פרשני:בבלי:עבודה זרה סא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סא א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: לא קשה על דברי רב אשי, כי התם, משנתנו מדברת, דקאזיל מיניה ומיניה, החבית מתגלגלת ממנו וממנו, כלומר, הגוי עצמו מגלגלה ומורידה לבור. הילכך, אם אינו עושה בחמתו - היין שבבור אסור, משום דיש לחשוש שמא נגע.
ואילו אם גילגלה בחמתו, הריהי בלא כוונת נגיעה - ומותר  161 .

 161.  כן מבארים התוס' את דברי רש"י.



שנינו במשנה הקודמת: עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו - אסור. דהיינו, בגת של ישראל ויין של ישראל, והחשש הוא שמא נגע בו הגוי.
ואילו משנתנו דנה בגת של גוי וענבים של גוי, וישראל שכר אותם לעשותם יין בכשרות, לצורך מכירת היין לישראל, ועל יין זה יש חשש גדול שמא הגוי, ביודעו שהוא שלו, יגע ביין וינסכו.
משנתנו מתירה את היין בתנאים מסויימים, של שמירה והשגחה המונעים מהגוי, והמרתתים (מיראים) אותו מליגע ביין.
ברישא של משנתנו, דנה המשנה, באופן השמירה וההשגחה, ובסיפא היא מחייבת תנאי, שהגוי צריך לכתוב לישראל התחייבות מפורשת בכתב שאין היין משועבד עבור דמי שכירות הגת והענבים. התחייבות זו מסלקת מהגוי תחושת "שותפות" ביין. ויתירה מכך, היא מרתיעה אותו מליגע ביין, ביודעו שהישראל לא יקח ממנו את היין, והוא ישאר עם היין, ויפסיד את רווחיו ודמי שכירותו.
רש"י, לפי גירסתנו, והיא מהדורא בתרא שלו, סובר שהרישא והסיפא של משנתנו חופפים. כלומר, מלבד השמירה וההשגחה המחוייב בהם, האמורים ברישא, גם חייב לקבל את כתב ההתחייבות האמור בסיפא. ומלבד כתב ההתחייבות צריך גם שמירה. ולא מספיק אחד מהם (אלא, שמשנתנו חילקה את ההלכות בנוסח של רישא וסיפא).
ואילו בברייתא בגמרא, מובא עוד תנאי של שמירה, שאינו מוזכר במשנה. והוא שהמפתח והחותם של הגת והחביות יישארו ביד ישראל.
רש"י סובר, שמשנתנו אשר לא התייחסה לתנאי זה, אינה מחייבת שהמפתח והחותם יישאר ביד ישראל, היות והפתח פתוח לרשות הרבים - אין צורך בהשארת מפתח וחותם בידו.
והיינו, שחיוב השארת המפתח והחותם הוא תחליף לשמירה האמורה במשנה  162 .

 162.  כתב הר"ן (בחידושיו ובפירושו על הרי"ף), שהטעם של רש"י הוא: כי אם נאמר שהרישא והסיפא הם שני דינים נפרדים, והרישא התירה בשמירה בלבד, והסיפא התירה בכתב התקבלתי בלבד בלי מפתח וחותם, קשה - איך יתכן לומר כן, הלא בברייתא בגמרא (בדין הראשון) נאמר, שאינו מותר אלא במפתח וחותם - והלא הדברים קל וחומר, אם אפילו ביינו של ישראל חייבו חכמים שיהיו מפתח וחותם בידו, כל שכן ביינו של נכרי. ואם נפרש משנתנו בסיפא, שמדובר במפתח וחותם, יותר קשה, אם כן, עיקר חסר מן הספר, למה לא הוזכר תנאי זה במשנתנו כלל? לכן, מפרש רש"י, שגם בסיפא חייבו חכמים שמירה, אותה השמירה האמורה ברישא, ושמירה זו היא במקום מפתח וחותם. אבל רבותינו הראשוניםתוס' רמב"ן רשב"א ריטב"א והר"ן ועוד), מקשים על רש"י, מפני שקשה להם לפרש את משנתנו המחולקת בצורה ברורה לשני דינים, והיא פותחת במאמר חדש "המטהר יינו וכולי" גם ברישא וגם בסיפא - ולבאר שבעצם הוא דין אחד. על כן פירשו פירושים אחרים, ונוגעים להלכה למעשה, ונביא מקצת דברי רבינו תם. (ובראשונים מובאים שיטות הראב"ד והרמב"ן). רבינו תם, והיא שיטת רש"י במהדורא קמא, סובר: ברישא של המשנה מדובר בשאינו כותב לו "התקבלתי", אלא, שמפתח וחותם בידו. אלא, שאף שמפתח וחותם בידו, עדיין יש לחשוש שמא במשך הזמן "יזייף" את המפתח וחותם, על כן, חייבה המשנה שמירה בצורה של בית פתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה ישראל. ובעיר שכולה נכרים - אסור אף במפתח וחותם, כי יכול לזייף במשך הזמן ולא יראוהו, עד שיושיב שומר היוצא ונכנס בעיר של גוים. ושמירה זו תמנעהו מלזייף. ודין זה מקביל לדין הרביעי בברייתא בגמרא, שלא התירו אף במפתח וחותם בידו, כיון שהיין הוא של הגוי. ודין ישראל הדר בחצר אחרת מקביל לדין עיר שכולה גוים. ובסיפא גם מדובר שמפתח וחותם ביד ישראל, וכיון שהגוי כותב לו "התקבלתי", הוי יינו של ישראל, והגוי מפחד לזייף. ובאופן זה מותר אפילו בעיר שכולה גוים. וביתר ביאור: בברייתא בגמרא שנינו שיש להקל יותר ביינו של ישראל המופקד אצל גוי, ממטהר יינו של גוים. וגם הסברא נותנת כן. ובאיזה דין הקילו? בישראל דר בחצר אחרת: ביינו של ישראל מותר בתנאי שמפתח וחותם בידו. ואילו ביינו של גוי וישראל טיהרו - אסור, על אף שמפתח וחותם בידו. ועתה, בכך שהגוי כותב לו "התקבלתי", מסתלק מן היין, ויש עליו דין של יין ישראל, ומותר, בתנאי שמפתח וחותם בידו. כלומר: במסירת כתב ההתחייבות ירדה ממנו רמת חיוב השמירה. ונמצא, שלדעת רבינו תם, כל המשנה מדברת במפתח וחותם בידו. ולכאורה קשה, כנ"ל, הלא אין שום רמז במשנתנו שמפתח וחותם בידו, ואיך יתכן שתנאי עיקרי זה חסר מהמשנה. ומתרץ הר"ן: משנתנו באה לחדש את החומרות שיש במטהר יינו של גוים, ורוב הזהירות שצריכים להיזהר בו, יותר מיינו של ישראל בביתו של גוי האמור בברייתא. לכן, לא כתבה המשנה דין מפתח וחותם, שפשוט הוא, שהרי אפילו ביינו של ישראל חייבו חכמים מפתח וחותם. ובהערות הבאות יובאו עוד מדברי רבינו תם והראשונים.



 


מתניתין:
ישראל המטהר יינו של עובד כוכבים, לעשותו בהכשר למוכרו לישראלים, ושכר את בית הגת ועדיין לא פרע להגוי דמי שכירותו, ונותנו ברשותו ומשאיר את היין ברשותו של הגוי -
אם היין נמצא בבית הפתוח לרשות הרבים, שאם יכנס שם הגוי יראוהו בני רשות הרבים, והוא בעיר שיש בה, גם עובדי כוכבים וגם ישראלים, מותר היין אף בשתיה, מפני שהגוי מפחד לנגוע, שמא יראוהו ישראלים העוברים ברשות הרבים, ויספרו לישראל בעל היין, ויפסידוהו משכרו ומרווחיו.
ואם הוא בעיר שכולה עובדי כוכבים - אסור  163  עד שישב ומשמר. שאם אכן רוצה הוא להכשיר את היין, יישב וישמור, שהגוי לא יגע בו (גירסת הב"ח: עד שיושיב שומר, לשמור במקומו).

 163.  ולפי הבנת תוס' בשיטת רש"י (או שהיה כתוב כן בגירסתם), מדובר באין מפתח וחותם בידו. ופשוט, לשיטת רש"י שאם מפתח וחותם בידו - מותר. אבל לשיטת רבינו תם (עיין בהערה הקודמת), אין היתר אפילו במפתח וחותם.
והמשנה מבארת את איכות השמירה:
ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר, כל היום וכל הלילה, אלא, אף על פי שהוא, השומר, יוצא ונכנס, בזמנים בלתי קבועים, מותר היין בשתיה. מפני שהגוי מפחד שמא יתפסו השומר כאילו הוא גנב. אלו הם דברי חכמים  164 .

 164.  לשיטת רבינו תם (מבואר על פי המהרש"א והמהר"ם), באה המשנה לחדש חידוש גדול, והוא, שאם הושיב שומר, על אף שאינו אלא יוצא ונכנס - אין צריך מפתח וחותם. ולשיטת רש"י, כתבו התוס', שבאה המשנה לחדש, שעל אף שאין הרבה ישראלים בעיר, די בכך אם יעמיד שומר היוצא ונכנס. כלומר: רמת השמירה של שומר שוה להרבה ישראלים הדרים בעי ר.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות עובדי כוכבים אחת היא. ויבואר בגמרא.
ישראל המטהר יינו של עובד כוכבים, ונותנו ברשותו, כנ"ל -
והלה, הגוי כותב לו "התקבלתי ממך מעות", הריני כאילו קיבלתי ממך דמי היין והשכירות, ואתה יכול להוציא היין מתי שתרצה, ואינו מעכב על ידך - מותר.
אבל, אם אינו כותב לו כך, ואם ירצה ישראל להוציא את היין, ואינו (גירסת הב"ח: אינו) מניחו, עד שיתן לו מעותיו - זה היה מעשה בעיר בית שאן, ואסרו חכמים את היין מפני שהגוי אינו מפחד לנגוע, בסוברו שהיין הוא שלו.
גמרא:
שנינו במשנתנו: בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור, עד שישב ומשמר.
ומקשינן: בעיר שכולה עובדי כוכבים, נמי, למה החמירו חכמים כל כך - והאיכא רוכלין, ישראלים, המחזירין בעיירות, למכור מרכולתן, והגוי מפחד מהם, שמא יראוהו נוגע ביין, כי בית הגת הרי פתוח לרשות הרבים  165 ?

 165.  הקשה רבינו תם על פירוש רש"י: בשלמא בעיר שיש בה ישראלים, מפחד הגוי בחושבו שמא ביקש הישראל מישראלים בני העיר להשגיח על יינו - אבל בעיר שכולה גוים, ורוכלין באים לעיר, איזו ידיעה יש לרוכלין למי שייך היין? ולמה יפחד הגוי מהם? ומהי קושית הגמרא? אבל לפי פירוש רבינו תם מבואר: כיון שהרוכלין יראו אותו טורח ומזייף את המפתח והחותם, יבינו שהוא יין של ישראל.
ומתרצינן: אמר שמואל, אכן, אם רוכלים מצויים שם - מותר. ואילו משנתנו האוסרת מדברת בעיר שיש לה דלתים ובריח, ואין נכנסים לתוכה אלא ברשות, ובני העיר יודעים בכניסת אנשים זרים. ויכול הגוי להיזהר מן רוכל ישראל בזמן שהותו בעיר  166 .

 166.  כן פירש רש"י. והקשה הריטב"א: לא מסתבר לומר שכל בני העיר יודעים בהיכנס אליה רוכלים, אלא מודיעים לאנשים ידועים? לכן מביא פירוש הראב"ד: משנתנו מדברת בעיר חשובה שרוכליה מבני העיר, ואינה צריכה לרוכלים מחוצה לה.
שנינו במשנתנו: בבית הפתוח לרשות הרבים וכולי.
הגמרא מביאה מאמרי אמוראים, הסוברים שאם הבית פתוח לחצר, וישנם אופני השגחה אחרים - דינו כדין בית פתוח לרשות הרבים, ודי בכך.
אמר רב יוסף: וחלון, של ישראל הפתוח כנגד פתח הבית, וישראל בעל החלון יכול לראות את הגוי בכניסתו לבית - כרשות הרבים דמי, ומותר.
(פירוש אחר מפרש רש"י: אם הבית פתוח לחצר, אלא שחלון של הבית פתוח לרשות הרבים, גם מותר, כאילו הבית פתוח לרשות הרבים).
וכן, אם הבית פתוח לחצר, ואשפה מוגבהת נמצאת נגד הפתח - כרשות הרבים דמי, ומותר, כיון שהגוי מפחד שמא ישראל יעמוד על האשפה, ויראהו נוגע.
וכן דיקלא, עץ דקל של ישראל העומד נגד פתח הבית - כרשות הרבים דמי, מפני שהגוי מפחד לנגוע, שמא יראהו ישראל בעלותו לקטוף פרי הדקל  167 .

 167.  גם כאן הקשה רבינו תם על פירוש רש"י: מה סברא היא זו, לומר, שהגוי מפחד ליגע, שמא במקרה יעמוד ישראל על האשפה או על דקל? ולפירוש רבינו תם, ניחא, כיון שיש בכך טירחא מרובה ואורך זמן לזייף מפתח וחותם, חושש הגוי לעשות כן, שמא במשך הזמן יעמוד ישראל על האשפה והדקל ויראהו טורח.
ועתה דנה הגמרא, בהיה עץ דקל מול בית הגת בחצר, אלא שאין עליו פירות.
וצדדי הספק יבוארו בגמרא.
אם פסיק רישיה, נכרת ראשו של הדקל -
פליגי בה, בהלכה זו, רב אחא ורבינא. חד, אחד משניהם אסר, וחד, והשני שרי, התיר גם באופן זה.
והגמרא מבארת את מחלוקתם:
מאן דאסר טעמו הוא, כי הגוי חושב: למה ליה דסליק התם, איזה צורך יש לו לעלות על העץ, הלא אין עליו פירות? ולכן, אין זו שמירה מעולה.
ומאן דשרי סבר שהגוי חושב: זימנא, יכול לקרות דאבדה ליה בהמה, שלישראל בעל הדקל נאבדה בהמתו, וסליק, ומטפס על הדקל לעיוני בתרה, לחפש אותה למרחוק. לפיכך, מפחד ליכנס לבית היין, שמא יראוהו וייתפס עליו כגנב.
ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדנה ביין של ישראל הנמצא בבית הגוי, וכן במטהר יינו של עובדי כוכבים.
תנו רבנן:
א. אחד הלוקח ואחד השוכר, בין אם הישראל קנה ובין אם שכר, בית בחצר של עובד כוכבים, ומילאהו, את הבית ביין -
וישראל, אם ישראל דר באותה חצר - מותר. ואף על פי שאין מפתח של הבית, וחותם של החבית, בידו של הישראל.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |