בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לך לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

מלחמת המלכים ומשמעותה

עיון במדרשים לגבי מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה. מהי תכליתה של המלחמה? מדוע התורה מתייחסת לכך בפסוקים רבים, ומדגישה את חשיבות המלחמה הזו? מהו המאפיין של מלחמה זו ממלחמות אחרות? ומה הקב"ה רצה, כביכול, להשיג באמצעות המלחמה וניסה?

undefined

הרב דוד דב לבנון

לך לך תשס"ב
8 דק' קריאה
הפרשה מספרת לנו באריכות רבה על מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, בפרטי שמותיהם ומקומותיהם, וצריך להבין מה חשיבות המלחמה הזאת שהתורה מפרטת כל כך את אירועיה. שמא כל זה חשוב רק כדי להבין את הנס הגדול של ניצחון אברהם על ארבעת המלכים הגיבורים שנצחו את החמישה?! ואעפ"כ אין זה מניח את הדעת, מדוע היה צריך לפרט כל כך הרבה במלחמה שאין לה שייכות כביכול עם אברהם אבינו אבי אומתנו, אם אין לה כל הוראה כלפינו.

נראה שהתשובה לכך במדרש הבא: (בראשית רבה, מב, א):
"ויהי בימי אמרפל מלך שנער, ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח (תהלים לז) חרב פתחו רשעים... חרבם תבא בלבם... חרב פתחו רשעים..., זה אמרפל וחביריו, להפיל עני ואביון זה לוט, לטבוח ישרי דרך זה אברהם, חרבם תבא בלבם, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם" 1 .


חז"ל בעומק מבטם הבינו, שכל המלחמה הזאת "מלחמת עולם", שהייתה בין המלכים היא בעבורו של אברהם אבינו " לטבוח ישרי דרך - זה אברהם", אולם איך אפשר להבין זה על פי פשוטו של מקרא, שמסופר בו על מלחמת שליטה על שטחי ארץ ושיעבוד אומות, וכאשר מרדו חמשת המלכים יצאו כנגדם ארבעת המלכים במלחמה ונצחום כדי להחזיר לעצמם את השלטון, האם ניתן לפרש, שכל זה היה כדי לשבות את לוט, כדי לגרור את אברהם למלחמה כנגדם, שיוכלו להורגו?

אין לנו אלא לומר, שחז"ל באו ללמד אותנו כיצד להסתכל על אירועים גדולים המתרחשים בעולם, שכולם לא באו אלא בכדי לברר את מלכותו יתברך בעולם, ולכן מוכרח להיות, שיש להם קשר לאברהם אבי האומה הישראלית, שתפקידם לגלות מלכות שמים. וע"פ זה באו חז"ל ואמרו (בראשית רבה, מ"ב ז):
"אמר רבי אלעזר בר אבינא: אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח, תדע שכן, שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם".

אחרי שרכשנו מבט זה על מלחמת המלכים, נוכל למצוא בין קמטי הפסוקים רמז לכך שהמלחמה היתה מופנת כלפי אברהם אבינו. שכן ראש לארבעת המלכים, שמחולל את הניצחון כנגד החמישה הוא "אמרפל" מי שאמר לאברהם "פול לתוך כבשן האש", הוא נמרוד "גבור ציד לפני ה'", "יודע רבונו ומבקש למרוד בו". לכן נצחונו והיותו מלך על כל העולם עלולה הייתה לפגום ביכולתו של אברהם להפיץ את דת האמת. וכך פירשו חז"ל את משמעות שם המקום שבו ישבו אחרי ניצחונם "וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש..." (בראשית רבה, מ"ב, י"א) "אמר רב אחא: לא באו ליזדווג אלא בתוך גלגל עינו של עולם, עין שעשתה מדת הדין בעולם הן מבקשים לסמותה, אתמהא, היא קדש, אמר רבי אחא הוא כתיב הוא שקדש שמו של הקב"ה בכבשן האש, עין שעשתה מידת המשפט..." . היינו שניצחונם של המלכים גורם לכסות את "עין הארץ" את המבט של אברהם אבינו ע"ה, שגילה את מלכו של עולם, שהציץ עליו בעל הבירה. שעליו נאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", ומלכים אלו עשו ההפך מצדקה וההפך ממשפט.

כאן מוזכר אברהם אבינו בפעם הראשונה והיחידה כעברי "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי", ודרשו חז"ל שכל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר שני, מדוע בא הדבר לידי ביטוי כאן? עלינו לומר, שכאן בניצחונו של אמרפל ניצב כל העולם מאחוריו, בשיטתו למרוד במלכות שמים, ונמצא אברהם אבינו "העברי" מעבר השני, והשאלה כוחו של מי יגבר.
(יש להעיר שחז"ל אמרו, שאברהם אבינו נתגלה בדור הפלגה, "ותהי הארץ שפה אחת ודברים אחדים" כנגד ה' אחד ואברהם אחד. ושם גם כן היה כל העולם כולו מאוחד לעשות להם "שם" של ע"ז, וגם שם אפשר לומר שאברהם היה מעבר אחר).

ולכן אנו מוצאים שחז"ל ראו במלחמה זו קדוש ה' וגילוי יראתו של אברהם, וזה לשונם במדרש: (בראשית רבה מ"ג ,א):
"משמועה רעה לא יירא, זה אברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, נכון לבו בטוח בה', ומצאת את לבבו נאמן לפניך, סמוך לבו לא יירא שנאמר (בראשית טו) אל תירא אברם, עד אשר יראה בצריו, ויחלק עליהם לילה". משמע שזו הייתה מלחמה של יראת אלקים, ומסירות נפש כעקידת יצחק, שאפשר לומר עליה "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".


מהו "וירק את חניכיו"? מצאנו כמה פרושים לכך במדרש (בראשית רבה, מ"ג), ונזכיר כמה מהם הנחוצים לענינינו:
"וירק את חניכיו, רבי יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם, אמרו ה' מלכים לא יכלו לעמוד בהם ואנו יכולים לעמוד בהם, רבי נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן, אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום",


לכאורה קשה שיטתו של אברהם, שבקש למות על קדוש השם בהצלתו של לוט, איזה טעם יש למסור את הנפש על הצלה שלא תצליח? אולם אם נפרש כנ"ל, שזו מלחמת אור בחושך, מלחמה על האפשרות להפיץ את אמונת אלקים בעולם, מובן שיש למסור את הנפש על כך.

"רבי לוי אמר בפרשת שוטרים הוריקן, היך מד"א (דברים כ) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", מדוע היה מוכן לוותר על כמות מספר הלוחמים, ושחרר את כל מי שירא ורך הלבב, כיון שזו מלחמה על אמונה בה', ולכן ראוי לקחת למלחמה זו רק את המאמינים בה'.
"ריש לקיש בשם בר קפרא: אליעזר לבדו היה, מנין אליעזר י"ח וג' מאות", שמו של אליעזר שיש בו המנין האמור, מרמז על אמונה בה' "כי אלקי אבי בעזרי, ולכן הוא ראוי לצאת למלחמה זו.
ובגמרא (נדרים ל"ב.) מופיע פרוש נוסף "וירק את חניכיו ילידי ביתו - רב אמר: שהוריקן בתורה", היינו שאמר להם דברי תורה המחזקים את לבם, עד שהוריקו פניהם, וגם זה מלמד שמדובר כאן על מלחמה רוחנית.

מובא במדרש (בבראשית רבה, מ"ג, ג):
"ויחלק עליהם לילה, אמר הקב"ה: אביהם פעל עמי בחצי הלילה, אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה, ואימתי במצרים שנאמר (שמות יב) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור...".


ולכאורה מה קשר בין הדברים, ואיך יש כאן מידה כנגד מידה? אלא שמלחמת אברהם הייתה לגלות מלכות ה' בעולם, ולכן זכו לכך שיתגלה ה' בעולם במכת בכורות "אני ולא מלאך...".
וכשנצח אברהם נתקדש שמו יתברך בעולם, וחזרו להאמין בה', וכך דרשו חז"ל (בראשית רבה, מ"ג,ו') את שם המקום ההוא:
"אל עמק שוה, רבי ברכיה ורבי חנינא בשם רבי שמואל בר נחמן ששם השוו כל עובדי כוכבים וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו בתוכו למעלה והיו מקלסין לפניו ואומרים לו שמענו אדוני..., אמרו לו מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוה את עלינו, אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוקו".


היינו, שאברהם לא לקח את הגדולה לעצמו, אלא תלה אותה בקב"ה.
וגדולה האמונה שהאמינו בה' לאחר ניצחונו של אברהם יותר ממה שהאמינו בה' לאחר הצלתו של אברהם באור כשדים, וכך מובא במדרש (בראשית רבה, מ"ב):
"רבי עזריה ורבי יונתן בן חגי בשם רבי יצחק אמרו בשעה שירד אברהם אבינו לכבשן האש וניצול יש מעובדי כוכבים שהיו מאמינים ויש שלא היו מאמינים וכיון שירד מלך סדום לחמר וניצול התחילו מאמינים באברהם למפרע".


כנראה שהעובדה שהגויים עצמם נתנסו בנסיון זה של הצלה ממות לחיים הייתה חזקה יותר מהצלתו של אברהם, כיון שהם חוו אותה על בשרם, ולכן חזרו כולם להאמין בה'. אולם כל זה לא עזר למלך סדום להאמין, כפי שמובא שם "ויצא מלך סדום לקראתו..., רבי אבא בר כהנא אמר התחיל לקשקש לו בזנבו א"ל מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת, אף אני ירדתי לחמר וניצלתי". רואים כאן עד כמה עקוב הלב מכל, והכופר בעיקר בכל מצב יכול להישאר בכפירתו, ועל רקע זה נבין מדוע הפך ה' את סדום ועמורה ולא חמל.

התורה מספרת על המפגש שהיה בין מלך סדום לאברהם לאחר ניצחונו של אברהם, (בראשית י"ד, יז-כד):
"ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך. ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קנה שמים וארץ. וברוך א-ל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל. ויאמר מלך סדם אל אברם תן לי הנפש והרכש קח לך. ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי אל ה' א-ל עליון קנה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם. בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם.


והנה באמצע המפגש עם מלך סדום מופיע מלך שלם, והתורה מפסיקה לספר עליו וחוזרת למלך סדום, נראה שהתורה באה להשוות ביניהם בהשוואה ניגודית, מלך שלם מכתיר את אברם כמי שמגלה אמונת אלוקים בעולם "ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ", ואברהם מוכיח לו שאין הוא תולה את הגדולה בעצמו בזה שנותן לו מעשר מכל. ולעומתו מלך סדום מבקש לעשות עסקה של פשרה עם אברהם וכביכול לוותר לו על הרכוש. כאילו הרכוש עדין מגיע לו, אחרי שאברהם זכה בו ביאוש ובכבוש מלחמה 2 . ולכן אברהם אינו רוצה להנות מהרכוש שלקח בדין ממלך סדום אף למראית העין, שלא יאמר "אני העשרתי את אברם". ותולה את זה שאינו רוצה להנות ממנו, באומרו "הרימתי ידי אל ה' א-ל עליון קנה שמים וארץ", היינו, שה' הביא עליו את הניצחון, ולכן אינו רוצה להנות ממנו 3 .

על הפסוק "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", אמרו חז"ל (במסכת סוטה דף י"ז):
"דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת, ורצועה של תפלין. בשלמא רצועה של תפלין, דכתיב: (דברים כח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ותניא, רבי אלעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש, אלא חוט של תכלת מאי היא? דתניא, היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: (יחזקאל א) כמראה אבן ספיר דמות כסא".


מה קשר מצוות התכלת שבציצית ורצועה של תפילין לכך שאברהם לא הסכים לקבל ממלך סדום דבר? נראה לבאר ע"פ הנ"ל, שמלך סדום כפר בכך, שהקב"ה א-ל עליון קונה שמים וארץ, והוא שהביא את הניצחון לאברהם, ובזה שאברהם הפגין את הניגוד לכך, ואת האמונה בקב"ה, בכך שלא רצה לקבל ממנו "מחוט ועד שרוך נעל", זכה שהקב"ה יתיחס אליו כבנו, שזה הרעיון של התכלת להיות כחותם של בן (כמבואר במנחות), ולבנת הספיר שהיא תכלת מתחת ומרמזת לישראל נמצאת תחת כסא הכבוד. והתפילין מרמזים לכך, ש"שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וזה הגיע לאברהם שהאמין בה' וכך יראו ממנו עמי הארץ.

והנה במדרש הוסיפו דבר נוסף שזכינו לו בזכות אברהם (בראשית רבה, מ"ג,ג'):
"אמר רב אבא בר ממל: א"ל הקב"ה: ... ועד שרוך נעל, חייך! שאני נותן לבניך מצות יבמה היך מה דאת אמר (דברים כה) וחלצה נעלו מעל רגלו".


מה הקשר למצוות ייבום וחליצה? נראה שמצוות ייבום היא פעולה של חסד כלפי האח שנפטר בלא בנים, וגם אברהם גילה מסירות נפש כלפי בן אחיו לוט, ולעומתו סדום גילה כפיות טובה לאברהם, ולכן רמז לו בשרוך נעל שרוצה להתנתק ממנו, כמו במצוות חליצה. ומופלא הדבר, שמלוט יצא דוד המלך גם כן ע"י מעשה ייבום. ע"י רות המואביה, שבועז עשה בא מעשה הדומה לייבום, (וכן יהודה ותמר עשו מעשה כעין ייבום), ומזה יצאה מלכות בית דוד. ואמרו חז"ל "מצאתי דוד עבדי - היכן מצאתיו בסדום, שנאמר את שתי בנותיך הנמצאות". הרי לנו עומק נוסף לפרשת ייבום וחליצה, הרמוזה בפרשה, חליצה למלך סדום ששנא חסד, וייבום שהיה כולו חסד עם החיים ועם המתים שעשה בועז והוליד נצר דוד מלכא משיחא, המגלה מלכות ה' בעולם.


^ 1 המדרש בשלמותו מספר "מעשה בר"א בן הורקנוס שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר ונפלה פרתו ונשברה אמר לטובתי נשברה פרתי ברח והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכאי והיה אוכל קוזזות אדמה עד שעשה פיו ריח רע, הלכו ואמרו לרבי יוחנן בן זכאי ריח פיו של ר"א קשה לו א"ל כשם שהבאיש ריח פיך על התורה כך יהיה ריח תלמודך הולך מסוף העולם ועד סופו לאחר ימים עלה אביו לנדותו מנכסיו ומצאו יושב ודורש וגדולי מדינתו יושבים לפניו, בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ומצאו יושב ודורש הפסוק הזה "חרב פתחו רשעים..., זה אמרפל וחביריו, להפיל עני ואביון זה לוט, לטבוח ישרי דרך זה אברהם, חרבם תבא בלבם, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם", א"ל אביו בני לא עליתי לכאן אלא לנדותך מנכסי עכשיו הרי כל נכסי נתונים לך מתנה, אמר הרי הם עלי חרם ואיני אלא שוה בם כאחי". נראה שגם בספור של ר"א בן הורקנוס אפשר ללמוד שכל הנעשה לו הוא לתכלית רוחנית, ולכן אמר "לטובתי נשברה הפרה", וכן אמר אברהם על המלחמה שנכפתה עליו. ונראה שזה הקשר לנס שקרה לנחום איש גמזו, שאמר גם זו לטובה, וקרה לו נס כשל אברהם אבינו שעפרו הפך חצים, כיון שדבק במידותיו של אברהם והאמין בה' שהכל לטובה.
^ 2 עיין משך חכמה שמבאר את נושא הקנינים בזה.
^ 3 גם בזה עיין משך חכמה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il