ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמיטת כספים ופרוזבול ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה שמיטת כספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

שמיטת כספים ופרוזבול


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

איך הופכים מבט רע למבט של ברכה?
בפרשת השבוע
"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

במשנה: 2"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל 1- בבנים ובבנות. 2 וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ 1- בטל וברוחות ובמטר ובוולדות בהמה. 2כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ 1- כדי שתתן טעם בפירות". (משנה מעשר שני ה). גם בתפילה אנו אומרים שיש השקפה ומבט לטובה. "וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרוֹב עֹז וְשָׁלוֹם" - מבט וראיית עיניים לטובה. "וראה בטוב ירושלים".
הדבר הזה הוא הפוך מה שכתוב במסכת תענית (ח/ב) "ואמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. שנאמר "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". תנא דבי רבי ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו שנאמר "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך"". משמע מהפסוק ומהגמרא שראיית העיניים לא מביאה ברכה, ולפעמים היא מביאה להפך, מה שנקרא "היזק ראיה". וכן בגמרא על רבי שמעון בן יוחאי שנתן עיניו ביהודה בן גרים ועשהו גל של עצמו. כן מצינו בלשון זו על גם רבי יוחנן וגם על רב ששת שהסתכל בצדוקי אחד למרות שהיה עיוור ועשהו גל של עצמות. ובפרשת כי תבא אנו אומרים שדווקא ראייה והשקפה תהיה לטובה?
אפשר לחלק ולומר שיש הבדל בין מבט של בשר ודם לבין מבט של מעלה, אבל חכמינו אמרו שגם מבט של מעלה יכול להיות לרעה. במדרש (רבה שמות מא א) "אמר רבי אלכסנדרי: גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה. אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה 'השקיפה' לשון צער הוא. כמד"א (שמות יד) "וישקף ה' אל מחנה מצרים". וכן בסדום שנאמר (בראשית יט) "וישקף ה' על פני סדום". חוץ מזו. אמר רבי אלכסנדרי: גדול כוחן של מוציאי מעשרות, שהם הופכים דבר ארורה לברכה. שנאמר "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל". ומה המיוחד כאן? שהצדקה הזאת ניתנת בשמחה. "להורות כמה גדול שכר המצות כשהיא בשמחה, שהיא מהפכת מדת הדין למדת רחמים". (רבנו בחיי כאן).
על הפסוק: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" אומרים חז"ל ומביאם רש"י: תמיד עיני ה' אלהיך בה - לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזירות, עתים לטובה ועתים לרעה וכו' כדאיתא במסכת ראש השנה. זו מעלתה של ארץ ישראל. וכבר למדנו מהי הדרך להפוך את הראיה של מעלה לטובה.

מהלכות הלוואה

אחת המדרגות הגבוהות ביותר בהלכות צדקה היא מצוות הלוואה. לפעמים היא יותר גדולה מצדקה שניתנת בלי בקשה להחזיר. היא ניתנת בכבוד והיא לא הופכת את האדם לנזקק. כמה הלכות חשובות יש במצוות הלוואה.
א] מצווה להלוות כסף למי שנצרך לו. שֶׁנֶּאֱמַר:
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ וְגוֹ'". וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב "אִם", קִבְּלוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דְּ"אִם" זֶה אֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה. הַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מִי שֶׁהוּא נִמְנָע מִלְּהַלְווֹת לֶעָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךְ הָאֶבְיוֹן וְגוֹ'". (שו"ע חו"מ צז א).

ב] כאשר אדם נותן הלוואה לחברו אסור לנגוש בו - לבקש את החוב, אם המלווה יודע שאין ללווה אפשרות להחזיר את החוב.
וְאָסוּר אֲפִלּוּ לַעֲבוֹר לְפָנָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְלָם כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַמַּלְוֶה וְלֹא יָכוֹל לְשַׁלֵּם. עַל כְּגוֹן זֶה נֶאֱמַר: "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה". אָמְנָם אִם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לַלֹּוֹוֶה כֶּסֶף וְלֹא פוֹרֵעַ לוֹ - יָכוֹל לְהַזְכִּירוֹ וְלוֹמַר לוֹ וְאַף לְתָבְעוֹ בְּבֵית דִּין וְכַד' [עיין שו"ע חו"מ צז סע' סב].

ג] אסור למלווה לקחת ריבית על החוב, בין ריבית ממון ובין ריבית דברים. בין ריבית בשעת הלוואה ובין ריבית שלא בשעת ההלואה. שנאמר:
"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (ויקרא כה)

ד] אסור למלווה לקחת מהלווה משכון שעושים בו חיי נפש ולהשתמש בו. כמו כן אם ממשכנו שלא בשעת ההלוואה אסור להיכנס לביתו לקחת כלים. שנאמר:
"כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: (דברים כד).

ה] אם עברה שנת השמיטה – החוב בטל.
"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהֹוָה" (דברים טו).

מצווה זו חלה בסוף השנה השביעית, מקץ שבע שנים. וכל ההלואות שהיו צריכות להפרע לפני סיום שנה שביעית - מתבטלות.

כספו של העני בידי העשיר
טעם הדבר הוא שההלוואה היא לא כסף של המלווה שנמצא ביד הלווה. אלא היא כעת כסף של הלווה, בשונה מפקדון שהוא עדיין כספו של המפקיד ולא של הנפקד. ולמה. כי "מלווה להוצאה ניתנה". וכל החובת ההחזרה היא חוב של הלווה למלוה. אבל כסף ההלוואה שייך ללווה. לכן אם המלווה קידש אישה בכסף שיש לו ביד הלווה – האשה אינה מקודשת. ואפילו שהכסף שהלוה לה עדיין אצלה. כגון שאמר לה. "הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך - אינה מקודשת. אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד" (שו"ע אבן העזר סימן כח ז). אבל אם "היה לו פקדון בידו או שהשאילה חפץ ואמר לה התקדשי לי בפקדון או בשאלה שבידך – מקודשת. (שם סעיף ו).
לעומת זאת אם הלווה קידש אשה בכסף שהוא לקח בהלוואה ממישהו אחר - האשה מקודשת. כי הכסף הוא של הלווה לגמרי. רק שיש על הלווה מצווה לפרוע את החוב למלווה. וזה שאמרו חכמים "פריעת בעל חוב מצווה". (חו"מ צז טו).
על הפסוק (שמות כב, כד) 'אִם כֶּסֶף - תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ' דרש בעל אור החיים הקדוש - אם יש לאדם כסף, אז עליו לחפש איך לעזור לעניים, להלוות או לתמוך בהם. ולא יחשוב איך לשמור ולהסתיר את כספו. שכספו של העני נמצא ברשות העשיר, "אֶת הֶעָנִי – עִמָּךְ". רק ברשותו וברצונו של העשיר הוא יכול לתת לעני. ובזה שמלוה את העני זוכה לברכת שמים מיוחדת ושכרו כפול ומכופל מן השמים. גם במכילתא דרבי ישמעאל דורש שכל 'אם' שבתורה רשות, אך זה אינו רשות אלא חובה.

איסור מניעת הלוואה הוא מדאורייתא גם בזמן הזה
התורה אומרת
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא".

וצריך להבין מדוע התורה כל כך מחמירה בלשונה וכותבת בלשון 'השמר' ובלשון 'פן' שהם לשונות הזהרות חמורות? לא זו בלבד התורה קוראת לו "בליעל" בלי-עול, כופר חס וחלילה באלוקים. למה?
כי כשהאדם חושב שממון שיש לו הוא שלו בלבד ולא מאמין שהקב"ה נתן לו - זו כפירה! כשהתורה אומרת עליך לתת לעני, להלוות לאביון עליך לעשות כן אע"פ שבשנת השמיטה "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש" וכו' (דברים טו ב). יצר הרע יכול לפתות את האדם ולומר לו: "הרי אתה עמלת ויגעת להרוויח ממון וכיצד תיתן את זיעת אפיך לאחרים?" ועל כן התורה מזהירה ומוסיפה "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (שם פסוק י')
נכון שבזמן הזה מצוות שמיטת כספים מדרבנן ולא מהתורה אבל איסור מניעת נתינת צדקה או הלוואה מחשש שהשמיטה תשמיט את החובות "השמר ופן" זה שייך גם בזמן הזה.

המתעלם מצדקה ומהלוואה כאילו עובד ע"ז
בגלל החשש הזה חרד הלל הזקן והתקין את תקנת הפרוזבול וצריך להבין מה כל כך חמור בעניין זה של שמיטת כספים עד כדי שהתורה קוראת לזה 'פן יהיה דבר עם לבבך בליעל'? דהיינו, "בלי עול", "כופר", אפשר להבין את הדברים על פי הגמ' (בבא בתרא י ע"א) שמביאה מעשה עם רב פפא בהקשר לפסוק הזה.
"רב פפא הוה סליק בדרגא, אישתמיט כרעיה בעי למיפל" (כלומר, שהיה עולה במדרגות שככל הנראה היו עשויות מעץ או מברזל כמו פעם, ובשעה שדרך על אחת המדרגות נשברה וכמעט נפל, עד שהצליח להתייצב ולא נפל). "אמר, השתא כן איחייב מאן דסני לן, כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים. וביאר רש"י "השתא כן - אם נפלתי, איחייב מאן דסני לן - כאדם שתולה קללתו בחבירו. מחללי שבת ועובדי עבודת כוכבים - בסקילה ואמר מר (כתובות דף ל:) מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו דדמי לסקילה דתנן (סנהדרין דף מה) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות וכו'". כלומר, שבעצם ניצל מסקילה, שבה חייבים מחללי שבתות ועובדי עכו"ם,
ותמה על זה שכן אין הוא נמנה בין אותם אנשים. על זה אומרת הגמ' "א"ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא, שמא עני בא לידך ולא פרנסתו! דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר, כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (דברים ט"ו) 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל', וכתיב התם (דברים י"ג) 'יצאו אנשים בני בליעל', (בעיר הנדחת) מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים. מכאן, שאדם שרואה את חברו שצריך הלוואה ויש לו ולא רוצה להלוות לו, נקרא שיש בלבו "דבר בליעל", וכן אם רואה עני המבקש צדקה ויש לאדם לתת ולא נותן כי יש לו צרות עין.

נמנע מהלוואה במחשבה, מצטרף למעשה
הרמב"ם כותב בסוף הלכות שמיטה (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ל') "מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו', וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר 'השמר לך', 'פן', וגו', וכל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל" הרי זה מצות לא תעשה, והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו', והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'".
ויש כאן חידוש גדול שאפילו על מחשבה רעה התורה קוראת לו בליעל, שהרי בכל התורה כולה אין מחשבה רעה מצטרפת למעשה, וכאן החושב לא להלוות שהכסף שלו נקרא כביכול שעשה מעשה. ולפי תחילת דברינו אין זה פלא, שהרי הגמ' אומרת שהוא כאילו עובד ע"ז, והרי ידוע שהקב"ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה, וכל זה דוקא בשאר עברות, אבל במחשבת עבודה זרה הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה (עיין קידושין מ' ע"א), שכתוב ביחזקאל, "למען תפוש את בית ישראל בליבם" (שם פרק י"ד). וכן גם כאן.

שמיטת כספים בזמן הזה
שלוש דעות בשמיטת כספים
יש מצוות שתלויות בארץ, כגון מעשר ותרומות ושמיטת קרקע. ויש מצוות שחלות על גופו של האדם ללא קשר למצוות הארץ, כגון: ציצית, שבת, תפילין. ואדם מישראל חייב לקיימם בכל העולם כולו, וכך היא מצות שמיטת כספים. אמנם דרשו חכמים שיש קשר בין מצות שמיטת כספים לשמיטת קרקעות. וכיון שכיום אין שמיטת קרקע מהתורה – אין שמיטת כספים מהתורה. אבל חכמים תקנו שתתקיים שמיטת כספים גם בימינו. כך סוברים רוב הפוסקים. אמנם לדעת הרמב"ן שמיטת כספים בזמן הזה מהתורה. ולדעת הראב"ד היא לא חובה כיום כלל,
רוב הפוסקים סוברים שבימינו שמיטת כספים היא חיוב מדרבנן וכך פוסק מרן בשו"ע (חו"מ, סי' ס"ז ס"א), כדעת הרמב"ם (פ"ט משמו"י ה"ב), והרמ"א מסכים אתו למרות שהוא מזכיר דעות החולקים בזה. וז"ל מרן בשו"ע (שם): "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום. הגה - כן הוא הסכמת הפוסקים, אבל י"א דאין שמיטה נוהגת בזמן הזה וכו' ואין לדקדק אחריהם", עכ"ל.
מרן הבא"ח (שם) מביא את שלש דעות האלו, וז"ל: "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אך מדברי סופרים שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום אפילו בחוץ לארץ, כן פסק מרן ז"ל, וכן כתבו רוב הפוסקים. אך רבנו זרחיה הלוי ז"ל ודעמיה כתבו שאינה נוהגת בזמן הזה בחוץ לארץ, וכתב מור"ם ז"ל בהגהת השולחן, דעליהם סמכו במדינות שלהם, שאין נוהגים דין שמיטה בזמן הזה בחוץ לארץ. וכתב הגאון 'אורים ותומים' אפילו אם היה האמת שהדין כרבנו זרחיה הלוי וסיעתו, היה מהראוי לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים, כי מה מאוד מזהיר אותנו הנביא בגולה 'הציבי לך ציונים' - לעשות זכר למצוות השם שהיו חובה עלינו בהיותנו בארץ ישראל. וזהו אם הדין כרבנו זרחיה הלוי, אבל באמת רבו עליו חכמי הדור וממש רובם ככולם קיימו וקבלו כפשט הגמרא דנוהגת בזמן הזה מדברי סופרים.

חשיבות קיום מצות שמיטת כספים
בשורש טעם הדבר, כבר נשאל הרב "בן איש חי" ("רב פעלים" - "סוד ישרים" ח"א סי' י"א) להבין מדוע באמת נוהגת האידנא שמיטת כספים בחו"ל למרות שלא נוהגת שם שמיטת קרקע, והשיב שעל פי הקבלה לא מצא טעם בדברי האר"י והוא עצמו לא רצה לחדש בזה דבר, וציטט את דברי הגר"א מני זצ"ל בעניין זה. ומאחר ונמצא לזה טעם על פי הקבלה, ורוב חכמי הפשט כך פסקו, אין לזוז מפסק זה ימין ושמאל.
מביא מרן הרי"ח הטוב זיע"א (שם) מעשה המבטא את חשיבות קיום מצות שמיטת כספים גם אחרי תקנת פרוזבול של הלל הזקן, וז"ל: "ואכתוב בזה מעשה, גאון אחד היה יושב בליל פסח על השולחן, ובנו היה עשיר וסוחר גדול, והיה הבן יושב ואוכל ה"כורך" של מצה ומרור, והיה אומר קודם אכילה בהרמת קול "כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן וכו'…", ככתוב בסדר הלילה. ואמר לו אביו, בני תזכור את הלל הזקן גם בערב ראש השנה הזאת הבאה לחיים טובים ולשלום. אמר לו, אבי, וכי אוכלים "כורך" בערב ראש השנה - אמר לו, בני, שנה זו שמיטה היא, ואני מזהירך שתעשה פרוזבול כתקנת הלל הזקן עליו השלום.
והנה יש מתחסדים שאחר שכותבים הפרוזבול מלוה לחברו סך מה, עשרה גרוש או פחות או יותר, ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול, כיון שהלוהו אחר זמן הפרוזבול, ואז אחר ראש השנה כשיביא לו חברו המעות לפרעו, יאמר לו "משמט אני" ולא יקבלם ממנו, ויאכל הלווה ולחדי במעות אלו, והמלוה לחדי במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל. ותהלות לק-ל עליון יתברך, הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדד יע"א - הדפסתי שטרות של פרוזבול וחלקתי אותם שיעשו כן, להלוות אחר זמן הפרוזבול סך מה לקיים המצוה בפועל כאמור לעיל. אשריהם ישראל אוהבי מצוות השם ועושים אותם בשמחה, עכ"ל.
ועוד כותב "וגם אם לוה אדם מחברו ככרות לחם, אפלו ככר אחד, נוהג בזה דין שמטה. על כן טוב שתלוה האשה ערב ראש השנה ככר או שתים לחברתה, ואחר ראש השנה כשתפרע לה, תאמר לה משמטת אני! והרי זו קימה מצות שמיטה".
והוסיף ועיין חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות י"ג שפסק לא רק בהלוואה של כסף יש דין שמיטה גם בהלוואת אוכל ממש כמו פת או ירקות יש להם דין הלוואה ומשמט (ועיין למלאכת שלמה על משנה ב' משניות שביעית פרק עשירי).

אפקעתא דמלכא או לא?
והנה, ביסוד הדין של שמיטת כספים נחלקו רבותינו (ה"יראים" וה"מרדכי", הביאם הב"ח בחו"מ סי' ס"ז) האם החוב נשמט ממילא בסוף שנה שביעית ויש עליו הפקעה מהתורה או שהתורה לא הפקיעה חובות עד שהמלוה יעשה זאת בפירוש.
ספק זה העלה רבנו חזקיה בפני רבנו אביגדור הכהן (מרבותינו הראשונים) והביא את דבריו המרדכי (גיטין סי' ש"פ), וז"ל: "שאל רבינו חזקיה לרבינו אביגדור הכהן, ליבי נוקפי ונסתפקתי על מעשה באחד שהיה נושה בחבירו מכבר ז' שנים ועתה תובעו, ומשיב כי כבר השמיטה השמיטתו. ואמת שר"י פוסק שהשמיטה נוהגת בזמן הזה, אך בשנת השמיטה לא בא אליו ולא אמר לו "משמט אני" - ושמא כיוון שעברה השמיטה ולא אמר "משמט אני" תו לא מחוייב להשמיט עד שמיטה אחרת. ולפי העניין נראה, דשביעית "אפקעתא דמלכא" הוא אע"ג דלא אמר "משמט אני".
כלומר, שלדעת המרדכי, אין צורך שהמלוה יאמר "משמט אני" כדי להשמיט את החוב, אלא החוב נפקע מאליו על ידי "אפקעתא דמלכא", ומה שהתורה אומרת "וזה דבר השמיטה", אין הכוונה שהמלוה צריך לומר את זה בדיבור דוקא. אבל דעת "היראים" (סי' קס"ד) אינה כן, וז"ל: "וחוב שעבר עליו השביעית, אינו רשאי לוה לעכבו אלא ע"פ מלוה, שכל זמן שלא השמיטו מלוה, חייב לפרוע וכו".
לשון מרן בשו"ע (שם, סל"ו) אינו כדעת ה"יראים", שכותב וז"ל: "מסבב עימו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתי לך ". ומשמעות העניין שהשביעית משמטת את ההלואות מצד עצמה אפילו בלי הסכמה של המלווה או אמירה כל שהיא מצידו.

משמט אני – אף על פי כן
הגמרא במסכת גיטין (דף לז ע"ב) אומרת שכשאדם מחזיר חוב לחבירו אחרי השביעית צריך שיאמר המלווה ללוה: משמט אני. ואם אמר הלווה למלווה אף על פי כן אני רוצה לתת לך את הכסף. יקבל הימנו. שנאמר "וזה דבר השמטה".
ומביאה הגמרא סיפור על כך שאבא בר מרתא היה חייב לרבה זוזים. עברה שנת שמיטה ואבא בר מרתה הביא את הכסף לרבא. אמר לו רבא: משמט אני. לקח אבא בר מרתא את הכסף והלך.
ראה אביי את רבא כשהוא עצוב, שאל אותו למה אתה עצוב? אמר לו: כך היה מעשה. וכנראה שרבא חשב אם לא היה לאבא בר מרתא כסף לתת – באמת אוותר לו בשמחה. אבל אם יש לו כסף להחזיר למה שלא יתן?
הלך אביי לאבא בר מרתא ואמר לו שכשאתה מחזיר חוב אחרי שביעית ואומרים לך "משמט אני" תגיד לו: "אף על פי כן" ותחזיר את מה שקיבלת. הלך אבא בר מרתא והחזיר שנית את החוב לרבא. אמר לו רבא: משמט אני. אמר אבא בר מרתא: אף על פי כן אני רוצה לתת לך את הכסף כמתנה. יש לי אותו ואתן אותו בשמחה. ורבא קיבל את הכסף מידו.
והסביר הרא"ש (גיטין פ"ד סי' י"ט) שלא כולם צריכים שמישהו שלישי יסביר ללווה שצריך לומר "אף על פי כן". אפשר לרמוז ללוה על כך ש"יהא עיניו תלויות, יושב ומצפה עד שיאמר כך" או שיאמר לו משמט אני שפה רפה ויושיט לו את ידו כדי שיבין לומר "אף על פי כן". וכן מפרש בירושלמי (ה"ז).

איזה הלוואות משמטת השביעית?
כל מלוה שיש בו תנאי וזמן פרעון אחרי ר"ה – אינו משמט, רק הלוואה שזמן פרעונה הוא לפני סוף השביעית או בסופה – משמטת השביעית. אבל אם זמן פרעון ההלוואה הוא אחרי סיום שנת ההשמיטה - לא חלה עליה הפקעת השמיטה.
ולכן אם אדם הלווה לחברו אלף שקל בר"ח ניסן, וסיכם איתו שכל ראש חודש יתן לו מאה ש"ח עבור ההלוואה. אם מר"ח אייר הלווה לא שילם עד אלול. אומר הרמב"ם החוב על שעבר, כלומר עד ערב ר"ה - משמט. החוב שצריך לשלם מראש השנה והלאה לא משמט (עיין בתשובת הרמב"ם סי' רמ"א ששם מדובר באדם שנתן לצורף עבודה מסוימת והאנשים עשו ביניהם פשרה שישלם לצורף בתשלומים וטען בעל התכשיטים שעברה שמיטה והוא פטור על הכל. וכותב הרמב"ם וז"ל: "וכל השיעורין שעברה עליהם שמיטה ישמטו ושאר הממון שלא נקצב אלא אחר השמיטה לא ישמט". היינו כל חוב עד ער"ה נשמט, ומה שחל התשלום אחרי ערב ר"ה חייב לשלם.

חוב משמט – תשלום לא משמט
הרמב"ם כתב (שם, הי"א):
"הקפת חנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלוה נשמט". פירוש. חוב תשלום של אדם לחנות הוא לא חוב שנוצא על ידי הלוואה – הוא חובת תשלום על מוצרים או על שכר עבודה וזה לא משמט. אמנם אם המוכר ביקש את הקונה לשלם על הסחורה והוא ביקש ממנו שיעשה אותה הלוואה לזמן מסוים – היא הפכה להיות חוב וחלה עליה הפקעת השביעית.


וכתב עוד (שם, סי"ב), וז"ל:
"קנסות של אונס ושל מפתה והמוציא שם רע אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטים. ומאימתי נזקפין במלוה, משעת העמדה בדין" , עכ"ל. ומקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' (גיטין יח.).

הרמב"ם בפירושו למשניות (שביעית פ"י מ"א) הסביר: "והקפת החנות היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החנויות, שיוציא עליו כל מה שצריך, וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו, וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה שביעית, מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות ע"מ שיהיה חוב, אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל, ויתן לו ממונו", עכ"ל

חוב עם משכנתא
אדם הקונה דירה באמצעות הלוואת משכנתא שבה הבית משועבד לבנק. חוב המשכנתא שלאחר השמיטה אין אתו בעיה, כאמור לעיל בתשובת הרמב"ם על חוב בתשלומין. אבל גם על חוב העבר לכאורה אין השמטה שהרי הבית ממושכן לבנק וכל דבר שממושכן – דינו כגבוי שלא חל עליו השמטת שביעית שהרי כך כתוב בשו"ע (חו"מ סי' ס"ז סעי' ב'): "שביעית משמטת את המלווה אפילו מלווה שבשטר שיש בו אחריות נכסים. והמשכנתא מקום שדרכם לסלק המלווה בכל עת שיביא מעותיו, שביעית משמטתה. ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו אין שביעית משמטתה".
כלומר, אם הלווה יכול לתת למלווה את הכסף בכל עת, השביעית משמטת. אבל במקום שלא יכול לסלק עד סוף זמנו, הרי זה כתפוס ביד המלווה וזה כגבוי אצלו. לפי זה בימינו שהלקוח יכול לסלק את החוב אע"פ שמשלם קנס על כך, השמיטה משמטת את ההלואה הזו וצריך הבנק לעשות על כך פרוזבול ואם לא יעשה – השביעית משמטת את החוב אע"פ שיש עליו משכון.

מצות שמיטת כספים באשה
אשה מחוייבת במצות שמיטת כספים, ואינה פטורה מדין מצות עשה שהזמן גרמא, וז"ל בן איש חי "על כן, טוב שתלווה האשה יום ערב ראש השנה ככר או שתים או שלש לחברתה, ואחר ראש השנה כשתפרע לה, תאמר לה משמטת אני, והרי זו מקיימת מצות שמיטה. וכן עשו קצת נשים פה עירנו יע"א, כי דרשתי דבר זה בעזרת השם יתברך ברבים - אשריהם ישראל", עכ"ל.
ודבר זה אע"פ שהוא פשוט – חשוב לדורשו ברבים כיון שנשים לא נמצאות בבתי הכנסת בעת שעושים את השטרות פרוזבול ולפי ההלכה אם היא הלוותה לחברתה חפץ או כסף – שביעית משמטת וע"כ טוב שתעשה פרוסבול או שבעלה יצרף גם אותה לפרוסבול שהוא עושה.

שמיטת חוב בהלוואת חפצים
שמיטת כספים ותקנת פרוזבול נוהגים גם בחפצים, כגון שהלוה לחברו לחם או חלב וכל כיו"ב, חייב להשמיט לו בשביעית את אותם חפצים, וז"ל בן איש חי: "וגם אם לוה אדם מחברו ככרות לחם, אפילו ככר אחד - נוהג בזה דין שמיטה", וכך כותב החיד"א (חיים שאל ח"ב סי' ל"ח בשם "מלאכת שלמה" עדני על דברי השו"ע חו"מ סי' ס"ז ס"ב) בעניין השאלת חפצים בשביעית, וז"ל: "המלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה, הוי דומיא דהלואת כסף ושביעית משמטת, לא מיבעיא אם זקפו עליו במלוה במעות שאמר לו דמי כך מדות חטים או מדות שמן או דמי כל כך ביצים או אגוזים אתה חייב לי, דהוי ממש זקפן עליו במלוה ושביעית משמיטתו, אלא אף שא"ל הרי הלויתי כך וכך מדות חיטים או כ"כ שמן ויין או כ"כ ככרות לחם, מיקרי נמי זקפן עליו במלוה. ולא זו בלבד, אלא אפילו ככר לחם אחד שהלוהו או ליטרא שמן ויין שהלוהו השביעית משמטת וכו' אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו, ודאי שהשביעית משמטתן", עכ"ל.
בדרך כלל, הגדרת הלוואה היא קבלת דבר שחייב להחזיר תמורתו, וקבלת דבר בהשאלה היא החזרת דבר שקיבל. ולעתים, כותבי הפסקים לא מבדילים לדקדק בין זה לזה מתוך שיגרת הלשון.

האם מותר להלוות כיכר לחם?
ויש לשאול על דין זה, הרי יש איסור ריבית במחזיר סאה בסאה, וממילא אסור להלוות כיכר על מנת לקבל כיכר בחזרה, וכמו שכתב מרן בשו"ע (יו"ד, סי' קס"ב ס"א), וז"ל: "אסור ללוות סאה בסאה דשמא יתייקרו, ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו", עכ"ל. והנראה בזה שודאי הוא שמרן הרגיש בדין זה ולכן דייק וכתב דין בכיכר לחם שמחירו קבוע בכל מקום, וגם בחו"ל היה נהוג כן וניחא. ובכל אופן, גם אם אשה עושה זאת במקום שלא נקבע מחירו גם כן דינא הכי ואין איסור ריבית, כיון שבכיכר אין קפידא לדייק שיהיה הכיכר בדיוק במשקל ובמידה של הכיכר הראשון כי הוא דבר מועט, ובמקום שאין קפידא בדבר מועט אין חשש ואיסור ריבית כמו בכל "סאה בסאה" משום שמוחלים האחד לשני (ועיין שו"ע שם ס"ג).

למעשה
כל איש או אשה שיש להם כסף אצל אחרים, או חסכון בבנק, אפילו בהיתר עיסקה. וכן מי שיש לו ש'ק שזמן פרעונו קודם סיום שנת השמיטה וכד' צריך לדעת שהחובות שחייבים לו נמחקים בסיום שנת השמיטה. וכן אשה שיש לה חשבון בנק, בין משותף עם בעלה או בנפרד חייבת בפרוזבול. ואפשר לה למנות את בעלה לשליח והוא יעשה זאת במקומה.
בזמן הזה יש אומרים שגם הקפת חנות ושכר שכיר נשמטים בשביעית. לכן ראוי שכל אדם שרוצה לגבות את חובותיו שיעשה פרוזבול על כל חובותיו. בין איש בין אשה.

תקנת הפרוזבול
תקנת הלל על הפרוזבול
חכמנו בגמרא הסבירו את התקנה של הלל. בגמרא מסכת גיטין (לו/א) "תנן התם פרוסבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא. עמד והתקין פרוסבול. וזה הוא גופו של פרוסבול: "מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה" והדיינים חותמים למטה או העדים.

מה פירוש המילה פרוזבול?
פרוזבול היא מילה המורכבת משלוש מילים "פרוז בולי בוטי" ובתירגום לעברית "תקנת עשירים עניים". תקנה זו נתקנה על ידי הלל הזקן כשראה שנמנעו העשירים להלוות לעניים כשקרבה שנת השבע מחשש שמה יאבד כספם. הימנעות זו של העשירים מלהלוות היא עבירה על מה שכתוב בתורה. כמובן שכאשר העשירים לא מלוים, גם העניים סובלים, ולא לזה התכוונה התורה. לטובת העשירים והעניים תיקן הלל פרוזבול שהעושה אותו לא נמחקים החובות שחייבים לו.
ומפני מה החותם על פרוזבול אינו משמט? כיון שחובות של בית דין אינם נשמטים ונמחקים, ובחתימה על פרוזבול אדם מוסר את חובותיו לבית דין.

פרוזבול – עלבון
התקנה הזו נתקנה לפני חורבן הבית השני שנחרב על שנאת חינם. חלק מאותה תופעה היא שנמנעו העם מלהלוות אחד לשני. כל אחד חי לעצמו. השנאה הזאת והחיים לבד האלו היו המניע לחורבן ולגלות. את הבעיה הזו הפרוזבול לא יכול לפטור, הוא רק מתחשב בבעיה הרוחנית של העם ונותן פתרון שלא יעברו על מה שכתוב בתורה ולא ימנעו מהלוות. אבל באמת המצב הרוחני התקין היה צריך להיות שאנשים יוותרו על חוב השביעית ברצון. וכשזה לא קרה – תקן הלל פרוזבול.
לכן בהמשך הגמרא (גיטין לו/ב) נראה שחכמים ראו בפרוזבול הזה "עלבון". כי הוא נובע ממצב רוחני ירוד ולוואי שלא היינו במצב הרוחני הזה. "תא שמע דאמר שמואל הא פרוסבלא עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליני, אבטליניה? והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין? הכי קאמר אם איישר חיל יותר מהלל – אבטליניה! ורב נחמן אמר: אקיימנה! אקיימנה? הא מיקיים וקאי? הכי קאמר אימא ביה מילתא דאף על גב דלא כתוב ככתוב דמי".

מתי עושים פרוזבול?
פרוזבול עושים במוצאי שביעית. ויכול אדם לעשותו מתי שרוצה ובלבד שאח"כ לא ילווה ולא יכניס כסף לבנק. כי כל ההלוואות שיהיה לו אחרי כך לא יוכל לגבות אותם. לכן עושים אותם בחודש אלול בסופו.
החנוונים שמוכרים בגדים וכלים גם בערב ראש השנה ונותנים אשראי לכל מה שקנו מהם, צריכים לעשות פרוזבול אחרי סגירת החנויות. והיום כמעט ואין אדם שלא צריך לעשות פרוזבול, וגם אין שום רשות עירונית, ציבורית, ממלכתית, שלא צריכה לעשות פרוזבול. למעשה יכול החנוני לעשות פרוזבול יום קודם ער"ה, ולומר לכל קונה בער"ה שתאריך הפירעון הוא לא בער"ה אלא אחרי ר"ה של ה'תשס"ט. ובמקרה כזה 'שביעית' לא משמטת חוב כזה.
יש כאלה שעשו פרוזבול לחומרא בתחילת שביעית, כסברת הרא"ש ושו"ע ר' זלמן, אנשים אלו צריכים שוב לעשות פרוזבול עד ערב ראש השנה בשקיעה.

פרוזבול ע"י שליח
אם אדם אינו יכול לעשות פרוזבול מחמת איזו שהיא סיבה, הוא יכול לומר לחברו או לאשתו לעשות לו פרוזבול.
סובר המהריק"ש (בהגהות על השו"ע חו"מ סי' ס"ז) לדעת המהרימ"ט הסובר "מילי לא ממסרן לשליח" – אין שליח למילים רק למעשים. היינו אם אדם אמר לחבירו יש לי חפץ פלוני אני ממנה אותך להקדיש חפץ זה להקדש - אין ההקדש של השליח מאומה כי הוא לא מסר לו את החפץ במתנה, רק אמר לו: "תקדיש את זה" ואלו מילים ודיבור לא נמסר לשליח. (שו"ת מהרי"ט מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ז) וע"כ לדעתו אין למנות שליח בפרוזבול אלא כל אחד ואחד יגש בעצמו ויעשה פרוזבול.
אבל כבר כתב הרב חיד"א בברכ"י או"ח סי' תל"ד בענין ביטול חמץ שיכול למנות שליח לבטל, למרות שאומר לשליח תבטל את החמץ, וזה לכאורה "מילי". הביא את דברי מהריק"ש הנ"ל ודברי המהרי"ט הנ"ל ואמר שלא פוסקים כדבריהם. כי כל מה שאמרו חז"ל ש"מילי לא מימסרן לשליח" הכוונה ששליח לא יכול לעשות שליח, ואין זה אומר שאדם בעל החפץ לא יכול למנות שליח. ולפי זה אפשר לעשות שליח בפרוזבול רק שיודיע לעדים או לדיינים שהוא שליח של פלוני. ורצוי שיכתב בפרוזבול בא פלוני ועושה פרוזבול בשליחות פלוני, ואולם מעיקר הדין גם אם יאמר בע"פ מספיק.

כמה פרוזבולים צריך?
אדם שהלוה לחמשה אנשים מספיק לו פרוזבול אחד. חמישה אנשים שהלוו לאדם אחד צריכים חמישה פרוזבול, לכל מלוה פרוזבול אחד.

אופן וסדר עשיית פרוזבול:
מכין המלווה שטר פרוזבול ממלא בו את שמו שם העיר התאריך וושמות הדיינים. מעמיד שני עדים כשרים שומרי מצוות, ורצוי שלא יהיו קרובים. ויזהרו העדים שהתאריך יהא מדוייק.
אין צורך לפרט שמות האנשים שחייבים לו. ואם רוצה להחמיר על עצמו ולפרט שמות החייבים לו יכול לרשום שמם מאחורי שטר הפרוזבול.
אחד העדים מכין מטפחת. המלווה תופס את המטפחת ואומר: "אתם העדים קנו ממני קנין גמור ושלם שאני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא לכל אחד מבעלי חובות שחייבים לי (ולאשתי), שאין להם קרקע"
מפסיק לתפוס את המטפחת ממשיך ואומר: היו עלי עדים שאני מוסר כל חוב שיש לי (ולאשתי) לביה"ד הגדול שאגבנו כל זמן שארצה.
העדים חותמים על שטר הפרוזבול ומוסרים אותו למלוה שיראנו ללוה בעת גבית החוב. ניתן למסור חוב גם על פה.

שטר פרוזבול
בפנינו עדים החתומים מטה בא לפנינו _________________ואמר לנו קנו ממני קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניה ביה איך אני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא שיש לי לכל אחד מבעלי חובות שחייבים לי (וחייבים לאשתי) שאין להם קרקע לכתוב עליו פרוזבול. וקנינו קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניה ביה מיד הנזכר לעיל. ובכן אמר לנו הוו עלי סהדי שאני מוסר כל חוב שיש לי ולאשתי לבית דין הצדק אשר פה עיה"ק _____________תובב"א שאגבנו כל זמן שארצה.
הרה"ג_____________________________________________,
הרה"ג_____________________________________________,
הרה"ג_____________________________________________,
קיום העדים:
על דבר אמת חתמנו שמותינו פה עיה"ק ___________ בתאריך ___________ לחודש אלול. שנת ________ והכל שריר ובריר וקיים.
_______________________________עד
_______________________________עד

תקנת בעל בן איש חי
תיקן הגאון רבי יוסף חיים זיע"א בעל "בן איש חי" שאחרי שמילא אדם פרוזבול, אם יש לו חוב - ילווה לחבירו סכום או חפץ לפני ראש השנה של שמינית על מנת שיחזיר לו לפני ראש השנה, כדי לקיים מה שכתוב בתורה להשמיט את החוב בשמיטה. אחרי ראש השנה כשיבוא חבירו להחזיר את החוב יאמר לו "משמט אני". ודבר זה יכול לעשות מי שלא חותם על פרוזבול, או אחרי החתימה על פרוזבול.
וכך יעשו גם איש וגם אשה עם חברתה. וישמחו בקיום המצווה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il