ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ו

עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
משכית בת דינה

נאמר בפרשה (שמות פרק כג ה) "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". (עזוב מלשון עזור) ופירש רש"י "וחדלת מעזב לו – בתמיה", ועל זה באה התשובה "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". מדוע התורה כותבת זאת בלשון שאלה ותשובה? נראה שיש כאן איזו דילמה מעוררת שאלות, הרי מדובר כאן בחמור של שונא, ובלבו של הרואה צפה דחיה ורצון לעזוב את שונאו לנפשו ולא עזור לו, באה התורה ודורשת שלא יתחשב בשנאה ויעזור לו. וכפי שפירש אונקלוס את המילה עזוב במשמעות כפולה עזוב ועזור, "משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפריק עמיה", (= עזוב את מה שבלבך עליו ועזוב (עזור) עמו).
באיזה שונא מדובר בתורה? בפשטות מדובר בשנאה אישית שאסורה 1 , והתורה מצווה את השונא לא להתחשב ברגשותיו ולעזור לו. ולכאורה קשה מדוע התורה לא פונה אליו להעביר את השנאה מלבו, ורק שיעשה מעשים לטובת חברו השנוא?
נראה שהתורה אינה מצווה על דברים שבלב שאינם בשליטת האדם כגון אם לאהוב או לשנוא, אלא על המעשים המעידים על אהבה או שנאה 2 , וזה בשליטת האדם לעשות כמצווה, ואם יעשה כן הלב ימשך אחר מעשיו לאהוב את חברו. וכלשון ספר החינוך "אחר המעשים נמשכים הלבבות".
וכך אנו מוצאים שהרמב"ם הגדיר מצווה אהבת חברו, וז"ל (הלכות דעות פרק ו הלכה ג) " מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו ", באר הרמב"ם את גדרה של מצווה אהבת חברו לעשות מעשים שהיה עושה האוהב לחברו, וכפי שהיה עושה לעצמו כן יעשה לחברו "כמוך" ממש, ויחוס על ממון חברו כפי שהוא חס על ממנו, ולפי זה מיושב מה שהקשה הרמב"ן על התורה איך תצווה התורה לאהוב את חברו "כמוך" שהוא "מופלג" ואינו מציאותי, בודאי שלדרוש מאדם לאהוב את חברו כמוהו מבחינה ריגשית זה מופלג, אבל אפשר לדרוש שיעשה מעשים לטובת חברו כמוהו.ונראה שעל ידי הנתינה לחברו יוכל להרגיש שחברו הוא חלק ממנו וגם לאהוב אותו כמוהו ממש.
וכך גם במצווה זו של "עזב תעזב עמו" התורה מצווה על המעשים שיביאו לתהליכים חיובים שיסורו את השנאה, כפי שמבואר במדרש תנחומא (בובר) פרשת משפטים סימן א " 'אתה כוננת מישרים [משפט וצדקה ביעקב אתה עשית]' (תהלים שם /צ"ט ד'/), אמר ר' אלכסנדרי: שני חמרים היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חבירו, ועבר, משעבר אמר כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך [וגו' עזב תעזב עמו] (שמות כג ה), מיד חזר וטען עמו, התחיל לשיח בלבו אמר כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום, על ידי שהביט זה בתורה, 'אתה כוננת מישרים וגו' ,".
נמצא, שעל ידי שנותן לחברו ועושה לו טובה, נהפך לבו לאהוב אותו, וזו עצת התורה לבטל את השנאה שבלב על ידי מעשים של נתינה 3 .
והנה חז"ל פירשו את הכתוב בתורה "חמור שנאך" ברשע שעל פי דין מותר לשנאתו, וז"ל (פסחים דף קיג עמוד ב) " שנאמר 'כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו' מאי שונא? אילימא שונא נכרי - והא תניא: שונא שאמרו - שונא ישראל, ולא שונא נכרי. אלא פשיטא - שונא ישראל. ומי שריא למסניה? והכתיב (ויקרא יט) 'לא תשנא את אחיך בלבבך' - אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא - כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר: מצוה לשנאתו, שנאמר (משלי ח) 'יראת ה' שנאת רע' ".
ולפי זה מובנת יותר ההוה אמינא בפסוק "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ", שהרי מצוה לשנאתו ומדוע צריך לעזור לו?!
ובמיוחד קשה לפי מה שנראה מגמ' (יומא כ"ב:) שאין אסור נקימה ונטירה לרשע שמותר לשנאתו, וז"ל
"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם. - והכתיב לא תקם ולא תטר! - ההוא בממון הוא דכתיב. דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, - אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! - אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! - אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! - אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני - זו היא נטירה. - וצערא דגופא לא? והא תניא: 'הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין' - עליהן הכתוב אומר (שופטים ה') 'ואהביו כצאת השמש בגברתו!' - לעולם דנקיט ליה בליביה. - והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו! - דמפייסו ליה ומפייס".

מגמ' זו נראה שאסור נקימה ונטירה הוא רק אם לא השאיל לו כליו שמנע ממנו טובה שאינו חייב לתת לו, אבל על צער הגוף, אין אסור נקימה ונטירה, מפני שמותר לתבוע אותו בבי"ד על ניזקו ולא למחול לו עד שיבקש סליחה (ע"פ רמב"ם הלכות תשובה), ויש הלכות מפורשות שעליהן נאמר "יש לו עליו תרעומת", והיא נטירה שבלב, ומסתמא אז אין גם אסור נקימה ואינו חייב להשאיל לו כליו 4 . אלא שהגמ' שם אומרת, שאין זו מידת חסידות לנקום ועל זה נאמר שטוב להיות מן הנעלבים ואינם עולבים 5 . ולפי זה קשה מדוע התורה מצווה לעזור לשונא (חמור שונאך) שעבר דבר עבירה?
אפשר לישב זאת לפי הרמב"ם שמסביר את החומרה באי מתן עזרה לאדם בדרך, וז"ל (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה יד)
"השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא י"ט י"ז) 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל ל"ג י"א) 'אמור אליהם חי אני נאם ה' א-להים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה' ".

מפורש בדבריו שכאן יש סיבה מיוחדת מדוע התורה חסה על הרשע, מפני שאם לא יעזרו לו הוא יכול להגיע לכלל סכנה, והתורה חסה על נפשות ישראל אף הרשעים שלא ימותו ותמנע מהם דרך התשובה.
ובאופן אחר אפשר לומר, שאומנם כלפי רשע אין אסור לא תקום ולא תטור, היינו שלא עבר על הלאו הזה, אבל אין זה אומר שראוי לנקום בו, אדרבה, התורה מצווה "עזוב תעזוב עמו".
והנה הגמ' ב"מ (ל"ב:) אומרת שאם יש שונא לטעון ואוהב לפרוק, למרות שמצוות פריקה קודמת לטעינה שיש בה גם צער בעלי חיים, מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו 6 .
והקשו הראשונים מהגמ' בפסחים שהפסוק מדבר בשונא שמצוה לשנאתו ומה שייך כפית היצר שענין השנאה? ושתי תשובות חלוקות בדבר. התוספות שם (ב"מ) תירץ "וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא ". לפי זה בשונא דקרא שמצוה לשנאתו יש להעדיף את הצדיק האהוב ולעזור לו. לעומת זאת תוספות (פסחים) סובר שאף השונא שמצוה לשנאתו שייך כפית היצר, וז"ל
"שראה בו דבר ערוה - ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן 'אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו' והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".

צריך להבין מדוע שנאה גמורה אינה טובה, אם זה בגלל ששונא אותו שלא לשמה בגלל "כמים פנים לפנים", סוף כל סוף השנאה היא מצוה אף אם מקיים אותה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה?
נראה מכאן שכל ההיתר לשנוא את הרשע הוא לשנוא את המעשים הרעים שלו ולא את האדם עצמו, שהוא מורכב מטוב ורע, אומנם הוא חוטא אבל יש בו גם מעשים טובים, שאפילו "ריקנים שבך מלאים מצות כרימון", וכמו שאמרה ברוריה לרבי מאיר בעלה "יתמו חטאים" ולא חוטאים.
דברים אלו מפורשים בספרי קבלה וחסידות האמונים על תורת הסוד החודרת לעומקו של אדם, וכך אומר רבי נחום המגיד מטשרנוביל זצ"ל (תלמיד הבעש"ט והמגיד ממזריץ') בספרו "מאור עינים" (פרשת חוקת)
" 'ואהבת לרעך כמוך' פירושו כמו שאפילו יודע אדם בעצמו שיש רע בקרבו, בכל זאת אינו שונא את עצמו, כך גם את חברו, אפילו רואה רע בחברו אל ישנא אותו, כי גל לחבירו יש חלק אלקי כמוהו, ואף אם רואה רע בחברו, ישנא הרע שבו וחלק הקדוש שבו יאהבנו".

וכן מלמדנו האדמו"ר הזקן בספרו "תניא" (פרק לב) בתחילה הוא אומר שמותר לשנוא רק את הרשע שהוכיחו אותו כדין, וזה יכול להיות רק בחברו המקורב אליו ודבריו נשמעים לו, וממשיך ואומר
"וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם, שמצוה לשנואתם, מצוה לאהבת גם כן, ושניהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם, המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליהם ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם ...".

נמצא שאף את הרשע שברשעים, (כל שלא איבד את הניצוץ האלקי המחיהו, ודורשי רשומות אומרים כולם יש להם חלק לעולם הבא), יש מצוה לאהוב מצד הניצוץ האלקי שבו ולשנוא את המעשים הרעים שלו, ובמיוחד שאנו מאמינים שהניצוץ האלקי שבו הוא היסוד המהותי של היהודי, והעבירות הן דבר חיצוני חולף, ולכן את האדם עצמו יש לאהוב ורק את מעשיו הרעים לשנוא. כל זה על פי הסוד, אבל גם לפי הנגלה כבר אמרנו שלכל אחד מישראל יש הרבה מצוות שבזכותן הוא ראוי לאהבה. זאת ועוד, כל תכלית המצוה לשנוא את הרשע היא כדי להפרישו מן החטא, כפי שנראה מהרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ו ז) 7 , ואם ישנא אותו שנאה גמורה אין שום סיכוי שיחזור בתשובה, ואמרו חכמינו ז"ל "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת", ועל ידי שיקרב אותו בזכות מעשיו הטובים, יעורר בו את הרצון לחזור בתשובה. זו הייתה הדרך של אהרן הכהן לקרב את החוטאים, ע"י שהיה אוהבם היו מתביישים לחטוא, ואומרים איך נחטא ואהרן אובה אותנו.
כל זה מוסיף נופך הסבר מדוע הכתוב אומר בלשון שאלה "וחדלת מעזב עמו" שכן מדובר בכתוב במי שמצווה לשנאתו ואין עליו אסור נקימה ונטירה, ונוסף לכך, יש לפניו מצווה עדיפה ממנה לפרוק לאוהב, ובכל זאת "עזב תעזב עמו" עם השונא לכוף את יצרו, שלא לבא לידי שנאה גמורה, כי יש לעורר את האהבה לצדדים החיוביים שבו.
ולפי זה מובן המיקום של המצווה הזאת בפרשה בין המצוות האמורות לשופט שלא יטה משפט, ומדוע הזכיר באמצע את המצווה של הפרט לעזור לרעהו? וזה לשון הכתוב:
(א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: ס
(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:
(ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: ס
(ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: ס
(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס
(ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ:
(ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע:
(ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:
(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

התשובה לשאלה הנ"ל היא שטעם המצוה "עזב תעזב עמו" גם היא כדי שלא נטה את משפטו ... הנה דוגמה מתוך המצוות האמורות כאן: הטית המשפט יכולה להיות להדר את הדל בריבו מרוב רחמים אליו, או להיפך להטות משפט אביון לרעתו בגלל מעמדו הנחות, ובין הפסוקים המצווים שלא להטות משפט הדל והאביון, ולכן כותבת התורה את המצווה נשוא מאמרנו "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", וגם כאן האזהרה היא שלא להטות את השפוט שלנו כלפי הרשע השנוא, לשנוא אותו מעבר למה שמצוה לשנאתו, ולא לבוא לידי שנאה גמורה.
נסיים בפירוש שנתן הבעש"ט לפסוק זה על דרך הדרוש "חמור שנאך" הוא הגוף החומרי שמושך את האדם לחומריות, ויכולה להיות לצדיק הוה אמינא לשנוא את גופו להרעיב אותו וענותו, כדי לחזק את רוחניותו, באה התורה ומלמדת אותנו "עזב תעזב עמו", לעזור לגופו להבריא אותו כדי שיוכל לעבוד את ה' עם גופו.
בעל הטורים אומר שיש שני פעמים "רובץ" במסורה, מה שאמור כאן "רובץ תחת משאו", ועוד "רובץ על המשפטיים", ואולי רמז יש כאן לרתום את גופו שרובץ תחת משאו הגשמי, להיות רובץ תחת משא רוחני לעמל התורה וזהו תקונו.
ממוצא הדברים, שאין לך דבר בעולם שהוא רע מוחלט, ואם ידע לראות את הטוב שבו, יוכל לנצל אותו לקדושה, ולברר את הטוב ואהוב שבו.


^ 1 כך מפרש המלבי"ם
^ 2 וכן גם מצוות לא תעשה "לא תחמוד" למרות שהחמדה עיקרה בלב, אינו עובר על הלאו עד שיפציר עליו רעים שיתן לו את החפץ שחומד, או שיקח ממנו בכח הזרוע.
^ 3 הרב אליהו דסלר זצ"ל מבאר בספרו "מכתב מאליהו" את היסוד הזה שאהבה נוצרת מכוח הנתינה ולא כפי שמקובל לחשוב שהנתינה היא תולדת האהבה. ומסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל מחולל תנועת המוסר שהיה מי שפגע בו, ולאחר מכן בקש מחילה, וכמובן הרב מחל לו מיד, תלמידיו שמו לב שרבי ישראל משתדל להיטיב עמו הרבה, ושאלוהו על כך, הסביר רבי ישראל שהוא חושש שמא נשאר לו קפידה בלב על מי שפע בו ועל ידי הנתינה לו יוכל לאהוב אותו אהבה שלימה ...
^ 4 יחד עם זאת, אין לו היתר לנקום בחברו ע"י שמזיק לו או מכהו שרק בי"ד יש לו רשות להעניש.
^ 5 עיין בשמירת הלשון בחלק הלאווין של לשון הרע, שמזכיר לא תקום ולא תטור, ודן בשאלה אם על צער הגוף יש אסור לנקום, ומביא מהיראים שאין אסור. ולדבריו הרמב"ם והחינוך סוברים שאסור. ולכאורה יש לדחות ולומר שגם לפי החינוך זה רק מידת חסידות שלא לנקום בצערא דגופא. וכן נראה לפרש ברמב"ם.
^ 6 למדנו מכאן עד כמה חשוב לתקן המידות ולא לשנוא שלא כהוגן, גם על חשבון קיום מצוות חשובות יותר ...
^ 7 "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק וכו' אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. (ה"ז) הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il