ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מבוא ושיעורים נוספים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
מרת רחל ב"ר בנימין בונים
"נַקַּיי היה שמש בית הכנסת במגדל צבעיא (שם של מקום). בכל ערב שבת, כשהיה מיטיב את הנרות, היה עולה ושובת בבית המקדש ויורד לעירו ומדליק אותם. ויש אומרים שסופר, המלמד תינוקות היה, ובכל ערב שבת היה עולה ומסדר את סדר לימודו בבית המקדש ויורד ושובת בביתו. טרטירוי, שהיה גר במהלול, שבגליל, היה עולה ושובת בבית המקדש והיה חוזר לציפורי ומשכים לקציצת התאנים, ולא היה מי שקדם לו. בנות ציפורי היו עולות ושובתות בבית המקדש, וחוזרות לציפורי, ולא היה אדם קוצץ את התאנים לפניהן. בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו. איש אחד היה עומד וחורש, וברחה פרתו מפניו. הייתה רצה, והוא רץ, רצה והוא רץ, עד שנמצא נתון בבבל. אמרו לו אימתי יצאת אמר להם ביום זה. אמרו לו באיזו דרך באת אמר להם בזו. אמרו לו בוא והראה לנו. יצא להראות להם ולא הכיר באיזו".
הירושלמי מקשה על הברייתא: כיצד ייתכנו סיפורים אלו? והרי המקומות מגדל צבעיא ומהלול וציפורי שבגליל נמצאים מצפון לעיר עקרבת, המוזכרת במשנה שם, ואיך אפשר לספר שממקומות רחוקים כל כך הספיקו אנשים להגיע לבית המקדש בערב שבת, לעשות מה שעשו ועוד לשוב לבתיהם הרחוקים עוד בטרם כניסת השבת? קושיה דומה שמעלה הירושלמי היא כיצד ייתכן הסיפור שמביאה הברייתא, שבנות לוד היו מספיקות לעלות לירושלים ולחזור בזמן קצר ביותר, בטרם החמיץ הבצק שלשו סמוך ליציאתן לדרך? הלוא במשנה נאמר כי לוד נמצאת במהלך של יום שלם מירושלים! (לכיוון מערב).
כדי ליישב את הסתירה הזאת מסביר הירושלמי כי לאמתו של דבר אין מחלוקת בין המשנה לבין הברייתא, מפני ש"מחילות היו, ונגנזו". מדברי הירושלמי עולה שהיו מנהרות חפורות מכל אחד מהמקומות הללו לבית המקדש, והן קיצרו את הדרך מאד, אולם בעקבות החורבן הן נעלמו. כדי לחזק את הדברים, מביא הירושלמי את דברי המקרא: "וזהו שכתוב: 'גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבוֹתִי עִוָּה" (איכה ג, ט).
עם כל זאת דברי הירושלמי מתמיהים. גם אם נאמר שהדרכים במחילות היו ישרות, וכי הן ביטלו את הצורך לעלות הרים ולרדת גאיות, הרי לפי חישובי מרחק שנעשו בימינו מציפורי לירושלים, נמצא שהליכה דרך כל מחילה, קצרה ככל שתהיה, תארך יותר מיום. כמו כן מחילה ישרה מלוד לירושלים תקצר את ההליכה רק במעט, ומכל מקום לא תאפשר לעלות לירושלים ולחזור לפני שיחמיץ בצקן של הנשים.
לבד מכך קשה להבין כיצד ייתכן שקיומה של מחילה מפורסמת, שבה כל נשות לוד עולות ויורדות, נעלם מבית הדין, שעל פי מדידותיו מציינת המשנה את המרחקים המוזכרים בה?!
אליהו הנביא כובס ומנקה (נַקַּאי)
קושיות אלו מאלצות אותנו לנסות להבין את אגדות חז"ל מתוך הנחה כי מה שנגלה "על פני השטח" אינו אלא הרובד החיצוני של כוונת האגדה, וכי מאחורי הפרגוד של רובד זה נמצאים כמה וכמה רבדים נוספים. הקשיים שהציבו בעלי האגדות בפני הלומד אותן הם הדרך שבחרו כדי לרמוז למעיין כי עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
גדולי ישראל כתבו פרושים לאגדות ובהן הסבירו את כוונתן הרוחנית. הרמח"ל במאמרו על אגדות חז"ל (מובא גם בהקדמה למדרש רבה) מבאר כיצד יש להתייחס למאמרי חז"ל שאינם מתאימים לידוע לנו מחכמת הטבע והחשבון, וזו לשונו:
"צריך שתדע שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בעניינים מן הטבע או התכונות ... ואמנם אין העיקר להם העניין ההוא הטבעיי או התכוניי, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה. ועל כן לא יוסיף ולא יגרע על אמיתת הענין הנרמז היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמיתי או לא. כי הכוונה היתה להלביש הסוד ההוא במה שהיה מפורסם בדורות ההם בין החכמים".
כדי להבין את כוונת האגדה יש להעמיק בהבנת חשיבות השם נַקַּיי, שהירושלמי קורא לברייתא כולה על שמו 1 . נַקַּיי הוא דמות המופיעה באגדות נוספות, והחשיבות הרבה שיש בהופעתו באותן האגדות היא, מפני שהוא דמות הקרויה על שם הכתוב "לְבוּשֵׁיהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא" (דניאל ז, ט), ותרגומו: "לבושו כשלג לבן, ושער ראשו כצמר נקי". וכך מתבאר הכתוב בילקוט שמעוני: (תהילים תתמז):
"ה' מלך גאות לבש ... שבעה לבושין לבש הקב"ה: אחד במלחמת הים ... ואחד בסיני ...; ואחד לימות המשיח, שנאמר לבושיה כתלג חור ושער ראשיה כעמר נקא:
לפי כללי הכתיב של ימינו שמו של נַקַּיי היה אמור להיות מאוית נַקַּאי, על משקל בעלי המלאכה ששמם גזור משורש מגזרת נחי ל"ה, וכשם ש"בַּנַּאי" הוא שמו של מי שמלאכתו בבנייה כך נַקַּאי הוא שמו של מי שמלאכתו בניקיון. נַקַּאי פועל כמו שליח הבא להכין את הדרך לפני בוא יום ה', ושמו מגלה לנו מהו כביכול צבע שער ראשו של הקב"ה, באיזה שיער הוא "מתלבש" בהביאו את הגאולה בימות המשיח. מפאת הזדהותו של נקאי עם תפקידו, גם שיער ראשו הוא לבן ונקי כצמר, ויתכן שעל שם שער ראשו הלבן פעמים שהיו קוראים לנַקַּאי "ההוא סבא" (כמו שעולה מהשוואת האגדה בבראשית רבה עט ד"ה ויחן עם האגדה בבבלי שבת לד, א).
התוספות במסכת חולין (ו, א) כתבו שיש דעה ש"ההוא סבא" שמוזכר בכמה אגדות הוא אליהו הנביא. לקישור בין נַקַּאי שנקרא "ההוא סבא" לבין אליהו הנביא יש סיוע מדברי הנביא מלאכי בפרק הסיום שלו וזו לשונו (מלאכי ג, א- כד):
"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר ... הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:"
אליהו מפנה ומצרף ומטהר ומכבס ( כְבֹרִית מְכַבְּסִים ) את הדרך לפני בוא יום ה' שבו יתגלה המשיח. לשם כך הוא משיב את הלבבות; ומגלה לאבות שבניהם אינם רחוקים מהם, ומגלה לבנים שאבותיהם אינם רחוקים מהם. ובאגדה שלפנינו נַקַּאי מגלה לעמלי התורה שעמלי המלאכות אינם רחוקים מהם אלא הם אנשים טהורים ונקיים שפועלים יחד עם הקב"ה.
כמו כן ייתכן כי האגדה מציינת שמקום מושבו של נַקַּאי היה דווקא ב"מגדל צבעיא", מפני שבמקום שבו כתוב בתורה "וְכִבֶּס" (ויקרא יג, ו) במובן של "וטבל" במקווה-טהרה אונקלוס מתרגם "ויצבע"; וה"מגדל" המוזכר במיכה (ד, ח) מתורגם שם בתרגום יונתן בן עוזיאל כ"משיח". ונמצא שמיקומו של נַקַּאי ב"מגדל צבעיא", מזכיר לנו את דברי הנביא מלאכי, שאליהו מטהר (צב"ע) את הדרך בפני המשיח (מגדל). ונמצא שמחבר האגדה בחר בשמות אלו כדי להדגיש את עניין ניקיון וטיהור הדרך בפני המשיח, שהן הפעולות המיוחסות לנַקַּאי. 2 ויתכן שעל שם פעולות אלו הוא מכונה באגדות אחרות בתואר "כובס", כאשר מטרתו ללמד שם סנגוריה על חלק מעם ישראל שיש מי שסבור שהצרות באות בגללם.
המחילות למקדש
על פי דרך זו של פרשנות אפשר להציע פירוש, ולפיו המחילות המוזכרות בברייתא של נַקַּאי הינן בעצם מחילות רוחניות, וכי ההולך בהן גופו אמנם "מוצב ארצה", אולם ראשו "מגיע השמימה", אל בית המקדש. האגדה מרמזת כי בציפורי היו משכימים לעמול במלאכת קציצת התאנים, אך ריבוי העמל הזה, למרות היותו בעל אופי ארצי מובהק, נחשב אצלם לשביתה במקדש. לשיטתם, העמלים ביגיע כפיים, אף על פי שהם עסוקים לכאורה בעניין ארצי, חומרי, בעצם עמלם הם חופרים את המחילה שדרכה בבוא העת יוכלו לשבות במקדש.
בנות לוד, הן מצדן היו מחשיבות את עצם הֶעָמָל בלישת הבצק כעניין שבאמצעותו חופרים את המחילה למקדש. והיו מחשיבות אותו כבר עתה, בעת הלישה, כתפילה במקדש.
ואשר לנַקַּאי עצמו, כשהיה מיטיב את הנרות לא ראה בפעולתו זו פעולה המטנפת את הידיים, אלא אדרבא, ראה בה שביתה במקדש, שהרי עמל זה מקרב את הזמן שבו נשבות שם. נַקַּאי מגלה שאין כאן, במלאכת הטבת הנרות, כל לכלוך, זיעה או פיח, אלא הכל בעצם נקי, כמו הצמר הנקי מהפסוק בדניאל. על פי זה נוכל להבין כיצד זה הקב"ה "מתלבש" באותם העמלים כדי לבנות את המקדש.
"רעיון המחילה העמוקה", כמו מחילתו זו, של נַקַּאי, טמון גם באמרת חז"ל המפורסמת "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך הרי לך המשיח, בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו", (אבות דרבי נתן נוסחא ב, לא) שהרי הנטיעה, וכן שאר המלאכות, הן המחילות המקרבות את ביאתו של המשיח והמבססות את מלכותו, ולכן אין זה ראוי להפסיק באמצע עשייתן, ואפילו כדי להקביל את פניו.
"ויש אומרים שסופר, המלמד תינוקות היה", מספרת לנו הברייתא, "ובכל ערב שבת היה עולה ומסדר את סדר לימודו בבית המקדש ויורד ושובת בביתו", כלומר שנַקַּאי היה מלמד את סדר הלימוד לתלמידים של בית רבן, ולא היה נחשב לו הדבר לביטול תורה, מפני שהיה מחשיב את הדבר כאילו כבר עתה הוא שובת בבית המקדש. רעיון זה, שמדובר ב"מחילה" שדרכה היה חותר נַקַּאי אל המקדש, בא לידי ביטוי גם באמירה מפורסמת נוספת של חז"ל: "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש" (שבת קיט, ב). אמירה זו מצדיקה את עצמה בהבנה שעצם הלימוד עם התינוקות הוא הבונה את המקדש והמבססו מבחינה מהותית, ולכן אין טעם להפסיקו כדי לזרז את בנייתו הפיסית.
רעיון זה, שלאמיתו של דבר אפשר להיות בבית המקדש כביכול, בלי להיות בו בפועל, או לבנותו בלי להיות עסוק בבנייתו הפיסית, רעיון שטמנו חז"ל בתוך האגדות המופלאות הללו, נמצא מבואר בספר דגל מחנה אפרים בפרשת מסעי (ד"ה "עוד"):
"החכמה תְּחַיֶּה בעליה" (קהלת ז, יב): ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו. אף שבעצם אינו עומד במקום מחשבתו, עם כל זה (עירובין מא, א) 'גופא בתר רישא גרירא' (הגוף נגרר אחר הראש)".
נתיבותי עִוָּה
נַקַּאי רואה בעמל המלאכות מחילה המביאה אותנו אל הקץ, שבו נוכל לשבות במקדש ולעמול בתורה. ו"יש אומרים" שנַקַּאי רואה גם בלימוד תורה עם תינוקות של בית רבן את אותה המחילה המביאה אל הקץ המיוחל. עם זאת לכאורה לא מצאנו שיש אומרים כי נַקַּאי היה מחשיב כך גם את לימוד התורה של המבוגרים. מהאגדה משמע שנַקַּאי היה מדגיש ומורה לקהל שומעיו שהכל צריכים להתבטל ל"בניית מקדש" זו, אנשים ונשים, חוץ מתינוקות של בית רבן, שרק הבל פיהם של אלו, שאין בו חטא, יכול להיחשב כ"בניית מקדש". נַקַּאי מתעלם מתלמידי החכמים ואינו מזכיר אותם. לכאורה עולה מהתעלמות זו שנַקַּאי אינו רואה את תלמידי החכמים שעוסקים בתורה כ"בוני המקדש"; ולדעתו, דווקא העמל המפרך במלאכות שבחומר יכול להיחשב לנקיות הבונה את המקדש.
עם זאת מצאנו שלמרות הנאמר לעיל יש המחשיבים את עמל התורה כאילו היה בגדר בניית המקדש ממש, וכן מובא בילקוט שמעוני: (שיר השירים רמז תתקצא) "אמר הקב"ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה 'זה דודי וזה רעי' (שיר השירים ה, טז), ולא עוד אלא כאילו בנה בית המקדש, דכתיב 'בנות ירושלים' (שם)". מדרש זה דורש את המילים "בנות ירושלים" מלשון בניית ירושלים, ולפיו, רק אחר שתיבנה ירושלים של מעלה באבני הבניין הנוצרות מעמל התורה, תחזור ותיבנה גם ירושלים של מטה. ומבואר במדרש זה, שצריך להמעיט בזמן העיסוק בחומר ולהרבות בעיסוק בתורה.
כאן המקום לברר: האם נַקַּאי מתעלם לגמרי מדעה זו?
כזכור, באגדה של נַקַּאי מופיע סיפור נוסף, על האיש החורש שרדף אחר פרתו והגיע לבבל ולא ידע להצביע על הדרך חזרה. איש זה מוצג כמי שנענה להדרכתו של נַקַּאי וביטל מתורתו והלך לעמול בחריש, אלא שהלה היה שבוי בעמלו עד כדי כך שבשום פנים ואופן לא הסכים לוותר עליו. וכך, תוך כדי המרדף שלו אחר הפרה, "התברר לו פתאום" שהוא ב"בבל".
בזאת מרמזת האגדה כי הרדיפה האינסופית אחר המלאכות, אינה יכולה להיחשב מחילה לבית המקדש. אדרבה, היא המחילה ל"בבל", כלומר אל הגלות; ולפי התיאור שבאגדה היא דרך ש"כל באיה לא ישובון" (משלי ב, יט).
עיקר שלמות הצדיק
האם יש סתירה והפכפכות בהדרכותיו של נקאי?
התוספות במסכת חולין (ו, א) כבר הקשו קושיה דומה. התוספות כתבו שיש דעה ש"ההוא סבא" שמוזכר בכמה אגדות הוא אליהו הנביא, אלא שהקשו שבאגדה במסכת שבת (לד א) יש הפכפכות בהתנהגותו של "ההוא סבא", והדבר אינו מתאים לאליהו הנביא.
אך נראה שאפשר ליישב קושי זה לפי דברי הליקוטי מוהר"ן (מהדורא בתרא סי' סח), וזו לשונו:
"עיקר שלמות הצדיק שיוכל להיות למעלה ולמטה, שיהיה יכול להראות למי שהוא למעלה ונדמה בדעתו שהוא במדרגה עליונה, יהיה מראה לו שהוא ההפך. וכן להפך, למי שהוא למטה מאד במדרגה התחתונה, בתוך הארץ ממש, יהיה מראה לו שאדרבא, הוא סמוך להשם יתברך:"
ולפי דבריו מיושב הקושי שהעלנו לפני כן. בברייתא של נַקַּיי אליהו מראה לעמלי המלאכות שסבורים שהם רחוקים מהשם יתברך, שבפועל הם הסמוכים אליו ביותר מפני שהם מקרבים את הגאולה. אולם בסיום הברייתא, כדי שלא תזוח דעתם, הוא חוזר ומראה להם שבעצם הם מקרבים את הגלות ודווקא מיעוט במלאכות וריבוי בתורה הוא שיביא את הגאולה.
לימוד זכות
דברי הרמח"ל, שבמאמרי חז"ל שאינם מתאימים למציאות מסתתרת כוונה אחרת, וודאי שהיו ידועים לאמוראים שבתלמוד הירושלמי. ולפיכך, לא מובן מדוע הירושלמי מקשה מהברייתא על המשנה, ומדוע הוא מתרץ תרוץ שאינו מציאותי. אלא שהירושלמי ממשיך את מהלך הכוונה הנסתרת של הברייתא, והוא דולה לנו ממעמקיה. כאשר הירושלמי מסכם ואומר: "מחילות היו, ונגנזו, וזהו שכתוב גדר דרכי בגזית נתיבותי עִוָּה", כוונתו לומר שמציאות שבה כל קבוצה בטוחה שהמחילה שלה היא הדרך הנכונה לגאולה והיא מקטרגת ופוסלת את המחילה של חבירתה, היא מציאות שגודרת את הדרך בפני הגאולה. והוא רוצה שנשכיל ונבין שצריך שכל קבוצה תלמד זכות על החולקים עליה, כאילו היו גם הם בגדר חותרי המחילות אל המקדש.
לפי מה שהתבאר במאמרנו, "על פני המים" של דברי חכמינו ז"ל מרחפת רוח של לימוד זכות על קבוצות ועל דמויות פרטיות מישראל. ובעת שאנו לומדים את אותן האגדות אנו מתפללים אל הקב"ה שדבורינו יתקבלו לפניו. וכאשר הירושלמי מסכם ואומר: "מחילות היו, ונגנזו, וזהו שכתוב גדר דרכי בגזית נתיבותי עִוָּה", כוונתו ללמד זכות על כלל ישראל כולו. והוא רוצה שכל קבוצה תלמד זכות על החולקים עליה, כאילו היו גם הם בגדר חותרי המחילות אל המקדש.
^ 1 וכבר תהה ר' שלמה בובר (בהערתו לפסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח, הערה קעט) מה החשיבות שבשמו של נַקַּיי.
^ 2 יש להבדיל בין נַקַּיי שמופיע באגדות שבתקופת רשב"י לבין דמות בשם דומה שמוזכרת בהשמטת הצנזורה בסנהדרין מג, א ונקראת על שם פסוקים אחרים ושייכת לתקופה הקודמת בכ170 שנה לתקופת רשב"י.
^ 2 יש להבדיל בין נַקַּיי שמופיע באגדות שבתקופת רשב"י לבין דמות בשם דומה שמוזכרת בהשמטת הצנזורה בסנהדרין מג, א ונקראת על שם פסוקים אחרים ושייכת לתקופה הקודמת בכ170 שנה לתקופת רשב"י.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת
הלכה למעשה
השיעור מאיר את מהות ראש השנה מתוך גישה של ביטחון, אהבה ושמחה לצד כובד הראש והרצינות הנדרשים ביום הדין. במרכזו הדרכה הלכתית ומעשית לקראת החג שחל בשבת, כולל התרת נדרים, הכנות מוקדמות, סדר התפילות והקידוש, והלכות החג והשבת בהרחבה.
כינוסי אברכים שו"ת בוגרים תשפ"ו
איך להמשיך לעלות בקודש גם כשרחוקים מהישיבה | הפער בין ההצלחה להתיישבות לבין מינוי רבני ערים
סליחות עומק הסליחה ומידות הרחמים
שיחה לפני סליחות תשפ"ו
השיעור עוסק במהות אמירת הסליחות לקראת הימים הנוראים, תוך בירור מקומו של הצדיק שאינו חוטא במזיד מול תביעת הווידוי והנפש. דרך דברי הזוהר ומידות הרחמים, מודגש כי כוחה האמיתי של התשובה נובע מהצנעת האדם בתוך הכלל ומהידמות מוסרית מעשית למידותיו של הבורא.
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
אור החיים על הפרשה הבחירה בחיים מתוך קיום רצון ה'
אור החיים על פרשת נצבים חלק א'
שלשה דברים כלליים במצוות ה' שמרומזים בפרשה. פירוש תיאור התורה על המצות שהם לא רחוקות להשגה. פירוש כפילות התורה "ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...החיים והמוות...הברכה והקללה".
לנתיבות ישראל הופעת המלכות: מהכלל אל הפרט
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א, נ"ה
השיעור עוסק בהופעת מלכות שמיים בעולם דרך כלל ישראל, וכיצד היא מתגלה בחיי הפרט באמצעות משמעת עצמית, תורה ומצוות. מתוך כך מוארים מועדי תשרי – מביטול הגבולות בראש השנה ויום הכיפורים ועד לחירות, שמחה והתעצמות מעשית בסוכות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
