הסוסים של משה רבנו | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בשלח

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
הראיה המיוחדת של משה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

16 דק' קריאה

חלק א'

בספר שמות מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם זוכרים לטובה את הלחם והבשר שהיה להם במצרים. ה' נענה להם והעניק להם שני דברים: את המן במקום הלחם, ואת הַשְּׂלָו במקום הבשר. בתלמוד מצויה מחלוקת מדוע ישראל קיבלו את המן. בסוגיה במסכת תענית (דף ט, א) נאמר "מן - בזכות משה"; ומבואר שם שמשה רבנו התפלל עבור עם ישראל, וה' המטיר להם את המן. אולם בסוגיה במסכת יומא (דף עו, א) מובאת דעה חולקת. הסוגיה לומדת ממזמור ע"ח בתהילים שהמן היה יורד לישראל בזכות יהושע. ודרשות הכתוב מובאות באופן מפורט בילקוט שמעוני (תהלים, תתיט):

" 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' - זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כתיב הכא'אִישׁ' , וכתיב התם 'קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ'. ויש אומרים על אבריו היה יורד, ומאבריו היה אוכל. מכאן היו רבי יוסי ורבי שמעון אומרים - כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה. דבר אחר 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' - לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו:"

בתחילה מובא לימוד באופן של גזירה שווה - שהמן היה יורד לעם ישראל בזכותו של יהושע שנקרא 'אִישׁ'. בסיום מובאת דרשה שמספרת בשבחו של המן ומספרת שזהו - 'לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו'. אולם באמצע מובאות דרשות תמוהות 1 .

הדרשה התמוהה הראשונה מספרת שהמן היה יורד על איבריו של יהושע, אולם הדבר תמוה. בתורה מבואר שהמן היה יורד סביב למחנה, והיה צריך לצאת מן המחנה לשדה כדי ללקוט אותו 2 . ואם הדרשה רוצה לומר, שיהושע לא היה צריך לצאת לשדה מפני שהמן היה יורד בסמוך אליו; מדוע היא אינה מספרת שהמן היה יורד על בגדיו של יהושע? מדוע היא אומרת שהמן היה יורד על איבריו?! ובכלל, מהמשך הדרשה - 'ומאבריו היה אוכל' - משמע שיהושע היה הולך ללא בגדים ולכן היה מסוגל לאכול את המן באופן ישיר מעל איבריו; הייתכן כדבר הזה?!
הדרשה התמוהה השנייה היא דרשתם של רבי יוסי ורבי שמעון, שדורשים את ירידת המן איבריו של יהושע לגנאי - 'מכאן היו רבי יוסי ורבי שמעון אומרים כסוסים נתפטמו ישראל!!'. רבי יוסי ורבי שמעון משווים את כל אוכלי המן - לסוסים!! אולם דבריהם הם נגד פשטות הכתוב שמשבח את המן; ומספר שישראל היו יוצאים ללקוט את המן ואוכלם אותו לאחר עיבוד והכנה - כפי שרגילים בני האדם (במדבר יא, ח):

"שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:"

מדוע רבי יוסי ורבי שמעון מתעלמים מהכתוב? מדוע הם דורשים בגנותם של אוכלי המן?

חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם
הדרשות התמוהות אינן מתעלמות מהכתוב בתורה, אלא שהן רוצים לחדד בפנינו את הפרשנות של המשורר אסף לפרשיות המן והַשְּׂלָו (תהילים, עח):

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם... בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם... יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה: וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע... וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם ... לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל... וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף : וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם: לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ..."

המזמור רואה בעין רעה את בקשת בני ישראל לקבל אֹכֶל , והוא אינו מבדיל בין בקשת הלחם לבקשת הבשר - 'וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם'. ומשמע מהמזמור, שבמסגרת ה'אֵשׁ' וה'אַף' שה' כעס על ישראל, הוא המטיר להם את המן ואת הַשְּׂלָו; והללו הרגו בעם ישראל.

לכאורה המזמור סותר את התורה. בספר במדבר נאמר שאכילת הַשְּׂלָו הרגה בעם ישראל רק בפעם השניה שהַשְּׂלָו ירד, כעבור כשנה מאז הפעם הראשונה שהוא ירד. אולם המזמור מספר שגם המן היה מאכל של 'עונש'; ולשיטתו אכילת המן והַשְּׂלָו הרגה בעם ישראל כבר בפעם הראשונה.

המשורר אסף אינו מתעלם מהתורה. יש אמנם שיטה שסבורה שהמן ירד בזכותו של משה רבנו והיא רואה במן מאכל משובח ביותר, ושיטה זו נידונה במאמר הקודם "אלדד ומידד ונבואות השליו". אולם המשורר אסף מפרש בפנינו מסורת אחרת בהבנת פרשיות המן והַשְּׂלָו. לפי המסורת של אסף, המן ירד בזכותו של יהושע בן נון, והמסורת הזו רואה במן מאכל של 'עונש'.

שיטה זו מבדילה בין שתי הנהגות שה' מנהיג בהם את עם ישראל; ההנהגה של 'מָרָה' וכנגדה ההנהגה של 'אֵילִם'; וכדלקמן.

ההנהגה של 'מָרָה'
ה' ביטל בקריעת ים סוף את ההנהגות הטבעיות של העולם. בני ישראל נוכחו לראות זאת והם שרו יחד עם משה רבנו את השירה הגדולה "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה". לאחר מכן באה פרשיית הנסיעה מהים וההגעה למָרָה (שמות טו, כב-כג):

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ:"

הפרשיה מעוררת קושי, איך הלכו אנשים נשים וטף שלשה ימים בלא מים. רבנו חננאל יישב את הקושי הזה ואמר שנעשה להם נס והם הלכו דרך של שלשה ימים ביום אחד, וחסרון המים היה רק יום אחד. אולם פירושו נוגד את פשטות הכתוב - 'וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים'. המשורר אסף מיישב את הקושי הזה ומתאים אותו עם פשטות לשון הכתוב, אך לפי מסורת אחרת. לפי המסורת של אסף נעשה לישראל נס אחר!!

לפי סדר המאורעות שמסופר בתורה, כאשר ישראל היו במדבר סין הם התלוננו על הרעב והם קיבלו את המן והַשְּׂלָו. לאחר מכן הם באו לרפידים והתלוננו על הצמא, ואז ה' ציווה את משה להכות בצור להוציא ממנו מים. אולם המשורר אסף מספר שבקיעת הצור והוצאת המים מהסלע היתה לפני כן; ואף על פי שישראל ראו את הנס הגדול הזה הם חטאו וביקשו אוכל לנפשם. האם המשורר מתעלם מהתורה?
המשורר אסף אינו הופך את סדר האירועים; אלא שהוא מגלה שהיו צורים וסלעים רבים שנבקעו עוד לפני שנבקע הצור שברפידים. המשורר מספר שההנהגה הניסית שהתגלתה בקריעת ים סוף התלוותה לעם ישראל מאז יציאתם ממצרים. לכל אורך הדרך היו סלעים שנבקעו, ועם ישראל היה שותה מהנוזלים שיצאו מהסלע. וממילא מובן כיצד התקיימו האנשים הנשים והטף במשך שלושת הימים עד שבאו למָרָה.

אסף מספר 'וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע', - מהסלעים שנבקעו יצאו לא רק מים - אלא ' נוֹזְלִים '. תחת ההגדרה של ' נוֹזְלִים ' נכללים חומרים מזינים נוספים שמצויים במצב נוזלי כמו שֶׁמֶן ודְבַשׁ , וכך יכלו האנשים הנשים והטף להתקיים בצורה טובה במשך כל הדרך הזו. סיוע להבנתו של אסף יש בדברי משה רבנו עצמו בשירת האזינו (דברים לב, יב-יג): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ". באבות דרבי נתן (נוסחא א לג) מסופר שהתופעה הזו אירעה בעת שבני ישראל עברו בתוך ים סוף עצמו; והמשורר אסף מלמדנו שהתופעה הזו המשיכה ללוות את עם ישראל גם בהמשך דרכם.

אולם בני ישראל לא חפצו בהנהגה הזו, הם רצו וחיפשו מים ואוכל רגילים שאינם יוצאים מסלע; ורק מחוסר ברירה הם נאלצו לשתות "נוזלים של נס". כאשר ישראל באו למָרָה הם התאכזבו לראות שהמים הרגילים הם מרים, והם התלוננו על משה. משה התייחס לכאבם והתפלל לה', אולם ה' לא ויתר לגמרי על ההנהגה הניסית. ה' הורה לו להמתיק את המים באמצעות נס, וכמו כן ללמד את עם ישראל חוקי תורה. ה' הודיע בזאת לישראל, שהוא רוצה שהם יחיו בהנהגה ניסית קבועה שתהיה תלוי בשמירת חוקי התורה שהוא נותן להם.

ההנהגה של 'אֵילִם'
לאחר מכן, בני ישראל נסעו ממָּרָה - למקום אחר שנקרא אֵילִם (שמות טו, כז):

"וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם:"

החניה באֵילִם היתה חניה נוחה. בני ישראל מצאו שם מים רגילים, שאפשר לשתותם ללא צורך בנס של השלכת עץ למים. והם מצאו שם גם תמרים רגילים שאפשר ללעוס ולאכול אותם באופן רגיל, בלא הכרח לינוק - ' דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר '. הכתוב מדגיש את המספרים 'שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה' ו'וְשִׁבְעִים' בתור מספרים משמעותיים, שגם הם הוסיפו להרגשת הנוחות של החניה הזו.

העיון בתנ"ך מגלה שהמספרים הללו קשורים לנושאים שהם בעייתיים מבחינת עם ישראל. המספר "שנים עשר" קשור לברכה של ישמעאל הבן הדחוי (בראשית יז, כ): "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד...". כאשר המספר הזה מופיע לראשונה אצל בני יעקב הוא מופיע בדיעבד בעקבות חטא (בראשית לה, כב): "... וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל -פ- וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר ". מנין זה של בני יעקב היה מנין זמני, ובסופו של דבר בני ישראל לא נשארו במספר הזה, והם הפכו ל'שלושה עשר' שבטים. במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח" התבאר שהמספר "שנים עשר" משמש בתנ"ך ואצל חז"ל כסמל לעולם הטבע - העולם שהגויים קשורים אליו. נראה שאף כאן, התורה מרמזת לנו שהחניה הנוחה של עם ישראל באֵילִם קשורה למספר "שתים עשרה" - מספר שמתאים להנהגת עולם הטבע, הנהגה שמתאימה לגויים.

המספר "שבעים" קשור גם הוא לגויים. כאשר מונים את משפחות העמים שיצאו מנוח לאחר המבול - מקבלים את המספר " שבעים ". המספר הזה מוזכר גם ביחס לבני יעקב (שמות א, ה): "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ...". אולם התורה מדגישה שהמספר הזה מרמז לקשר אל הגויים (דברים לב, ח): "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; וכפי שרש"י מסביר שם: "ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון". במסורת ישראל ידוע שמנין הפרים שמקריבים בחג הסוכות עולה ל"שבעים", מפני שמקריבים אותם עבור אומות העולם - שקשורים למספר "שבעים". נראה שאף כאן, התורה מרמזת לנו שהחניה הנוחה של עם ישראל באֵילִם קשורה למספר "שבעים" - מספר שקשור לגויים; ומתאים להנהגת עולם הטבע.

התורה מגלה לנו באמצעות הדגשת המספרים 'שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה' ו'וְשִׁבְעִים', שבני ישראל לא רצו את ההנהגה הניסית שה' רצה להנהיג אותם; והם מצאו ב'אֵילִם' את מה שהם חיפשו ורצו למצוא 3 - הנהגה טבעית כמו של הגויים.

השתיקה של משה ואהרון לנוכח בקשת הלחם והבשר
לאחר שישראל היו בהנהגה של אֵילִם הם נסעו אל מדבר סין והתלוננו (שמות טז, א-ד):

"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: ...
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה':"

הפרשיה מעוררת כמה שאלות:
במקומות האחרים בתורה, כאשר בני ישראל מתלוננים על משה, הוא לא נשאר אדיש לתלונותיהם, והוא פונה אל ה' ומבקש פתרון למצוקה. 4 אולם כאן הפרשיה מסתיימת בלא שמשה מבקש מה' מענה לתלונותיהם. לאחר מכן מתחילה פרשיה חדשה שה' מודיע בה למשה שהוא ייתן לעם לחם ; ולאחר מכן מתחילה פרשיה נוספת שמשה מודיע בה לישראל שהם יקבלו גם בשר וגם לחם .
מדוע פרשיית התלונה הזו שונה משאר פרשיות התלונות של ישראל? מדוע משה לא התפלל עבור העם? מדוע ה' התייחס לתלונות ישראל למרות שלא התפללו כראוי? מדוע משה הודיע בתחילה רק על קבלת הלחם, ולאחר מכן הוא נזקק להודיע שיקבלו גם בשר וגם לחם?

לשיטת המשורר אסף, משה ואהרון לא התפללו כאן שה' יתייחס לתלונות הרעב בני ישראל, מפני שבני ישראל לא סבלו מרעב אמיתי. לאורך כל הדרך ליוו אותם סלעים וצורים שהתבקעו, וישראל היו יונקים מהם 'דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר '. אולם לאחר שישראל נהנו ב'אֵילִם' מאוכל רגיל - מהתמרים שהיו שם - ישראל רצו להמשיך ולאכול אוכל רגיל. ישראל גם לא רצו להסתפק בתמרים שהיו מנת חלקם ב'אֵילִם'. ישראל רצו לאכול כעת את סוג אוכל שהם היו רגילים לאכול במצרים - 'בָּשָׂר' ו'לֶחֶם לָשֹׂבַע'.
משה התפלל כבר פעם אחת עבור העם והוא המתיק להם מי שתיה ב'מרה'; למרות שהם היו יכולים להמשיך ולשתות מהצורים והסלעים שהתבקעו. אולם הוא לא רצה שזו תהיה הנהגה קבועה. משה התפלל אז למילוי תאוותם, כשם שהאב מעניק לבנו הקטן את תאוותיו השטותיות מדי פעם; אך הוא לא רצה לחזור על כך. גם אהרון, שהיה שותף למשה בהנהגת העם, לא הזדהה עם תלונות ישראל. משה ואהרון היו סבורים שה' בחר לעמו הנהגה ראויה, אוכל ניסי שמופיע בצורה נוזלית; ואין זה מן הראוי שעם ישראל יבחר לאכול אוכל אחר.

אולם היה איש אחר שהתפלל עבור העם למילוי משאלותיהם.

חלק ב

לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ
ישראל התלוננו על משה ואהרון שהם רוצים לאכול אוכל רגיל; אך משה ואהרון לא התפללו עבורם. ברם, היה איש אחר שהתפלל עבורם. האיש הזה התפלל בתחילה למילוי משאלתם ל'לחם', - ובקשתו התקבלה. הדבר נודע למשה בפרשיה הסמוכה, שה' הודיע בה למשה שהוא ימטיר לישראל לחם מן השמים. ה' לא הודיע אז על קבלת ה'בשר', מפני שהאיש הזה התפלל בתחילה רק על ה'לחם'. לאחר מכן האיש הזה התפלל שישראל יקבלו גם בשר, ובקשתו התקבלה. הדבר נודע למשה ולאהרון בפרשיה הסמוכה, ואז משה הודיע גם על קבלת בשר - 'בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ'.

דרשת חז"ל מגלה שהאיש הזה היה יהושע בן נון. חז"ל מדייקים בלשון המשורר אסף שאמר - 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ '; והם מגלים שה' אִישׁ ' שאסף מתכוון אליו - זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל.

יהושע היה צמוד למשה בזמן שישראל התלוננו במרה על המים, והוא נוכח לראות שמשה התפלל אז לה' למילוי תאוותם למים רגילים; ויהושע לא הבין מדוע משה שותק כעת. יהושע לא יכול היה להישאר אדיש למצוקות העם, והוא החל להתפלל שה' יקשיב לרצון העם לאכול אוכל רגיל. יהושע התפלל בתחילה למילוי תאוותם ללחם, ולאחר מכן הוא התפלל גם למילוי תאוותם לבשר.

בקשתו הראשונה של יהושע - לאכול לחם, לא הצריכה שינוי גדול. הדבש והשמן שהיו ניגרים עד אז מתוך הסלעים המתבקעים היו מיוצרים בעולם העליון - בשָּׁמַיִם. חומרים אלו, ואולי גם חומרי מזון נוספים שישראל נזקקו להם, היו מומסים בתוך מים ויוצאים בתור 'נוזלים' מתוך הסלעים; וכפי שהמשורר אסף מספר 'וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע'. כעת לאחר תפילתו של יהושע, החומרים הללו חדלו לעבור את תהליך ההמסה הראשוני והם ירדו מן השָּׁמַיִם בצורה מוצקה. אולם גם אז ניכר עליהם הטעם המוכר הקודם של השמן והדבש; - 'וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן ', 'וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ '.

חז"ל מדייקים 5 בדברי המשורר אסף - 'וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל' - שהשמים נקראים בשם 'שְׁחָקִים', מפני ששוחקים וטוחנים שם את המן. עד תפילתו של יהושע החומרים הללו עברו תהליך של המסה; אולם בעקבות תפילתו של יהושע, ה' ציווה על המלאכים לשחוק ולטחון את החומרים הללו, ולהגיש אותם בצורת ה'מן' המוצק. שינוי מצב הצבירה לא היה מוחלט והיה תקף לזמן קצר, ולאחריו המן היה חוזר להיות נוזלי כפי שהיה לפני תפילתו של יהושע; - 'וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס '. אולם המן שנלקט והובא אל תוך האהל היה נשמר זמן נוסף בצורה מוצקה. וישראל היו אוכלים אותו כפי שהוא, או טוחנים ומבשלים ואופים אותו.

לשיטתו של אסף, האפשרות הקודמת של קבלת החומרים המזינים בצורה נוזלית - חוסכת זמן מרובה; וניתן לנצל את הזמן הזה לעמל התורה. בעלי התוספות (ברכות דף לז, ב) מספרים שרבינו דויד ממי"ץ היה רגיל לשרות פרורי לחם במים בלילה כדי לאכלם בשחר, והוא היה עושה זאת כדי לחסוך את הזמן של ברכת המזון ו'כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה'. לשיטת אסף, במצב הקודם של 'וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ' היה נחסך אפילו זמן הלעיסה. המשורר אסף רואה במצב החדש שבו צריך לטחון ולאפות את המן ואח"כ ללעוס אותו - 'עונש' לעם ישראל; ולכן הוא מביא את הכתוב הזה במסגרת תיאורי העונש.

הסתירה הפנימית שבדברי אסף
התיאורים של אסף סותרים את עצמם. בתחילה הוא מספר שה' מילא את תאוותם של ישראל והם אכלו ושבעו מן האוכל הזה - 'וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם'. אולם מיד הוא מספר שה' הרג אותם לפני שהם הספיקו למאוס באוכל - ' לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם...'.
האם בני ישראל הספיקו לשבוע מן האוכל, או שהם נהרגו מייד כשהם טעמו ממנו? מדוע המזמור מתאר מציאות שסותרת את עצמה?

המזמור אינו מתאר מציאות שסותרת את עצמה, אלא תיאורים שונים של אותה מציאות. המשורר משתמש בלשון 'לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם' - כדי לרמז לנו ששורש הסתירה הזו מצוי בתורה. בספר במדבר (יא) מסופר שלאחר כשנה לשהיית בני ישראל במדבר הם אכלו את המן בלבד, והם התאוו לאכול גם בשר. משה הצטווה להודיע לעם, שהם יקבלו בשר במשך חודש ימים והם יאכלו ממנו עד שימאסו בו והוא יעורר בהם גועל!! - 'עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא '. אולם כאשר הַשְּׂלָו הגיע מסופר שהַשְּׂלָו המית אותם באופן מיידי - 'הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד'. הסתירה בין ההבטחה לבין מה שארע בפועל מעוררת תהייה!! היתכן שה' ישטה בעם ישראל?! היתכן שה' ציווה את משה להודיע לעם שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים עד שהבשר יימאס עליהם; אך בסופו של דבר ה' המית אותם מייד כשאכלו הבשר הזה?!

במאמר הקודם "אלדד ומידד ונבואות השליו" הובאו דברי הילקוט שמעוני (תורה, תשלב) "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה". הילקוט שמעוני מרמז, שהרצון לאכול בשר הוא חטא - אך לא חטא גמור; ולפיכך ישראל לא הוכו מכה גמורה. הילקוט שמעוני מגלה שה' התייחס אל מי שנגס בבשר כאל אנשים "מתים" כבר ברגע שהם נגסו בו. אך האנשים עצמם המשיכו לחיות ולאכול מן הבשר. ישראל אכלו מהַשְּׂלָו במשך כחודש ימים עד שהבטחת משה התממשה - והם מאסו באכילת הבשר.

לשיטת אסף, ההתייחסות אל המתאווים לאכול אוכל רגיל - כמו ל'מתים', אינה מצטמצמת לאוכלי הבשר בלבד. ההתייחסות הזו מופיעה במפורש רק ביחס לשלו, אולם לשיטתו - היא מתבקשת מאליה גם ביחס למן. ה' לא נתן לישראל את המן אלא לאחר שהם התלוננו, ומכאן שהוא ציפה מהם להתאים את עצמם למצב הקודם של ' דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ', ולאכול אוכל נוזלי. ה' מילא אמנם את תאוותם לאכול 'לחם לשובע' ולכן הוא הביא להם מזון מוצק. אולם ה' התייחס אליהם כאל 'מתים' מייד כשנגסו ממנו.

במאמר הקודם התבאר שכאשר משה ביקש מה' 'הרגני נא הרוג' - הוא לא רצה שה' יהרוג אותו ממש. משה רצה שה' יוריד אותו ממדרגתו - וירידת מדרגה נחשבת כהריגה. לשיטתו של אסף, גם אכילת המן היא ירידת מדריגה; ולכן אסף משווה אותה ל'הריגה' - 'עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם'.

דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ
רבי יוסי ורבי שמעון משווים את ישראל באותה שעה לסוסים. ההשוואה הזו נועדה להסביר לנו שורשי המחלוקת שבין ההנהגות השונות; בין ההנהגה שמשה רצה להמשיך ולהנהיג בה את ישראל, לבין ההנהגה שיהושע התפלל עבור עם ישראל - הנהגה של אכילת מזון מוצק. ההשוואה לסוסים שולחת אותנו לנביא חבקוק שמתאר את קריעת ים סוף (חבקוק ג, יג-טו): "יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ ... דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים". הכתוב הזה נדרש באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק לג) באופן הבא:

"בשעה שעמדו אבותינו על הים ... נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה... אמר להם משה קומו עברו! ... אמרו לו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חֵמָר . נטל משה המטה והכה הים ונעשה טיט, שנאמר 'דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ - חֹמֶר מַיִם רַבִּים' (ויש לדרוש את המילה חֹמֶר במשמעות של חֵמָר =טיט). אמר להם משה קומו עברו! אמרו לו לא נעבור עד שנעשה לפנינו מדבר (יבש). נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה מדבר...
אמר להם משה קומו עברו. אמרו לו לא נעבור עד שנעשה לפנינו נאדות נטל משה את המטה והכה על הים [ונעשה נאדות]... והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהן שנאמר 'וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר' "

באגדה עצמה מופיעים עשרה שלבים של משא-ומתן שישראל ניהלו עם משה עד שהוא התאים את הים למעבר נוח לפי דרישתם. אולם הדבר תמוה! מדוע משה לא חשב על כך בעצמו?! מדוע משה לא הכה מייד את ההכאות שנדרשו כדי להתאים את הים למעבר נוח לישראל?!

האגדה מרמזת שההבדל שבין משה לבין ישראל דומה להבדל שבין שליח של המלך לבין סוסיו של השליח. מלכו של העולם הטיל משימה על משה שליחו, להוביל את עם ישראל ממצרים לארץ ישראל - ולהקים מהם 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'. הקב"ה הרכיב את המשימה הזו על משה, ואילו משה מרכיב את המשימה הזו על כל עם ישראל. משה הוא ה'משיח' של המשימה, ואילו ישראל הם ה'סוסים' שהוא רתם למרכבה הזו.

כאשר ישראל ומשה היו במצוקה נוראה לפני ים סוף, ה' בא להושיע את העם ואת משה - 'יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ ' - והוא בקע לפניהם את הים. בשלב הזה מובלט ההבדל שבין משה לבין העם. משה, שמבין ומזדהה עם המשימה, מחליט שאפשר כבר להיכנס ולעבור בדרך שנבקעת לפניהם בים - למרות שהדרך אינה במצב טוב. אך ה'סוסים' שרתומים למרכבתו אינם חשים את חשיבות המשימה. ה'סוסים' מתעקשים שתנאי הדרך ישתפרו; והסוסים האלו הם עם ישראל.

משה נכנע לדרישותיהם של ישראל שלב אחר שלב, מפני שהוא זקוק ל'סוסים' הללו להמשך הדרך. כאשר המשא-ומתן הגיע לשלב של - 'וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר' - ה'סוסים' הסכימו להיכנס לים שהתבקע. אולם בסופו של המעמד הגדול של קריעת ים סוף, ישראל הפכו להיות דומים למשה רבנו, וגם הם הזדהו עם המשימה הגדולה שהוטלה עליהם. ה'סוסים' הפכו ל'אנשים' והחלו לשיר - (שמות טו, א-יז) 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' ".

אלא ששעת הרוממות הגדולה הזו התפוגגה בהמשך הדרך, והדבר התגלה בפרשיות המן והשלו.

כסוסים נתפטמו ישראל
הסלעים והצורים המתבקעים שיצאו מהם נוזלים מזינים שהכילו שמן ודבש לתינוקות של עם ישראל, המשיכו וליוו את עם ישראל גם בהמשך הדרך. משה שהבין את חשיבות השליחות שלו והזדהה עימה - לא רצה לוותר על היתרונות של האוכל הזה גם לאנשים מבוגרים. צורת ההגשה הזו חוסכת זמן רב, ופוטרת מהם את הצורך לטחון ולאפות וללעוס את האוכל.
אולם ישראל רצו לאכול אוכל רגיל. הם אכלו את האוכל הנוזלי הזה בדלית ברירה, למעט התקופה שבה הם אכלו תמרים ב'אֵילִם'. אולם כשהם נסעו מ'אֵילִם' הם סרבו להמשיך ולאכול את האוכל הנוזלי, והם התלוננו שהם רוצים לאכול כבר 'לֶחֶם לָשֹׂבַע' ו'בָּשָׂר' כמו אנשים מבוגרים.

משה סרב להתפלל למילוי תאוותם. משה רצה שהם ישארו 'אנשים' כמוהו. אנשים ששרים שירת אמונה בה', ומבינים את היתרונות שגלומים באכילת המזון הנוזלי. ולפיכך, הוא סירב להיעתר כעת לרצונם לחזור למדרגת 'סוסים', - שמחפשים אוכל טעים.

אולם יהושע משרתו לא הסכים עימו. יהושע נטל על עצמו את תפקיד ה'משיח' שמטפל בהבאת הסוסים אל היעד. יהושע התבונן באיבריו, והוא ראה שיש לו איברים של אדם מבוגר, והוא הזדהה עם רצונם לאכול "אוכל של מבוגרים" כמו הגויים. דרשת חז"ל שאומרת: "על אבריו היה יורד, ומאבריו היה אוכל", אינה באה לחלוק על הכתוב בתורה שישראל היו יוצאים לשדה ללקוט את המן. הדרשה מסבירה מה היתה סברתו של יהושע שהתפלל עבור העם. יהושע התבונן באיבריו, והוא ראה שיש לו רגלים וידיים של אדם מבוגר. יהושע הסיק מכך שכל עוד הגוף של בני ישראל אינו שונה מהגוף של הגויים קשה לבני ישראל לקבל את ההנהגה הגבוהה שה' מנהיג אותם בה. ומתוך ההבטה 'על אבריו' הוא ביקש עבור עם ישראל אוכל רגיל כמו שגויים מבוגרים אוכלים. יהושע התפלל עבורם למילוי תאוותם; והקב"ה נענה לו והמטיר להם מן ושלו.

רבי יוסי ורבי שמעון מספרים את שארע אז לפי ראייתו של משה: 'כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה'. משה הביט אליהם כמו אל 'סוסים' שרתומים למרכבה - ואינם מבינים את גודל המשימה שהם נוסעים אליה. מה שמעניין את הסוסים הוא האוכל הטעים שהם יקבלו בתחנות שבדרך!!

לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו
כזכור, הילקוט שמעוני מסיים בהבאת דרשה נוספת:

"דבר אחר 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' - לחם שמלאכי השרת טוחנין אותו"

הדרשה הזו חותמת ביסוד חשוב ביותר. המחלוקת שבין משה - ה'משיח' שלא רצה 'לפטם' את ה'סוסים', לבין יהושע - ה'משיח' שביקש מה' 'לפטם' את ה'סוסים'; היא מחלוקת פנימית. מחלוקת שבין הנהגות של משיח בן דויד לבין הנהגות של משיח בן יוסף. ובמסגרת המחלוקת הזו מושמעים טיעונים פוגעים שמשווים את עם ישראל ל'סוסים'. אולם הטיעונים הללו מושמעים לצורך ויכוח פנימי בלבד. גם כאשר עם ישראל אכל את המן במצב מוצק - הם נחשבים כמו 'מלאכים' ביחס אל הגויים. הגויים לא זכו לטעום מהמן, מפני שזהו מזון של מלאכים. עם ישראל הם 'מלאכים' - אפילו בזמן שמשה מתייחס אליהם כמו אל סוסים מתפטמים. גם הקב"ה נענה לתפילת יהושע, והוא אף ציווה על משה לשמור את המן לדורות (שמות טז, לב):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:"

^ 1 הדרשות הללו מופיעות גם במכילתא דרבי ישמעאל ובמכילתא דרשב"י על פרשיית המן.
^ 2 "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה". (שמות טז, כה)
^ 3 סמך להבנה הזו נמצא גם במגילת תענית. רבי יוחנן בן זכאי משתמש שם בכתוב הזה בתור רמז לאדם שמוצא בתורה את מה שליבו חפץ, ואינו מחפש את האמת שה' דורש ממנו: "/עשרים ושבעה בחשון/ בעשרין ושבעה ביה תבת סלתא למסק על מדבחא. מפני שהיו הצדוקין אומרין... אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה אלא אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר... קרא לו רבן יוחנן בן זכאי: 'וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים'. אמר לו מה ענין זה אצל זה? אמר לו: שוטה ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלך...". הכתוב הזה אינו קשור אמנם לויכוח עם הצדוקים, אולם הכתוב הזה משמש אצל רבן יוחנן בן זכאי כסמל לאדם שמוצא בתורה את הרהורי ליבו, ולא את מה שה' חפץ ממנו.
^ 4 כאשר ישראל התלוננו במרה 'וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה', - נאמר 'וַיִּצְעַק אֶל ה' '. כאשר ישראל התלוננו ברפידים (שמות יז, ג) 'וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה' - נאמר 'וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' '. כאשר ישראל התלוננו במרגלים (במדבר יד, ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', - נאמר 'וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם'. לאחר שמקטירי הקטורת נשרפו וישראל התלוננו (במדבר יז, ו) 'וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה':' - נאמר 'וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד'. וגם במקומות הנוספים שלא מוזכרת שם לשון תלונה אלא לשון חילופית - משה היה פונה לה' ומבקש עזרה.
^ 5 חגיגה דף יב, ב

הראיה המיוחדת של משה

בשלח