יחס התורה אל עמים שונים בהיסטוריה היהודית נגזר ממעשיהם והתנהגותם, יש מהם שזכו להגנה, איסור כיבוש ארצם, ויחס אמפאטי בשל מעשיהם. אך כנגד אלו עומדים עמים כעמון ומואב ובראשם עמלק, אליהם מתייחסת התורה בריחוק ושלילה, עד מצוות מחייה מלאה ומוחלטת, כל זאת מתוך הכרה בתנועות הרסניות ברוח ובנפש של אותם אומות.
גרמניה היא האומה והמדינה שהמיתה על עמנו את השואה, שהיתה הופעת הרוע והרצח השיטתי, המכוון, הגדול והרחב ביותר בהיסטוריה המודרנית. לא ניתן לתלות שטניות זאת רק ב-"גרמניה הנאצית". לצערנו, כמעט ולא היתה גרמניה אחרת, והרבו לעסוק בכך חוקרים ממדעי ההתנהגות, הסוציולוגיה ואף ההיסטוריונים. ייתכן ובמציאות ובזמן אחר, חלקם היה כעמון, מואב ואף עמלק. אך מהמציאות ומהכרת החברה העולמית נגזרה העובדה שגרמניה אינה מחוץ לגדר הקהילה העולמית, וממילא גם אנו לא יכולים להמשיך לאורך זמן לנהוג אחרת. עם זאת, מצווים אנו לזכור ולהזכיר - אולם השאלה היא את מה?
במהלך השנים טרחו אנשי רוח, מדינאים וראשי המדינה, להזכיר את מחויבות גרמניה לביטחון המדינה כנגזרת ממעשי הרצח וההשמדה בהם נקטה. אנו פנימה אימצנו את עצם חובת הזיכרון ההיסטורי (מבלי ללבן ולהגדיר את מה יש לזכור - אך לזאת לא נתייחס הפעם). נשיא המדינה בנאום שנשא לפני מספר חודשים בבונדסטאג (הפרלמנט) הגרמני, נתפס אף הוא לזיכרון ואחריות הרצח. אך האם זו אכן המחויבות וזוהי ההשלכה - הזיכרון, הביטחון ו"לעולם לא עוד"?
מה שהתפרץ באומה הגרמנית בשואה הוא המסר הברור שאומה תרבותית, מתקדמת, נאורה, אומה של ג'טה וניטש'ה, של סופרים, יוצרים ואנשי רוח הינה אומה של מוסריות וערכים ברבריים. בגרמניה השתקפה המציאות של גויי העולם כולו, המוסר והערכים האנושיים שאומות שונות נוקטות בו - הוא צבוע וצובע ומסתיר מציאות שונה לחלוטין החבויה בתוכו. ואילו העם היהודי הנרדף, המושמד, הנלחם על שרידותו הפרטית והלאומית מתגלה בכוחות מוסר, נפש ורוח שאין להם אח ורע. מתגלה לעולם מהו והיכן הם ערכי האמת והמוסר העליון.
מה שאנו צריכים לחזור ולהזכיר בראש ובראשונה לגרמניה, ולשאר העמים אף הם, זו העליונות הרוחנית-מוסרית-ערכית המוחלטת שממנה שאב ושואב העם היהודי את התנהלותו ודרכו. לא המחויבות לביטחון ישראל היא התובנה והאחריות המתבקשים מגרמניה ושאר האומות אף הן.
אין אנו מדגישים את מוסריותנו וערכנו כגאווה גרידא, אלא כצורך למסקנה ברורה. ראוי שגרמניה והעמים ידעו את מקומם ולפני שבאים הם בהטפות מוסר וערכים לעמנו באצטלה של צדק והגינות, של תרבות וקידמה, ישבו "שבעה נקיים" ובלשון מהוססת יאמרו את דברם.
כבר נוכחנו לדעת איזה מוסר הוביל לרצח עם, נוכחנו איזו תרבות היתה ברברית ביותר, נוכחנו וחשנו איך הנרדף וה"נטחן עד דק" אף בעת השחרור ולאחריו שקל ומנה עם מי לבוא חשבון.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
גרמניה היא האומה והמדינה שהמיתה על עמנו את השואה, שהיתה הופעת הרוע והרצח השיטתי, המכוון, הגדול והרחב ביותר בהיסטוריה המודרנית. לא ניתן לתלות שטניות זאת רק ב-"גרמניה הנאצית". לצערנו, כמעט ולא היתה גרמניה אחרת, והרבו לעסוק בכך חוקרים ממדעי ההתנהגות, הסוציולוגיה ואף ההיסטוריונים. ייתכן ובמציאות ובזמן אחר, חלקם היה כעמון, מואב ואף עמלק. אך מהמציאות ומהכרת החברה העולמית נגזרה העובדה שגרמניה אינה מחוץ לגדר הקהילה העולמית, וממילא גם אנו לא יכולים להמשיך לאורך זמן לנהוג אחרת. עם זאת, מצווים אנו לזכור ולהזכיר - אולם השאלה היא את מה?
במהלך השנים טרחו אנשי רוח, מדינאים וראשי המדינה, להזכיר את מחויבות גרמניה לביטחון המדינה כנגזרת ממעשי הרצח וההשמדה בהם נקטה. אנו פנימה אימצנו את עצם חובת הזיכרון ההיסטורי (מבלי ללבן ולהגדיר את מה יש לזכור - אך לזאת לא נתייחס הפעם). נשיא המדינה בנאום שנשא לפני מספר חודשים בבונדסטאג (הפרלמנט) הגרמני, נתפס אף הוא לזיכרון ואחריות הרצח. אך האם זו אכן המחויבות וזוהי ההשלכה - הזיכרון, הביטחון ו"לעולם לא עוד"?
מה שהתפרץ באומה הגרמנית בשואה הוא המסר הברור שאומה תרבותית, מתקדמת, נאורה, אומה של ג'טה וניטש'ה, של סופרים, יוצרים ואנשי רוח הינה אומה של מוסריות וערכים ברבריים. בגרמניה השתקפה המציאות של גויי העולם כולו, המוסר והערכים האנושיים שאומות שונות נוקטות בו - הוא צבוע וצובע ומסתיר מציאות שונה לחלוטין החבויה בתוכו. ואילו העם היהודי הנרדף, המושמד, הנלחם על שרידותו הפרטית והלאומית מתגלה בכוחות מוסר, נפש ורוח שאין להם אח ורע. מתגלה לעולם מהו והיכן הם ערכי האמת והמוסר העליון.
מה שאנו צריכים לחזור ולהזכיר בראש ובראשונה לגרמניה, ולשאר העמים אף הם, זו העליונות הרוחנית-מוסרית-ערכית המוחלטת שממנה שאב ושואב העם היהודי את התנהלותו ודרכו. לא המחויבות לביטחון ישראל היא התובנה והאחריות המתבקשים מגרמניה ושאר האומות אף הן.
אין אנו מדגישים את מוסריותנו וערכנו כגאווה גרידא, אלא כצורך למסקנה ברורה. ראוי שגרמניה והעמים ידעו את מקומם ולפני שבאים הם בהטפות מוסר וערכים לעמנו באצטלה של צדק והגינות, של תרבות וקידמה, ישבו "שבעה נקיים" ובלשון מהוססת יאמרו את דברם.
כבר נוכחנו לדעת איזה מוסר הוביל לרצח עם, נוכחנו איזו תרבות היתה ברברית ביותר, נוכחנו וחשנו איך הנרדף וה"נטחן עד דק" אף בעת השחרור ולאחריו שקל ומנה עם מי לבוא חשבון.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
