בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בלק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

גליון מס' 30

שבת הראי"ה פרשת בלק

undefined

רבנים שונים

תשס"ח
9 דק' קריאה
וירא פנחס... ויקם מתוך העדה, ויקח רומח בידו".


הראי"ה קוק היה אומר שיש מקום לקנאות על פי תורה, רק לצורך ארבעה דברים:
א. במקרה של חילול השם, ב. במקום ביזוי תלמיד חכם וכבוד התורה, ג. הוצאת דיבת הארץ – כמו המרגלים, ד. נגד העושים פירודים בכלל ישראל, [עי' בספר 'בית דוד' לבעל ה'נחלת דוד' שם מוסבר שפירוד בכלל ישראל הוא כפירוד בשכינה]. הראי"ה, שתמיד היה רק כקנה – היה הופך לשלהבת אש לגבי ארבע נקודות אלה, ומקנא בחריפות לכבוד ד' ['נפש הראי"ה' עמ' כו].

אורות התורה
כפי מה שההלכות הן מבוררות כך הן משמחות לב עושיהן ומזהיריהן. וחסרון בירורן, בידיעה ברורה ודבקה בנפש, מביא להרגשת הכבדה מקיומה של תורה בדיוק בפרטי ההלכות, ועי"ז יש שמתעוררת חרדת רפיון הגורמת למאסה של תורה, חלילה. אמנם לבעל דעה רחבה אין הדיוק הרחב מעיק כלל, ואדרבא הדייקנות היא תולדת השלמה, כמו שהדייקנות של דקדוק הלשון היא נערכת לשלמותם של המדברים בה. ולפי ערך רום המושג, וטהרתו של היסוד הפנימי שבתורת אמת, כך מרובה ורחב הוא הדקדוק העצום בפרטי המעשים המסתעפים משורשו, אשר למבין ולמרגיש הם כולם נסקרים בסקירה אחת רחבה. ואם יחסר אותו הדיוק המעשי הרי הצורה הבהירה, של רום ערך התורה הא-לוהית, ורוממות חוקיה ומשפטיה ויקר ערך תכליתם, מיטשטשת, ואין שיעור להפסד הנצמח מזה לכל משאת הנפש של כלל היהדות לאדם בכלל ולישראל בפרט. על כן זאת היא החובה הגדולה לעסוק בתורה לשמה בליבון הלכה, שתהיה מחוורת כשמלה, ולמוד הדיוקים בהרחבתם יהיה מתוך עונג המושכל העליון ושמחתו. וזהו התנאי נכבד בעסק התורה לשמה וממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: בשמחה בטהרה, שהיא ודאי מתבססת מתוך המדע הפנימי של הכרה ברורה [הראי"ה קוק, 'אורות התורה' פרק ט פסקה ד].

אורות המחשבה
המחשבה מוכרחת להתעלות כפי אותה המידה שגנוז בכוחה, ואם אין מוציאים אותה מן הכוח אל הפועל היא מתענה בעינויים נוראים, שרק המתמכרים אל החושים יכולים הם לשוכחם. אבל מי שהוא איש רוחני, מרגיש את צער נשמתו איך היא נתונה ממש בתוך אשה של גיהנם, כל זמן שאינה מוציאה את מעלות רוחה מן הכוח אל הפועל [הראי"ה קוק, 'קבצים מכתי"ק ח"ב' עמ' קנז].

אגרות לראי"ה
"הוד כבוד מאור עינינו כתר תפארתנו, גאון קדוש ישראל ואורו מרן אדמו"ר
אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א.
מה נכבד וקדוש היום בהגלות עלינו יקרת מכתב גלילות ידיו הקדושים. לתאר את רום ערכו של המכתב הקדוש הזה, ואת ריבוי תוספת האורה שגרמה הארתו, אין לי על זה מילים ומבטאים. ובודאי הדברים דברי חביון עוז קודש הללו כשבאים לארץ ישראל הם מתעלים לעוד יותר גדולה ועוז.
והן מאז שנתפרדו הפרצופות שלנו, לא עבר יום ושעה אשר נפשי לא תשתוחח ולא תתמקמק, ולצפות מתי יבוא היום אשר אחזור ואזכה להנות מזיו קדושתו ולהסתכל ביופיו של פניו הטהורים. ממש אבדתי כל רוחי בקרבי ובצירוף המאורעות והשינויים הכלליים והפרטיים, לא מצאתי את עצמי מוכן להגיש לפני כבוד קדושתו. וגם עתה לרוב השמחה שזכיתי למכתבו, איני מוצא את עצמי מוכשר להשיב תודתי העמוקה. רק זאת אומר, כי ממש החייה אותי תחייה. ונדמה לי כי ימי הזמיר הגיעו והימים הקדמונים באים ושבים.
לזאת אחלה נא פני מרן שליט"א, כי אל יקמץ ידיו הקדושים, ומרחוק שמח ישמחנו בכל פעם באמרות קודשו אשר ע"י התחברותם עם מקום גי חזיון עיר קודשנו ציון וירושלים תובב"א, יתבסמו כל האורים, וגם כל חו"ל יתעלו לארץ.
ולטרדות החג, אסיים מכתבי בקיצור ובברכת החג. יתן ד' וירחם על עמו שיחוגו את החג הקדוש מתוך אהבה ושמחה אמיתית, ושבו ישראל וכבוד אדוננו מרן שליט"א יהיה הכהן הגדול העובד עבודתו ומעלה תמימים למזבח.
עבדו המנשק עפרות רגליו, הכותב בידיים רועדות, ובעיניים מלאות דמעה וגיל.
יעקב משה חרל"פ".
[מתוך הספר 'מרן הרב קוק זצ"ל' עמ' קלב].

ותורה יבקשו מפיהו
הראי"ה קוק והגאון רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל
סיפרנו בשבועות הקודמים על הקשר המופלא, הדבקות הגדולה וההערצה העצומה של ר' אריה לוין כלפי הראי"ה קוק. כמו כן סיפרנו על הקשר המיוחד שהיה בין הראי"ה לתלמידו הגאון רבי חיים יעקב לוין, בנו של ר' אריה.
השבוע נספר על חתנו של ר' אריה – הגאון העצום רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, שהיה מגאוני דורו, וזכה להיפגש רבות עם הראי"ה ולשמוע תורה מפיו, מתוך הערצה גדולה.

מתולדותיו
מגדולי ירושלים וגאוניה היה הגאון רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל (תרס"ז – תשל"ט). כל ימיו עמל בתורה בקדושה וטהרה מופלגת, כשהוא מעוטר כל היום בתפילין. עמקן ומחדש נפלא, דקדקן במצוות באופן מיוחד ותלמיד מובהק של הגאון מטבריג זצ"ל והגרא"ז מלצר זצ"ל בעל 'אבן האזל' (אשר הרבה לספר בשבחו של תלמידו זה). הרביץ תורה בישיבות עץ חיים, נובהרדוק, וישיבת מהרי"ל וחיבר הספרים 'החשמל לאור ההלכה' ו'מעיל שמואל' (עמ"ס פסחים).

כבוד התורה
גדול ועצום היה רבי שמואל אהרן, אלא שברוב ענוותנותו היה נחבא אל הכלים, אולם הראי"ה שהכירו ידע להעריך את רום ערכו. וכך מסופר:
הגרש"א היה מועמד לדיינות, והיה זקוק להמלצה או לסמיכה של מרן הראי"ה. הלך חותנו (ר' אריה לוין) עם הגרש"א אל הרב, וכשבאו על יד ביתו ראו שכבר הוא יושב במונית מוכן לנסיעה. אולם הראי"ה הרגיש תיכף בבאים, ותיכף נפתחה הדלת והרב שאל את ר' אריה מה הענין. ענה ר' אריה כי לא בוער, ויבוא בעת אחרת, אבל הראי"ה לא הרפה, ואמר שהוא מוכרח לומר לו בשביל מה הוא בא. ואז ענה שהוא זקוק להמלצה בשביל חתנו.
מיד הזדרז הראי"ה ויצא מן המונית והתחיל חוזר הביתה לכתוב את המלצתו. תוך כדי הליכה אמר לו ר' אריה: "עד כדי כך?" השיב הראי"ה: "אם בשביל תלמיד חכם כחתנו גם כן לא [להזדרז ולמלא בקשתו], אז יסביר נא לי מה זה כבוד תורה?!".

וכך כתב מרן הראי"ה בהמלצתו לגרש"א:
"הנני בזה להודיע באתרא דלא ידעין ליה, את מעלת הרב הגאון החו"ב סיני ועוקר הרים אוצר תורה ויראה מו"ה שמואל אהרן יודעלעוויץ שליט"א, מיחידי הסגולה שבבני הישיבה הקדושה 'עץ חיים' פעה"ק ת"ו, אשר מאז נודע לי בגודלו בתורה בגפ"ת ופוסקים הוא כאחד הגדולים, מדותיו תרומיות ויראת ד' טהורה ערוכה עמו ושמורה, ואשרי עדת ד' אשר תקחנו אחר כבוד להיות לה לרב ואב"ד ומורה דרך ד' לעם קדוש, כי לו נאה ולו יאתה עטרת הרבנות בכבוד והדר, וכל תומכיו יאושרו ויתברכו לרגלו".

הבטחת נצח היא שכל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ [מו"ק טז:]. מה עוד, שהגרש"א עסק בתורה בחבורה, בפלפול התלמידים ושימוש חכמים שהם מקנייניה, ואכן הכל העידו על גדלותו ומעלתו. רבו הגרא"ז מלצר זצ"ל אמר עליו, שאילו היה בדורו של המהרש"א היה מהלמדנים שבחבורה. והגרי"מ חרל"פ העיד עליו שכיום – הוא הלמדן שבחבורה ['מעילו של שמואל'].

בשנת תשל"ז החליטה ועדת רבנים – הגאונים רבי אברהם אלקנה שפירא, רבי אפרים ברודיאנסקי ורבי מנחם יהודה אושפיזאי – להעניק לגרש"א את פרס הרב קוק לספרות תורנית, עבור ספרו 'מעיל שמואל' (ביאורים וחידושים במסכת פסחים). בנימוקם כתבו: "המחבר הוא אחד מגדולי חכמי התורה בירושלים, שימש כראש ישיבה ומרביץ תורה בישיבות 'עץ חיים', 'בית יוסף' וכולל מהרי"ל. פירסם עשרות מאמרים בקובצי 'כרם ציון' בענייני מצוות התלויות בארץ, ולפני כמה שנים פירסם את הספר 'החשמל לאור ההלכה'... המחבר הוא תלמיד מובהק לגאונים ראשי הישיבות הראשונים לישיבות בארץ בתקופה האחרונה: הגאון ר' אברהם אהרן בורשטיין זצ"ל, הידוע בשם 'הרב מטבריג', והגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, שרוב גדולי התורה בארץ הם בכלל תלמידיו. הרבה הושפע מדרך הלימוד של שניהם, וגם הביא בספרו הרבה מחידושיהם ומפלפל בהם. ואכן ניכרת בחידושיו השפעה מאותה העמקה יסודית של הרב מטבריג וההבנה הבהירה של בעל אבן האזל. המחבר, חתנו של הצדיק הירושלמי הצנוע הרב ר' אריה לוין זצ"ל – מתנהג כדרכם של ותיקי חכמי ירושלים, לומדים תורה מתוך הדחק ומתנהגים בענווה וצניעות. הם עצמם מצמצים עצמם בקרן זווית ותורתם מבשמת את העולם ומכריזה עליהם בחוץ" ['בשדה הראי"ה' עמ' 281].

כשביקר הראי"ה את הרבי מליובאוויטש (האדמו"ר הריי"צ זיע"א), לקח הרב אתו גם את ר' אריה לוין ואת חתנו הגרש"א. המשמשים בקודש ניסו לעכב כניסתם, סבורים היו שהרב יעדיף פגישה ביחידות, אולם הרב לא הסכים להפרד ממלויו הנאמנים – "כך עושים לבני לוויה?" וכך נכנסו גם הם וזכו לשמוע שיחת קודש מאלפת בין גדולי עולם ['בשדה הראי"ה' עמ' 280].

הגאון מטבריג – בחיר גאוני הזמן
הגרש"א היה תלמיד מובהק לגאון רבי אברהם אהרן בורשטיין זצ"ל רבה של
טבריג. הוא למד רבות את תורתו, ואף בספריו הרבה לפלפל בה.
זמן קצר שימש הגאון מטבריג, רבי אהרן בורשטיין זצ"ל, כראש ישיבת 'מרכז הרב', והרעיש את למדני עיר הקודש בשיעוריו הגאוניים. מכל הישיבות נהרו המצויינים לשמוע את שיעוריו, וכל שיעור שלו הפך למאורע בתוככי ירושלים התורנית, המלאה חכמים וסופרים, גדולי תורה בעלי תריסין. למגינת לב כולם נתבקש לישיבה של מעלה בשנות החמישים לחייו, בשל מחלה בדרכי הנשימה.
בהלוויה של הרב מטבריג הספידוהו כל גדולי הדור, וביניהם מרן הראי"ה, הגרא"ז מלצר, הגרי"ח זוננפלד, ר' אריה לוין, והגרחי"ל אוירבך מנהל ישיבת 'שער השמים'. על יד ישיבת 'מרכז הרב' הספידוהו הרבנים: הגרי"מ חרל"פ, הגאון רבי דב הכהן קוק, והגרי"מ טיקוצינסקי.
רבינו הראי"ה הספידו ראשון ונשא עליו מספד מר, ובדברים חמים תיאר את אישיותו הגאונית של המנוח. ומסר הגרש"א שהוא זוכר שבין היתר אמר מרן הראי"ה בהספדו: "הגאון הוא מיחידי גאוני עולם, אילו היה נבנה בית המקדש בימינו, יכול היה הגאון הכהן להיות הפוסק המובהק, הלכה למעשה, בכל השאלות שהיו מתעוררות בענייני קדשים" מרן הראי"ה כתב את נוסח המצבה של הגאון מטווריג, ובין הדברים כתב את התואר: 'בחיר גאוני הזמן'. ['מועדי הראי"ה' עמ' שנז, הגש"פ 'אילת השחר', פתיחה].

הגרי"ש אלישיב: "אדם גדול ממנו לא תמצאו!"
כשנפטר הגרש"א, היה זה בליל שבת קודש י"ד טבת תשל"ט. בן שבעים ושתים היה בפטירתו – כמספר 'את ימיך אמלא'; בן שבעים ושתים שנים, ושבעים ושנים יום. במוצאי שבת קודש החלו לחשוב אודות הקבורה, ונזכרו שבשעתו ביקש להיטמן ליד רבו, הגאון הקדוש הגר"א מטבריג זצ"ל. עוד בחיים חיותו עלה למשרדי החברה קדישא וביקש לקנות את חלקת הקבר הסמוכה לרבו, (שאת תורתו שימר בשיעוריו שרשם – שמהם הדפיסו את הספר 'נר אהרן' – ובתורתו דן באריכות, בכבוד ובמורא, במקומות רבים בספרו 'מעיל שמואל'). ענו לו בשעתו שהמקום יקר מאוד ואין באפשרות לשלמו. הציעו לו מקומות אחרים, זולים יותר, וליבו לא נטה לכך. אמר: כל ישראל קדושים הם, ואדמת ארץ ישראל קדושה, ואם לא ליד רבו – אחת היא לו.
עתה, במוצאי שבת, ביקשו לעשות רצונו והתקשרו שוב למשרדי החברה קדישא. שבו ואמרו להם ככל הדברים האלו, והוסיפו שבכל מקרה אין שם חלקה כפולה, עבורו ועבור הרבנית ע"ה. פנו לגיסו של הגרש"א, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א. אמר להם: "אם זה היה רצונו בחייו, יש למלאותו". מיד התקשר אל החברה קדישא ואמר: "רצוני לדעת האם יש ליד הרב מטווריג מקום פנוי. אם אין – אי אפשר לעשות יש מאין. אבל אם יש – למי אתם משאירים אותו? לאדם גדול ממנו? – אדם גדול ממנו לא תמצאו בדור הזה!" ['מעילו של שמואל'].

בזמנו, יצא מרן הראי"ה למאבק נמרץ נגד האתרוגים המורכבים, ועשה רבות לעידוד מטע האתרוגים הכשרים ושיווקם. הוא אף כתב ספר מיוחד 'עץ הדר', והוא "משא ומתן של הלכה על דבר היתרון אשר לאתרוגים הכשרים המשומרים, של אחינו בני המושבות בארצנו הקדושה תובב"א, ופסולם של המורכבים".
ספר קטן הכמות הזה, זכה להוקרה מרובה מצד גדולים וטובים: הבקיאות המקיפה, הניתוח הישר שיש בו העמקה ובהירות גם יחד, והעיקר – חתירה ברורה למיצוי ההלכה הפסוקה, כל אלה הרשימו מאוד את עולם התורה.
הגרש"א דיבר פעם על גישתו המיוחדת של מרן הראי"ה לבירור הלכה, שכל תשובה שכתב היא על דרך הישר, והוסיף: "תשובת הרב בענין האתרוגים המורכבים – אין כמוה, ויש שם גם למדנות גדולה. כמה וכמה תשובות נכתבו בנושא זה על ידי גדולים, אבל תשובת הרב עולה על כולנה. כל דבריו בזה נכונים, והלכה כמותו" ['מועדי הראי"ה' עמ' צט].

הערצתו של הגרש"א למרן הראי"ה
אמר הגרש"א יודלביץ: "תשובותיו של מרן הרב בהלכה – קילורין הם לעיניים. אילו לא היה מוטרד בעניינים המרובים של הרבנות הראשית, ובכל הבעיות הבוערות בחיי הישוב, היה הוא המשיב הגדול של הדור!" [מפי בנו הר"מ יודלביץ, מובא ב'מועדי הראי"ה' עמ' תקמג].

פנינה נאה מדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל נשתמרה לנו על ¬ידי הגרש"א. בתוך בירור הלכה מקיף בדין "נטע רבעי של עכו"ם" כותב הגרש"א: "במסכת זבחים (קטז.) ישנה מחלוקת אם בן נח יכול להביא קרבן שלמים, דיש מאן דאמר דסבירא ליה שרק עולות יכול הוא להביא (¬שאינן נאכלות לבעלים. הערת המלקט). ושמעתי פעם [ביאור הדבר] מאדמו"ר הגאון הגדול ראי"ה קוק זצוק"ל, דאף אם יתעלה הבן¬ נח למדרגה של עבודת ¬ה', אין בכחו להשיג רק שיהיה האדם פרוש לגמרי מענייני העולם הזה ויהיה כולו קודש לה', וזהו הענין של קרבן עולה, שהיא כולה כליל לשמים. אבל קדושת קרבן שלמים, דהיינו קדושת אכילה, להעלות את הגשמיות ולקשר אותה ברוחניות, להיות הכל בקדושה, זה אין בכח הנכרי לעשות, ורק הנשמה הישראלית בכחה לעשות גם את הגשמיות לשם מצוה ולשם קדושה" ['בשדה הראי"ה' עמ' 281].

סח הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל:
"הרב (מרן הראי"ה קוק זצ"ל) היה משיב על פי רוב מיד ובהחלטיות. מי ששמע בעצתו של הרב – הצליח, ואילו המהססים לקבל דעתו שחיפשו עצות אחרות וניסו לסמוך על הבנתם – לא הצליחו".
לכלל דעה זו הגיע רבי אריה מנסיונו האישי, שכן כך סיפר חתנו הגאון הצנוע רש"א יודלביץ זצ"ל:
"חותני הרב הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, היה הולך אל הרב לשאול בכל עניין שהצריך התייעצות, והרב היה משיב לו מיד ונותן לו עצתו. אולם כרגיל "רבות מחשבות בלב איש", ולא פעם היתה לו דעה אחרת, וסבור היה שהרב יאמר כמו שהוא חשב.
וקרה כמה פעמים, שאחרי שהרב אמר לו דעתו, התחיל לומר ולהציע אולי רצוי יותר לעשות כך (כמו שהוא חשב), ויהיה יותר טוב. ודרכו של הרב היתה שלא לעמוד דוקא על דעתו והיה משיב: "נו, תעשה איפוא כך". ולבסוף נוכח חותני שעצתו של הרב היא היתה הנכונה, ובדרך שעשה הוא – לא הצליח, והיה מצטער על שלא קיבל דעתו של הרב".
והוסיף הרש"א זצ"ל ואמר: רק בדברים השוטפים לא היה הרב עומד בתוקף על דעתו, אבל בדברים עקרוניים שהייתה לו בזה שיטה, אי אפשר היה להזיז אותו זיז כלשהו ממקומו, ולא יכלו להשפיע עליו כלל בשום שכנוע שבעולם ['שיחת אבות'].

בסוד שיח
מִי יֹודֵעַ אֶת עֹמֶק צַעֲרִי, וּמִי יּוּכַל לְשַׁעֲרוֹ! הִנְנִי כָלוּא בִּמְצָרִים רַבִּים, בִּגְבוּלִים שׁוֹנִים, וְרוּחִי שׁוֹאֵף לְמֶרְחָבִים נִשָֹּאִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים. אוֹר הָאֲצִילוּת הוּא חַיֵּי רוּחִי. אֱמוּנַת אֱלֹהִים גְּדוֹלָה בְּלֹא שׁוּם מַעְצוֹר, טִבְעִי, הֶגְיוֹנִי, נִימוּסִי, מוּסָרִי, הוּא מְשׂוֹשׂ חַיַּי. כָּל מַה שֶּׁהוּא מוּגְדָּר, הֲרֵי הוּא חוּלִין לְגַבֵּי הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר אוֹתוֹ אָנֹכִי מְבַקֵשׁ. חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי [הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי) מהדורה שלישית עמ' מא].


יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il