ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סגולת היום ועבודת האדם ביום הכיפורים

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים יום כיפור ענינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תש"ע

סגולת היום ועבודת האדם ביום הכיפורים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
חנן בן שלומית

"זמן תשובה לכל" מול "קץ מחילה וסליחה"
הרמב"ם בהלכות תשובה כותב (פ"א ה"ג):
"בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר 'רשעת וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ', ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים שנאמר 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם'".

יש לכאורה קושי בדברי הרמב"ם ביחס לדבריו לעיל (ה"ב):
"שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות".

הרמב"ם עושה כעין פשרה בין רבי לרבנן (המובאים בשבועות יג.), רבי סובר שיוה"כ והשעיר מכפרים גם לשאינם שבים חוץ ממספר עבירות, ורבנן סוברים שאת כל העבירות אין יוה"כ והשעיר מכפרים לשאינם שבים. הרמב"ם עושה חילוק בין חמורות לקלות, בחמורות אין שעיר מכפר לשאינם שבים ובקלות מכפר אף לשאינם שבים. לעומ"ז בהלכה ג' לא נקט הרמב"ם כחילוק זה אלא בסתמא: "ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים" – בפשטות, בכל העבירות אין יוה"כ מכפר לשאינם שבים.
עוד קשה לשון הרמב"ם בהלכה ג' עצמה: "ועצמו של יוה"כ מכפר לשבים", מה משמעות הכפרה של "עצמו של יום" ביחס לתשובה? מה חסרה התשובה שלכן צריכים את פעולת הכפרה ב"עצמו של יום"? כעין זה כותב הרמב"ם גם בהמשך (פ"ב ה"ז): "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל". מהו היחס בין "זמן תשובה לכל" לבין מהות היום – "קץ מחילה וסליחה לישראל"? הגם שבהמשך (ה"ד) לגבי חילוקי הכפרה מביא הרמב"ם מקרים שיש פעולה גם של התשובה וגם של "עצמו של יום", "תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר", נראה שיש כאן דברים נוספים.

יצירתו של צום יום הכיפורים מה' או מהאדם
ישנה מחלוקת בין ה'תנחומא' לבין ה'פרקי דר' אליעזר' כיצד נוצר צום יוה"כ. בתנחומא נאמר (כי תשא לא):
"יָרָד בעשור והיו ישראל שרוים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה 'סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ', וקבעו הקב"ה יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם'".

לעומת זאת, בפרקי דרבי אליעזר נכתב (פרק מה):
"לאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשור לחדש ביום הכיפורים והנחילה לבני ישראל לחק עולם, שנאמר 'וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם'. ר' זכריה אומר קראו בתורה ומצאו כתוב בה 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם' והעבירו שופר במחנה ביום הכיפורים, וקראו תענית בכל ישראל מקטן ועד גדול".

יש מחלוקת בין המדרשים האם הצום הוא תולדה של ירידת התורה לעולם או שראשיתו דווקא ביוזמה של עם ישראל. צריך להבין מה עומד מאחורי הדברים.
הדבר הראשון שרואים בפרד"א הוא, כמובן, שביום הכיפורים ירדה התורה לעולם. לפני זה לא הייתה תורה, או ליתר דיוק – לפני זה בני ישראל לא ידעו מה כתוב בה. החושך היה כ"כ גדול עד שלא יכלו לראות מה כתוב בה, ורק ביום הכיפורים שבו הקב"ה סלח לישראל נפתחו עיניהם לראות מה כתוב בתורה: "קראו בתורה ומצאו כתוב בה 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם'".
בהמשך נאמר בתנחומא: "ומיד צוה לו למשה 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ'". אלו הם שלושת הדברים של יום הכיפורים: תורה, תשובה ומקדש. לכן נאמר (תענית פ"ד מ"ח): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". ביום הזה עם ישראל קיבל את התורה בשלמותה, תשובה ומקדש. אך לפי התנחומא אין זה כך, אלא עם ישראל בעצמו יצר את הצום. גם פה הדברים מאוד מיוחדים, משום שמתברר שעם ישראל יודע שביום הזה נגמרים ארבעים הימים מיום שעלה משה למרום בר"ח אלול. בפעם הקודמת הם חיכו לירידת התורה באווירה אחרת לגמרי, כמו שכתוב (שמות לב, ו): "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק", אך בפעם הזאת הם ניגשים לקבלת התורה באווירת קדושה, מתוך צום ותפילה, כעין תשובת המשקל למה שקרה בי"ז בתמוז, בירידה הראשונה של משה מההר. בעצם יוצא שיש במדרשים שני כיוונים איך נוצרה התענית של יוה"כ, אם מהתחושה הנשמתית של העם או ממהלך שמיימי אלוקי, כשהדברים באים לידי איחוד בעבודת הקטורת ביום הכיפורים כפי שמסביר הרב זצ"ל ב'עולת ראי"ה' (ח"א עמ' קמ ד"ה ושלשה מנים יתרים).

אמונה וביטחון בעבודת יום הכיפורים
פרשת עבודת יוה"כ בתורה נפתחת באזכור מות שני בני אהרון (ויקרא טז, א-ב):
"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד' וַיָּמֻתוּ... דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ...".

הירושלמי (יומא פ"א ה"א) מבאר הטעם: "ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל". צריך להבין את עומק דברי הירושלמי, מהי הכוונה שמיתתם של צדיקים מכפרת כמו יום הכיפורים?
ישנו דבר נוסף מיוחד בפרשת עבודת יוה"כ: בכל פרשות המועדים, התורה מציינת בתחילת הפרשה את התאריך, ואילו כאן התורה מתחילה בלי ציון התאריך אלא מיד בתיאור העבודה – "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ... בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ...", ורק בסוף הפרשה התורה מציינת את היום – "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (פס' כט).
הגמ' ביומא (עד:) דנה כיצד לומדים שהעינוי הכתוב לגבי יוה"כ (ויקרא טז, כט) "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", כוונתו לעינוי של אכילה ושתייה: "דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן 'ענוי' ונאמר להלן 'ענוי', מה להלן 'ענוי' רעבון – אף כאן 'ענוי' רעבון", (ונאמר להלן עינוי (דברים ח, ג): 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ' – רש"י שם), כמובן שיש פער גדול בין עינוי יוה"כ לבין המן, שהרי במן העינוי היה בכך שאכלו את המן וביוה"כ העינוי הוא אי אכילה, וכיצד ניתן ללמוד זה מזה?
לגבי עצם כך שהמן נקרא עינוי מביאה הגמ' (שם) שיטה ש"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו", ומבאר שם רש"י: "אוכל היום ודואג על למחר". המן מביא לפער גדול בין השאיפה החומרית של האדם לצבור כמויות גדולות לבין אופן לקיחת המן במידה, עומר לגולגולת כל יום, למרות שכמות המן שירדה הייתה גדולה בהרבה. מציאות כזו מציבה אתגר גדול לאמונה של האדם בד' שיספק כל מחסורו של האדם ושמה שהיה היום יהיה גם מחר. מה שמתברר כיעד רוחני מופלא של קניין מידת הביטחון, מופיע ברמה הגופנית כעינוי – "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ". מבחינה זו קיים דמיון גדול בין הצום ביוה"כ לבין אכילת המן, בשתי רמות: ברמה הפשוטה של היכולת לצום, להיות סמוך ובטוח שהצום יעבור בשלום מבחינה גופנית. גם אם נראה לכאורה שהצום לא מציב אבן בוחן משמעותית מבחינה זו, הרי שאם נבודד את אותה הופעה קטנה של אתגר ביטחון זה, נמצא כאן בודאי סמל אמיתי והדרכה לקניין מידת האמונה והביטחון בד', וברמה העמוקה יותר – הביטחון בתשובה, הביטחון בכפרה של הקב"ה. יוה"כ מרומם את הביטחון שלנו במושג התשובה והכפרה.
נראה שזה הקשר שמביא הירושלמי בין יוה"כ למיתת צדיקים – "כשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל": במעמד הר סיני עם ישראל הגיע לפסגת שאיפותיו, מעמד רוחני אדיר, קבלת תורה. מתוך שיא זה עם ישראל מתדרדר לתהום, מפסגה רוחנית כ"כ גבוהה לשפלות כ"כ נוראה (חגיגה ה:): "מאיגרא רם לבירא עמיקתא", עד שביום הכיפורים משה רבינו התבשר (במדבר יא, כ) "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". בנפילה שכזו בחטא העגל אחרי מעמד הר סיני יכול היה להתפתח ייאוש מוחלט בעם, ייאוש מהסיכוי לחזור ולהיות שייכים לאותם דברים גדולים שהתגלו במעמד הר סיני. בכל זאת עם ישראל לא נפל ברוחו עד שבסופו של דבר התבשרו על הכפרה של הקב"ה. על זה אומרת הגמ' (ע"ז ה.) שלא היו ראויים (ישראל) לאותו החטא (חטא העגל) אלא בשביל שאם יחטאו ציבור יאמרו להם "לכו אצל ציבור", ובזה הקימו "עולה של תשובה", כדברי הגמ'. כל התהליך של חטא העגל והתשובה ממנו שנשלם ביוה"כ, בא לברר את מושג התשובה, הביטחון בתשובה. יוה"כ מסמל את הביטחון בתשובה ובכפרה, כי היכולת להתרומם ממצבים שפלים שכאלה נובעת ללא ספק מביטחון גדול בכפרה של הקב"ה.
אותו הדבר קרה באחד בניסן בחנוכת המשכן: בחנוכת המשכן היה טמון הפוטנציאל הגדול ביותר של עם ישראל. התורה והשכינה מגיעות להופעה כ"כ גדולה, גילוי שכינה בארץ בין בדי הארון. דווקא בתוך האירוע הזה מתו שני הצדיקים, נדב ואביהוא. דבר כזה מציב אתגר גדול לביטחון של עם ישראל בתשובה, הביטחון ביכולתם לממש את אותו פוטנציאל שהיה טמון בהקמת המשכן ושכך עם מותם של נדב ואביהו. עם ישראל מתרומם משפל זה וממשיך הלאה בחנוכת המשכן. מיד אחרי מות נדב ואביהו – (ויקרא י, ד) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", ומבאר שם רש"י: "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה". השמחה ממשיכה. העם מתעלה שוב למציאות השראת השכינה כמתואר בפסוקים. מיתת הצדיקים מרוממת את עולם התשובה לא פחות מאשר היא פועלת בעולמות העליונים.

מעלת הסגולה ומעלת התשובה ביום הכיפורים
זהו הדבר הגדול של יוה"כ, עוצמת הכפרה של "עצמו של יום" באה לרומם את הצורך בתשובה, את מעלת התשובה שביוה"כ. המעלה הסגולית של היום מעצימה את הביטחון בתשובה, הביטחון בכפרה, וממילא מעניקה עוצמה גדולה לשייכות האדם לעבודת התשובה. התשובה ביום הכיפורים מתרוממת כפי אותה המידה שמתעצמים המושגים הסגוליים שבו. "קץ מחילה וסליחה לישראל" ו"זמן תשובה לכל" באים לרומם ולהעצים אחד את השני. התשובה נאחזת ב"עצמו של יום" והולכת ומפתחת ומרוממת נקודה זו למחוזות הגדולים ביותר.
בזה מגיעים לידי איחוד שני המדרשים בתנחומא ובפרד"א; היצירה האלוקית הקיימת ביום הכיפורים משמשת במקביל לעבודת האדם. שני הדברים מקיימים הפריה גדולה ביניהם. ישנו צד שהמעלה הסגולית של היום מרוממת את ערך התשובה ושייכות האדם אליה, אך במידה מסויימת גם עבודת האדם ביוה"כ מרוממת את המעלות הסגוליות שבו – פרשת עבודת כה"ג ביוה"כ פותחת דווקא בלי אזכור היום. ערך היום מצד עצמו, "עצמו של יום", מתברר ומתעלה דווקא מתוך עבודת האדם. בנקודת מפגש זו בין ההשפעות השמיימיות לבין עבודת האדם מגיעים המושגים לידי הפריה הדדית, וממילא מתעלים לשיאים חדשים.



^ 1.השיעור ניתן בשנת תש"ע.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il