ויהי ידיו אמונה

תוכנית למיגור אויבי האמונה
בשירת הים מתואר העולם החדש, העולם האנושי שאחרי קריעת ים סוף ונסי מצרים: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום נמוגו כל יושבי כנען". האומות התמלאו מורא, אימה ופחד מפני ההופעה האלוקית האמיתית והמנצחת את העוול ומופיעה את האומה הישראלית.
יתרו כהן מדיין שם פעמיו אל הר האלוקים לחבור לעם ישראל, ומנגד "ויבא עמלק וילחם עם ישראל". עמלק מרים ראשו וידו על ישראל, ומעשהו המתריס והעזתו יוצרים סדק ושבר בעולם האמונה התמים שזה עתה הופיע. חכמים סמכו דבריהם על לשון המקרא "אשר קרך בדרך", עמלק צינן את החום האמוני שאפף את המציאות והצליח לקרר את היחסים בין האדם לקונו. משה רבינו מצווה את יהושע תלמידו לבחור אנשים לצאת ולהלחם בעמלק. ידי משה מהווים ביטוי נאמן לקרב של יהושע ואנשיו. "והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל... ויהי ידיו אמונה". מלחמת עמלק סמוכה לנסי מצרים, אולם שונה מהם באופיה באופן קיצוני. נסי מצרים וים סוף כולם נסים גלויים. מלחמת עמלק משלבת בקרבה מאמץ כפול, כולו ישראלי. ידי משה נוצחות, אומרים חכמים, מתוך שישראל משעבדים ליבם לאביהם שבשמים.
ישנה מלחמה שכולה תרבותית רוחנית, ולעומתה מלחמה שכל כולה ארצית גופנית. מלחמת עמלק בישראל משלבת בקרבה את הניסיון להכות את העוצמה הרוחנית בכלי נשק ממשיים. דהיינו, יש כאן אתגור של אנשי האמונה עד כמה אמונתם שלמה להגן על אוצרותיהם הרוחניים. ואכן, במלחמה זו באים לביטוי האמונה בלב ובפה ומתוכם ועל ידם ידיים של אמונה. משה רבינו בנה לנו את התוכנית הכללית למיגור אויבי האמונה בשיא הופעתה.

ישועה מתוך החושך
בכתבי הרב זצ"ל אנו מוצאים שיטה שלמה ומקיפה בעניינו של הרע העולמי, כמי שמסודר ומתעתד להתגלות הטוב הפועל לתקן כל עיוות וכל ירידה, "אורות מאופל". ומרגלא בפומיה דמבחר צדיקיא מרן הרציה זצ"ל "צדיק קטן אוהב רשע קטן, צדיק גדול אוהב רשע גדול".
לעומת הדברים האלה מרן הרב קוק זצ"ל מסביר ב"עין איה" על ברכות את משמעות המרד באמונה ובישראל בשיא תפארתם כיציאה מן הסדר. כמפץ לא צפוי. כך מסביר הרב זצ"ל את תופעת עמלק ואת מלחמת גוג ומגוג. מדברי הרב עולה שהתיקון עובר דרך הופעה אלוקית המבררת באופן מוחלט את שייכותם העבדותית של ישראל לריבונו של עולם. עבדי ולא עבדים.
מו"ר הרצ"יה קוק זצ"ל חי, פעל ועיצב את התודעה לתקופות הגדולות בחיי האומה בדורותינו. השואה והתקומה הם ללא ספק שיאים נוראים בחיי עם ישראל. שפך הדמים המזעזע של מקהלות אלפי רבבות מישראל שהושמדו יצרו את המשבר האמוני הקשה ביותר בתולדות האומה הישראלית. חלק גדול ועיקרי של המושמדים בשואה היו גאוני האומה, צדיקיה וטהוריה, ובהם כאלף ריבוא של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא. הצרה הגדולה שלא היתה כדוגמתה יצרה משבר אמוני אצל רבים מהשרידים וחלחלה לכל חלקי האומה. העמלק הנאצי השמיד כמעט את כל יהודי אירופה ויהדותם, אולם דומה שהאמונה הישראלית ספגה פגיעה נוראה מכל.
במקביל לחושך הנורא, ומתוכו, צמחה לעמנו ישועה שלא היתה כמותה גם בתולדות עמנו. העצמות היבשות המוכות והמיוסרות נוצקו לתוך הגווייה הלאומית, הסירו את עול שעבוד אומות העולם. העם היהודי בארצו היכה את אויביו הקמים עליו שוב ושוב, וכונן בארצו מדינה שבראש ייעודיה קיבוץ גלויות.
העמלק הנאצי כמו חש בעומק טומאת רשעתו את האורות העומדים להופיע והתפרץ במלוא זוהמת רשעתו להחשיך את ההתגלות.

עבודת בניין כקידוש השם
מתוך החושך הנורא והמעיק ולעומת האור ההולך ומזריח שלחה לנו ההשגחה העליונה את נשמתו הגדולה של רבינו, מקים עולה של תורת האמונה. הרצ"יה זצ"ל האיר את המחשכים הנוראים בענווה מופלגת. מחד גיסא חזר על אזהרותיו שאלה עניינים נוראים מכבשונו של עולם. יחד עם זאת הקיף בעינו הפקוחה את המשמעות של החיסול האלוקי את אותה גלות עמוקה. עורר את הלבבות והעיניים לצפות ולהתבונן בעין טובה בתהליכים הכבירים המתרחשים. לא רק צופה לפני המחנה היה מו"ר, אלא הבונה המרכזי של התחייה הרוחנית והממשית. מבטו הגדול, המקיף והחודר זיהה שהידיים הישראליות העוסקות בבניין החומר הארץ-ישראלי הם-הם קידוש השם. הרב שפשף את החציצה והמחיצה שבין הקודש לגוף הישראלי. חיבוקו הרוחני העז והאוהב קשר וכרך את העומק האלוקי שבידיים הישראליות. מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל הטביע בנו בכולנו ובכל האומה את דברי קודשו של החתם-סופר לפיהם לקטוף פרותיה הקדושים של ארץ-ישראל היא מצווה כהנחת תפילין. שפע המתנות שלהן זכה דורנו נסך ברבינו כוחות מחודשים להאיר את הפיוס בין הדוד לרעיה. מתוך שלמות התורה הלך הזקן האלוקי לפני כל מחנה ובשורת "למען דעת" "לא תגורו" וכל שפע דברי קדשו על עמידתנו האיתנה על משמרת עמנו, תורתנו וארצנו.
מתוך עומק הראייה האמונית ושלמות האהבה העלה הרב את התביעות הברורות לשלמות התורה, העם והארץ. אין כאן שני צדדים, יש כאן דבר אחד שלם. שוב איננו במערה, החיים הישראליים יכולים, צריכים וחייבים להופיע במלוא שלמותם. התורה במלוא היקפה ותוקפה היא, ורק היא, המדריכה את כל נתיבותינו.
הרב ניקה אותנו מהאבק ומהבוץ העמלקי שדבקו בנו ומיאנו לסור ממנו. הארת רוחו ואהבתו רוממו אותנו להמשיך להעלות בקודש ולהר הקודש, ונוססו על האומה כולה את דגל האמונה החיה לעד מתוך הלב הפנימי ביותר, מהר הקודש בירושלים, דרך כל מרחבי ארצנו, על כל העולם כולו.
ביד באדר, יום כבודה של תורה, בעצם ימי הפורים שתכונתם הכפולה למחות זרעו של עמלק ולקבל התורה בשלמותה. ביום שידיו של משה התפשטו והיו לזרועות עולם, נסתלק אתו צדיק שכל כולו להבת אמונה מאירה ומחממת, שהתיר והמיס את צינת העמלק האחרונה והשיב את החיבוק האלוקי בין האומה ובין קונה.