בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

הגאון ר' ראובל'ה מדננבורג ותלמידו הראי"ה קוק

סביב המאמר של מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל "הגאון רבי ראובן זצ"ל" שנדפס בספר "לנתיבות ישראל" חלק ב

undefined

הרב הראל כהן

תשס"ט
18 דק' קריאה
א. תולדות הגאון ר' ראובן מדננבורג
הגאון הנודע רבי ראובן לעוין בן ר' אברהם הלוי מסמרגון, המכונה גם "ר' ראובן אמצ'יסלבר" וכן "ר' ראובן דינבורגר", נולד בסמרגון בשנת ה'תקע"ז, שנת הולדת הנצי"ב. משנת ה'תרל"ט רבו של הכרך הגדול דִנְנֹבוֹרְג 1 , שבמחוז קורלאנד אשר במערב לטביה, עת היתה עדיין חלק מרוסיה הצארית. העיר נקראת גם בשם דווינסק על שם הנהר "דווינה" המערבי (הבלטי), החוצה את לטביה וזורם בסמוך לה. בחיי ר' ראובן עדיין נשאה את שמה הגרמני דִנְנֹבוֹרְג שפירושו "מצודת-הדווינה". דִנְנֹבוֹרְג היושבת על צומת דרכים של מסילות הברזל, היתה אז כבר מן הערים הגדולות שב"תחום המושב" הרוסי אשר הוקצה ליהודי רוסיה על ידי הצאר. 30,000 יהודי העיר אשר היוו למעלה משליש מן האוכלוסייה, היו סוחרים וחייטים אך גם תרמו לפיתוח התעשייה והמלאכה בעיר וגרמו לביסוסה והתפתחותה.
לפנים ישב על כסא הרבנות או ששימש כאב"ד, בכמה עיירות: לעבעדאווע, לאיויה, איליה, נישוויז ואמצ'יסלאב (כממלא מקום ר' אברהם שמחה מח"ס "בנין של שמחה", בן אחיו של ר' חיים וולוז'ינר). תלמידו של הגאון רבי אריה לייב שפירא (רבי ליב'לי מקובנא 2 , ומלפנים בסמרגון וקלווריה). מח"ס שו"ת "ראש לראובני" (ריגא ה'תרצ"ו). מחותנו של בעל ה"מלבושי יום טוב". מתלמידיו: רבי צבי הירש הכהן וואָלק אב"ד פינסק (שכינה את רבו "רבנו תם של זמננו") ורבי שלמה מרדכי ברודנא אב"ד סטויבץ.
הגאון ר' ראובן היה מהשורה הראשונה של גדולי ישראל. משיב תשובות באריכות ובהם בירורי שיטות ראשונים 3 . "גאון הדור, משיב הדור" 4 . היה משיב אלפי תשובות לכל גאוני זמנו, ולשאלות שהופנו אליו מארבע כנפות הארץ. תשובותיו של ר' ראוב'לי נמצאות גם בספרים מגדולי זמנו כמו "נחל משה" (וראה להלן בהערות לסע' ה), בספר שו"ת "תפארת זיו" לר' זאב וואלף טורבאוויץ, ורשה ה'תרנ"ו, ברוקלין ה'תרצ"ט. הסכמה בספר "מלאכת חרש" לר' יחזקאל חפץ, העוסק בטיב גיטין, קידושין ויבום לחרש, וילנה ה'תרל"ה, ורשה ה'תרמ"ה. תשובות בספר "דברי שלום" לר' ליב שלום זינובר, ובתשובות מהרי"ש לר' ישראל יעקב יעבץ, ירושלים ה'תרס"ז, התכתבות עם המחבר, ועוד 5 .
את תשובותיו לא הדפיס בעצמו, באומרו "אין לי כסף להדפיס, ולדרוש לצורך זה כסף מאחרים - לא מצאתי היתר לזה" 6 . נודע בעולם התורני בגאונותו העמוקה, העצומה והמקורית, כאחד מגדולי הראשונים, בצדקותו, בטוב ליבו ובענותנותו, בטוב מזגו, בחריפותו העצומה ובשכלו הישר. היה אהוב מאד בעירו ובכל הסביבה ומפורסם בכל תפוצות ישראל.
לימים יספר תלמידו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל, כי גם כשפסיקתו של ראובל'ה בענייני טריפות עשתה "רעש גדול" ובעקבותיה היתה "מחלוקת רבה", ולא פסקו חבריו גאוני דורו כמותו בענין סירכא דבוקה בטינרי, להתיר על-ידי מיעוך ושימוש, אף על פי כן "השתיקו הגאונים ר' יוסף דוב מבריסק (בעל "בית-הלוי") ור' יצחק אלחנן מקאוונא זצ"ל את הנרגנים בנזיפה", ו"אמרו שחלילה לערער על הכרעת גאון הדור כהג"ר ראובן ז"ל", "דבר זה צריך הכרעה של גדול, ומי לנו גדול מרבי ראובן" 7 .
היה מורה הוראות ופוסק דינים ישר מן המקורות, התלמודים והראשונים, מברר את שיטות הראשונים בסוגיא ובגמרא, ומכריע על פי דעת איזה ראשון להוציא את הדין. לסברות שאין להן מקורות מספיקים התנגד בחריפות. לא פעם הביע באוזני תלמידיו את רתיעתו וסלידתו מפלפול וסברות. וכך הוא כותב בתשובותיו, בשו"ת "ראש לראובני", סי' ד: "דרכי בכל התשובות שחנני ד' להשיב לשואלי דבר, לא לעשות חדשות - סברות מדעתי, רק הכרח מש"ס וראשונים. והרבה דברים נדחו מדברי האחרונים שהמציאו דבר חדש מלבם" (דף ג:). ובסי' ח: "מנא לן לעשות סברות כאלה מדעתנו" (דף יב.). ובסי' י: "אין דרכי לומר סברות חדשות שאינם מוכרחים [=בגמרא], ו[ש]בראשונים אין מבואר כן; ו[כי] כעורה זו מה שפירשו לנו הראשונים שמימהם אנו שותים?!" (דף יט.). ובסי' יא: "ואני אין דרכי מעולם לומר סברות חדשות. רק במוכרחין בגמרא או מדברי הראשונים" (דף כ:). ובסי' כ: "סברות חדשות שלא מצינו זאת בראשונים - לא אמרינן" (דף מ.). ובסי' כב: "ואין לצאת מדברי הראשונים בסברות מנפשינו, אשר אין להם שורש בגמרא" (דף מה.). ועוד שם: "וחלילה לפרש דברי ראשון כדי להביא ראיה לסברה חדשה, ולעשות דברי ראשון לא כפשטא דגמרא" (דף מה:). "ובאמת אין אני כדאי להכריע בין ראשונים, ... והגם שיש לי בע"ה עוד תבלין להוסיף טעם לדברי הגאונים, לא כתבתי כלום מזה, כי מה אני להכריע בין הרים גדולים כאלה" (תשובה שנדפסה בקובץ "מוריה" שנה ב, גליון ז-ח [יט-כ], תמוז-אב ה'תש"ל, עמ' ג). וראה עוד דברי הרצי"ה במאמרו סע' ה.

ב. הרב והתלמיד
"היסוד היה שימוש של ר' ראובן מדוינסק" 8 . הכל התחיל בגיל הבר-מצוה. לשמע אזנו של הנער אברהם יצחק, כי הגיע ר' ראוב'לי לכס רבנות דווינסק, אשר נודע ברבים שהוא כ"מעיין המתגבר" ומכריע את כל חכמי ישראל בכף המאזניים, חשקה נפשו להתוודע אליו, ויעתיר הנער דברים על אביו כי יקחהו אליו 9 , אל הכרך הגדול הסמוך מאד לעיירת הולדתו של הנער, גרייבה, ורק נהר הדווינה מפריד ביניהם. ואמנם אבי הראי"ה, סיפר לנכדו, הרצי"ה, כי הרגיש שהילד הוא למעלה מכחותיו ושיפה כח הבן מכח האב. כך היה מביא את בנו העילוי לביתו של אותו גאון 10 , ומאז ביקר אותו לעיתים מזומנות, ורבה היתה השפעת דרך-הלימוד שלו על העילוי הצעיר 11 . ר' ראובל'ה התרשם מאד מהנער 12 . תוך גידולו וטיפוחו אצל ר' ראוב'לי, שוחח עימו, ויתפלא מאד על עומק שכלו ורוחב ידיעותיו. הרבה לעסוק בתורה עם הנער המופלא, ובאחת משיחותיו אמר: "בשכל התורה של צעיר זה (הרצי"ה ציין: כבן שבע-עשרה!!!) אפשר איתו לברר סוגיה, דברים בשקלא וטריא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, לפעמים יותר מאשר עם תלמידי-חכמים גדולים וקשישים ששמם הולך לפניהם" 13 .
גם בשתי השנים (ה'תר"מ-ה'תרמ"א) שלמד הראי"ה בלוצין (הנמצאת מעט צפונית-מזרחית לדווינסק), היה מקורב מאד לר' ראוב'לי ומבאי-ביתו לעתים קרובות לפלפל בדברי תורה 14 .
אחרי תקופת לוצין נשאר הילד בבית אבא, ויהי בא כפעם בפעם אל בית רבי ראובן. השיחות הקצרות עם הגאון האדיר הזה נתנו לו את כל מבוקשו, כי יישבו לו כל הדבר הקשה, והדריכוהו בשיטת הלימוד הנכונה 15 . קשר אינטימי של חיבה נוצר בין הגאון הקשיש לעילוי הצעיר, והיה הרב גלוי-לב כלפי תלמידו החביב ושיתף אותו בתחושותיו האישיות 16 .
לתלמידו הרב נריה סיפר הראי"ה, כי בילדותו, כשהיה פוגש בר' ראוב'לי מעבר לנהר, בדווינסק, הדריכו זה ואמר לו: "כל סברא שבעולם היא חשודה; היא צריכה להיות מפורשת [בגמרא או בראשונים], או כמעט מפורשת", והדרכה מכוונת ומיישרת זו של אותו גאון פוסק ומשיב, המסיק "שמעתתא אליבא דהילכתא" ישר מן הגמרא והראשונים, היא שהביאה, לדברי הראי"ה, לנטייתו, שנים ספורות לאחר מכן, לדרך לימודו של הנצי"ב ולקירבתו אליה 17 . נתיבות-לימודו נתגבשו אצל ר' ראוב'לי, וכשהגיע לישיבת וולוז'ין היה כבר בשל, ודרך לימודו סלולה ובטוחה. וכשהשמיע סברה בענין היתר עגונה באוזני רבו, אמר ר' ראוב'לי לראי"ה: "סתירה מן הש"ס לסברא זו - אין. עכשיו צריכים לחפש ראיה" 18 .
פעם אחת היקשה הנער בן השלוש-עשרה על רבי ראובן קושיה חמורה, עמוקה והגיונית. רבי ראובן הרהר, הרהר ולא מצא תירוץ מספיק לקושיה. לבסוף ניגש אליו, נשקו על מצחו, ואמר: "בני! מובטחני שתהיה לגאון ולתפארת לישראל" 19 . מרבותיו של הראי"ה בהלכה, היה זה הגאון ר' ראוב'לי, שהטביע את חותמו על דרך לימודו 20 .
מעשה ברבנים שנתכנסו בביתו של ר' ראוב'לי לשוחח ולהשתעשע בדברי תורה. הראשון שעזב את הבית היה הראי"ה. אחרי צאתו פנה ר' ראוב'לי לרבנים ואמר: אברך זה ראוי להיות ממלא מקומי 21 .
שכשהיה הנער הצעיר במחיצת רבו הזקן, והגיע זמן מעריב, לא היה ר' ראובל'ה מניח לציבור להתחיל בתפילה, עד שתלמידו הצעיר היה מוכן 22 .
הילד אשר היה חביב על רבו וזה היה ברוב ענותנותו מראה לו את תשובותיו שיעיין בם ויחוה דעתו עליהן 23 , בינתיים גדל, וגם תוך 21 חודשי אירוסיו עם בת הגאון האדר"ת, שבשש עשרה מהם למד בישיבת וולוז'ין, היה מבקר אצל ראובל'י. את רשמי ביקורו גולל באגרת, לאחר האירוסין, אך לפני שהתחיל ללמוד בישיבה בוולוז'ין, מכ"ד באלול ה'תרמ"ד, אל המיועד להיות חותנו, הגאון האדר"ת, וזו נדפסה בספר ט"ל הראי"ה עמ' נה-נז, קצב ושוב בניצני-ארץ טו עמ' 13 24 . אחרי שמתנצל במכתב בפני חותנו המיועד, על כי אינו מאריך במכתבו אליו, מכיון ש"הימים האלה (=ימי אלול) ימי חשבון הם, ימים שהזמן יקר בהם מאד, וראוי לחוס עליו מלאבדו בדברים שאינם נחוצים כל כך לשעתם", מספר הוא לאדר"ת: "...ומסוגיא זו העירותי ביום ד' העבר [=כ' באלול ה'תרמ"ד], כשהיה לי פתחון-פה אצל כבוד הגאון האב"ד הגדול מוהר"ר ראובן הלוי שליט"א שרצה לחדש מלשון רש"י... והעירותיו מסוגיא זו... וכפי הנראה הודה לדברי בעז"ה. גם העירותיו מעוד איזהו-מקומן". גם בקיץ ה'תרמ"ה, בא לשבת חזון (ו' במנחם-אב) הביתה להוריו בגריווה, וסביר להניח שביקר את רבו גם אז, ראה מועדי הראי"ה עמ' תקמז.
כעבור זמן קצר, עת סיים את לימודיו בוולוז'ין, נשא את משודכתו ביום ג' לסדר מצורע, א' בניסן ה'תרמ"ו. ר' ראוב'לי במכתביו לאדר"ת אז, היה מזרזו להשתדל להשיג משרת רבנות בשביל חתנו 25 .
כאמור, דרכו בלימוד של הגאון-הפוסק, לקחה שבי את לבו של העילוי מגרייבה, והיא סללה לפניו את נתיבות לימודו ועיונו, בתחילת ימי גידולו ופריחתו התורנית 26 . לרבי ראוב'לי נודעת השפעה גדולה על עיצוב נתיבות לימודו ההלכתי 27 . כך ניתן לראות בספר עץ-הדר שהוציא מרן הרב ביפו בשנת ה'תרס"ז, בסימן יח (מהדו"ב עמ' צד-צה), שם הוא כותב: "כי גם דרך התורה הוא, שלא לחלק משום פרטים היוצאים מהכלל, ... והגאון רבי ראובן ז"ל מדענעבארג העיר לי זה רבות בשנים האי כללא... דבמיעוט לא חלקה תורה כמו דלא פלוג רבנן בתקנתם", ושוב שם בסימן כז (עמ' קלד). וראה הערת הרצי"ה בעזרת-כהן עמ' תיד. ובשנת ה'תרע"א, במכתב מיפו, מזכיר הרב יסוד זה שהזכיר בעץ הדר ואף מפנה לשם 28 .
בשו"ת עזרת כהן סימן מח, כותב הרב כעבור כיובל שנים משלמד אצל ר' ראוב'לי, בשנת ה'תרפ"ב, בענין ביטול קידושין בערעור על העדים: "וזכורני שבילדותי שמשתי לפני הגאון ר' ראובן מדענעבורג ז"ל, ובאה שאלה של קדושין מרב אחד, שרצה לתקע יתד בענין כזה של טענת צחוק, ואמר הגאון ז"ל בהלצה: 'צחוק - צחוק', כלומר שאין לסמוך על זה, ואף על פי שאיני זוכר לעת עתה את הדברים בכל פרטיהם, מכל מקום הענין מצד עצמו אמת, שלא מצינו כלל מי שיחליט לומר שאם ראו העדים כל פרטי הקדושין, ולא היה שום דבר של מעשה המעכב בתורת הקיום של הקדושין, שיועיל מה שהם אומרים שכונתם היתה שהענין הוא לצחוק, דלא תליא מילתא בכונתם, כי אם בראייתם. ובפרט במקום שהיא מכחשת את העד, שאמר 'של צחוק היה הענין'...".
כמה פעמים סיפר הראי"ה כי ר' ראובן סירב להשיב תשובות כשהיה במעון-קיץ ומחוסר ספרים, בניגוד לחת"ם-סופר, ושעליו אמר ר' ראובן: "בדרך כלל אנו 'נפגשים' בתשובות שונות, ורק בתשובות מיערגן (=מעון הקיץ של החת"ם-סופר) דרכינו נפרדות...". "אין הן דומות לתשובות שנכתבו בביתו בפרעשבורג" 29 .
ר' ראוב'לי נפטר בה' במנחם-אב ה'תרמ"ז, עת שמרן הראי"ה היה עדיין בבית חותנו בפוניבז', חודשים ספורים טרם שנתמנה כרבה של זויימל, ולכן לא זכה לראות את אשר פעל למען תלמידו אשר ייחל לראותו יושב על כס הרבנות. וישא עליו הראי"ה מספד גדול בעיירה, אותו פתח: "אילו זכינו היינו קוראים 'יחי ראובן ואל ימות'. עכשיו שלא זכינו, אנו קוראים 'וישב ראובן אל הבור'" 30 .
13 יום אחר-כך, באגרת ששיגר הגאון האדר"ת לחתנו מרן הראי"ה, אנו למדים כי החתן הפציר בחותנו לקבל עליו את עול הרבנות במקום ר' ראובל'ה. האדר"ת מאריך להסביר כי אינו רואי למלא מקומו ואף מוסיף: "ואתה הלא הכרת היטב את הגאון המנוח ז"ל מיחידי דורינו... הבצדק אוכל לדמות בדבר מה נגדו?".
עוד עולה מן האגרת שמרן הראי"ה הספיד את מורו ר' ראובל'ה, ומברכו החותן: "וזכותו תעמוד לך להצליח בתורה ויראה כאשר תלך בדרכו אשר סילל לפניך " (אגרות לראי"ה מהדו"ב סי' ח).
מו"ר הרב משה צבי נריה מעיד כי כשדיבר הרב על רבו, הורגש בדבריו רטט נפשי. הוא דיבר עליו בהערצה עמוקה וחרדת קודש, כאילו הוא עומד עכשיו לפניו, ונרתע כולו מרוממות אישיותו וגודל גאונותו. נראה היה שהאדם והגאון גם יחד השאירו את רשמיהם העמוקים במוחו ולבו של "העילוי מגריבה", ובנפשו הצעירה והרגישה. הרב נרי'ה מזכיר כמה ביטויים ששמע מפי הראי"ה אודות רבו: "העולם לא הכיר את ר' ראובן!", "ר' ראוב'לה היה איש-האמת!", "אה, טוהר נפשו של ר' ראובן" 31 .
בתוך הספר "רבנו מאיר שמחה זצ"ל" להרב זאב אריה רבינר זצ"ל, יש קונטרס "מרן רבנו ראובן הלוי [ר' ראובל'ה דינבורגר] זצ"ל", אשר קדם לרמ"ש ברבנות דווינסק. בַּספר, שיצא לאור בתל-אביב ה'תשכ"ז, נדפס גם מכתבו של הרצי"ה אל המחבר, מכ' באייר ה'תשכ"ו: "יקבל נא בזה את שתי רשימות אלה של הפרטים שנזכרתי ביחס להגאונים רבי ראובן ורבי מאיר שמחה זכר צדיקים לברכה".
מלבד ההשפעה הסגולית והשפעה על שיטת הלימוד, קרוב לוודאי שהושפע מרן הראי"ה מרבו בשני תחומים נוספים:
1) במזגו הנוח ובאהבת ישראל שלו. וכך כותב ר' ראוב'לי (שו"ת "ראש לראובני", חלק הדרושים, דרוש ב, עמ' קז:): "ואף אם עשה אחד לך שלא כהוגן אל תעשה לו מאומה, ותתנהג בעולמך הכל בחסד... וזהו חכמה גדולה איך להתנהג בעולם הכל בחסד ועל [=ולפי] מדת השלימות של הגבורה של השי"ת שהוא עושה משפט... ועושה משפט לעשוקים, כן יתנהג האדם - לא ישלם גמול לאדם כפי ערך יכולתו, אדרבא בגבורתו יעשה טובות ויציל עשוק מיד עושקו".
על כמה סיפורים כאלו אודות הראי"ה, שהֵטיב עם מתנגדיו ושילם להם טובה תחת רעה, ראה בספר ליקוטי-הראי"ה למו"ר הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל, חלק ב, עמ' 39-40, 57-58, 62-64. ודברי הראי"ה על כך שם בעמ' 48. וכן בספר בשדה-הראי"ה עמ' 403-406. ובספר מועדי-הראי"ה עמ' רל, רעח-רעט, שע, תקכז-תקכח, ושם בעמ' שנא: "לא סירב לקבל שום בן אדם". וכן בספר "מלאכים כבני אדם" עמ' 199-214. וראה אגרות-הראי"ה חלק שני אגרת תיח, עמ' עג, אל הגרי"מ חרל"פ זצ"ל: "חלילה לנו למעט אף ככל-שהוא את קשר-האהבה לכל יראי-ד' וחושבי שמו, באיזו מדה שהיא, וגם דילוגם ושגיאתם, ואפילו שנאתם וקנאתם, מעוררת בנו אהבה וידידות פנימית, המעודדת אותנו לדרוש שלומם וטובתם בכל לב ונפש". ובשו"ת דעת-כהן סי' קלא כותב: "בתשובה למכתבך בענין הצדקה, דין תורה הוא שמי שבא ואמר האכילוני אין בודקין אותו, רק אם בא ואמר כסוני בודקין אותו (ע' שולחן-ערוך יורה-דעה סי' רנא סע' י). ...ובכלל יש בזמן הזה צורך להמשיך רחמים על כל ישראל, שמפני הצרות גם העבריינים שנראין כמזידין יש לומר שהם נחשבין כשוגגים". וכן באגרת אל הסופר ר' בנימין, מתמוז ה'תרצ"ד: "בכל סיעה ובכל תנועה ישנם בודאי דברים שאיני יכול להסכים עליהם, אבל זה לא יוכל לגרום, שאהבתי מלאת השלהבת היוקדת בי לעמנו הקדוש ולכל פרטיו, תהיה נפגמת אפילו כחוט השערה, והיא עומדת בקרבי במדה שוה למכבדי ולבוזי, את כולם אני אוהב בלא מצרים" (מאמרי הראי"ה עמ' 523). ובאגרת א'קיח: "על דבר מכתבי הפלסתר שנלחו מאיזה אנשים נגדי, אין כדאי לשום על זה לב כלל, גם בשעת פעולתם לא תפס הענין מקום, וקל-וחומר כעת שאין מעלה על לב דברים כאלה, שאיזה יחידים הרחוקים מהעולם ומהחיים עושים במחשכים, ואני איני מקפיד עליהם כלל, ואדרבא אני מקרב את העניים שבהם, כשהם דרושים לעזרה". וכן ראה "לשלושה באלול" למרן הרצי"ה קוק זצ"ל, א, סע' קנח, ובחוברת נפש-הראיה עמ' כא-כב. וכן סיפור הרב יהושע קניאל זצ"ל ראב"ד חיפה בתוך קובץ "מאבני המקום" יא, עמ' 60. מידה זו היתה גם מידתו של רבו הגאון הנצי"ב, וזה כתב בהעמק-דבר בראשית מט, כד ד"ה משם רועה אבן ישראל: "ממידה של חסד נפלא להיטיב למי שמריע לו".
2) באהבת ארץ-ישראל והתמיכה ביישובה 32 , שכן ר' ראוב'לה היה "חובב ציון" מובהק 33 . בי"ט באלול ה'תרמ"ג, בעת שלמד הראי"ה בסמרגון, אחר הכרות מבוססת עם רבו, כתב ר' ראוב'לי מכתב אל תלמיד-חכם שכנראה התנגד להתעוררות ליישוב ארץ-ישראל, אולי בשל יישובה גם על-ידי אנשים רחוקים 34 . וכך הוא כותב (שיבת ציון ב, עמ' 3): "ובנידון ישיבת קרקע בארץ הקדושה, לא ידעתי טעם מעלת כבוד תורתו שממאן בדבר, כי אני שמחתי מאד בהתעוררות זו, כי לדעתי היא כוונת הגמרא (מגילה יז, ב) כי קבוץ גליות יהא, שהקרקע תתן פירותיה לישראל, ואחר כך תשכון שאר הברכות ואחר כך בן דוד, יעויין שם. ומה שנתהוה 35 ביה שערוריה באנשים היושבים על הקרקע, - לדעתי מעשה שטן הוא, כדי להשבית המלאכה הנ"ל. ולדעתי יעזר איש רעהו וחזק יאמר לאחיו. ואולי יקוים כעת מאמר חז"ל ונזכה לביאת משיח".
ובפנייה שפנו אל בנו הרב ר' קולונימוס קלמן, הוא נתבקש להביע את דעתו בשאלה של יישוב ארץ-ישראל, ולספר מה אמר על כך אביו המנוח, והוא משיב (שיבת-ציון א, עמ' 92-93): "...בזכרי את דברי קדשו של מר אבא הגאון המנוח ועל לבו הטהור אשר היה מתלקח מִדי דברו בענין זה מפני דברים הכמוסים אשר היו לו בזה, וגם מפני טעמים הגלויים והתועלת הנראית לכל בזה". "ודכירנא שסיפר לי אבי הגאון המנוח ז"ל מה שענה לגביר אחד שאמר לו בדרך הלצה: 'אם הנכם מחזיקים זאת למצוה רבה, מדוע לא תעקרו דירתכם מחו"ל לגור בארץ כדי לקיים מצות ישוב-ארץ-ישראל?' ועל זה ענה ואמר במליצתו הנעימה ובצחות לשונו: 'אם הייתי אומר לך: 'לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ הקדושה', אזי היית יכול לאמור לי גם כן מדוע אין אתם עושים כך; אך אני אינני אומר כי אם שראוי להחזיק טובה להאנשים שקבעו דירתם בארץ-ישראל וההכרח להביאם לבקש איזה עזר; ואם כן מדוע לא נהיה להם לעזר ולהעניק להם מברכת ידנו אשר ברכנו ה''? הגביר ההוא הוסיף עוד לטעון: 'מדוע התחילו לעסוק במצוה זו רק האנשים אשר לפי אשר יראה האדם לעינים, אינם עוסקים כל כך בתורה ובמצות, וגם אינם יראים וחרדים כל כך; ואם מצות ישוב-ארץ-ישראל גדולה היא מאד, ראוי היה ביותר שהרבנים הגדולים ויראי ה' יתחילו לעסוק בזה?'. על זה ענה אבי ז"ל ואמר: ליכא מילתא דלא רמזו חז"ל הקדושים באיזה מקום, וגם נגד הטענה הזאת אנו מוצאים בדברי חז"ל תשובה חזקה ונמרצה. דאיתא במסכת מעילה (דף יז:): כאשר גזרו גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות, אמרו מי ילך ויבטל הגזרות? הלך רבי שמעון בר יוחי, שהוא מלומד בניסים, ועמו הלך ר' אליעזר בר' יוסי, ואחר-כך יצא לקראתם בן תמליון (-שד), ואמר: רצונכם אבֹא עמכם ועל ידי יבא נס? 36 בכה רבי שמעון ואמר: מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים (-כוונתו על הגר שפחת שרי), ואני לא פעם אחת (-כלומר ואני איני ראוי שיזדמן לי גם פעם אחת), יבוא הנס מכל מקום. הרי מפורש בגמרא שאין משגיחים בנס על-ידי מי הוא בא, וכלל גדול כללו לנו חז"ל: 'יבא הנס מכל מקום''. כדברים האלה ענה מר אבא להגביר ההוא, כי מרגלא היה בפיו הקדוש שאם היו מסכימים לענין זה כל חכמי ישראל בלב אחד, אולי היתה צומחת מזה ישועה להכלל.
ובאמת אם לוּ היה בחיים כעת, אשר מִים וּמערב ומצפון ותימן, התעוררו לבם של ישראל לזה, וגם הממשלה ירום הודה נתנה רשיון לשלוח עזרה מרחוק לאחינו אשר נתיישבו בארצנו הקדושה לעבוד שם עבודת שדה וכרם, ובודאי הקב"ה לא עביד ניסא בכדִי, - כמה שבח והודיה היה אבי המנוח ז"ל נותן לשמו יתברך בעד החסבד אשר גבר עלינו".
אחר-כך (שם עמ' 94) הוא מספר, שכנראה התשובה הזו היתה לענות לכסיל כאיוולתו: "לפי סברת בני האדם המתעקשים בזה הענין, אבל כד נעיין בדברי חז"ל נראה איך שבחו ופארו את בני האדם העוסקים בישוב ארץ-ישראל".

ג. הערות לכמה עניינים בסעיפי מאמר הרצי"ה "הגאון רבי ראובן זצ"ל"
לסע' א
הסיפור בהרחבה נמצא בספר שיחות הראי"ה עמ' ע בשם הראי"ה: "פעם דברנו בהלכה בענין יבום של מומר, והקשיתי לו לרבי ראובן קושיא חמורה. הוא חשב קצת ותירץ לי. ושוב חזרתי והקשיתי, ועל זה השיב לי ר' ראובן: 'אִי דָיְיקִינָן כּוּלֵי הַאי, לָא הֲוֵי תָּנֵינַן' (עירובין מח:). מתחילה חשבתי שזו דחיה בעלמא, אולם כשחזרתי הביתה על פני הנהר (=הדווינה), הרהרתי בדבר, והבינותי שתשובה אחרת לא היתה יכולה להינתן כאן, וסיכמתי אז במחשבתי, כי בחצי שנה של שקידה לא הייתי מגיע לאותה הדרכה והכוונה בדרך-הלימוד, שניתנה לי באותה תשובה קצרה של ר' ראוב'לה".
ובמכתב הרצי"ה להרב זאב אריה רבינר בקונטרסו על ר' ראוב'לי, עמ' רפ: "פעם, אחרי שהגיד רבי ראובן זצ"ל לאאמו"ר זצ"ל ענין אחד בתשובת הלכה, שבירר וחידש, העיר לו אאמו"ר הרב זצ"ל הערה של דייקנות מתוך המקורות, ורבי ראובן השיב לו על זה: 'אי דייקינן כולי-האי לא תנינן". זה קבע לו קו מגביל ומברר בהגדרת דרכו בלימוד התורה, עד כמה הדייקנות יש לה ערך של לימוד התורה, - ואימתי איננה בכלל זה".
וכן סיפר הרצי"ה בשיחה בג' באלול ה'תשל"ז: "היה [ר' ראובל'ה] משיב באריכות. עמוס בעבודת התשובות. הראה לילד - אבא זצ"ל - תשובה שכתב אז, והילד העיר הערה דיקנית בסגנון. אמר לו ר' ראובן: 'אי הוה דייקינן כולי האי, לא תנינן'. זו היתה הדרכה ראשונה בדרך הלימוד, עד כמה "דייקינן" שייך ל"תנינן" ועד כמה לא שייך" (מתוך התורה הגואלת א, עמ' מט).
ושוב סיפר הרצי"ה את הדברים בג' באלול ה'תשל"ח: "ר' ראובל'ה הציע לפניו תשובה שלו בהלכה. אבא ז"ל אמר הערה, הערה של דקדקנות. אמר ר' ראובן: הערה טובה, אבל יש גמרא, "אי דייקינן כולי האי לא תנינן". זה היה בימי הילדות. ואמר לי אבא ז"ל: "צריך שקידה גדולה בתורה, וצריך העמקה, אבל צריך בירור, עד כמה לדייק" (מתוך התורה הגואלת א, עמ' קנו).
כמו כן סיפר הראי"ה דברים אלו לרב מימון וזה הדפיסם בהרחבת דברים נוספים שאמר ר' ראובן באותה שיחה, בשרי-המאה ו, עמ' 237, ובספרו "הראי"ה" עמ' כד-כה.

לסע' ב
ראה בשינוי לשון מעט בשיחות הראי"ה עמ' ע.
ובמכתב הרצי"ה להרב זאב אריה רבינר בקונטרסו על ר' ראוב'לי, עמ' רפ: "פעם, אחרי שהגיד רבי ראובן זצ"ל לאאמו"ר הרב זצ"ל ענין אחד בתשובת-הלכה שבירר וחידש, העיר לו אאמו"ר הרב זצ"ל הערה של בירור והבנה שיש בה סתירה לדבריו. אחרי עיון והתבוננות בסתירה זו, החליט רבי ראוב'לה, כי אמנם סותרת ומבטלת זו את דבריו. וכשראה את צערו של אאמו"ר הרב זצ"ל, שכאילו גרם לו בזה חלישות-הדעת, פנה אליו באמרו: 'מה אתם 37 חושבים, שאני מצטער בראותי כי יהיה עוד אחד שילמוד כמוני? - תאמינו לי שאינני מצטער מזה, אדרבה יש לי הנאה מזה".
וכן סיפר הרצי"ה בשיחה בג' באלול ה'תשל"ז: "כעבור זמן, הציע לפניו עוד תשובה. הילד פרך את התשובה. ר' ראובן הלך בחדר וחשב, ולבסוף ביטל את התשובה [שלו עצמו]. הרב-הנער הצטער שגרם צער לר' ראובן, ועמד בפינה והתבייש. ניגש אליו ר' ראובן ואמר לו: תאמין לי שאיני מצטער. אני שמח שהולך וצומח עוד גאון בישראל" (מתוך התורה הגואלת א, עמ' מט).
ושוב סיפר הרצי"ה את הדברים בג' באלול ה'תשל"ח: אבא נעשה שם קבוע, בן בית, ור' ראובן מציע לפניו תשובותיו. היתה תשובה, בנין עצום, ענקי, של תורה. באריכות. אבא ז"ל שמע, ואמר פירכא. זה לא היה דיוק, אלא פירכא, והתשובה התבטלה. זה גרם למבוכה. היה נראה כאילו גרם חלישות הדעת. ר' ראובן הסתובב בחדר השני שעה שעתיים, ואין יישוב. ניגש ר' ראובן אל הרב ואמר לו: 'מה אתה חושב, שאני מצטער? אני שמח שהולך ומתפתח גדול בתורה'" (מתוך התורה הגואלת א, עמ' קנו).

לסע' ג
ראה בשינוי לשון מעט בשיחות הראי"ה עמ' ע ובבשדה הראי"ה עמ' 23.
ובמכתב הרצי"ה להרב זאב אריה רבינר בקונטרסו על ר' ראוב'לי, עמ' רפ: "פעם, אמר רבי ראובן זצ"ל לאאמו"ר הרב זצ"ל מתוך המשך משא-ומתן של הלכה: "הלא אתם רואים, כי באים אלי תלמידי-חכמים לומדים וגדולי-תורה, זקנים ובאים בימים, והננו עוסקים בינינו בבירורי וחידושי הלכות. יתכן שהם הספיקו בימי-שנותיהם ללמוד כמה עניני תורה יותר מכם. אבל שכל התורה - יש לכם".
כמו כן סיפר הראי"ה דברים אלו לרב מימון וזה הדפיסם בשרי-המאה ו, עמ' 237, ובספרו "הראי"ה" עמ' כה.

לסע' ה
אחד מגדולי ווילנא, הגאון ר' משה ב"ר נחמן קריינעש ה'תר"ג-ה'תרנ"ו, מח"ס אהל משה, קבוצות שו"ת עם הגהות ר' מתתיהו שטרשון, ווילנא ה'תר"מ. וכן ספר נחל משה, קבוצות שו"ת, ווילנא ה'תרמ"ו. שני הספרים עוטרו בהסכמותיו של ר' ראובל'ה. ושם בעמ' 160 משיב ר' ראוב'לי להשגותיו: "ידע מעלת כבוד תורתו, כי מעולם לא נצחני אדם, תהלה לא-ל, כי לא מבינתי זה, רק העליון עזרני עד כה לראות האמת, כן יעזרני עד היום האחרון, רק אני מבקש שיאריך הזמן של היום האחרון". הראי"ה היה מצטט דברים אלו, ואומר: "לא היתה כאן מידת גאוה כלשהי, ח"ו, אלא זו היתה האמת" 38 . מכתב זה שהרצי"ה מביא, נדפס כיובל שנים אחר פטירת ר' ראוב'לי בשו"ת "ראש לראובני" ריש סי' כז (דף סא.).
וכן סיפר הרצי"ה בשיחה בג' באלול ה'תשל"ז: "בספר 'נחל משה' מביא תשובה של הגאון מאור הגולה ר' ראובן, ושם פתק נוסף שלו על התשובה: 'ימחול לי, לעיין היטב בדברי. אין דרכי לדון בדברי האחרונים, אלא בדברי הראשונים'" (מתוך התורה הגואלת א, עמ' מט-נ).


^ 1. =דינאבורג, דענעבורג, דווינסק, דאוּגַאַוְופּילס, דאוּגאַּוופּילי.
^ 2. אביו של הגאון ר' רפאל שפירא, ראש ישיבת וולוז'ין, חתן הגאון הנצי"ב.
^ 3. הרצי"ה, מתוך התורה הגואלת א, עמ' קנו.
^ 4. הרצי"ה, מתוך התורה הגואלת א, עמ' מט.
^ 5. עוד הסכמות נמנו בקונטרס "רבנו מרן ר' ראובן הלוי" להרב זאב אריה רבינר עמ' רעה-רעו. תשובות ממנו נדפסו גם בקבצי "מוריה" של מכון ירושלים.
^ 6. בקונטרס "רבנו מרן ר' ראובן הלוי" להרב זאב אריה רבינר עמ' רעד, בשם מו"ר הרב משה צבי נריה.
^ 7. בתשובת הראי"ה, דעת כהן סימן ל מחודש שבט ה'תרצ"ג; מו"ר הרב משה צבי נריה, שיחות הראי"ה עמ' עד ובשדה הראי"ה עמ' 470.
^ 8. הרצי"ה, מתוך התורה הגואלת א, עמ' קנו.
^ 9. הרב-השר יהודה לייב הכהן פישמן-מימון בשם הראי"ה, שרי המאה ו עמ' 236, ובספרו "הראי"ה" עמ' כד.
^ 10. הרצי"ה, מתוך התורה הגואלת א, עמ' מט.
^ 11. שיחות הראי"ה עמ' סז.
^ 12. הרצי"ה, מתוך התורה הגואלת א, עמ' קנו.
^ 13. לשלושה באלול א, א ושיחות הרצי"ה שבתוך עיטורי כהנים מס' 115, סע' 3.
^ 14. ט"ל הראי"ה עמ' רכח בשם אחי הרב, הרב דוב הכהן קוק.
^ 15. בשדה הראי"ה עמ' 23.
^ 16. שיחות הראי"ה עמ' עב וראה דוגמא לכך שם.
^ 17. שיחות הראי"ה עמ' עא, ט"ל הראי"ה עמ' סז ומועדי הראי"ה עמ' תקפא.
^ 18. שיחות הראי"ה עמ' ע.
^ 19. הרב-השר יהודה לייב הכהן פישמן-מימון, שרי המאה ו עמ' 238, ובספרו "הראי"ה" עמ' כו.
^ 20. שיחות הראי"ה עמ' סז. על דרך זו בנתיבות ר' ראוב'לי ראה מועדי-הראי"ה עמ' תקפא-תקפב ובליקוטי הראי"ה ב, עמ' 205.
^ 21. הרב זאב אריה רבינר, "אור מופלא" עמ' טו.
^ 22. הרב חיים זבולון חרל"פ, שבחי הראי"ה עמ' לז.
^ 23. הרב-השר יהודה לייב הכהן פישמן-מימון בשם הראי"ה, שרי המאה ו עמ' 237, ובספרו "הראי"ה" עמ' כד.
^ 24. במאמרנו "הנצי"ב מוולוז'ין ותלמידו הראי"ה קוק" שנדפס במאבני המקום קובץ יב, בעמ' 225 הזכרנו אגרת זו ככזו שנכתבה באלול ה'תרמ"ד ונימוקנו עמנו שם בהערה 26, שכיצד יתכן שפגש הראי"ה בר' ראובל'ה בהיותו בוולוז'ין המרוחקת. אלא שבינתיים אחר כותבנו הערה זו, מצאתי כי מו"ר הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל בספרו הנ"ל מביא בעמ' קצב, את צילום כתב-היד, ואכן מתברר כי המכתב נכתב כ"ד באלול ה'תרמ"ד ולא בה'תרמ"ה. אמנם, בינתיים נודע לנו, מדברי מו"ר זצ"ל בספר מועדי הראי"ה עמ' תקמז, כי גם בקיץ (ו' במנחם-אב) ה'תרמ"ה היה בבית הוריו בגריווה ומן הסתם פגש בר' ראובל'י בדווינסק הסמוכה.
^ 25. הרב-השר יהודה לייב הכהן פישמן-מימון, שרי המאה ו עמ' 258, ובספרו "הראי"ה" עמ' נא-נב.
^ 26. שיחות הראי"ה עמ' סט.
^ 27. עיין מועדי הראי"ה עמ' תקף ואילך.
^ 28. יסוד זה כותב גם באורח-משפט חלק חו"מ סי' ה סע' ה, עמ' רח: "אחר שגזרה תורה לא גרע מדברי חכמים דאמרינן לא פלוג והכי נמי במידי דאורייתא לא חלקה תורה". והשווה שו"ת עזרת-כהן סי' ס עמ' ריד.
^ 29. הרצי"ה, מובא בקונטרס "רבנו מרן ר' ראובן הלוי" להרב זאב אריה רבינר עמ' רעד. שבחי ראי"ה עמ' לז בשם הנ"ל. שיחות הראי"ה עמ' עב-עג ובליקוטי הראי"ה ב, עמ' 205.
^ 30. שיחות הראי"ה עמ' עג.
^ 31. שיחות הראי"ה עמ' עא-עב.
^ 32. עמד על כך גם הרב-השר יהודה לייב הכהן פישמן-מימון, שרי המאה ו עמ' 238, ובספרו "הראי"ה" עמ' כו.
^ 33. "חובב ציון" כינה הגאון ר' מרדכי גימפל יפה מיהוד את ר' ראוב'לי במכתב אליו שהיה בידי הראי"ה, והרצי"ה העבירו לגנזך מוסד הרב קוק - כך מובא בקונטרס "רבנו מרן ר' ראובן הלוי" להרב זאב אריה רבינר עמ' רפד.
^ 34. הממוען הוא ר' "חיים אברהם", ומן הסתם הוא הגאון ר' חיים אברהם שפירא אב"ד סמרגון (ה'תקפ"ג-ה'תרמ"ו), בנו השלישי של רבו של ר' ראובל'ה, הגאון ר' אריה לייב שפירא אב"ד קובנה (ראה לעיל). הגאון ר' חיים אברהם שפירא הוא גם רבו של הראי"ה בסמרגון, ראה בספרים שיחות הראי"ה עמ' עה-עו וט"ל הראי"ה עמ' נא, ובמקומות רבים בספרי הרב נרי'ה זצ"ל.
^ 35. קשיי התאקלמות הבילויי"ם.
^ 36. פי', אני יכול להיכנס בתוכו של השר ולשגע אותו, ועל ידִי יבוא הנס.
^ 37. בערוך השולחן יורה-דעה סי' רמב סע' לח: "עכשיו מדברים לאדם נכבד בלשון רבים ואומרים 'שלום עליכם'".
^ 38. שיחות הראי"ה עמ' סט וט"ל הראי"ה עמ' רל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il