בית המדרש

  • בין אדם לחברו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מסעוד בן רזלה

אמירת אמת במוסר עבודה ויחסי אנוש

אמירת אמת חלק ג'

הדיוק בדיבור, "מחוסר אמנה", בעלי מלאכה, אמת במסחר, המסחר יסוד הרווחה של האדם, (צערו של עפרון לאחר מכירת המערה) לחזור מסיכום על מחיר.מידת חסידות - "דובר אמת בלבבו", לשנות מפני השלום, מה לומר לחבר על רכב שקנה?

undefined

הרב אליעזר מלמד

ז' טבת תשס"ח
7 דק' קריאה 28 דק' צפיה
שפת אמת תכון לעד
לפעמים עלולה לעמוד בפני האדם התלבטות קשה: מצד אחד, החובה לומר את האמת, ומצד אחר, אם יאמר את האמת, לא ישיג את מה שנראה לו כצודק. למשל, מסופר בתלמוד על שלושה אנשים שהלוו כסף לאדם מסוים, כל אחד מהם נתן לו מאה זהובים. לאחר מכן הלווה עמד מולם ושיקר במצח נחושה, וטען שלא לווה מהם כלום. הבעיה היא שכל אחד משלושתם, העניק לו את ההלוואה ללא עדים וללא שטר, כך שלמעשה אם יבואו לבית-הדין כדי לתבוע את חובם, בית-הדין לא יוכל לעשות כלום, כי אין שום ראייה שעל פיה יש להעדיף את גירסת התובעים על גירסת הנתבע.

השאלה המצפונית היא, האם מותר להם לשקר כדי לקבל את מה שמגיע להם? למשל הם יכולים לסכם ביניהם, שאחד מהם יתבע מהלווה הזה שלוש-מאות זהובים, והשניים האחרים יבואו לפני בית-הדין כעדים ויאמרו שהם ראו איך פלוני הלווה לאלמוני שלוש-מאות זהובים. ולאחר שיזכה התובע בדין, יתן מאה זהובים לכל אחד מהעדים, וכך כל אחד מהם יקבל את המגיע לו, והנתבע השקרן ישלם את חובו, ולא יצא כשידו על העליונה. התשובה היא שעל פי ההלכה, אסור להם לעשות כן, משום שאסור לשקר, וקל וחומר שאסור להעיד עדות שקר בפני בית-הדין. ולמרות שמבחינה עקרונית הם צודקים, אסור להם להשיג את כספם בעזרת שקר, ועדיף שיפסידו את כספם, ולא ישבשו את כללי המשפט. בפעם הבאה מוטב שיהיו פחות תמימים, וילוו את כספם בפני עדים, או בשטר.

כאן חשוב לומר, שמי שדובר אמת, אף שלפעמים לטווח קצר, אמירת האמת תגרום לו הפסדים, בסופו-של-דבר יצא נשכר. וזהו שנאמר (משלי יב, יט): "שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר". והסיבה לכך ש"שפת אמת תכון לעד", היא מפני שדובר האמת נאמן למציאות המוחלטת, ומתוך כך קיומו איתן, וכל הרוחות שבעולם לא יוכלו להזיזו ממקומו ולבטלו. אבל מי שמשנה מעט מהאמת, כבר הוא נעשה תלוש מהמציאות כפי שהיא, וקיומו מעורער, וכל רווחיו לא יחזיקו מעמד לטווח ארוך.

מדבר שקר תרחק בבית-הדין
השקרים החמורים ביותר הם השקרים שנעשים בבית-הדין. כל עניינו של הדין הוא להלחם בשקר, לבער את העוולות, ולהגיע לחקר האמת, כדי להצדיק את הצדיק ולחייב את החייב. וכל שקר שנעשה בבית-הדין פוגע בפסק-הדין, ופוגע ביכולת שלנו לפתור את הסכסוכים שבין איש לרעהו, על פי הצדק והיושר.
משום כך, בנוסף לאיסור הכללי לשקר, ישנה אזהרה מיוחדת לעדים שלא יעידו עדות שקר, שנאמר (שמות כ, יג, בעשרת הדברות): "לא תענה ברעך עד שקר". ולכן לפני העדות היו מזהירים את העדים שלא ישקרו, ומאיימים עליהם בפני הציבור, ומודיעים להם את עונשה החמור של עדות שקר בעולם-הזה ובעולם-הבא.

ועוד ציווי ישנו, שכל מי שראה דבר שעשוי להועיל לדיון שנערך בבית-הדין, בין אם עדותו תגרום לזיכוי חברו או לחיובו, העד מחויב לבוא ולהעיד על מה שראה, כדי לסייע לבית-הדין לברר את האמת. ואם לא יבוא להעיד, הרי הוא מבטל מצוות עשה, ועליו נאמר (ויקרא ה, א): "אם לא יגיד, ונשא עוונו". והבדל יש בדין זה בין דיני ממונות לדיני נפשות. שבדיני ממונות רק אם בקשו ממנו לבוא ולהעיד הוא מחויב לבוא. אולם בדיני נפשות, אף אם לא בקשו ממנו, חובה עליו לבוא ולהעיד (ספר החינוך קכ"ב).

חובת הדיינים להגיע לאמת
אף שתמיד אדם צריך להיזהר מלהוציא דבר שקר מפיו, זהירות כפולה ומכופלת מכל שמץ של שקר צריכה להיות לעדים ולדיינים, ומספר מצוות מן התורה נאמרו על-כך.
אמרו חכמים במסכת שבועות (ל, ב), שאם הדיינים רואים שעל פי כל כללי המשפט, יוצא שפלוני חייב, אבל ליבם אומר להם, שיש כאן איזו שהיא תרמית, כגון שהעדים משקרים, או שהתובע לא אמר לעדים את כל האמת, והם בתמימותם הבינו משהו אחד והאמת הייתה אחרת. במקרה כזה, מוטל על הדיינים שלא להסתפק בקיום הפרוטוקול, וגביית עדות בדרך הרגילה ככל דיני ממונות. אלא עליהם לחקור שוב ושוב את העדים, ואת כל פרטי המקרה, עד שיגלו את השקר. ואם לא הצליחו לחשוף שום תרמית, ובכל זאת תחושתם הפנימית היא שפסק הדין שעליהם להוציא, לפי כללי המשפט, אינו תואם את האמת. במקרה כזה עליהם לפרוש מהדין, ולומר שאין בכוחם לפסוק בשאלה זו, משום שהם חשים שהפסק שהם צריכים להוציא אינו נכון. והמקור לכך בפסוק (שמות כג, ז): "מדבר שקר תרחק", כלומר לא רק שקר ממש אסור, אלא המצווה היא להתרחק מהשקר, כדי שהדיינים יהיו בטוחים שלא יצא דין מוטעה מתחת ידם (רמב"ם סנהדרין כד, ג).

עוד אמרו חכמים, שתלמיד שיושב לפני רבו בשעת הדין, ורואה שרבו טועה בסברה, אסור לו לשתוק מפני כבודו של רבו, אלא עליו לקום ולומר את דעתו, כדי שהרב יוכל לשקול את דבריו, ועל ידי כך הדין יתברר לאשורו. ולעומת זאת, אסור לדיינים להרשות שבשעת הדין ישב מולם תלמיד בור, מפני שאותו תלמיד עלול לומר סברות טיפשיות, ולהסית בכך את הדיינים מחקר האמת, והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק" (שבועות לא, א).

המקיים דבריו ומחוסר אמנה
מכל הפעולות שאדם עושה, הדיבור הוא המבטא ביותר את היחוד שלנו כבני-אדם. ללא הדיבור לא ניתן היה לחברה האנושית להתקיים ולהתפתח, והשכל היה נשאר בכוחו הגולמי ללא יכולת לצאת אל הפועל. לכן מתרגם אונקלוס את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - לרוח ממללא (בראשית ב, ז), כלומר החיות שבאדם מתבטאת ביכולתו לדבר. כדי לשמור על מעלתנו האנושית, חובה עלינו להתייחס לדיבור בחרדת קודש, ולקיים את כל היוצא מפינו. וכן שנינו במשנה (שביעית י, ט): "כל המקיים את דברו - רוח חכמים נוחה הימנו". והטעם, כאמור, משום שהוא מתייחס ברצינות לדבריו.

אדם שאמר לחברו, למשל, שיתן לו מתנה, צריך להתאמץ לקיים את דברו. ואם לא נתן - הרי הוא לפי הגדרת חכמים ממחוסרי אמנה, כלומר אדם לא אמין. אמנם, אם אמר שיתן לחברו מתנה גדולה, ולבסוף לא נתן - אין הוא נחשב מחוסר אמנה, משום שהיה ברור מלכתחילה, שהואיל ומדובר במתנה גדולה, רק אם יוכל - יתן אותה. אבל אם אמר שייתן מתנה רגילה, ברור שבכוונתו אכן לתת אותה, ואם לא נתן - הרי הוא ממחוסרי אמנה (ב"מ מט, א; שו"ע הרב מכירה ב'), ואם כבר בשעה שאמר לחברו שיתן לו מתנה התכוון שלא לעמוד בדיבורו, הרי זה חמור יותר, משום שכבר בעת דיבורו שיקר. ואמרו חז"ל (פסחים קיג, ב) שישנם שלושה סוגים של אנשים החוטאים בענייני דיבור שהקב"ה שונאם, והראשון שבהם, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב.

כן הדין לגבי כל סיכום שבין אדם לחברו, למשל, אם אמר לחברו שיעזור לו בערב, מצווה עליו לעמוד בדיבורו ולבוא לעזור. ואם כבר בשעה שאמר, התכוון, בסופו של דבר, להשתמט ולא לעזור - הרי זה חמור יותר, משום שלא רק שלא קיים את דברו, אלא אף התכוון מלכתחילה לשקר. כמובן, שגם בעל מלאכה שהתחייב לסיים את מלאכתו עד למועד מסוים, על-פי הדין עליו לעמוד בדיבורו.

הן צדק
המסחר הוא הבסיס לחיי רווחה מבחינה חומרית. אדם לבדו אינו יכול לדאוג כראוי לכל צרכיו, ורק בזכות המסחר, כל אדם יכול להתרכז בעבודה אחת שבה הוא יכול להשתלם מבחינה מקצועית, ולאחר מכן תמורת עבודתו לקנות את כל צרכיו מאחרים. בקיצור, המסחר הוא הבסיס לחיים תקינים. ולכן בנוסף למצווה לומר תמיד את האמת, הוסיפה התורה ציווי מיוחד לעניין אמירת אמת במשא ומתן. וכן נאמר (ויקרא יט, לו): "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". ודרשו חז"ל, שכוונת התורה ללמד אותנו בציווי "הין צדק", שבנוסף לכך שהמשקלות צריכים להיות מדויקים, גם הדיבור צריך להיות מדויק ואמיתי. שהן יהיה הן, ולאו יהיה לאו (ב"מ מט, א).

לכן מוכר בחנות חייב לומר את האמת ללקוח. למשל, אם הלקוח מבקש את המקרר עד לסוף החודש, והמוכר יודע שאין סיכוי שהמקרר יגיע לפני אותו תאריך, עליו לומר זאת ללקוח, ואם שיקר ללקוח ואמר דבר שבליבו הוא יודע שלא יוכל לקיים - הרי הוא עובר על ציווי התורה - הן צדק. ואמנם הניסיון קשה, כי יתכן שאם יאמר ללקוח שהמקרר לא יגיע עד סוף החודש, הלקוח יעדיף לקנות בחנות אחרת. אבל אמירת האמת יקרה יותר, ובסופו של דבר, מוכר שיעמוד בדיבורו, יצא לו שם טוב, ומסתבר שלטווח ארוך רווחיו יגדלו. ואפילו אם בעת שהמוכר התחייב לספק את המקרר עד לסוף החודש, אכן התכוון לעמוד בדיבורו, אבל במשך הזמן התרשל ולא עמד בדיבורו. אף שלא התכוון לשקר, מכל מקום גם בזה עבר המוכר על איסור, והוא נקרא בלשון חז"ל 'מחוסר אמנה', היינו אדם לא אמין, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, שנאמר (צפניה ג, יג): "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב". וודאי שבהתרשלות שלו עבר על הציווי הכללי: "והלכת בדרכיו", היינו ללכת בדרכי ה' ולהידבק במידותיו הטובות, שאחת המרכזיות שבהן היא מידת האמת והאמינות.

אולם ביחס למצוות "הן צדק" שנאמרה לגבי משא ומתן, ישנן דעות בפוסקים. לדעת כמה מגדולי הראשונים החיוב "הן צדק" קובע שאסור לומר אחד בפה ואחד בלב, אבל אם המוכר התכוון לקיים את דברו, אף שלאחר מכן התרשל ולא קיים, לא עבר על הציווי "הן צדק" (רא"ש, רמב"ן במלחמות בב"מ מט, א), ויש אומרים שגם אם מחמת התרשלות לא קיים את דברו, עובר על המצווה "הן צדק" (המאור שם).

מחוסר אמנה במכירת מכונית
שאלה: אדם סיכם עם קונה שראה את מכוניתו, שימכור לו אותה בערב במחיר מסוים. לאחר מכן הגיע קונה אחר שמוכן לשלם יותר. האם חובה על המוכר למכור את המכונית לראשון במחיר המוסכם, או שמותר לו למכור את המכונית במחיר גבוה יותר לקונה השני?
תשובה: על פי ההלכה צריך המוכר למכור את מכוניתו לקונה הראשון במחיר שסוכם, וזאת משום שהסיכום שלהם, למרות שנעשה בדיבור בלבד, מחייב אותו מבחינה מוסרית. ואמנם, אם ירצה להפר את דברו ולמכור את המכונית במחיר יקר יותר, לראשון או לשני, לא ניתן יהיה לתבוע אותו בבית-הדין ולכוף אותו לעמוד בדיבורו, משום שעדיין לא נעשה קניין מחייב, וכן לא נחתם שטר. אבל חכמים הגדירו אותו כמחוסר אמנה, היינו כאדם שלא ניתן להאמין לו. ורק אם נאמר בפירוש, שהסיכום אינו מחייב, מותר למוכר להעלות את מחיר המכונית.
ואם בין הסיכום בדברים לשעת המכירה הייתה עלייה במחיר המכוניות, או נשתנה שער המטבע, כך שהמוכר יוכל לטעון, לו ידעתי שישתנו המחירים או שער המטבע, לא הייתי מסכים לכך. במקרה כזה ישנן שתי דעות: יש אומרים שאף שנשתנו הנתונים, אסור לו לחזור מן הסיכום בדברים שביניהם. ויש אומרים, שהואיל והנתונים השתנו, מותר לו לחזור מן הסיכום. (עיין סמ"ע רד, יב, דעה ראשונה היא דעת הרמב"ם ושו"ע ערוה"ש רד, ח. והשנייה דעת הרא"ש והרמ"א ועי' דיני ממונות לרב בצרי ח"ב ע' א').

וכן, אדם שהתעניין בחנות לגבי קניית תנור, למשל, ואמר למוכר שבערב יבוא לקנותו. אם זה התנור היחיד שנשאר מאותו המין, אסור למוכר למכור אותו למישהו אחר, וכן אסור לקונה ללכת ולקנות את התנור בחנות אחרת, או לחזור בו מדבריו. ורק אם הסיכום היה בלשון שאינה מחייבת, כגון, נראה שאבוא הערב לשלם על התנור ולקחתו, אז מותר למוכר למכור אותו לקונה אחר, וכן מותר לקונה שלא לבוא בערב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il