בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תצא
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

undefined
10 דק' קריאה 34 דק' צפיה
להרחבה בנושא זה ראה גם בשעור הגדה על החמץ.

מה עניין איסור מידות ומשקלות וזכירת עמלק?
בפרשת כי תצא 1 נסמך איסור אונאה במידות ומשקלות לפרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק", וביאר רש"י במקום את משמעות הסמיכות: "אם שקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב". בפשטות, כוונת רש"י היא שאם אדם אינו נזהר במידות ומשקלות הוא יהיה נתבע על כך. אולם יש לשאול, וכי במדבר היו חנויות מכולת, שבעטיין בא עמלק?
על כרחנו אין הדברים כפשוטם.
על הפסוק "כְּתֹב זֹאת זִ כָּרוֹן בַּ סֵּפֶר וְ שִׂים בְּ אָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ" 2 כותב בעל הטורים "ראשי תיבות זבוב", וביאר זאת על פי המדרש "ר' לוי בשם ר' שמעון בן חלופתא אמר למה היה עמלק דומה? לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב" 3 . כשם שהזבוב עוזב את כל חלקי הגוף הבריאים ולהוט רק אחרי המכה, כך גם עמלק חיפש רק את הנחשלים בישראל, ובהם רצה לפגוע. ונבאר את הדברים.

מידתו של הזבוב
כתוב בספר קהלת 4 :
זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט: לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ: וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא:

הכלי יקר במקום דורש את הפסוקים הללו כמין חומר. " זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח " – 'שמן רוקח' הוא שמן חשוב ויקר. מה עושה הזבוב? כשיש שמן רוקח - בא הזבוב ומטיל בו ביאושים ושיקוצים. והנה, יש אנשים שהם בבחינה של 'זבובי מוות', אנשים כאלו הם תמיד מלאי טענות כרימון, וחשים שהם נפגעים תמיד. כאשר אדם הדומה לזבוב מתייחס לאדם שכל כולו יקר ונכבד, הריהו מניח את כל המידות הטובות שבאותו אדם שהוא מבקר, ומסתכל רק על אותה נקודה קטנה שבהם אין הוא מתוקן. את הרעות הוא מגדיל ואת הטובות מקטין, וזוהי המשמעות הרעיונית של אי ההקפדה במשקלות. אדם נרגן כזה נוהג כך גם כלפי שמים, הוא מתעלם מכל הטוב שהוא מקבל ורק מתלונן על מה שחסר. תכונה זו מתוארת גם בדברי הרמב"ם במורה נבוכים, שכותב שיש משוררים שמדברים רק על הרע בעולם, ומתעלמים מכל הטוב.
ממשיך הכלי יקר לבאר את הפסוקים: " יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט " – יקר פירושו חשוב ומכריע, אצל אדם כזה סכלות מועטת מכריעה את הכף כנגד כל החכמה והכבוד, היינו כל הדברים הטובים, שנמצאים בכף המאזנים השניה. " לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו " – חכם מחפש לראות את הטוב, ואילו הכסיל מחפש רק את הרע. " וגם בדרך כשסכל הולך ליבו חסר ואמר לכל סכל הוא " – הדרך שהסכל הולך בה, לומר על כל אדם שהוא סכל, משמעותה באמת ש"ליבו חסר" – ליבו של הסכל, שכן כל הפוסל במומו פוסל. זוהי מידתו של הזבוב.

כפיות טובה או מידות ומשקלות?
בסוף פרשת בשלח נסמכה פרשת עמלק לפרשת מסה ומריבה, בה אמרו ישראל "היש ה' בקרבנו אם אין". ופירש שם רש"י 5 שעמלק בא על כפיות טובה:
סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:
רש"י כותב כאן שעמלק בא על כפיות טובה. הקב"ה מוליך את ישראל ועושה להם חסדים וטובות, ובכל זאת הם שואלים 'היש ה' בקרבנו', מיד ויבוא עמלק. נמצא שבפרשת בשלח רש"י אומר שעמלק בא על כפיות טובה, ובפרשת כי תצא כתב רש"י שעמלק בא על מידות ומשקלות, ועל כרחנו היינו הך כאמור.

מיד לאחר פרשת עמלק, שבסוף פרשת כי תצא, עוברת התורה לפרשת הבאת ביכורים. רש"י במקום מפרש שהביכורים מובאים "לומר שאינך כפוי טובה", ועתה מובן היטב מדוע נסמכה פרשת ביכורים לפרשת זכירת עמלק, שהרי עמלק בא על כפיות טובה, וממילא יש לתקן זאת על ידי הבאת ביכורים שבה מודה האדם לקב"ה.

מדוע לא מזכירים את ארץ ישראל בליל הסדר?
ידוע שפרשת מקרא ביכורים משמשת כבסיס ההגדה של פסח. במשנה 6 נאמר "ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה" – ועל כן אנו עוסקים בליל הסדר במדרש חז"ל על פסוקי התורה שבפרשת הביכורים, החל מ'ארמי אובד אבי' וכך כל מילה ומילה. והנה, את הפסוק 'ויביאנו עד המקום הזה' והבאים אחריו אנו לא דורשים. מדוע?
שאלה דומה ניתן לשאול על ארבעת הכוסות שאנו שותים בליל הסדר, כנגד ארבע לשונות של גאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי". לאחר ארבע הלשונות הללו יש בתורה גם לשון חמישית "והבאתי" שכנגדה לא תיקנו לשתות כוס חמישית. מדוע? נראה מכאן שבמכוון אנו לא מזכירים את ארץ ישראל בליל הסדר, ויש להבין את פשר הדבר.
הזכרנו שכפיות טובה היא מידה רעה, אולם יש לדעת שקיימת גם מידה הפוכה, שגם היא מידה רעה. לעתים מזדרז אדם לומר מיד לאחר שהוא מקבל את הטובה מחבירו 'אני אשלם לך'. אדם זה אינו מסוגל להיות אסיר תודה, ומוכרח להשתחרר מהמועקה הזו. כך אומרת הגמרא 7 שמשה אמר לישראל שהם כפויי טובה, שהרי ה' אמר להם "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים" והיה להם לומר 'תן', וכיון שלא אמרו הריהם כפויי טובה. ומבארים התוספות במקום "לכך קראם כפויי טובה, שלא רצו לומר אתה תן, לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך". כלומר, הם מחלו על הטובה, ובלבד שלא יהיו אסירי תודה. מי שמוותר על הטובה בגלל שהדבר מעיק עליו הרי זו כפיות טובה.
אם כן, מהי הדרך הנכונה? הדרך היא לא להזכיר את הגמול מיד בשעה שמקבלים את הטובה, אלא רק אחרי שעבר זמן. כשאדם מקבל את הטובה יאמר 'מה אשיב לה'", אין לי איך להודות. כך אנו נוהגים בליל פסח, שבו עדיין אסור להזכיר שום גמול לקב"ה, ואנחנו במצב של "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי". כמובן שאחרי זמן כן צריך לגמול תודה, וזמן זה מגיע בחג הביכורים.

מהי התשובה לשאלת התינוק?
בליל הסדר שואל התינוק "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, והלילה הזו כולו מצה?" ומסביר האברבנאל את השאלה: קרבן פסח הוא למעשה קרבן תודה, כפי שכותב הרמ"א 8 "נוהגים לעשות שלש המצות של פסח מעישרון (אחד) זכר ללחמי תודה". והנה בקרבן תודה יש שני מיני לחמים, חמץ ומצה, ובליל הסדר יש קרבן פסח שהוא זכר לתודה ויש גם מצה, ואם כן היכן החמץ? כך שואל התינוק, ומהי באמת התשובה? אומר החתם סופר שאין תשובה לשאלה זו. ננסה למצוא בכל זאת תשובה לדבר.
כידוע, המצה היא פסיבית, אין בה תסיסה וממילא אין לה מימוש עצמי. כבר הזוהר בפרשת תצוה שואל – אם החמץ הוא כל כך גרוע, מדוע התורה דורשת ששתי הלחם "חמץ תיאפנה"? והוא מאריך לבאר שבאמת החמץ מעולה מן המצה, שהרי לחם אמיתי הוא החמץ דוקא, וכמו כל דבר בטבע שבא לידי מימושו רק אחרי התסיסה. כך גם יין נחשב יין רק אחרי שהוא מחמיץ ואחר כך תוסס, לפני כן הוא פסול לנסכים. אולם בפסח אנו אוכלים רק מצה שכולה קבלה, 'אתערותא דלעילא' בלבד. לכן בפסח יש רק מצה. בליל פסח אסור לומר מילה על השבת גמול, כי צריך להיות במצב של מה אשיב לה'.

ארץ ישראל – נחלה ומקדש
יש שואלים קושיא גדולה על הקב"ה. הרי הקב"ה 'הסתדר די טוב' לבדו בעשרת המכות, בקריעת ים סוף, במדבר וכו'. והנה כשמגיעים לארץ ישראל הוא דורש מאיתנו עזר, שאנו נילחם; מדוע? הרי גם את כיבוש ארץ ישראל יכול הקב"ה לעשות לבדו, ובאמת את הכל עשה הקב"ה כדברי המשורר "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" 9 , ואם כן לשם מה מבקש הקב"ה עזר מאיתנו?
לאמיתו של דבר, זו שאלה של שטות. בפרשת הבאת ביכורים 10 אומר רש"י 'ויביאנו אל המקום הזה - זה בית המקדש, ויתן לנו את הארץ הזאת – כמשמעו'. ולכאורה הפסוק היה צריך להיכתב בסדר הפוך, שהרי כיבוש ארץ ישראל קדם ארבע מאות וארבעים שנה לבנין בית המקדש! התשובה לשאלה זו היא שכל הפסוק מדבר על ארץ ישראל, אלא שיש בארץ ישראל שתי בחינות: בחינת נחלה, ובחינת מקדש. המשנה בתחילת מסכת כלים אומרת "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, שמביאים בה עומר ושתי הלחם" ושואלים הראשונים - מדוע מוזכרים במשנה דוקא עומר ושתי הלחם, ולא כל המצוות התלויות בארץ? מבאר הגר"א, שמצוות התלויות בארץ קשורות לבחינת ה'נחלה' שבארץ ישראל, אבל המשנה עוסקת בבחינת ה'מקדש'. ארץ ישראל אינה רק נחלה לעם ישראל אלא גם מקדש ה', יש השראת שכינה בעולם שמתרכזת בבית המקדש בעשר מחיצות זו לפנים מזו, כפי שמונה אותן המשנה, עד שכל ארץ ישראל היא ה'פריפריה' של השראת השכינה בבית המקדש. בית המקדש הוא הלב, וכל עשר הקדושות של ארץ ישראל הן המשך לקדושת בית המקדש, וכמו פלטרין של מלך שיש בו אולם וחצר וכו'. וכפי שאמרו ישראל בשירת הים "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" 11 – והרי עדיין לא הגענו למקדש! אלא כוונתם היא לארץ ישראל שהיא מקדש ה'. המשנה אינה עוסקת בדין זרעים, אלא בדין קדשים.
כיון שארץ ישראל היא מקדש ה', כיצד שייך לומר שה' יעשה זאת לבד? הרי זו כבר חובתנו שלנו, כמו שכתוב בפסוק "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' " 12 . כיבוש הארץ היא עבודת ה', אנו בונים מקדש כגמול לקב"ה. כשם שלא שייך לשאול מדוע ה' לא מקיים עבורנו את כל המצוות, כך לא שייך לשאול מדוע ה' לא כבש את ארץ ישראל במקומנו.

דרישת ציון
בספר תהלים 13 מתאר דוד המלך את גודל מאמציו לבניית בית המקדש:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקב: אִם אָבא בְּאהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקב:

וכך ממשיך דוד גם בהמשך המזמור לתאר את מאמציו לבנין הבית. והנה אומר הספרי שכל המאמצים של דוד ונידוד השינה מעיניו היו לשוא, גזירת הכתוב היא 'דרוש וחקור, ואחר כך יאמר לך נביא' 14 – בלי הנביא לא זזים, ואם כן כל הדרישה והחקירה ונדודי השנה היו לכאורה מיותרים, ומדוע דוד עשה זאת? כי הדרישה עצמה היא התכלית. וכן אומר הירושלמי שהסיבה לנפילת כל אותם אלפים בימי דוד היא, שלאף אחד לא היה איכפת מכך שמקדש ה' אינו בנוי. אמר הקב"ה – אם התרנגולת של אחד מכם היתה אובדת לו כמה בתים וכמה חצרות היה מהפך אחריה, ועתה בנין ה' אינו בנוי ולאף אחד לא איכפת. על חטא זה באה המגפה.
הרמב"ן בתחילת פרשת לך לך, על המילים "אל הארץ אשר אראך" 15 , כותב שאברהם אבינו "היה נודד והולך מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת". מה הענין בכך? כל הטורח הזה נובע מכך שארץ ישראל היא בחינת מקדש, ועל כן צריך לטרוח הרבה כדי להגיע אל משכן ה'. וכך גם כיבוש ארץ ישראל הוא עבודה שלנו, ועלינו מוטל להילחם.
כיון שכיבוש הארץ הינו גמול, ממילא לא שייך שנזכיר את ביאת הארץ בליל פסח, שהרי הכניסה לארץ היא הגמול מצידנו לה' בכך שכבשנו את הארץ ועסקנו במציאת מקדש לה', וכבר אמרנו שאם מדברים מיד בשעת קבלת הטוב על השבת גמול - הדבר פוגם בתודה, ויש בכך בחינה של כפיות טובה. מתי הגיע זמן השבת הגמול? בחג הביכורים, ולכן בו אנו אומרים "והבאתי את פרי האדמה", ומודים לקב"ה על ביאת הארץ. ומשום כך באים שתי הלחם מלחם חמץ, שהוא 'אתערותא דלתתא', המימוש העצמי.

כוס חמישית והלל הגדול
כתוב בשולחן ערוך 16 שאם אדם רוצה בכל זאת לשתות כוס חמישית יש תרופה לדבר, והיא שיאמר עליו הלל הגדול. כיצד אמירת הלל הגדול פותרת את הבעיה של כפיות טובה?
נשים לב לתוכנו של הלל הגדול (תהלים קל"ו), שנראה במבט ראשון מזמור מוזר מאוד. המזמור מתחיל בבריאת שמים וארץ, עובר דרך כל ההסטוריה של עם ישראל עד שהוא מגיע לכיבוש סיחון ועוג, ואז נאמר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". מדוע נעצרים בכיבוש סיחון ועוג? הסבר הדבר הוא לאור דברי הגמרא במסכת פסחים 17 "אמר רבי יהושע בן לוי: הני עשרים וששה הודו כנגד מי? כנגד עשרים וששה דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו". עד מתן תורה העולם כולו ניזון בחסד, עד שישראל נכנסים לארץ ומקיימים את התורה. ביחס לכך ידועים הם דברי הרמב"ן 18 , שפנימיות המצוות שייכת רק בארץ ישראל. לפני הכניסה לארץ היתה הנהגה של חסד עליון, ואחרי כן התחילה הנהגה של סיבתיות רוחנית, כמו שאומרים המקובלים שבכל מצוה שאדם עושה הוא מתקן עולמות עליונים, ובעבירה הוא מחריבם. ולאור זאת ביאר הרמב"ן כיצד יעקב אבינו נשא שתי אחיות, שכן היה זה רק בחוץ לארץ, ולכן מיד כשהוא עבר את הירדן מתה רחל. איזה שיר מזמור לסיום פרק הסטורי זה, של הנהגה בחסד עליון? זהו הלל הגדול. שמתחיל מבריאת השמים והארץ ועד סיחון ועוג, ערב הכניסה לארץ.
הספרי אומר שארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, ובמה? בשכינה. מצוות התלויות בארץ נוהגות גם בעבר הירדן, כמו שכתבו הבית יוסף והחזון איש, שכן הן נובעות מבחינת 'נחלה' של ארץ ישראל. אולם בחינת 'קדושה' שבארץ שייכת רק אל ארץ כנען. וכן נאמר בגמרא שלפני שנבנה בית המקדש בירושלים היה דיון היכן לבנותו, ומכאן שכל ארץ כנען שייכת לעניין של בית המקדש. עבר הירדן המזרחי אינה אלא נחלה, וכן אנו מוצאים שיהושע מתבטא 'אם טמאה ארץ אחוזתכם... והאחזו בתוכנו' 19 - עבר הירדן נקראת ארץ טמאה.
הלל הגדול מסיים בפסוק "הודו לאל השמים כי לעולם חסדו" - זהו ביטוי נדיר, שמשמעותו היא שעד כאן הנהגת שמים. גם ארץ ישראל מוזכרת בביטוי "נחלה", לא מצד הכיבוש שלנו אלא מצד המתנה שה' נותן לנו. ממילא אם אדם רוצה לשתות כוס חמישי יאמר את הלל הגדול, שבו הוא מדגיש רק את בחינת נחלה שבארץ ישראל, ואילו את המקדש אינו מזכיר כלל, וממילא אינו פוגם ב"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", ויכול לשתות כוס חמישית.

התחדשותה של ארץ ישראל – בבחינת ה'מקדש'
את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" 20 דרשו חז"ל על שופר של ראש השנה 21 , אך לא ביארו לנו את סוף הפסוק "ה' באור פניך יהלכון". הליכה זו מה פירושה?
בעל התניא 22 אומר, כי בכל שנה ושנה ארץ ישראל מתעלה בקדושה ומקבלת פנים חדשות. ראייתו היא מן הפסוק "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה" 23 , שלכאורה הפסוק אינו מובן – אם עיני ה' בארץ כל הזמן, מה שייך לומר "עד"? הרי מדובר ברצף שלם, היה אפשר לומר גם מחנוכה עד חנוכה? מדוע לא נאמר פשוט "לעולם ועד"? אלא ודאי שכל שנה ארץ ישראל היא אחרת, יש לה פנים אחרות, וביחס לכל שנה עיני ה' בארץ מראשית השנה עד אחריתה. וכך א"י עולה במעלות עליונות משנה לשנה. גם בשנה הבאה עלינו לטובה ארץ ישראל תתעלה בדרגה נוספת, וגם בדרגה זו יהיו עיני ה' בארץ מראשית השנה עד אחריתה.
במדבר היו ישראל נוסעים על פי תרועה 24 , ומה היו מסעות אלו? "ויאמר משה לחובב נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' 25 ", ישראל מתקרבים למקום הקודש, מקום השראת השכינה וכל מסע מלווה בתרועה. והנה כשהגיעו לארץ יש עוד תחנות, וגם בעליות אלו יש עוד תחנות וזהו "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון". יש כאן הליכה ועליה ממדרגה למדרגה בכל שנה ושנה.
דברי בעל התניא שייכים רק לצד ה'מקדש' שבארץ ישראל, שהיא הבחינה הרוחנית של הארץ, ובה שייך לדבר על עליה מדרגה לדרגה. כמובן שבבחינת ה'נחלה' דברים אלו אינם שייכים.


^ 1 דברים כה, יז.
^ 2 שמות יז, יד.
^ 3 פסיקתא דרב כהנא פרשה ג, ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רס"א.
^ 4 פרק י, פסוקים א-ג.
^ 5 שמות יז, ח.
^ 6 פסחים פרק י, משנה ד.
^ 7 עבודה זרה ה ע"א.
^ 8 סימן תעה, סעיף ז.
^ 9 תהלים מד, ד.
^ 10 בפירושו לדברים כו, ט.
^ 11 שמות טו, יז.
^ 12 במדבר לב, כב.
^ 13 מזמור קלב.
^ 14 ספרי לפרשת ראה, פסקה סב.
^ 15 בראשית יב, א.
^ 16 סימן תפא אות א, בדברי הרמ"א.
^ 17 קיח ע"א.
^ 18 ויקרא יח, כה.
^ 19 יהושע כב, יט.
^ 20 תהלים פט, טז.
^ 21 ראה ילקוט שמעוני רמז תרמה, תשפב.
^ 22 איגרת הקודש, פרק י"ד.
^ 23 דברים יא, יב.
^ 24 ראה במדבר פרק י'.
^ 25 במדבר י, כט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il