בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תזריע
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

פרשות תזריע מצורע

שלושת סוג הצרעת שנאמרו בפרשותינו, משמעותם, והשפעתם על האדם, ואורחות חייו.והם כנגד שלושת הכוחות הפועלים באדם. ; על מה באים הנגעים? - עיון במדרשי חז"ל.

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

ניסן תשס"ג
8 דק' קריאה
מוזכרים שלשה מיני נגעים באדם. אחד, בעורו כמו שנאמר (יג, ב), "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת". השני, הוא שנאמר (יג, יד), "וביום הראות בו בשר חי יטמא. וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא". והשלישי נגע במקום שער, שסימנו שער צהוב, כמו שנאמר (יג, ל), "וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמק מן העור ובו שער צהוב דק וטמא אותו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא". ופירש רש"י, מנין שאף (שער) ירוק ואדום שאינו צהוב (שסימן טהרה הוא), תלמוד לומר, ושער. ולשון צהוב דומה לתבנית הזהב, צהוב כמו זהוב.

דהיינו יש נגע בבשר עצמו, שזה החלק הפנימי של האדם, ויש נגע בעורו, שזה החלק החיצוני שלו, שהעור מקיף את כל גוף האדם וכאשר העור חסר ברובו אי אפשר לחיות, (כמבואר בפרק אלו טריפות). והנגע השלישי הוא במקום השער, (ועיין ברמב"ן שם, פסוק כט, שביאר, שהנגע הוא בשער עצמו, שנתלש, ונעקר השער של האדם ובמקומו גדל שער דק צהוב שהוא הנגע). כל עניינו של השער הוא ליפות את האדם ובהתאם לזה הוא מופיע בפומבי. (ולכן על המצורע נאמר ראשו יהיה פרוע, דהיינו שלא יגלח את שערו כאבל, ואילו על אהרן ובניו נאמר, לאחר מיתת נדב ואביהו שלא יפרעו את ראשם, אלא יהיו מסופרים ונאים, כיאה למי שבא בחצרות ה').

וכעין זה מצאנו גם בטמאת צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב שלהם, ובעור ובכל מלאכת עור. דהיינו, יש נגע בחומר הצמר והפשתים שהוא מקביל לצרעת הבשר, שזה חומר האדם עצמו. יש צרעת נוספת בבגד של צמר או פשתים, שזה דומה לצרעת העור שהם ההופעה החיצונית של החומר בצורה מסויימת. (ואת שניהם התורה הקדימה בדיניהם, צרעת העור פותחת דיני צרעת אדם, וצרעת הבגד פותחת פרשת נגעי בגדים.) עור וכל מלאכת עור, דומים לצרעת השער, שהם השימוש של האדם (תכלית הבגדים לכסות את האדם כמו עורו שעוטה את בשרו, ואילו הכלים בהם הוא משתמש הם הופעתו החיצונית של האדם ויופיו, כמו שאמרו חכמים כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם, ואם עשיר הוא תשמישו בכלים משובחים, ואם עני הוא כליו פחותים).

כנגד שלושת אלה, ישנם באדם שלשה כוחות שיכולים להופיע באדם כפגע. כמו ששנינו במסכת אבות: "הקנאה, התאוה והכבוד, מוציאים את האדם מהעולם". תאוה היא מהחומר והבשר של האדם. כבוד הוא הופעתו החיצונה של האדם, שזה מתבטא בעורו של האדם כנ"ל. והקנאה היא הצורה בה האדם חי את חייו שזה שימושו של האדם, שהוא יכול ליפות את עצמו מבית ומחוץ ולהשתמש בכלים מתוך קנאה באחרים.

גם לטוב מצאנו שלשה כוחות אלו פועלים. שכך נאמר במשלי (פרק ג פסוקים כב, כה): "ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרתך. אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף, אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך. אל תירא מפחד פתאם ומשאת רשעים כי תבא...". וביאר הגר"א, ויהיו חיים לנפשך היא החכמה הפנימית שמחיה את בעליה, כי באור פני מלך חיים, יתן חיים לנפש שהוא גם כן בפנימיות. חן לגרגרתך היא התבונה שהיא חיצוניות של החכמה, שיהיו דבריך נשמעים, כמה שכתוב יוצק חן בשפתותיך, מחמת התבונה תוכל להסביר לאחרים החכמה.

כלומר, החכמה היא המהות כעין הבשר בגוף האדם, שזה גוף האדם. נמצא ששני אלו הם עצם הדבר. התבונה דומה לעור שהוא עוטף חיצונית את בשר האדם, כך התבונה היא הבנת טעמי הדברים ועל ידי כך אפשר להעבירה לאחרים ביתר קלות כעין העור שהוא הופעתו החיצונית של האדם שעל ידו הוא נקלט אצל הסובבים אותו.

ומעתה נבין כי הדעת שהיא הקרבה לקדוש ברוך הוא כמו שנאמר, דע את אלוקי אביך ועבדהו, מוסיפה על החכמה ובינה, שכאמור הן דומות לגוף ולעור, ואשר כתוצאה ממנה משיג האדם לעבוד את ה' בשלמות מתוך החכמה והבינה.
כלומר, מעשיו של האדם, שהם שימושיו, צריכים להיות מתוך דעה שזה תיקון המעשה, לעומת הקלקול של מעשים מתוך קנאה. שלא רק קנאה חומרית היא פסולה, אלא גם קנאה טובה, כמו קנאת סופרים תרבה חכמה, אינה שלמות. כי הטוב ביותר הוא, לעבוד את השם מפני שכך ציוה אותנו, שזו הדעה האמיתית, הזדהות והתבטלות לבורא. כמי שאינו פועל מתוך רצונותיו עצמו כלל.

דעה מקנה את היתרונות הנאמרים בהמשך הפסוקים אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף אם תשכב לא תפחד וגו', כי הזוכה לחכמה בינה דעת אינו ירא מפגעי עולם הזה והוא בטוח כי לא יכשל. לא רק שהופעתו החיצונית נושאת חן מבחוץ ובריא הוא מבפנים, גם מעשיו ותפיקודו משובחים. זה מה שנאמר כבר על ידי הקדמונים, שנגע וענג אותן אותיות הן. הכל תלוי בצורה שמסדרים אותן. ג, הוא כנגד גוף, שזה הבשר הפנימי. נ כנגד נראה, שהוא העור החיצוני אותו רואים. ע כנגד עשיה, שכאמור היא יכולה להיות טובה וחלילה רעה ומקולקלת.

אפשר להוסיף, שהנה גם טהרת המצורע מלוה בשלשה מיני זבחים, שני כבשים וכבשה אחת. כבש אחד לאשם, השני לעולה והכבשה לחטאת. אשם בדרך כלל בא גם על חטא בזדון, כמו אשם שפחה חרופה ואשם גזילות. אך הוא בא גם בשגגה, כמו אשם מעילות. כאשר אדם עושה במזיד זה שיא התאוה, שזה כנגד הגוף. חטאת בדרך כלל באה על שוגג, שאין לאדם כוונה לחטוא והחטא הוא רק במעשה מבחינה חיצונית, זה כנגד הקלקול בעור שהוא חיצוני בלבד. והעולה כנגד מעשה האדם, שמקדש את עצמו להיות עולה תמימה לבוראו. שלשת זבחים אלו באים לתקן את שלשת המרכיבים באדם שהצרעת יכולה לפגוע בהם ויש לחזקם, גם אם קלקולו של מצורע זה היה רק באחד מהם.

נוסף לכך אמרה תורה שיתן הכהן מדם האשם ומן השמן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית ויתר השמן יתן גם על ראש המטהר. תנוך האוזן הוא מקום השמיעה שהיא פנימית שזו כנגד טהרת הגוף שהוא הבשר הפנימי. בהן היד, כנגד מעשיו של האדם, והרגל שמעמידה את האדם ונותנת לו את הביטוי החיצוני, מִטַהרות על ידי האשם ושמן הקודש.
ולבסוף, יתר השמן ניתן על הראש שהוא מקום גידול השער וממנו בא תיקון כל האדם.

שלשה מיני נגעי צרעת נאמרו בתורה, צרעת אדם ובגדים, שנתפרשו דיניהם בפרשתנו. וצרעת הבית שנפרטו דיניה בפרשת מצורע. ומפני מה הנגעים באים? אמרו במדרש רבה (יז, ג):
"על עשרה דברים נגעים באים. על עבודה זרה ; גילוי עריות ; שפיכות דמים ; חילול השם; ברכת השם; הגוזל את הרבים; הגוזל שאינו שלו; גסי הרוח; לשון הרע ועין הרע. עבודה זרה, ממעשה העגל שלקו בצרעת. גילוי עריות, מבנות ציון בחורבן הבית. שפיכות דמים, מיואב. חילול השם, מגיחזי שלקח מנעמן ממון. ברכת השם, מגלית. גוזל הרבים, משבנא, שהיה נהנה מההקדשות. גוזל שאינו שלו, מעוזיהו מלך יהודה שרצה להיות כהן ולעבוד במקדש. על גסות הרוח, מעוזיהו שנאמר (דברי הימים ב, כו, טז), וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אלוקיו. על לשון הרע, מִמִּרְיָם. על עין הרע, שנאמר, וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת (בנגעי בתים) מי שמייחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים".


כל העבירות המנויות הינן בין האדם וחבריו. גם עבודה זרה גילוי עריות חילול השם וברכת השם הם מעשים שנעשו במעמד אחרים, (כמו במעשה העגל וגילוי עריות הנלמד מבנות ציון שאף הוא נעשה בפרהסיא כמבואר במסכת שבת (סב, ב)). ובכך מהווים פגיעה רוחנית בנוכחים ואין צריך לומר ששאר הדברים הינן בעיות חברתיות הגורמות לשיבוש חיי הציבור. התורה מסיבה את תשומת לב החוטא במידה כנגד מידה. האדם הנגוע, מופרש מהציבור. בגדיו המנוגעים נשרפים וביתו המנוגע נהרס. מחשבתו, שיהיה לו ולא לאחרים, הביאתו לחסרון ונשאר נקי מנכסיו.

ולפי שהצרעת היא עונש על מעשיו, בתחילה הקדוש ברוך הוא פוגע בביתו של החוטא שהוא יותר רחוק מהאדם, אם עמד במריו הקדוש ברוך הוא מכה בבגד שקרוב לחוטא יותר מאשר ביתו. ורק לבסוף אם המשיך לחטוא הקדוש ברוך הוא פוגע באדם עצמו. וכך הורונו חכמים (שם, ד):
"ר' הונא בשם ר' יהושע בר אבין ור' זכריה חתניה דר' לוי בשם ר' לוי, אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה וכו', ואף נגעים הבאים על האדם, תחילה הן באים בביתו. חזר בו טעון חליצה. ואם לאו טעון נתיצה. הרי הן באים על בגדיו חזר בו טעון כביסה ואם לאו שריפה. הרי הם באים על גופו, חזר בו טהור, ואם לאו בדד ישב".


אין הנגע מוחלט מיד לשריפה, נתיצה, או בידוד. אלא ישנם שלבים, בתחילה כעין תזכורת, וכאשר האדם אינו שת אל לבו הנגע מתחזק. יתר על כן, בתחילה הנגע בבית שהוא רק הדיור לאדם, אחר כך בבגדיו שהם יותר קרובים אל האדם ולבסוף בו בעצמו. אמנם יש לעיין מדוע התורה כתבה תחילה דיני האדם המצורע ולא דיני בית נגוע שהוא הראשון במציאות?

נראה שלכך אמרו חז"ל (בסוף פרשה יז, שם):
"נאמר, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם זה בית המקדש. וּבָא אַשֶׁר לוֹ הַבַּיִת זה הקדוש ברוך הוא וְהִגִּיד לַכֹּהֵן זה ירמיהו שהוא כהן כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, זה טינופת עבודה זרה, ויש אומרים, זה צלמו של מנשה. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת, וַיִּקַח אֶת אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת, וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ (עזרא, ה, יב), וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר, וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל. יכול לעולם? תלמוד לומר וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת".

התורה רמזה שהצרעת תחילתה באדם הפרטי (לפי הסדר שאמרנו). אולם היא מסתיימת בלבה של האומה בחורבן בית המקדש מקור החיים בישראל ובעולם.

כשם שהנגעים נקבעים על ידי הכהן אשר חלק מתפקידו להדריך העם בדרכי השם, שנאמר (מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", עליו להזהיר את האדם על נגעיו וללמדו לחדול ממעשיו הרעים ולהורותו הדרך בה ילך והמעשה אשר יעשה ושב ורפא לו. כך גם בית המקדש שהוא לב ישראל, ירמיהו הנביא מהכהנים אשר בענתות היה צריך להתריע על מצב האומה ולבשר מה יקרה לבית אם לא ישמרו ישראל דרכי ה'.

מצאנו עוד דמיון בין נגעי בית לחורבן בית המקדש (שם במדרש):
"תני רשב"י, כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. אמר הקדוש ברוך הוא, אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוכ, שנאמר (דברים ו, יא), וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימה".


יש בסתירת הבית עם כל הקשור בזה, הקצעה והטוח, טומאת הכלים והנכנסים אל הבית, ובסוף סתירתו, משום עונש אשר בודאי גורם למחשבות בלב האדם לשיפור דרכיו. ולפיכך סתירה זו, היא לפעמים משום בנין, בעל הבית מוצא מטמון תחת הריסות ביתו. ההתבוננות בגורמיה הפנימיים של הריסה מביאה את הבנין. גם בבית המקדש מצאנו כזאת. הגמרא בסוף מסכת מכות מספרת על רבן גמליאל ר' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא שהיו מהלכים בהר הבית וראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים:
"התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק. אמרו לו, מפני מה אתה מצחק? אמר להם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו (במדבר א נא) וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת עכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם, מפני כך אני מצחק, וכו', תלה הכתוב נבואתו של אוריה (ירמיה כו, יח), צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ בנבואתו של זכריה (ח, ד), עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. כל זמן שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי חושש לנבואתו של זכריה, עכשיו מובטח אני שנבואתו של זכריה תתקיים כשם שהתקיימה נבואתו של אוריה. בלשון הזה אמרו לו, "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".


כבר רבים תמהו על סיפור זה, מה מצאו נחמה בדבריו של ר' עקיבא יותר מאשר ידעו בעבר, מכל דברי נבואות הנחמה? (עיין מהרש"א שם בחידושי אגדה). לפי הנאמר לעיל, נראה, כי בכייתם היתה על הפיכת הקדושה ודריסתה עד עפר. שבמקום אשר כהן גדול פעם בשנה רשאי להכנס שם, והזר הקרב יומת, עתה שועלים הלכו בו. רבי עקיבא השיב להם, שכדי שתצמח המעלה הגדולה העתידה, עוד ישבו זקנים וזקנות בשערי ירושלים ומשענתם בידם ומבואר במסכת פסחים (סח, א) שמפסוק זה יש ללמוד שזקני וזקנות ירושלים עתידים להחיות מתים במשענות שבידם, כאלישע הנביא אשר ביקש להחיות את בן השונמית במשענתו. והכוונה היא שישראל יהיו דבקים באלוקים חיים עד כדי כך שהם ישלטו על המות כפי שהיה לאחר קבלת התורה שנעשו בני חורין ממלאך המות. דבקות אלוקית כזו יכולה לצמוח רק מהריסות הקדושה הראשונה. כמו זרע באדמה שבתחילה הוא נרקב ורק אחר כך צומח ועולה אילן פארות. זהו שרמזו לנו חכמינו ז"ל, לקו בכפלים ואף הנחמה בכפלים, נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם. הנחמה המיוחדת במעלתה, עולה וצומחת, רק מתוך החסרון והצרות הכפולים. לכך אמרו לרבי עקיבא, נחמתנו נחמתנו. תתבשר ברגלי המבשר (עיין בדברינו פרשת ואתחנן ביתר ביאור). וכאמור נקודה זו קיימת גם בנגעי בתים, כי לולי שהרס ביתו לא מצא את המטמון. אף על פי שהקדוש ברוך הוא יכול לתת לו מטמון גם בצורה אחרת, כך הוא טבעו של עולם מתוך החסרון והרקבון עולה הצמח והברכה החדשים.

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל kilab@netvision.net.il


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il