ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחה לפרשת לך-לך התש"ע

ארץ ה'

מעלתה של ארץ ישראל ◆ מדרגות בהופעה האלוקית ◆ קדושתו של אברהם אבינו ◆ ירידה צורך עליה ◆ כמי שיש לו אלוה ◆ מאבק הרצי"ה על ארץ ה' ◆ פגיעה בארץ פוגעת בעם.
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
מעלתה של ארץ ישראל
נאמר בפרשה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. הקב"ה לא אומר לאברהם: 'לך לך אל ארץ ישראל', אלא 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ'. ללמדך שהיציאה מחוץ לארץ היא כבר מדרגה, כי חוץ לארץ זה מקום טמא. חכמים גזרו טומאה על ארץ העמים מפני שידעו שיש טומאה. אמנם לא טומאה דאורייתא במדרגת טומאת מתים, אבל חוץ לארץ היא בחינה מסוימת של בית קברות, של טומאה רוחנית.
ואחר כך: 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. לא רק לצאת מחוץ לארץ ומהחסרונות שלה, אלא גם להיכנס לארץ ישראל. אלו שתי מעלות. ויש מקומות שהם באמצע: הם לא חוץ לארץ וגם לא לגמרי ארץ ישראל, כמו עבר הירדן.
'מֵאַרְצְךָ, וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, וּמִבֵּית אָבִיךָ' – אלו שלושה דברים שחכמים אומרים שהם קורעים גזר דינו של אדם. שינוי מקומו, שינוי שמו, והדבר השלישי: שינוי מעשיו. כמו במציאות שלנו כשאדם בורח מגזר דין, הוא בורח למקום אחר, שבו לא יוכלו לתפוס אותו. והוא משנה את שמו, שלא ידעו איך למצוא אותו, כי השם הוא אחד הדברים שדרכו אפשר לאתר את האדם. וכמובן משנה את התנהגותו, או עושה ניתוח פלסטי כדי שלא יזהו אותו. הוא נהיה בן אדם אחר, לא האדם שאותו מחפשים.
כך גם באופן רוחני. אם אדם רוצה לצאת ממצב של קלקול, שכבר נגזר עליו גזר דין וכבר נקבע עליו עונש – אם הוא נהיה בן אדם אחר, גזר הדין פוקע. אם הוא משנה את מקומו, במובן הרוחני, זאת אומרת שהוא עוזב את המציאות הרוחנית שהוא היה בה, משנה חברה, משנה אווירה. הוא נהיה אדם אחר מבחינה מסוימת.
הגמרא במסכת ראש השנה (טז:) אומרת שיש כמה דברים שמקרעין גזר דינו של אדם, 'ויש אומרים אף שינוי מקום', ולומדים את זה מאברהם אבינו, שכשעלה לארץ ישראל זכה לבנים, ומקודם לא היו לו, סימן ששינוי המקום משנה את הגזירה. אך אומרת הגמרא שאין מכאן ראיה חזקה, מפני שזה לא היה סתם שינוי מקום אלא עליה לארץ ישראל, ואולי זכותה של ארץ ישראל גרמה.

שינוי מקום, שם ומעשה – בגשמיות ורוחניות
שינוי מקום, זה שינוי אטמוספירה, שינוי אווירה רוחנית, לעבור למקום שיש בו אוירה של קדושה, אווירה של רוממות. זה יכול להיות לא רק בסביבה חיצונית, אלא גם במציאות הרוחנית של האדם. לא רק לשנות את הפרט המסוים שבו הוא נכשל, אלא לשנות ולרומם את כל הגישה שלו אל המצוות, את הגישה והזהירות שלו מעבירות. לעשות שינוי כללי. שינוי מקום ושם מבחינה רוחנית.
זה מה שהקב"ה דורש מאברם. 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ' - שינוי מקום, להיפרד מהעבר ולעבור למקום חדש. 'וּמִמּוֹלַדְתְּךָ' - זה בחינת שינוי השם. יש כאלה שאומרים לאדם על פי מזלו, על פי תאריך הלידה מהן התכונות שלו. זו המולדת, מה שטבוע באדם. גם שם מבטא את המהות של האדם. לכן כשאדם חולה ורוצים שהגזירה תסתלק ממנו משנים את שמו לשם אחר.
שם מביע את המהות של האדם. ר' מאיר היה דורש שמות (יומא פג:). בסוף הפרשה יש גם שינוי שם אמיתי אצל אברהם, מאברם לאברהם. האצטגנינות קשורה עם השמות. ראית באצטגנינות שאברם אינו מוליד - אברם אינו מוליד, אבל אברהם מוליד. שרי אינה יולדת, אבל שרה יולדת. שינוי השם אינו שינוי חיצוני, אלא שינוי עצמי. הקב"ה אומר לאברהם, אתה מכאן ואילך בן אדם חדש.
'וּמִבֵּית אָבִיךָ' - מהמנהגים, מההרגלים. זה כנגד מה שאמרו חכמים 'שינוי מעשה'. כל פרטי ההנהגה המעשית. עזוב את הבית, את ההרגלים, ואת ההנהגות שלך - 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', אל מקום חדש.
הציווי הזה אמור לכל אדם כל הזמן - לך לך. לעלות כל הזמן ממקום למקום מבחינה רוחנית. ממדרגה למדרגה, שוב ושוב, כמה וכמה קומות. מבית לבית, מדירה לדירה, ממקום רוחני אחד למקום רוחני יותר גבוה. 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. לא נאמר לאיזו ארץ. אולי אפשר לומר שרמוז פה לאדם - ככל שתתקדם אני אראה לך עוד ארץ, עוד מדרגה, עוד תוכן ועליה. צריך תמיד לשאוף עוד להתקדם ועוד להתקדם ועוד להתקדם.
'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה, וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה''. למה צריך לכתוב 'כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'' בעל 'אוהב ישראל' מבאר, שאחרי שהקב"ה הבטיח לו הבטחות כל כך נפלאות, מי לא ילך, לכן מדגיש הכתוב שאברהם לא הלך בגלל ההבטחות, אלא 'כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה''. רק בגלל שה' אומר לו ללכת הוא הולך, ולא בגלל התוצאות הטובות.
'לֶךְ לְךָ' –אומר רש"י - 'להנאתך לטובתך'. כל הליכה בדרכי ה' היא 'להנאתך לטובתך'. כי 'יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו... להתענג על ה''. 'לטובתך ולהנאתך' זו החובה שמוטלת על האדם. המגמה האלוקית בבריאת העולם היא ש'עולם חסד יבנה'. הקב"ה מיטיב, ורוצה להיטיב, וכל הבריאה נבראה כדי שהקב"ה ייטיב אתה. וכיצד תהיה ההטבה - כשאדם הולך בדרכי ה', זו ההטבה הכי שלמה, כי הוא זוכה בה על ידי מאמציו, עם סייעתא דשמיא. אלה הדברים שבהם הקב"ה פותח את הדיבור עם אברהם, ועם כל עם ישראל הממשיך את אברהם.

מדרגות בהופעה האלוקית
אברהם הולך, ומגיע לארץ ישראל, ואז הוא רואה את ריבונו של עולם: 'וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה... - וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם'. בחו"ל ה' דיבר אליו, אבל עכשיו הוא כבר רואה. זו מדרגה יותר גבוהה. אבל אחר כך יש מדרגה גבוהה עוד יותר: 'ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלו, בית אל מים והעי מקדם, ויבן שם מזבח לה' - ויקרא בשם ה'' - הוא קורא בשם ה'.
מדרגה ראשונה היא שלא רואים אבל שומעים את דבר ה'. זו מדרגה שקיימת מאז שאדם הראשון חטא, אחרי החטא שמע 'אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן' (בראשית ג, ח). הוא לא רואה אבל שומע. אחר כך, כשהקב"ה מדבר אל נח, נח לא רואה. וכך גם בהתחלת דרכו של אברהם. אבל כשמגיע אברהם לארץ ישראל - יש ראיה. כוחה של ארץ ישראל הוא שזה המקום שבו ריבונו של עולם נמצא. ואז עולה אברהם למדרגה שלישית, בה הוא רואה שלא רואים, 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג, כ).
ישעיהו אומר (ו, א) 'וָאֶרְאֶה אֶת ה'', ומשה רבינו אומר 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי'. מקשה הגמרא, ומתרצת: רואים באספקלריא שאיננה מאירה, וזו מדרגת ישעיהו, אבל משה רבנו מסתכל באספקלריא מאירה, והוא אומר 'לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם'. זאת אומרת שיש מדרגות מדרגות של השגה אלוקית. יש מדרגה נמוכה, פחותה מאספקלריא שאיננה מאירה, שלא רואים ורק שומעים, ואז עולים במדרגה, למדרגת אספקלריא שאיננה מאירה, ורואים, כמובן שלא ממש, את הופעתו. כשישעיהו רואה את ה' יושב על כיסא, הכוונה היא שהוא רואה את ההופעה האלוקית, וכשעולים למדרגה עוד יותר גדולה, שוב לא רואים. ויכול להיות שאם עולים למדרגה נוספת שוב רואים, ואז עוד פעם לא רואים...
אם כך, אברהם הולך ועולה ממדרגה למדרגה. ודווקא כשהוא לא רואה, הוא בונה מזבח. כי זו לא ירידה של מדרגה, אלא עליה שהוא מודה עליה.

קדושתו של אברהם אבינו
אז בא הניסיון: 'וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ'. הרי הקב"ה הבטיח לו 'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ'! אבל כשהוא מגיע לארץ ישראל - רעב. בלתי אפשרי להישאר בארץ ואברהם יורד מצרימה, אבל הוא עומד בניסיון, במובן זה שאין לו שאלות על ריבונו של עולם. מה שהקב"ה עושה זה טוב ונכון. אם צריך להתמודד עם קשיים - נתמודד. והקשיים הם איומים ונוראים: הוא מגיע למצרים, ארץ מושחתת ומקולקלת, והוא דואג מה יהיה עם אשתו: 'וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ'.
הרב צבי יהודה היה מספר על הפסוק הזה את מדרש חז"ל, שבדרך מקרה פתאום נתגלה לאברהם ששרה היא אישה יפת מראה. הלכו על יד נהר, והוא הסתכל בנהר וראה מישהי יפה מאוד, וכשהסתכל ראה שזו אשתו: 'הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ'. הוא היה שואל – 'מה, זה חדש לאברהם שאשתו יפה? הרי הם כבר לא צעירים.' והיה אומר, שגם אברהם האחרון - הרב זצ"ל, לא כל כך הכיר את אשתו. אם אשתו הייתה רוצה לשאול שאלה את הרב מבלי שהוא ירגיש שזו היא, אם נניח היא רצתה לדעת מה הוא יענה לאישה אחרת, לא כמו שהיה נוהג בביתו לחומרא - אז הייתה דופקת בדלת, ונכנסת בדרך שונה ממה שהיא הייתה תמיד נכנסת, או משנה את הקול או משהו אחר– ושואלת. הוא לא ידע שזו היא, כי לא הכיר אותה. כי אם אישה הייתה נכנסת הוא לא היה מסתכל. כך סיפר לנו הרצי"ה.
והרב היה אוהב מאוד את ישראל, וגם את ביתו, וגם את אשתו. היה מקרב את כולם, אוהב את כולם. רואים במכתבים איך שהרב כותב לבנו ולכלתו בביטויים של חיבה ושל קשר נפשי פנימי. אבל הכול רוחני, ולא חיצוני. אפילו כלפי אשתו - פנימיות. קל וחומר לאברהם אבינו: 'הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ'.
כשאנחנו מתבוננים בפרשה הזאת, ההתנהגות של אברהם נראית קצת קשה. מדוע הוא מוסר את אשתו כדי להציל את עצמו, בתיקוני זוהר יש ביאור. בזוהר בכלל, ההדרכה היא שלא להסתכל על דברי התורה כפשוטם, כסיפורים. דברי התורה מלמדים אותנו לימודים עמוקים וגדולים.
'אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ', אפשר להבין במובן החיצוני - פנים יפות, שערות יפות. ואפשר להבין במובן הפנימי - אברהם ראה בשרה שהיא מעולה ממנו, שהיא יותר גדולה ממנו בנבואה, לכן הקב"ה אומר לאברהם: 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ'. וכאן אברהם אומר לה: 'אני יודע שלך יש זכויות גדולות ושלמות, את 'יפת מראה', ואת בטח תינצלי ולא יקרה לך דבר. הבעיה היא שלי. אני מבקש ממך להישען על זכויותיך.' 'אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ' – כמו 'אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ' (משלי ז, ד). תייחסי אותי אלייך, שאני אהיה קשור לזכויות שלך, 'לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ'. אני לא שולח אותך כדי שהמצרים חלילה ייהנו ממך, אלא כיוון שאת אישה ערכית, רוחנית וגדולה, ואני עדיין לא במדרגות האלה .
אחר כך אברהם מתעלה, ויש דורשים שהוא מקבל משהו משרה - שרי הפכה לשרה, כלומר לקחו ממנה י' ושינו אותה לה', אז נשארה עוד ה' פנויה (י' שווה שני ה') שאותה קיבל אברם והפך לאברהם. ואז אברהם גם כן מתעלה בשלמות נוספת.
אם כן, יש מקום להסתכל גם במובן העמוק הזה, שיש כאן משהו פנימי, שאברהם יודע ששרי לא תיפגע. והוא צדק: 'וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם.' לא כתוב 'על דבר אברהם שהתפלל שלא יגעו בה', אלא 'עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם', היא הייתה זו שגרמה לפרעה את כל הנגעים הללו. 'וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם, וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי, לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא', מאיפה נודע לפרעה הדבר הזה, הרי אברהם לא אמר לו שהיא אשתו, כל המלאכים שבאו להכות את פרעה, אמרו לו 'שרה שלחה אותנו' - 'עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם'.

ירידה צורך עליה
חז"ל אומרים שהמציאות הזאת של ירידת אברהם ושרה למצרים, הייתה דרושה בשביל לסלול את הדרך לבניהם בגלות מצרים וגאולת מצרים. אצלנו כתוב 'וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ', וביציאת מצרים היו 'אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ' (דברים ו, כב). מעשה אבות סימן לבנים. הרמב"ן מאריך בזה, אבל זה נמצא כבר לפני כן בדברי חכמים.
אנחנו לומדים מכאן שזה סדר ההתקדמות, לאבות ולבנים. ירידה לצורך עליה. גם אברהם ושרה צריכים לעבור את המדרון הזה בשביל לעלות בחזרה, להתמודד עם המציאות הרוחנית הירודה שבמצרים, ולחזור משם שלמים בכל המובנים, לעלות ברכוש גדול, 'וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב' שזו תוצאה מהתמודדות והניצחון, ועלייה ברוחניות. המירוק הזה שעבר אברהם במצרים, באווירה איומה ונוראה, בלי שאברהם מושפע, ונשאר בשלמותו הרוחנית - הוא חוזר לארץ ישראל עם עילוי חדש מהניסיון הזה.
כך גם הדרך אצל בני יעקב היורדים למצרים, ויוצאים ברכוש גדול, כי הקב"ה עושה להם אותות ומופתים גדולים. זה סדר המציאות - כדי לעלות צריכים לעבור ניסיונות רבים. כך גם הארץ שלנו, שהיא ארץ הקודש - היא צריכה לעבור שלב מוקדם של 'ארץ כנען', 'אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו' (ט, כה). ארץ ישראל לא מתאימה לכנען, הרי היא ארץ הקודש, אבל כדי להגיע למדרגה העליונה שלה ולהוציא אותה מהכוח אל הפועל, צריך לעבור שלב נמוך של התנסות ולהתרומם ממנו. זה סדרו של עולם. 'עשרה ניסיונות התנסה אברהם', כי כדי להתקדם ולעלות צריכים ניסיונות. לכן לא לפחד מהתמודדויות ומקשיים, אלא לראות כל קושי כניסיון, כמבחן.

כמי שיש לו אלוה
עניינה של הפרשה כולה הוא בעצם מעלתה של ארץ ישראל. ככל שאברהם מתחזק יותר בארץ ישראל, הוא עולה במדרגה רוחנית. ארץ ישראל היא ארץ ה', ארץ ישראל היא ארץ הקודש. 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.' (כתובות קי:)
בעל ההפלאה אומר, שלכאורה המשמעות של המשפט הזה היא שמי שנמצא בארץ ישראל רק 'דומה כמי' שיש לו אלוה, אבל באמת אין לו. וכל הדר בחוצה לארץ 'דומה כמי' שאין לו אלוה, למרות שבאמת יש לו. ואז יוצא מצב הפוך, שבאמת מי שגר בחוצה לארץ יש לו, ומי שדר בארץ ישראל בעצם אין לו אלוה. למה חכמים התנסחו כך?
לכן הוא מסביר, שכל מי שדר בארץ ישראל, אפילו אם בהתנהגות שלו אין לו אלוה – דומה כמי שיש לו אלוה. גם אם הוא רחוק מקיום התורה והמצוות – הוא כמי שיש לו אלוה. וכל הדר בחוצה לארץ, גם אם הוא ירא שמיים, צדיק – הוא כמי שאין לו אלוה, בגלל שהוא דר בחוצה לארץ. וכמובן, שמי שדר בארץ ישראל ויש לו יראת שמיים - זו מדרגה אחרת לגמרי. וזה גם הפשט הפשוט של 'כמי שיש לו אלוה', שיש לו מדרגה גבוהה יותר של השגה רוחנית, כי ההשגה הרוחנית שמשיגים את הקב"ה בארץ ישראל שונה לגמרי ממדרגת חוצה לארץ. ארץ ישראל היא ארץ ה', פה יש השראה רוחנית.
פעם הסברתי את זה באופן פשוט יותר. מי שדר בחוצה לארץ, למשל יהודי שגר באמריקה, נקרא אמריקאי. ומי שגר באנגליה - אנגלי. הוא משלם מיסים לאמריקה, ולאמריקה יש השקפת עולם כללית וכיוון רוחני. זו מדינה נוצרית, וזה כתוב גם על הדולרים שלהם. כל מי שגר שם הוא חלק מהשקפת העולם הזאת, ואפילו מחזק אותה. בעיקר אם יש לו ממון והוא משלם מיסים - משתמשים בכספו למטרות של המדינה. יכול להיות שבליבו הוא אומר 'אני לא מזדהה', אבל הוא נותן כוח לדרך הזאת, כי הוא חלק ממנה.
אבל מי שנמצא בארץ ישראל, גם אם הוא לא מזדהה עם התורה, הוא נמצא במדינת ישראל שהיא מדינת היהודים. גם אם הוא חושב שהיא צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, או כל מיני דעות זרות אחרות - הוא חלק מהמדינה היהודית. ומה מיוחד במדינה היהודית, אם נלך ונשאל כל גוי בעולם ששמע על מדינת ישראל, 'מה ההבדל בין מדינת ישראל לשאר המדינות' הוא יגיד שזו המדינה של ה'בייבל', ועם ישראל זה עם התנ"ך. אף אחד לא יגיד שהמיוחד במדינת ישראל זה שיש פה בנינים גבוהים ומרשימים או תרבות מיוחדת. מה שיש לנו זה התורה. לכן הדר בארץ ישראל, כמי שיש לו אלוה. הוא שותף לכלל האזרחים שמכריז שיש לו אלוה.

מאבק הרצי"ה על ארץ ה'
כאן אני רוצה להוסיף - לכן אנחנו כל כך נאבקים על הארץ הזו, כי זו ארץ ה'. כל המעלות הגדולות של עם ישראל תלויות בארץ ישראל. זהו תורף המאבק שלנו על שלמותה של ארץ ישראל, ועל שלמות ההופעה של המלכות בישראל.
הרב צבי יהודה אהב גם את ארץ ישראל וגם את מדינת ישראל. מאז מלחמת ששת הימים, שבה זכינו לכבוש את כל שטחי יהודה ושומרון, את חבל עזה וסיני, את רמת הגולן - נשמעו דעות שאנחנו מחזיקים את החלקים הללו רק בתור 'קלף מיקוח' כדי להשיג את השלום. ומאז, ממש חמש עשרה שנים, כל משך חייו של הרב צבי יהודה אחרי מלחמת ששת הימים - הוא קרא קריאות חוזרות ונשנות, שכל הארץ שלנו, ושאין לנו שום זכות לוותר עליה, ושצריך על זה למסור את הנפש, וכל אחד צריך לעשות את זה, גם חייל וגם שוטר, וגם מנהיג ציבור. כולם צריכים למסור את הנפש כדי לשמור על שלמותה של ארץ ישראל בידינו, ולא למסור חס וחלילה איזה שהוא חלק מארץ ישראל לאחרים. הוא התבטא בביטויים מאוד מאוד קשים וחריפים כלפי הניסיונות הללו. אני רוצה להזכיר כאן כמה מהדברים של הרב בעניין.
בהתחלה הוא יצא בכרוז המפורסם 'לא תגורו':
חטא ופשע מסירת קרקעותינו לידי גויים, אינה אלא חולשה של חסרון דעת ואמונה ולא יותר. זה לא לטובתם של ישראל, אלא לרעתם וכשלונם חלילה. אין שום צד היתר לאיסור תורה זה של מסירת קרקעותינו לגויים חס ושלום. לפיכך החיוב על כל אדם מישראל, ועל כל גדול תורה בישראל, ועל כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועז, ומן השמיים יסייעו.
הוא לא כותב כאן על סירוב פקודה, אבל הוא כותב יותר מזה - לעשות מעשים, לא רק 'שב ואל תעשה'. במקום אחר, מספר פעמים הוא הזהיר ממש בלשון חדה מאוד - 'על זה תהיה מלחמה בתוכנו!' היה צריך לשמוע את המנגינה שבה הוא אמר את זה, עם כל העוצמות, מכל עומק הלב. אחרי מלחמת יום הכיפורים, ביום העצמאות, הרב צבי יהודה אמר שיחה מיוחדת שפורסמה אחר כך. הכותרת שלה היא: 'עם ישראל קום וחיה'. שם הוא חוזר ואומר:
זו מצוות עשה דאורייתא, יהרג ואל יעבור, ושום חשבונות וסיבוכים פוליטיים, שום סדרי ממשלה, ושום ביטויי שרים שלנו, לא ישנו ולא יועילו בזה.
הנה זה שר שהוא התבטא ואמר שלא אכפת לו אם נצטרך להשיג אשרת מעבר למקומות שלנו, מהגויים.
כלומר שיהיו שטחים בידי הגויים, ואנחנו נצטרך לבוא לשם כתיירים. אני ממש זוכר איך שהרב צבי יהודה צעק את זה, ישבתי מולו מהצד השני של השולחן, והיה שם גם משה דיין באותו ערב. זה היה ביום העצמאות אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שוועדת אגרנט שחקרה את כישלון המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים הוציאה את מסקנותיה, והממשלה התפטרה. זו הייתה ממשלת מעבר, לפני שקמה ממשלה אחרת, ואז הופיע במסיבה בישיבה משה דיין שהיה מעורב מאוד בכל מה שקרה במלחמת יום הכיפורים, כי הוא היה שר הביטחון. אבל הרב כאן לא מדבר עליו אלא על מישהו אחר. אתם אולי תבינו.
כלפי זה אנו צריכים להודיע ולומר בפירוש: מה שלא אכפת לו - אין זה חשוב, דברים בטלים ומבוטלים. לכלל ישראל זה אכפת. לריבונו של עולם זה אכפת. לכולנו, לכל מיליוני היהודים זה אכפת. לא חשוב מה שהוא אומר, 'כן אכפת לו, לא אכפת לו'. חשוב מה לנו אכפת, ולכלל ישראל אכפת, ולהיסטוריה הישראלית אכפת. השומע ישמע והחדל יחדל, ויחדל עוד פעם, ועוד פעם אני אומר - ויחדל.
זה סגנון מיוחד, לא תמיד הוא התבטא באופן כזה.
לכלל ישראל אין שום עניין בלא אכפתיות של מאן דהו, יהיה שר או שלא יהיה שר, שיאמר שלא אכפת לו איך הם סדרי הקרקעות של קדושת ארץ אבותינו. טוב שנאמרו הדברים הללו, טוב שנשמע הביטוי ה'נחמד' הזה', נרגיש כולנו ונדע כולנו מה זה לא אכפת ליהודי איך יסודרו ענייני ארץ ישראל. יש אנשים שלא אכפת להם כל מיני דברים שבעולם, לא אכפת להם שנהרגו שישה מליונים יהודים, וכהנה וכהנה. צריך להרעיש על זה, יש לזעזע שמיים וארץ. הנה אדם, שר או מי-שאינו-שר, התופס איזה מקום בתוכנו בארצנו ובבניינינו הכלליים, תהיה מציאות של דברי שטויות כאלה? אין מילים אחרות לזה. לי כן אכפת, לכולנו כן אכפת, לכלל ישראל כן אכפת ולו לא אכפת. הדברים צריכים להיות ברורים ומפורשים.
הוא הרגיש זמן רב לפני כן שהביטוי הזה איום ונורא, והתוצאות שלו יכולות להיות איומות ונוראות. חמש עשרה שנים לפני כן. ועוד הרבה איגרות וקריאות שיצאו אחר כך מהרב, איך צריך להתייחס למצב כזה, שממשלה מתכננת ויתורים על חלקי ארץ ישראל, דברים ברורים ומבוררים.
נראה דברים שהרב כתב בכ"ט תמוז תשל"ד:
קודם כל, הממשלה הזאת בשביל העם ולא העם בשביל הממשלה. וכאשר הממשלה בוגדת בעם ובארץ מולדתו וחייו, אז על אחת כמה וכמה שהעם החי והמרגיש אין לו שייכות לממשלה הזו.
ועוד פעם, לאחר שבועיים, בי"ד מנחם אב:
אנחנו מצווים על פי התורה, ולא על פי הממשלה, התורה קודמת לממשלה. התורה היא נצחית והממשלה הבוגדת הזו היא עוברת ובטלה.
ולפרשת ההתנחלויות - אנחנו מצווים להתנחל, ונתנחל בעזרת ה' בכל מלא רוחב ארצנו, ובשום אופן לא תצליח הממשלה האומללה הזו, הנסחבת, וגם לא על קביים, אלא על חצי קב של חכמות בעל-הגויה (הכוונה לקיסינג'ר), לנשל אותנו מאחיזתנו מארץ חיינו ואבותינו.
בחנוכה תשל"ו היה ניסיון של התנחלות בסבסטיה על ידי אלפי צעירים, שהביא סוף סוף לפשרת קדום - נתנו לנו להתמקם בתוך מחנה צבאי שהפך אחר כך ליישוב קדומים.
בג' טבת תשל"ו, מיד אחרי חנוכה יצא הרב בקריאה:
התהילה והתפארת והשלום והברכה אל כל אחינו ואחיותינו בנינו ובנותינו, מתנחלי אלון מורה. מתוך סיומנו ההלל וההודאה (בחנוכה), על רוממות הישועה של הימים ההם, והארתָם נתיבות חיינו וסדרי התחדשותנו בקדם בארץ חיינו נחלת אבותינו, בעצם מרחבי ותסבוכות זמננו זה.
מודעת ומובעת לכם הערצה וההשתייכות הנפשית, מאת כל בית ישראל, ראשיו והמוניו. אל יבהילו אתכם בלבולי הריקנות ואבדן הדעת של המשתלטים הפוסעים על עמנו ונחלתנו, בהמשך שליחותו של אותו עוכר ישראל וגוזל קרקעותיו, המשומד לדורותיו משלשלת אחוזתנו. הוסיפו והַגבירו עוז ותעצומות כלעומת שמועותיהם ורשעת כסלותם של אלו שישארו לבוז ולקלון, ולדיראון עולם בדברי ימי ישראל, ונצח תחייתו ותקומתו. הלא שמותיכם והדרות פעולותיכם ימשכו בתוכנו במשגבי חוסן ישועתנו ואמונת עתנו.
יש כאן ביטויים נוראים: 'דיראון עולם' – הרצי"ה חזר על זה כמה פעמים. מי שפוגע בארץ ישראל, יהיה לדיראון עולם. אולי בזכות העמדה התקיפה של הרב צבי יהודה כל ימיו לא נגעו בארץ ישראל. הרב צבי יהודה נפטר מעט לפני שהתבצע ההסכם עם המצרים על ויתור סיני. הייתה לרצי"ה עמדה מאוד מאוד ברורה, וחזר עליה כל כך הרבה פעמים, כך שאי אפשר להתווכח מה היתה עמדתו ובאיזה אופן הוא חשב שצריך להיאבק על פגיעה כלשהי בשלמותה של ארץ ישראל. כי פגיעה בשלמותה של ארץ ישראל זה נזק לא רק לארץ ישראל, אלא נזק לעם ישראל. כל ויתור הוא לרעתנו.

פגיעה בארץ פוגעת בעם
כל פגיעה בארץ ישראל, כל קריעת ארץ ישראל - קורעת את עם ישראל. אכן, מאז הסכמי אוסלו נוצר קרע נורא בעם ישראל שלפני כן לא היה. היו ויכוחים, חילוקי דעות, אבל לא קרה שצד אחד ילך כנגד ערך חשוב ויקר שבנפשו של החלק השני. ההסכם הייתה הליכה נגד הציבור המאמין, הציוני הדתי, שארץ ישראל היא עיקר עניינו. הרי המגמה הזאת של הגאולה והשאיפה השלמה הזאת היא שורש השקפתנו.
לא להתחשב ולהגיד 'המתנחלים אלה מיעוט של שני אחוז, לא מעניין אותנו מה הם חושבים', שזה כמובן לא נכון מבחינה מציאותית, גם אם המבצעים בפועל הם שני אחוז, הציבור כולו שחושב בדרך הזו, הוא ציבור גדול. לעשות פעולה כזו, שממש פוגעת בשורש האמונה - אף אחד לא העיז לעשות. מאז ישנו קרע נורא, שנאה בין חלקי הציבור, שלא היתה כמותה.
התיקון יכול להיות רק אם אנחנו נחזור מהמהלך הזה, כשתקום לנו ממשלה שתבין שאי אפשר לעשות מהלך שמנוגד לארץ ישראל. גם אם יש דעות שונות, לא עושים מהלך שפוגע פגיעה כל כך קשה ביסודות האמונה של חלק מהציבור.
זהו ענינה של הפרשה שלנו, פרשה של ארץ ישראל. ממנה אנו לומדים על חשיבותה ועל גדולתה. ככל שאנחנו נהיה יותר איתנים בעמדותינו, ונחרצים בכך, ויודעים שהדבר הזה הוא מיסודות אמונתנו - לא יֵעשה דבר נורא כזה. את זה אני אומר מבחינה ציבורית. ומבחינת ריבונו של עולם, מבחינה אמונית - ככל שאנחנו נעמיק יותר את הכרתנו בערכה של ארץ ישראל, בקדושתה של ארץ ישראל, נידבק ברגבי אדמתה, נזכה לסייעתא דשמיא, שהקב"ה ישמור על ארץ ישראל, ואף ירחיב את הגבולות שלנו.
בפרשה שלנו יש רמז לגאולה העתידה. הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את ארץ עשרת העממים. ארץ זו עוד לא היתה בידינו. הקב"ה מצווה אותנו בתורה (דברים יט, ח):
וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ... וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים.
שלוש ערי מקלט. וכל מצווה שכתובה בתורה וודאי תתקיים. מכאן, אומר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, אנחנו יודעים בביטחון על הגאולה. ומה הרחבת הגבולות הזו - תוספת ארץ שלושת העמים שעדיין לא קיבלנו. ובפרשה הזו הקב"ה מבטיח לאברהם שזרעו יקבל את כל הארץ הזו, מנחל מצרים עד נהר פרת. אנחנו מתפללים לקב"ה, שנזכה לזה במהרה בימינו.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא לך לך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il