2. הסתברות-ודאית ועדות ראיה

בשתי דרכים אפשר לבסס את האמונה: האחת - הגיונית-שכלית, והשניה - עפ"י הראיה, הראיה הפשוטה והנבואית.
הדרך ההגיונית המבוססת על הוכחות מהעולם על יוצרו, מהבריאה על בוראה, עם כל חוזקה וסבירותה, היא אינה אלא דרך של הוכחות מהפרט על הכלל. מה שאין כן אמונה המבוססת על הראיה.

ולהסברת ההבדל נשתמש בדוגמא הלכתית: השבת-אבידה כיצד? אדם שאיבד אבידה ואחר מצא אותה. צריך המאבד להוכיח שהאבידה שנמצאה היא שלו ואז יוכל לקבל אותה. אם יאמר סימנים באבידה, אם יאמר: "בספר שאבד לי, בדף פלוני יש חור קטן בקצה הדף", זהו סימן שאיש אינו יודע עליו מלבד בעל הספר. זו הוכחה מובהקת ואפשר להחזיר לו את האבידה עפ"י הסימן הזה. אעפ"י שסימן זה הוא הוכחה טובה - זו הוכחה מהפרט על הכלל, אין כאן ראיה מכל דף ודף שבספר, אלא ממקום אחד ראיה על כולו, מהפרט על הכלל.

יש עוד דרך להשבת-אבידה, דרך יותר בטוחה. אם המאבד איש נאמן, ת"ח שסומכים על נאמנותו, אפשר להראות לו את האבידה ואם הוא מזהה אותה שהיא שלו, משיבים לו אעפ"י שלא אמר סימן, אלא שמכיר את האבידה בטביעות עין. טביעות עין היא הכרה כללית, לא מפרט מסויים אלא מהכל. המראה הכללי של החפץ מוכר ומזוהה.

יסודות האמונה (51)

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

add_alert

1 - 1. אמונה שכלית מהתבוננות בעולם

2 - 2. הסתברות-ודאית ועדות ראיה

3 - 3. המעשה הרצוי ומימוש הרצון

טען עוד

אפשר גם להשיב אבידה עפ"י עדים שמכירים את החפץ ויודעים שהוא של המאבד. אין העדים נדרשים לתת סימן מזהה, אלא הם רואים את האבידה כולה ומכירים אותה. וראיה זו הוכחה כללית מהכל על הכל.

מה שאין כן סימן, זה ראיה הסתברותית, בדומה לעדות נסיבתית שאינה עדות.
אם יבואו עדים ויאמרו: "ראינו את פלוני שרץ אחר חבירו למערה ונכנסנו מיד אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג ואת הרודף עומד וחרבו שלופה בידו נוטפת דם", עדות כזו היא עדות של אומדנא, של הסתברות. הסתברות כמעט ודאית שזה רצח את חברו, אך עפ"י ההלכה אין עדות כזאת כשרה, כי עדות צריכה להיות עדות ראיה ולא עדות שמסתמכת על סברא.

וכן באמונה: הוכחות מהעולם על הבורא הן הוכחות של הסתברות, ואעפ"י שזו הסתברות גבוהה ביותר, וההגיון מחייב לסמוך על הסתברות כזו, ואעפ"י שהכרת ה' מתוך הבריאה מעוררת בנו התפעלות עצומה: "מה רבו מעשיך ה'", "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו נפלאותיך", בכל זאת הכרת ה' עפ"י הראיה גדולה מזה. הכרת ה' מהבריאה לבורא היא הוכחה של סימן מהפרט על הכלל. מאחת מפעולותיו של הקב"ה, מחלק ממעשיו, מזה הוכחה על מציאותו הכללית. זהו סימן מובהק שאי אפשר לוותר עליו, אבל אי אפשר להסתפק בו, כי גדולה מזה הכרת ה' עפ"י הראיה, על פי ראית התגלות ה' בעולם כמו יציאת מצרים ומתן-תורה, והמסורת הארוכה הנמשכת שהיא כמראה העין.

זוהי הדרך של ספר הכוזרי - אמונה עפ"י הראיה. דברים אלו היה רגיל לומר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כהקדמה לספר הכוזרי.