תקוה, ראשון לציון, רחובות, זכרון יעקב ועוד; לצד זה הופרחה השממה בגליל וביהודה, בהקמת מושבים וקיבוצים. בתקופה מאוחרת יותר הוקמה העיר העברית הראשונה, תל אביב, ליד יפו העתיקה, ובסיכומו של דבר גדל הישוב היהודי כולו בארץ ישראל.
בירושלים נבנו, מאז ימי השר מונטיפיורי, שכונות חדשות, והאוכלוסיה היהודית גדלה בה באופן תמידי ועקבי. התפתחו ונפתחו ישיבות חדשות, וירושלים הפכה להיות מרכז של תורה מתחדש. כל אלו – לצד קשיים בטחוניים ומדיניים מצד הערבים תושבי הארץ ומצד השלטון התורכי והבריטי. עם סילוק השלטון הבריטי והכרזת המדינה, חזר המצב שבו מחולקת ירושלים לשנים. דווקא חלקיה המרכזיים – הכותל והר הבית – לא היו תחת ריבונות ישראלית, אלא שייכים מבחינה מדינית לממלכה האשמית. עוד עיכוב, עוד כיסוי למשך תשע עשרה שנה, עד אשר חזרה העיר והתאחדה מחדש, כעיר שחוברה לה יחדיו.
אומנם ריבונותנו בהר הבית איננה שלימה עדיין, על אף ההכרזה המפורסמת ביום שובנו לירושלים, ב-כ"ח באייר תשכ"ז: "הר הבית בידינו"; אולם סביב מרכז העיר הארץ והעולם, הר מרום הרים, מתפתחת עיר גדולה ומרכזית. גם כיום, כמו בימי עזרא, מבקשים גויים מ"צרי יהודה ובנימין" להיות שותפים איתנו בשלטון ובריבונות על ירושלים, ולפלג את אחדותה. זהו, למעשה, מרכז הסכסוך הערבי-ישראלי בדור הזה: זהו הנסיון הנואש האחרון לעכב ולהסתיר את מן הלב את בניינו המחודש של בית המקדש השלישי בירושלים.
התהליכים הם רבים ומורכבים, וכשם שזכינו בגאולה ראשונה ובביאה ראשונה לישב בירושלים, לאחר כל שנות ההסתר והדחיקה של ירושלים לצד – כך גם נזכה בביאה שלישית בגאולה אחרונה, לאחר תקופה ארוכה מחורבן הבית השני, לבניינה המחודש והשלם של ירושלים, כשבית המקדש במרכזו.
"בונה ירושלים ה' " (תהילים קמז, ב).
"שבתי לירושלִַם ברחמים, ביתי יִבנה בה" (זכריה א, טז).


מתוך:
מועדי יהודה וישראל
הוצאת המרכז התורני אור עציון, מרכז שפירא, תשס"ד,

עמ' 498-490


^ 1. חלק ג, פרק מה.
^ 2. ירושלמי נזיר ז, ב; תרגום יונתן לבראשית ב, ז.
^ 3. במדבר רבה ד, ח.
^ 4. כוזרי, מאמר א, צו.
^ 5. בראשית רבה לד, ט.
^ 6. מדרש הגדול לשמות, לה.
^ 7. תרגום יונתן לבראשית ג, כג. עיין יהודה קיל, "המשכן המקדש והגן בעדן מקדם", שנה בשנה (תשכ"ו), עמ' 255.
^ 8. ילקוט שמעוני בראשית, לה.
^ 9. בראשית רבה כב, ז.
^ 10. במדבר רבה ד, ח.
^ 11. בראשית רבה לד, ט; תרגום יונתן לבראשית ח, כ.
^ 12. רש"י לבראשית יב, ט.
^ 13. בראשית יז, יח; תרגום יונתן, רמב"ן ואבן עזרא שם.
^ 14. רמב"ן שם.
^ 15. רש"י לבראשית כב, ד.
^ 16. עבודה זרה ט ע"ב.
^ 17. פרקי דר' אליעזר, לו.
^ 18. רשב"ם לבראשית כב, א.
^ 19. תרגום יונתן לבראשית כה, כא.
^ 20. במדבר רבה ד, ח.
^ 21. רש"י לבראשית כה, יא.
^ 22. ילקוט שמעוני בראשית, קיט.
^ 23. רש"י לבראשית כה, יז.
^ 24. רש"י לתענית טז ע"א, ד"ה מורא.
^ 25. מכילתא, מסכתא דבשלח, פרשה ג, ד"ה מה תצעק.
^ 26. רמב"ם, הלכות בית הבחירה ז, יא.
^ 27. זבחים נד ע"ב.
^ 28. פרקי דר' אליעזר, לו.
^ 29. מכות יא ע"א.
^ 30. קידושין סט ע"א.
^ 31. זבחים סב ע"א.
^ 32. בבא בתרא ג ע"ב.
^ 33. כוזרי, מאמר א, צו.
^ 34. רמב"ם, הלכות בית הבחירה ו, טו.
^ 35. דברים רבה ב, כד.
^ 36. כתבי הרמב"ן, חלק א, עמ' שסט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il