שירת האזינו מתארת את סדר הנהגת ה' את עמו בעולמו. היא פותחת בתיאור כלל-עולמי: כמו התורה גם היא פותחת בשמים וארץ, ובגודל ה' אלהים. אלא שלהבדיל מבריאת העולם שבה נקרא ה' בשם "אלהים", כאן הוא נקרא בשם "אלהינו". השמים והארץ נתבעים: הבו גדל לאלהינו. העולם כולו צריך להכיר בכך שה' הוא אלהי ישראל.
לכל אורך השירה ישראל נקראים בניו של ה', נוכחותו של ה' בעולמו באה לידי ביטוי בנוכחותם של בניו.
אבל בניו חוטאים, והדבר היחיד שמציל אותם, ע"פ השירה, הוא החשש מפני דברי הגויים שיבואו לכפור בקיומו של ה'. אותה טענה שטען משה לפני ה' בחטא העגל ובחטא המרגלים, אותה טענה שבשמה מנבא יחזקאל שיגאל ה' את ישראל, היא העומדת כאן לישראל, בניו של ה': "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת".
אגב, השירה עצמה נועדה לפתור בעיה דומה אצל עם ישראל עצמו. תפקידה של השירה הוא להתמודד עם המצב שבו "וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה". כשיטענו ישראל שאין אלהים שהרי היינו לאכול (או בלשון מודרנית "איפה היה אלהים בשואה"), תענה השירה הזאת לפניו. ה' אמר מראש שהוא יעזוב אותנו ביום ההוא ויסתיר את פניו מאתנו. אבל שירת האזינו מאריכה יותר. היא אמנם פותחת את תיאור ענשם של ישראל ב"ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם", אבל אח"כ בא תיאור של עונש שנותן ה' לישראל, שאינו מסתפק בהסתר פנים ועזיבה, אלא כולל הכאה פעילה מצד ה' אל ישראל, "אספה עלימו רעות חצי אכלה בם... '".
אח"כ, מוכיח הקב"ה את קיומו, אך לא נאמר שישראל למדו את הלקח. ה' נושא את ידו אל השמים ונשבע בשמו "חי אנכי אם...", שינקום את נקמתו מהגויים. "צרימו" שנזכרו לעיל, הם עתה "צרי". "חצי" שהופנו לעיל נגד בני ישראל, מופנים אל האויב. "אויב" שלעיל היה המקבילה של "צרימו", עכשו הוא המקבילה של "צרי". ה' נוקם את נקמת בניו (ודוקא כאן הם נקראים עבדיו), כל הגויים שפגעו בהם - הם לא אויבינו אלא אויביו.
אין כאן גאולה של ישראל כמו שהיתה בפרשת נצבים, יש רק נקמה בגויים. ואין כאן תשובה של עם ישראל (אולי לא חינוכי לקרוא את הפרשה הזאת בשבת שובה). יש כאן רק תזכורת לכך שישראל הם בניו של הקב"ה בין כך ובין כך, ושבעצם ה' קורא את שמו עליהם לא רק כדי לחנך את הגויים שלא יאמרו ידנו רמה, אלא מפני שבקיום ישראל יש מטרה בפני עצמה. הגויים? שילכו לעזאזל!
מה המסר שאנחנו צריכים ללמוד מהשירה, ובמיוחד בשבת שובה? שאנו מצֻוִּים לשוב אל ה', לא רק מפני שאם לא נעשה כן ה' יסתיר מאתנו את פניו ועלול להגרם חלול השם, אלא מפני שה' הוא אבינו, והשמים והארץ נותנים גודל לה' אלהי ישראל. אנו בניו ועבדיו, והתפקיד של נשיאת שם ה' בעולם מוטל על כתפינו. אם קרן ישראל מושפלת ואנו לא עושים את שביכלתנו להרמתה - שמו של ה' מושפל. ואולי השיקול "פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", מוטל גם הוא עלינו ולא רק על הקב"ה. מתוך הסתכלות כזאת מוטל על כל אחד מאתנו לעשות את חשבון הנפש הפרטי והלאומי שלו בימים אלה.
לכל אורך השירה ישראל נקראים בניו של ה', נוכחותו של ה' בעולמו באה לידי ביטוי בנוכחותם של בניו.
אבל בניו חוטאים, והדבר היחיד שמציל אותם, ע"פ השירה, הוא החשש מפני דברי הגויים שיבואו לכפור בקיומו של ה'. אותה טענה שטען משה לפני ה' בחטא העגל ובחטא המרגלים, אותה טענה שבשמה מנבא יחזקאל שיגאל ה' את ישראל, היא העומדת כאן לישראל, בניו של ה': "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת".
אגב, השירה עצמה נועדה לפתור בעיה דומה אצל עם ישראל עצמו. תפקידה של השירה הוא להתמודד עם המצב שבו "וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה". כשיטענו ישראל שאין אלהים שהרי היינו לאכול (או בלשון מודרנית "איפה היה אלהים בשואה"), תענה השירה הזאת לפניו. ה' אמר מראש שהוא יעזוב אותנו ביום ההוא ויסתיר את פניו מאתנו. אבל שירת האזינו מאריכה יותר. היא אמנם פותחת את תיאור ענשם של ישראל ב"ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם", אבל אח"כ בא תיאור של עונש שנותן ה' לישראל, שאינו מסתפק בהסתר פנים ועזיבה, אלא כולל הכאה פעילה מצד ה' אל ישראל, "אספה עלימו רעות חצי אכלה בם... '".
אח"כ, מוכיח הקב"ה את קיומו, אך לא נאמר שישראל למדו את הלקח. ה' נושא את ידו אל השמים ונשבע בשמו "חי אנכי אם...", שינקום את נקמתו מהגויים. "צרימו" שנזכרו לעיל, הם עתה "צרי". "חצי" שהופנו לעיל נגד בני ישראל, מופנים אל האויב. "אויב" שלעיל היה המקבילה של "צרימו", עכשו הוא המקבילה של "צרי". ה' נוקם את נקמת בניו (ודוקא כאן הם נקראים עבדיו), כל הגויים שפגעו בהם - הם לא אויבינו אלא אויביו.
אין כאן גאולה של ישראל כמו שהיתה בפרשת נצבים, יש רק נקמה בגויים. ואין כאן תשובה של עם ישראל (אולי לא חינוכי לקרוא את הפרשה הזאת בשבת שובה). יש כאן רק תזכורת לכך שישראל הם בניו של הקב"ה בין כך ובין כך, ושבעצם ה' קורא את שמו עליהם לא רק כדי לחנך את הגויים שלא יאמרו ידנו רמה, אלא מפני שבקיום ישראל יש מטרה בפני עצמה. הגויים? שילכו לעזאזל!
מה המסר שאנחנו צריכים ללמוד מהשירה, ובמיוחד בשבת שובה? שאנו מצֻוִּים לשוב אל ה', לא רק מפני שאם לא נעשה כן ה' יסתיר מאתנו את פניו ועלול להגרם חלול השם, אלא מפני שה' הוא אבינו, והשמים והארץ נותנים גודל לה' אלהי ישראל. אנו בניו ועבדיו, והתפקיד של נשיאת שם ה' בעולם מוטל על כתפינו. אם קרן ישראל מושפלת ואנו לא עושים את שביכלתנו להרמתה - שמו של ה' מושפל. ואולי השיקול "פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", מוטל גם הוא עלינו ולא רק על הקב"ה. מתוך הסתכלות כזאת מוטל על כל אחד מאתנו לעשות את חשבון הנפש הפרטי והלאומי שלו בימים אלה.
