בית המדרש

  • אורות המלחמה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' חיים שלמה בן ר' יעקב איל

אורות המלחמה, פרק ב

הסתכלות על חטאי הגדולים

הקדמה - היחס לדורות ראשונים / דוד המלך / הסתכלות על חטאי דורנו / השאלות מתחילות בדורות המאוחרים / שיר השירים / שבטי ישראל / הסתכלות כוללת / מלחמות הראשונים / גבורה פיזית ורוחנית - גם היום.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תמוז תשס"ח
11 דק' קריאה
אָנוּ מִסְתַּכְּלִים בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַמְסֻפָּרִים בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, אוֹתָם הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּמִלְחָמָה, – וְהֵם הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁאָנוּ מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶם בִּידִידוּת וּגְדֻלַּת־קֹדֶשׁ. הִנְנוּ מְבִינִים, שֶׁהַזִּיק הַנִּשְׁמָתִי הוּא הַיְסוֹד: אוֹתוֹ מַעֲמַד־הָעוֹלָם, שֶׁהָלַךְ בִּמְרוּצָתוֹ אָז, שֶׁהָיְתָה הַמִּלְחָמָה כָּל־כָּךְ נְחוּצָה בּוֹ, הוּא גָּרַם לְהוֹפִיעַ אֶת אֵלֶּה הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהַרְגָּשָׁתָן הַפְּנִימִית בְּתֹכֶן שָׁלֵם הָיְתָה. מִלְחֶמֶת קִיּוּמָם, קִיּוּם הָאֻמָּה, מִלְחֶמֶת ד' הָיְתָה בְּהַכָּרָה פְּנִימִית. עַזִּיזִים הָיוּ בְּרוּחָם וְיָדְעוּ בְּעֹמֶק הַחֹשֶׁךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלָסוּר מִן הָרַע, "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע". כְּשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים אֲלֵיהֶם, הִנְנוּ בְּכָל הַהוֹפָעָה הָרוּחָנִית שֶׁאָנוּ כָּל־כָּךְ שׁוֹקְקִים לָהּ, מִשְׁתּוֹקְקִים לְאִמּוּצָם, לְכֹחַ הַחַיִּים הֶחָטוּב וְהַגָּבוּשׁ, הָאֵיתָן וְהַמּוּצָק, שֶׁשָּׁכַן בְּקִרְבָּם, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה זוֹ, כֹּחֵנוּ הָרוּחָנִי מִתְאַמֵּץ וְכֹחַ־גְּבוּרָתֵנוּ מִתְעַדֵּן, וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת הַחֲזָקוֹת חוֹזְרוֹת לִחְיוֹת בָּנוּ כִּימֵי עוֹלָם.


הקדמה - היחס לדורות ראשונים
לפני שנרחיב את הדיבור בדברי הרב, יש להקדים הקדמה בעניין היחס לדורות ראשונים. לפני מספר שנים התעורר פולמוס שלם בעניין הדרך ללימוד התנ"ך, האם יש ללמדו בגובה העיניים. לכל אחד יש עיניים בגובה מסוים. יש אנשים שעיניהם נמוכות מאוד, ויש שעיניהם גבוהות.
כיצד יש להסתכל על דוד המלך ועל חטאו? יש אומרים, אדרבה, יש לדבר על החטא ולהראות שהחטא הוא נחלת הכלל, ואפשר ללמוד מכך דרך תשובה. שמעתי פעם איש חינוך שאמר שאין להשוות בין הצדיקות של החפץ חיים לבין דוד המלך. כלומר, לדעתו החפץ חיים היה צדיק יותר. אם החפץ חיים היה שומע על כך, היה בוכה על עצם ההשוואה בינו לבין דוד מלך ישראל, שהיה בעל רוח הקודש וכל מלוכת ישראל ממנו. החפץ חיים לא חיבר ספר תהלים, שהוא חלק מכתבי הקודש. יש המסתכלים גם על שלמה המלך, כמי שהיה לו קשר עם נשים רבות במובן השלילי, אך באמת שלמה המלך הוא בונה המקדש, נקרא ידיד ה' 1 והיה נביא. מי שזוכה למדרגה גבוהה כזו, חייב להיות אישיות בעלת עוצמה מיוחדת במינה. אנחנו יכולים לחזור אחורה להתבוננות על השבטים. פרשת וישב יכולה לזעזע בספרה על היחס האכזרי של האחים אל יוסף. והלא הם שבטי י-ה, מדרגה אחת תחת האבות, המשך לאבות.
התשובה היא, שאין כל ספק שדורות הראשונים היו ענקים, שונים מהדורות שלנו. הם היו ראשוני האומה וגדלותם בלתי מושגת. אנו אומרים "מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו". זהו שיא השאיפות.

דוד המלך
דוד המלך היה ענק, דבוק בריבונו של עולם גם בשעת המשברים. דוד עובר צרות קשות מאוד, מתמודד איתן ושר לריבונו של עולם. דוד דבק בה' גם כשאויבים סביבו, וגם בעת הבריחה משאול. כפי שחז"ל מתארים לנו את דוד בתחילת מסכת ברכות 2 , לאחת הדעות, בתחילת הלילה היה עוסק בתורה, ובחצות היה קם ושר ומשבח לה', "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" 3 . כל מלכי אומות העולם קמים אחר שלוש שעות מתחילת היום, ואילו דוד קם בחצות לעבוד את ה', לעסוק בשפיר ובשליה, בפרטי ההלכות. חז"ל מציירים לנו את דמותו של דוד כגדול בתורה, גדול בעבודת ה', כולו קודש. חז"ל חושבים שמוכרח להיות שזהו דוד, שהיה מגדולי הדור.
במבט זה הולכים חז"ל לבדוק כיצד יש להתייחס לחטאו עם בת שבע. "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" 4 . ומבאר רש"י שם 5 , שכוונת חז"ל לענות לאומר שדוד חטא באשת איש. לומר שדוד המלך עבר את העבירה החמורה ביותר בתורה, זוהי טעות. אלא, מסבירים חז"ל 6 , שכל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו. כלומר, בת שבע הייתה גרושה מאוריה על תנאי. אם כן, ודאי לא היה כאן איסור אשת איש. עוד מסבירים חז"ל במסכת עבודה זרה 7 , שלא חטא דוד אלא ללמד דרך תשובה לחטאים. כביכול, גרם הקדוש ברוך הוא שיתגלגל הדבר, ודוד יחטא, על מנת ללמד דרך תשובה. אף בנוגע לחטא העגל אומרים חז"ל, שלא חטאו ישראל אלא ללמד דרך תשובה לרבים. הייתה כאן מעורבות אלוקית, שיתגלגל הדבר ודוד יכשל. אין ספק שלא היה זה מעשה טוב, שכן נתן הנביא מוכיח את דוד במשל כבשת הרש 8 , אלא שיש להבין מהי חומרת הדבר. למלך יש מעמד מיוחד, זכויות מיוחדות וכוח מיוחד. ריבונו של עולם סידר מצב בו אדם גדול יחטא וישוב, על מנת שנדע שמכל חטא ניתן לשוב. עניינה של התשובה גדול כל כך, שהוא צריך לבוא לידי גילוי דווקא על ידי האנשים הגדולים ביותר, שיכולים לבטא את גדולתה. כך היה גם דור המדבר שחטא בעגל, שאין חטא נורא ממנו. מכך אנו לומדים שניתן לשוב גם מן החטאים הקשים והנוראיים ביותר...
בחסידות ובפנימיות התורה מבואר, שיש תופעות מוזרות שהן סדר אלוקי פנימי. השלשלת של דוד יוצאת ממעשה יהודה ותמר. האם כך ראוי למלך ישראל? יש צורך במעבר בסיבוכים האלו. לאחר מכן משתלשל זרע המלוכה מרות המואביה. הגמרא ביבמות 9 מלמדת אותנו, "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", היינו שדווקא מואבית יכולה לבוא בקהל ה'. גם מואב יצא מלוט על ידי גילוי עריות. ממקורות אלו מגיעה מלכות ישראל. "מי יתן טהור מטמא לא אחד" 10 , לפעמים יש סדר אלוקי המגלגל את הדברים כך שיתבררו ניצוצות מעמקי הטומאה ויתרוממו. לעתים דווקא במקומות אלו טמונים הניצוצות היותר גדולים. ישנו מצב חריג, בו נגרם לאדם להיכשל כדי להוציא מתוכו דבר גדול. כך רואים חז"ל את דוד.
אם כן, לא נמעיט בצורך של דוד לעשות תשובה. נעשה מעשה לא מוסרי, אך לא חטא גמור. מבחינת דוד, על פי מדרגתו הגבוהה, חטא כפי שעשה הרי הוא כחטא אשת איש החמור. דוד לא היה צריך ליפול בזה. מכל מקום, חז"ל נותנים לנו את התמונה השלמה, על מנת שנבין שכאן היה אילוץ מיוחד. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" 11 , וכאן לא עזר הקדוש ברוך הוא לדוד, על מנת ללמד דרך תשובה.

הסתכלות על חטאי דורנו
יתכנו גם היום תופעות שאיננו יכולים להסביר, כך מגלגל ריבונו של עולם את המציאות, ורק בעתיד נבין אותם. אולם, אין בידינו היום הכלים להסביר תופעות אלו. אמנם ניתן ללמד זכות על כל אדם שחטא, אך ודאי לא נסטה מדרך ההלכה כלפיו, ולא ניתן הכשר לדעותיו, מתוך מחשבה שהוא נאלץ לעשות כן על פי מהלך אלוקי. כאן, חז"ל, שאנו נותנים בהם אמון מלא, נותנים לנו את התמונה האמיתית של דוד המלך.

השאלות מתחילות בדורות המאוחרים
בדורות הראשונים לא היו שאלות על דוד, כיון שהוא היה קדוש ונערץ. אנו מתפללים בכל יום, ושרים משירי דוד. אדם שבאמת חטא - איננו רוצים לקרוא את דבריו, אפילו שעשה תשובה, כיון שהעניין מכביד עלינו. האישיות של דוד כה גדולה, שאיננו רואים את חטאו אלא ככתם שטוהר ונוקה ואולי אף הזדכך לחלוטין, בחינת "לבי חלל בקרבי" 12 . אחר כך, באו דורות מאוחרים והחלו לשאול שאלות. על כן, באו חז"ל ללמדנו מה היה גודלו של דוד, מה היה סדר היום שלו.

שיר השירים
אם היינו רואים אדם גדול, שיש לנו בו אמון מלא, מתייחד עם אישה, ודאי לא היינו אומרים שחטא, אלא שהייתה לו סיבה אמיתית למעשה. כך רואים אנו, שרבי יהודה הלוי כתב גם שירי חשק. רבי יהודה הלוי כתב שיר אהבה ל"חפציבה", ארץ ישראל, ואנשים חשבו שכוונתו לשירי חשק כלפי אישה. הם לא הכירו את דרך הביטוי הזו.
בהיותי בחור צעיר, באתי לנחם קרוב משפחה רחוק מתורה ומצוות. השיחה התגלגלה לדיבור על הקדיש. הוא אמר שלא יאמר קדיש, על אף שזה לכבודו של אביו. אמרתי לו, שהקדיש אינו לכבודו של אבא אלא לכבודו של ריבונו של עולם. אמנם, הקדיש מוסיף זכויות לאבא, אבל אנו אומרים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", שמו של הקדוש ברוך הוא. הוא אמר לי: מה פתאום , עוד מעט תאמר לי שגם שיר השירים הוא שיר אהבה בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. ואמרתי לו שודאי אומַר כך. השיב לי: כשתגדל תבין. ברוך ה', הוא בירך אותי, ולימים הבנתי, שאכן זהו שיר אהבה בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. השיר נכתב על ידי שלמה המלך, שהיו לו אלף נשים 13 . ההבחנה תלויה בהסתכלות שלנו על שלמה המלך - הסתכלות פנימית על כך שהיה בונה בית המקדש, ידיד ה', או הסתכלות חיצונית.

כך גם ניתן להסתכל בשני אופנים על היחסים בין רבי עקיבא לרחל, בתו של כלבא שבוע. כנראה שהוא היה רועה צאן יפה תואר, שהצליח למשוך את לבבה של בת העשיר, עד שהייתה מוכנה לחיות עימו בתבן ובקש. קראתי פעם ספר על רבי עקיבא, שבו היה כתוב שעקיבא הלך ללמוד תורה משום שרצה לעשות את רצון אשתו, שחפצה שיהיה אדם מלומד כיון שהיא באה מבית של עשירות וגדולה. כך נהיה רבי עקיבא גדול התנאים, רק בשבילה. כך תואר הקשר היפה בין רבי עקיבא לרחל. אכן, אין ספק שרבי עקיבא אהב מאוד את אשתו, ויתכן שבתחילה אכן הלך ללמוד בעבור אשתו, אך בהמשך התאהב בתורה ויגע עליה בצורה בלתי רגילה. בהיותו בן ארבעים, ישב עם הילדים ללמוד אותיות אל"ף בי"ת 14 . כך התקדם עד שנהיה גדול הדור. בהמשך מוסר רבי עקיבא את נפשו על התורה 15 , מקהיל קהילות ברבים מתוך ידיעה שיכולים לתפוס אותו. רבי עקיבא מוסר את נפשו גם על עם ישראל ועל ארץ ישראל ומסייע לבר כוכבא במלחמתו 16 . אם כן, מי שמכיר את רבי עקיבא כמי שאוהב את ה' בכל לבבו ובכל נפשו, ומתוך כך אוהב את התורה, ומתוך כך אוהב את ישראל, ומתוך כך אוהב את אשתו, יודע שכאשר אמר רבי עקיבא ששיר השירים הוא קדש קדשים 17 , לא התכוון לאהבה שבין איש לאשתו אלא לכך שזהו הביטוי היותר עליון שמביע את הקשר שבין עם ישראל לבין ריבונו של עולם. ואף על פי שהספר נכתב במשל לאהבה שבין איש לאישה, עם תאורים מגושמים כביכול, הרי מטרתו להמחיש ולהעמיק את הנמשל. הרמב"ם בסוף הלכות תשובה 18 מדבר על כך שהספר נכתב ללמדנו שיותר ממה שאדם יכול להיות מאוהב באישה, עד כדי מסירות שלמה, צריכה להיות אהבת ה' בלבבו של האדם.
אם כן, אנו רואים שרבי עקיבא מסתכל על שלמה המלך כאיש עליון, ועל כן מתאר את שיר השירים כקדש קדשים. היו לשלמה המלך גם נפילות, אך דמותו הכללית היא כעין שמש עצומה שיש עליה כתמים קטנים. ביחס לגדלותו הכתמים הם חריפים, אך בעצם היה אדם קדוש וענק ולא לחינם נתן לו הקדוש ברוך הוא לבנות את בית המקדש. חז"ל אומרים במסכת שבת 19 , שכאשר שלמה המלך רצה לחנוך את בית המקדש נסגרו השערים ואי אפשר היה לפתחם. זהו מצב קשה ומבזה מאוד. שלמה המלך שר עשרים וארבע רננות ולא נענה, עד שאמר "זכרה לחסדי דוד עבדך" ונפתחו השערים. אז ידע כל העם שנמחל עוונו של דוד. כלומר, חז"ל רואים את אישיותו של דוד כאישיות קדושה, ואדרבה, מעצימים את החטא על פי ערכו, שכן מדקדקים עם צדיקים כחוט השערה. עבורנו הדמויות של דוד ושלמה הן גדולות ונערצות.

שבטי ישראל
כשקראתי בצעירותי את פרשיות השבטים, הם תמיד נשארו קדושים בעיני, על אף הקושי בקריאת הדברים שעשו. ריחמתי על יוסף, אך לא כעסתי על השבטים. החינוך שקיבלתי היה כזה, שלא יעלה על הדעת להעביר ביקורת על מעשיהם. יש דברים שאנו לא מבינים, אך איננו מחפשים הסבר, שיהא מנוגד לכל ההסתכלות הכללית שלנו. אם יהיו תירוצים - נתרץ. אך כל זמן שאין תירוצים, אין קושיות. זוהי הסתכלות בריאה. יש שיגידו שזוהי שטחיות, התעלמות, שהרי צריך לדעת לבקר. אבל בהסתכלות עמוקה, בסופו של דבר, האומה הישראלית כולה נוצרה מהשבטים, ולא יתכן שיהיו שורשים לא בריאים שמהם תצמח אומה כה קדושה. מוכרח להיות הסבר שאיננו יודעים. ישנם הסברים שונים, שיתכן שהם נכונים, כגון שחשבו השבטים שיש ליוסף כוונות להרוס את האומה, אך אינני מחפש תירוצים. ודאי הייתה להם סיבה, אף שאיננו מבינים אותה.

הסתכלות כוללת
כאשר קוראים פרשה, לא נכון להסתכל רק על מה שכתוב בפרשה, אלא להסתכל על כל התמונה ורק מתוך כך להתבונן בפרשה המסוימת הזו. זוהי הסתכלות נכונה על פשוטו של מקרא. אם ריבונו של עולם בחר בדוד המלך, שממנו תימשך המלכות, ולעתיד לבוא יהיה המשיח מצאצאיו, לא יתכן שאישיותו תהיה פגומה. מתוך כך נחפש ביאור למעשה הפרטי המעורר שאלות. כך לגבי עשרת השבטים, אנו רואים שישנם תהליכים ארוכים מאוד הצומחים מהשבטים ומסתעפים לדורי דורות. על פי הרקע הכללי נתבונן במסופר אודותם במקרא. באופן טבעי, אדם המסתכל על אביו, רואה את מעשיו באור חיובי ומלמד עליו זכות, על אף שישנן נקודות הטעונות בירור. מי שמרגיש שייכות לעם ישראל ולמנהיגיו לדורותיהם, תמיד מרבה בזכויותיהם. מי שמנותק מהמהלך הכללי של האומה הישראלית, שוגה בכך שהוא מבקר באופן נקודתי את הדורות הראשונים. חז"ל לימדו אותנו שהדורות הראשונים היו גדולי גדולים, והם המקורות של כל המהלך הרוחני הכללי שאנחנו ממשיכים. על כן, דעתי איננה נוחה מכך שהנושא של דוד ובת שבע מעסיק כל כך את המורים. יש הרבה דברים ללמוד על אישיותו של דוד, ועל אף שזוהי נקודה שיש להתייחס אליה, היא איננה הלב, העיקר, של הדברים. ריבונו של עולם שולח את שמואל הנביא למשוח מלך לישראל ובוחר בדוד ולא באחיו הגדולים 20 . ריבונו של עולם איננו טועה. יש מהלך אלוקי ברור ומתוכנן.
פעם לאחר חג השבועות ניגש אלי בחור ואמר לי שאיננו מבין את הנהגתה של רות, ששכבה למרגלותיו של בועז 21 . אמרתי לו, כי על אף שאינני בחור צעיר, מעולם לא חשבתי על השאלה הזו. תמיד התרשמתי מדבקותה של רות בישראל וממסירות הנפש שלה, מהחסד הנפלא שלה. דמעות עומדות בעיני כאשר אני קורא את המגילה. אף פעם לא חשתי בבעיית הצניעות הזו. יש אנשים שלא יכולים לקרוא את שיר השירים, כיון שזה מעורר בהם הרהורים רעים. ויש אנשים שקוראים בערב שבת שיר השירים, וזה מביא אותם לדבקות והתרוממות נפש לקראת שבת. כאשר לא רואים את הרעיון, את הגודל, את הטוהר, את הזכּות, זה נראה כדבר מכוער. אנו מסתכלים על הדורות הראשונים בהערצה, כאנשים שזכו לקדושה נפלאה, לנבואה. זהו סוג אחר של גדלות, שאיננו מכירים. יש להסתכל עליהם בגובה שלהם ולא להוריד אותם לגובה שלנו. יש לנסות להבין אותם לפי גדלותם, ואז לעתים יתכן שלפי גודלו של אדם כך גודל נפילתו, שכן הכל בגדלות. "גדולים אנחנו וגדולים משובותינו וגדולים תנחומותינו", אומר הרב בהמשך הספר.

אָנוּ מִסְתַּכְּלִים בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַמְסֻפָּרִים בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, אוֹתָם הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּמִלְחָמָה, – וְהֵם הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁאָנוּ מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶם בִּידִידוּת וּגְדֻלַּת־קֹדֶשׁ. הִנְנוּ מְבִינִים, שֶׁהַזִּיק הַנִּשְׁמָתִי הוּא הַיְסוֹד: אוֹתוֹ מַעֲמַד־הָעוֹלָם, שֶׁהָלַךְ בִּמְרוּצָתוֹ אָז, שֶׁהָיְתָה הַמִּלְחָמָה כָּל־כָּךְ נְחוּצָה בּוֹ, הוּא גָּרַם לְהוֹפִיעַ אֶת אֵלֶּה הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהַרְגָּשָׁתָן הַפְּנִימִית בְּתֹכֶן שָׁלֵם הָיְתָה. מִלְחֶמֶת קִיּוּמָם, קִיּוּם הָאֻמָּה, מִלְחֶמֶת ד' הָיְתָה בְּהַכָּרָה פְּנִימִית.

מלחמות הראשונים
הרב מעורר כאן שאלה. כיצד יתכן שהאנשים שהיו עסוקים במלחמות גדולות הם אותם אנשים שאנו מתייחסים אליהם בידידות ובגדולת קודש? כך, למשל, על יהושע בן נון מעיד הנביא "ואת כל הנשמה החרים" 22 . וכן דוד מודד בחבל והורג אנשים 23 .
מציאות העולם העתיק הייתה מציאות של עולם פראי, שעל מנת לחיות בו יש להתמודד עם כללים אכזריים וירודים. במשך הזמן העולם התפתח. היום יש בעולם כולו רתיעה משימוש בכוחניות, אך עד לפני כשלוש-מאות שנה, החזק הוא שהכתיב את המציאות. כאשר התעורר ויכוח, היו יוצאים לדו-קרב. יש גם היום נוער שוליים, שנגרר למריבה אלימה כאשר מתעוררת מחלוקת. אך בעבר כך היה הסדר אף בקרב אנשים נכבדים. כיצד חי עם ישראל במציאות כזו? אומר הרב, היו נשמות גדולות ומיוחדות, שלא ניהלו מלחמות לשם פגיעה והשתלטות על אנשים אחרים שלא בצדק, אלא נלחמו מלחמת ה'. הכל היה על פי ציווי, על פי נבואה. על כן אין להשוות את מלחמות ישראל למלחמות שאר העמים. המציאות העתיקה הכריחה את הצורך בנשמות אלו.

עַזִּיזִים הָיוּ בְּרוּחָם וְיָדְעוּ בְּעֹמֶק הַחֹשֶׁךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלָסוּר מִן הָרַע, "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע". כְּשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים אֲלֵיהֶם, הִנְנוּ בְּכָל הַהוֹפָעָה הָרוּחָנִית שֶׁאָנוּ כָּל־כָּךְ שׁוֹקְקִים לָהּ, מִשְׁתּוֹקְקִים לְאִמּוּצָם, לְכֹחַ הַחַיִּים הֶחָטוּב וְהַגָּבוּשׁ, הָאֵיתָן וְהַמּוּצָק, שֶׁשָּׁכַן בְּקִרְבָּם, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה זוֹ, כֹּחֵנוּ הָרוּחָנִי מִתְאַמֵּץ וְכֹחַ־גְּבוּרָתֵנוּ מִתְעַדֵּן, וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת הַחֲזָקוֹת חוֹזְרוֹת לִחְיוֹת בָּנוּ כִּימֵי עוֹלָם.

גבורה פיזית ורוחנית - גם היום
אנו משתוקקים לאמץ את הכוחות הרוחניים הנפשיים שהיו לאותם גדולים. התשוקה הזו גורמת לכוחנו להתעדן, כיון שגבורתם הייתה גבורה עדינה, גבורה של קודש, גבורה של צדק אמיתי.
בכל תקופת הגלות הארוכה לא היה בידינו כוח, וממילא לא היה מקום לדיון על האופנים והמגבלות של השימוש בכוח. הגבורה הפיזית והרוחנית קשורות זו בזו. גם זו וגם זו היו חסרות לנו בגלות. על כן, דווקא היום, כאשר אנו שבים למציאות של עם בו נדרש כוח צבאי וגבורה, אנו מתבוננים על הדורות הראשונים, רואים את גבורתם ואת אומץ רוחם, ומשתוקקים לאמץ את הופעת החיים האיתנה והמוצקה, את העוצמה הרוחנית שהם גילו במלחמתם. אנו שואפים להילחם את מלחמת ה', כפי שנלחמו הגדולים. אותן הנשמות הגדולות חוזרות לחיות בנו כימי עולם.
בפרק זה מתמודד הרב עם הסתכלות חיצונית, דרכה אנשים מסתכלים על הדורות הקודמים, ובכללם על גדולי ישראל שהיו אז, בזלזול ובביקורת, כאילו לא היו מוסריים בצורת מלחמתם. הרב שולל זאת ומעמיד את ההסתכלות על הראשונים בצורה בריאה ושלמה.



^ 1.שמואל ב יב, כה. "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'". ועיין מנחות נג, א, "יבוא ידיד, זה שלמה המלך".
^ 2.ג, ב.
^ 3.תהילים קיט, סב.
^ 4.שבת נו, א. "א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?!", עיין שם.
^ 5.ד"ה דוד חטא, "בבת שבע קודם שקבלה גט".
^ 6.שבת שם.
^ 7.ד, ב. "לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה וכו' אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים להם לכו אצל צבור".
^ 8.עיין שמואל ב יב, א-יב.
^ 9.עו, ב.
^ 10.איוב יד, ד.
^ 11.קדושין ל, ב. ועיין עוד סוכה נב, ב.
^ 12.תהילים קט, כב.
^ 13.בבא מציעא פו, ב.
^ 14.אבות דר' נתן ו, ב.
^ 15.ברכות סא, ב.
^ 16.עיין רמב"ם הלכות מלכים יא, ג. ומקורו בירושלמי תענית ד, ה. עיין שם.
^ 17.ידים ג, ה.
^ 18.עיין שם י, ג. "והוא ששלמה אומר דרך משל 'כי חולת אהבה אני'. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".
^ 19.ל, א. ועיין גם מועד קטן ט,א.
^ 20.עיין שמואל א טז, ז-יג.
^ 21.רות ג,ז.
^ 22.יהושע י, מ. ועיין עוד שם יא, א.
^ 23.עיין שמואל ב ח, יב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il