הגזרה הנוראה שנתרגשה עלינו בחורבן יישובי גוש קטיף גרמה לזעזוע שעבר לאורך כל חוט השדרה של העם. תהיות התעוררו ושאלות נשאלו לגבי ההתמודדות עם החורבן הנורא. הרי התפללנו כ"כ הרבה, ובכל זאת לא קרה הנס... יש כאלו שאף התחילו להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה על שככה עשה לנו. הכעס והכאב גרמו לתסיסת רגשות שליליים כלפי מוסדות המדינה והצבא - האם עלינו לסלוח להם? ואיך בכלל נוכל להמשיך ולשרת בצבא שכל כך בגד בנו?

בוודאי שיש לחזק את הציבור שלא יתייאש מהקשיים, הן הקשיים הלאומיים והן הקשיים הפרטיים של כל אחד ואחת. לכן ראוי לענות לכל חלק של השאלה בצורה מפורטת וממצה לאמיתה של תורה: ראשית יש לדעת שאנו נמצאים במצב של הסתר פנים. אמנם - גם בתוך החושך ישנן נקודות חיוביות שמוכרחים לזכור בכל מצב. על כל פנים, תמיד חייבים לזכור שבעצם ה' לא חייב לנו כלום ומותר לו לומר לנו "לא"! לא נפלנו!! וגם אם נראה שכן - מוכרחים לזכור שאנחנו יותר חזקים מכל הנפילות ו"שבע ייפול צדיק וקם". הקריעה שקרעו תושבים רבים בזמן עזיבתם את המקום מסמלת יותר מכל את האמונה שממשיכה לפעם בנו גם ובעיקר בעיתות מצוקה. בכל אופן, אין שום חיוב לסלוח לחיילים שהחריבו למתיישבים את ביתם ובוודאי שלא לשולחיהם ששלחו אחרים לעשות מלאכה בזויה זו. החיילים המגרשים צריכים לעשות חשבון נפש נוקב ביותר על מעשיהם הרעים אל מול האמונה הצרופה שעמדה מולם בליבותיהם של המתיישבים האמיצים. כמו כן צריך להבין את הכאב של הציבור שתוהה עכשיו האם כדאי להמשיך ולהתנדב לקורסי קצינים ולמסגרות מובחרות אחרות בצבא שפגע בהם כל כך. היחס למדינה ולמגרשים יהודים בשמה. מה ניתן (היה) לעשות למניעת הגירוש?