ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לתת את הנשמה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תש"ע

לתת את הנשמה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

בגיל שמונה-עשרה עזבה מרים את משפחתה בארצות-הברית ועלתה לבדה לישראל. שלוש שנים לאחר מכן נישאה לר' אברהם אטינגר שלמד בישיבת 'הכותל'. היא למדה סוציולוגיה ותנ"ך באוניברסיטה. כשנוכחה שלא תוכל לעזור בשטח לאנשים כפי שרצתה, החלה ללמוד את מקצוע האחיות. בסיום לימודיה החלה לעבוד במחלקה האונקולוגית בבית הרפואה 'שערי צדק' בירושלים.

שנים רבות עבדה מרים במשמרות לילה, על מנת להיות בביתה בשעות היום ולגדל את ששת ילדיה. השעות שבהן עבדה במחלקה נוצלו לסיוע מתמיד לחולים. במהלך ההפסקות טעמה מרים דבר-מה בעמידה כשהיא דרוכה לצלצול פעמונם של החולים. במהלך הלילות הארוכים במחלקה לא ויתרה על אף משימה ולו הקשה ביותר. בכל משמרת לילה הקפידה לעבור פעמיים אצל כל חולה, על מנת לעזור לו בשינוי תנוחת השכיבה, מה שלא הותיר לה כמעט זמן למנוחה.

האחיות שנקשרו אליה מאוד ידעו שאי אפשר לשמוע מפיה אפילו אבק רכילות, וכי לעולם לא תסגיר מילה ששמעה בחדרו של חולה. בזמנה הפנוי רכשה ידע רפואי רב בתחום האונקולוגי ואפילו רופאים התייעצו עמה.

יום אחד החלה מרים לחוש כאבים בגופה ובמיוחד בגרונה, אך כמי שמעולם לא התלוננה, המשיכה לעבוד בבית הרפואה ולנהל את ביתה כרגיל. כאביה גברו והיא חשה שאינה מסוגלת לבלוע את המזון שאכלה. היא הלכה לרופא לבדיקה, ובתוך זמן קצר הגיעה האבחנה: גידול ממאיר בוושט.

הרופא לא הסתיר ממנה דבר. הגידול היה במצב מתקדם, כולל גרורות רבות, ותוחלת החיים שנצפתה לה הייתה חודשים ספורים לכל היותר. בגלל הידע המקיף שרכשה בכל הצדדים הרפואיים של המחלה, קלטה מרים היטב את חומרת מצבה, אך סירבה ליפול לזרועות הייאוש. בשקט האופייני שלה, ללא הצהרות מרגשות, החליטה בטבעיות להמשיך בחייה כתמול שלשום, מבלי לוותר על אף אחד מתפקידיה.

לאחר שהחלה בטיפולים הקשים, פנתה לרופאיה וביקשה מהם אישור להמשיך לעבוד במחלקה האונקולוגית בהתנדבות. האחיות בצוות המחלקה נדהמו לראות בוקר אחד את מרים מתייצבת כרגיל לעבודתה במסירות האופיינית לה בימים כתיקונם. דומה היה כי המחלה המקננת בקרבה רק ממריצה אותה לסייע יותר לחולים. לא פעם, כאשר חולה צלצל לעזרה והתלונן על כאבים עזים או בחילות עקב טיפולים כימותרפיים, רצה אליו מרים מיד על מנת להביא לו את התרופות הנדרשות. "אני כל-כך מבינה איך הוא מרגיש כעת, ואיני רוצה שיחכה אפילו שנייה אחת מיותרת", הסבירה לאחיות.

החולים לא ידעו דבר על מחלתה. רבים מאלו שזכו לטיפולה המסור, לא תארו לעצמם שהאחות האהובה עליהם נאבקת ממש באותה שעה במחלה שבתוכה, והיא מטפלת בהם, כאשר מצבה קשה פי כמה משלהם.

חודש רדף חודש, ותופעות הלוואי המייסרות תקפו את מרים. כתוצאה מהטיפולים איבדה תחושה באצבעותיה. גם במצב זה המשיכה להגיע בקביעות למחלקה, לחלק תרופות לחולים ולסעדם, מבלי לחוש שהתנהגותה ראויה לציון מיוחד.

האחיות בצוות ביקרוה פעמים רבות כשנאלצה לנוח בבית, ושוחחו עמה על הנעשה במחלקה. באחד הביקורים פלטה מרים בצער את המשפט "אני לא מאמינה שנשאר לי כל-כך מעט זמן לחיות".

למרות שהבינה היטב את מצבה, ניסתה מרים טיפולים נוספים, כל אחד מייסר מקודמו. עם כל טיפול שנכשל, חרקה שיניים והמשיכה לתחילתו של טיפול חדש מתוך דאגה לעתיד משפחתה הזקוקה לה. החודשים הבודדים שצפו לה הרופאים הפכו, כנגד כל הסיכויים, לשנתיים וחצי, בהן המשיכה מרים להיאחז בחיים. בין הטיפולים הקשים נטלה חלק פעיל במאבק על גוש-קטיף, כולל צעידה רגלית מתישה.

בערב ראש השנה תשס"ח התעקשה מרים לחגוג את החג בביתה. היא ערכה את הקניות ובישלה הכל בעצמה, למרות שכמעט אפסו כוחותיה. במוצאי החג ערכה שוב קניות כדי להשאיר את הבית מצויד לפני עזיבתה.

בצום גדליה אושפזה במחלקה בה השקיעה את מיטב שנותיה, מרצה ונשמתה. האחיות נכנסו לטפל בה בעיניים דומעות. בחדר שבו שכבו החולים בהם טיפלה מרים, שכבה כעת בעצמה כשהיא מחוברת לצינורות, מתנצלת כל העת על שהיא מטריחה את חברותיה לטפל בה, ומלאת הכרת תודה על כל סיוע שקיבלה מהן.

בנה אריאל הגיע למיטת חוליה, וסיפר לה כי כתוב בסידורו של רבי יעקב מעמדין כי השטן מנסה להסית את האדם המתייסר ברגעיו האחרונים שיכפור באלוקי ישראל, ולכן כדאי לו למסור לפני כן מודעה המבטאת אמונה למקרה שחלילה יכשל בניסיון. מרים אמרה בביטול:

"האמונה כל-כך ברורה אצלי, ואין לי שום צורך לומר זאת..."

במוצאי החג השיבה מרים את נשמתה הטהורה לבוראה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il