ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שלמות בעבודת ה' ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ניצבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (32 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (32 ד')

כ"ה אלול תשע"א

שלמות בעבודת ה'

שיחה לפרשת נצבים-וילך תשע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

נצבים וילך 1
הערבות ההדדית

אתם נצבים - כולכם!
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט, ט). דבר ה' קיים לעד, והאמירה הזאת: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", לא נאמרה רק לדור המדבר אלא שייכת בכל דור, לכל אדם. כשהרב צבי יהודה היה מדבר על הפרשה הזאת, הוא היה מדגיש מאוד את המילים: "נצבים היום כולכם", והיה אומר שכשכלל ישראל עומד ממש ביחד "כולכם" אז הוא עומד לפני ה'.
נשמת כלל ישראל עומדת כביכול ממש מול ההופעה העליונה, מול רבונו של עולם. ו"כולכם" זה כולם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל ישראל, וגם טפכם, נשיכם, והגר אשר בקרב מחניך. את כולם הקב"ה מעביר בברית.
הקב"ה אוהב אותנו. בתפילת ערבית אנחנו אומרים: "אהבת עולם אהבתנו", ובשחרית: "אהבה רבה אהבתנו", הקב"ה מאוד אוהב אותנו והתורה חוזרת על כך כמה וכמה פעמים, שהקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו. בגלל אהבה זו הקב"ה כורת אתנו שלוש בריתות עמוקות מאוד: במעמד הר סיני, באוהל מועד ובערבות מואב. כשמתבוננים באהבת רבונו של עולם אלינו ועד כמה הוא רוצה בטובתנו, פשוט אי אפשר שלא להחזיר אהבה, אי אפשר שלא להתנהג באופן שלא גורם שום צער או אי נחת לרבונו של עולם.

הערבות בין בני ישראל
כבר הזכרנו (פרשת כי תבוא תשע"א) שהברית היא על כל מצווה ומצווה וכל יחיד ויחיד, כשעל כל מצווה יש מ"ח בריתות. הקב"ה כרת איתנו הרבה בריתות, עם כלל ישראל ועם כל אחד ואחד. כל אחד אחראי לא רק על עצמו אלא גם ערב על כל אחד ואחד מעם ישראל.
"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם, כח), רש"י מביא על הפסוק דעה אחת שהיא כפשוטו של פסוק, "הנסתרות לה' אלוקינו", כלומר אתם לא אחראים על מה שיש בליבו של אחר, על הנסתר; אלא רק על הנגלות "והנגלות לנו ולבנינו".
וממתי ישראל אחראים על כך? משעה שנכנסו ישראל לארץ, משעה שקיבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה. יש דעה נוספת בגמרא בסנהדרין (מג, ב), שישראל ערבים גם על הנסתרות מאז שנכנסו לארץ, לפני כן היו אחראים רק על הנגלות, ומשנכנסו ישראל לארץ הם אחראים גם על הנסתרות. המחלוקת בזה תלויה בשאלה שמדבר עליה הרב זצ"ל (תחומין, כרך ה, עמ' 284-283 מובא באוצרות הראי"ה, מהדורה ישנה, עמ' 851-852), איך אנחנו מסתכלים על הערבות שכל ישראל ערבים זה לזה. האם הערבות נובעת ממצוות תוכחה, מכיוון שכל אחד מישראל אחראי להוכיח את חברו אם הוא נוהג שלא כהוגן, ממילא הוא גם אחראי שחברו יפעל כמו שצריך ואם חברו לא נהג כך הוא ערב לו. כלומר, התוכחה גורמת שכל ישראל ערבים זה לזה וממילא הערבות שייכת רק על הנגלות ולא על הנסתרות, כי אי אפשר לדעת מה בליבו של השני ורק בדברים מעשיים אפשר להוכיח. לפי דעה זו הערבות היא פועל יוצא של המצווה להוכיח. וניתן להסתכל באופן אחר ולומר שכל מצוות תוכחה נובעת מהערבות; כל ישראל ערבים זה לזה, כולם קשורים אחד לשני ולכן יש מצוות תוכחה, האדם מחוייב להוכיח כי הוא קשור בעניין. מצוות תוכחה היא מצווה באדם עצמו ולא מצווה בשביל השני משום שהאדם עצמו קשור במעשה שהאחר עושה. אם כך, הערבות היא מפני שכל ישראל הם מציאות אחת וממילא מעשה של כל אחד משפיע על כל השאר, כמו איברים בגוף. הזוהר (פרשת נשא, קכב, א) מביא משל ידוע לאנשים רבים שהפליגו בספינה ואחד החליט שהוא עושה חור בחדר שלו, כשניסו למנוע ממנו הוא אמר שזה רק החדר שלו - אך המעשה שלו יטביע את כולם כי כולם נמצאים בספינה אחת. כל ישראל הם מציאות אחת, מחוברים זה לזה וערבים זה לזה.
על מחלוקת כזאת אנו אומרים "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג, ב) ופירושו של דבר שיש מדרגות בגודל האחריות. יש אחריות כללית בסיסית שנובעת מכך שיש שורש אחד לכל ישראל וכולם מושפעים ונמשכים אחד מהשני. וכאשר האדם יכול להוכיח, האחריות נעשית כפולה והערבות הרבה יותר מחייבת. במחלוקת כל אחד מדבר על מדרגה שונה, אחד מדבר על מדרגה פנימית מאוד, שבה יש ערבות מוחלטת בתוך עם ישראל והדעה השניה מדברת באופן יותר גלוי ויותר חיצוני, ולשיטתה הערבות רק על הנגלות, ולא על הנסתרות.

שלמות בישראל, בתורה ובארץ
הדברים האלו מתחברים עם המצווה לכתוב ספר תורה. לכל אחד ואחד יש מצווה לכתוב ספר תורה (שו"ע יו"ד ער, א) וספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת - פסול ואיננו בקדושתו. ידועה דרשת חכמים שלכל אחד יש אות בתורה, משום שיש שישים ריבוא אותיות בתורה כנגד שישים ריבוא של עם ישראל (פני יהושע קידושין ל, א; ועוד). אמנם היום בעזרת המחשבים אנחנו יודעים שבתורה יש פחות אותיות, כמעט חצי מזה, אך אנחנו לא יודעים איך בדיוק לספור את האותיות, כנראה יש חשבון בסדר מסויים כלשהו שעל פיו יש שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא נשמות בעם ישראל. אמנם בישראל יש יותר משישים ריבוא נשמות, אבל הכוונה לשורשי נשמות ולכל שורש יש גם ענפים. אם כן, יש שישים ריבוא שורשים וכנגדם שישים ריבוא אותיות בתורה. כמו בתורה, כך בישראל, אם מישהו אחד לא מקיים את מה שהוא צריך לקיים - כלל ישראל כולו נפגע, הוא כבר לא בשלמותו, כבר לא במצבו היותר עליון. יש אחריות כללית, לכל אחד יש האות שלו.
בזמנו של הקדוש ר' מנחם זמבה, שנהרג בשואה, היה דיון על חלוקת ארץ ישראל. התקיימה אז כנסייה גדולה של אגודת ישראל ודיברו בה על ההתייחסות להצעה לחלק את ארץ ישראל. אמר שם ר' מנחם זמבה, שכמו בספר תורה אפילו חיסרון של אות אחד פוסל את כל הספר, כך גם בארץ ישראל, אם חסר אפילו שעל אחד, ד' אמות על ד' אמות, כבר הארץ לא בשלמות קדושתה. אין אפשרות לחלק את ארץ ישראל (ראה חידושי הגרמ"ז, סימן נד). הארץ צריכה להיות שלמה, עם ישראל צריך להיות שלם והתורה צריכה להיות שלמה. שלושתם צריכים להיות בשלמותם העליונה. לכל אחד יש תפקיד מבחינתו לעשות את הכל כדי שהשלמות הזאת תופיע ותתגלה.

איך משיגים שלמות?
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא - יד). יש מפרשים שבמילים: "המצוה הזאת" הכוונה היא על כל התורה, זה כולל את כל המצוות; הרמב"ן ועוד מפרשים מבארים שמדובר כאן על מצוות התשובה שהוזכרה קודם לכן במילים: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם, ב). כמובן, כשאנחנו קוראים את הפסוק הזה אנחנו שואלים את עצמנו: הרי התשובה לכאורה לא כל כך קרובה, קשה לשוב בתשובה ולשמור את התורה כולה בשלמות על כל פרטיה ודקדוקיה; ואיך התורה כותבת: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"? הרי השלמות הזו באמת נראית בלתי מושגת, מעבר לים, בשמים, לא ריאלית כי המציאות לא מאפשרת לנו להיות שלמים, ואיך התורה אומרת לנו שזה אפשרי?
אפשר לתת עצה לכך. השל"ה כותב (הגהות לעשרה הלולים), שאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בשלמות בבוקר ובערב, ובאמירת: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", להיות מוכן למסור את הנפש אם הוא ידרש לכך ולהיות מוכן לסבול ייסורים על קידוש ה'. ב"צעטיל קטן" כותב ה"נועם אלימלך" (אות א) שכל פעם שיש לאדם זמן פנוי, שיצייר לעצמו כאילו מדורה גדולה בוערת לפניו והוא מוכן לקפוץ אליה על קידוש ה', כדי שאם יזדמן לאדם מציאות כזאת הוא יהיה מוכן באופן ממשי לכך. הרב צבי יהודה היה מספר על אחד הסבים שלו שהיה אומר את קריאת שמע עם פירושיה, היה אומר "בכל נפשך" ואומר גם את הביאור: "אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא, ב) כדי להכין את עצמו למצב הזה, לנו זה נראה..... הפסק ואולי זה לא הפסק. אך צריך שהאדם יכין את עצמו לכך. זה מה שרבי עקיבא היה אומר (ברכות סא, ב), "כל ימי הייתי מצטער, מתי יבוא לידי ואקיימנו". יש כאלה שאומרים שקידוש ה' הוא רק בדיעבד, לכתחילה צריך לחיות ולעבוד את ה' בחיים ורק אם אין לאדם ברירה והוא מגיע למצב של מסירות נפש עליו למסור את נפשו, אבל אין שאיפה כזאת. אך רבי עקיבא לא סבר כך. רבי עקיבא היה אדם אופטימי, ראה את העתיד הטוב כמו שרואים בדבריו בסוף מכות (כד, א), ובכל זאת הוא אמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו". בסופו של דבר הוא זכה, גם לחיות חיים ארוכים וגם למות על קידוש ה'. מה כוונת דבריו "מתי יבא לידי ואקיימנו"? מבאר שם השל"ה, שרבי עקיבא כל ימיו דמיין לעצמו את הייסורים של מסירות הנפש כדי להיות מוכן נפשית כשזה יבוא, כדי שיוכל לעמוד בזה ולא להיכשל.
זה פירוש הפסוק "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". אם אדם מרגיל את עצמו למחשבה כזאת בקריאת שמע, להיות מוכן למסור את הנפש על קידוש ה', ומחייה את המחשבה הזאת בדמיונו, אחר כך כשהוא ידרש להתגבר על יצרו לא תהיה לו בכך שום בעיה; הוא מוכן אפילו למסור את הנפש אז התגברות על קושי קטן היא נעשית קלה. זה הפירוש של "בפיך ובלבבך לעשותו", האדם יאמר בפה ויחשוב בלב למה הוא מוכן, וממילא "לעשותו", הוא יהיה מוכן להכול. כל פעם בקריאת שמע, בוקר וערב, האדם יזכיר לעצמו את זה וכך הוא יבנה בתוכו מוכנות לכל נסיון.

דברים לזכרו של אשר פלמר הי"ד
הערב הזה לא קל לנו. תלמיד שלנו נרצח בערב שבת. אנחנו נוהגים לומר שכל מי שגר ביהודה ושומרון, יודע שיכולים להיות פיגועים ואדעתא דהכי הוא גר במקומות האלו, עליו נאמר: "עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהילים מד, כג). עם ישראל מוכן למסירות נפש על ארץ ישראל כדי ליישב את קריית ארבע, חברון וכל יישובי ארץ ישראל. אנשים מודעים שיש סיכון מסויים ולוקחים אותו בחשבון, וכאשר קורה מאורע כזה יש לו גדר של קידוש ה' על ארץ ישראל, על התורה, על עשיית רצונו של רבונו של עולם, ושותפות בגאולת ישראל. כשמישהו נהרג בגלל שהוא יהודי, בגלל שהוא גר בארץ ישראל, בגלל שהוא רוצה שגם יהודה ושומרון יישארו בידינו, זה גדר של קידוש ה'.
יש מדרגות בקידוש ה'. כל מי שנהרג בגלל שהוא יהודי מקדש שם שמים כי בגלל שהוא נשאר יהודי הרגו אותו. בשואה היה יותר מזה, גם כאלה שהתכחשו לזה שהם יהודים נהרגו בגלל שאבותיהם הכריזו שהם יהודים. לכן קוראים לזה קידוש ה', משום שהוא נהרג בגלל שהוא יהודי, הוא קיבל על עצמו להישאר יהודי למרות החשש הסביר. מי שהחליט לקיים מצווה, מצוות יישוב ארץ ישראל ובגללה נהרג, זו מדרגה עוד יותר גבוהה; ובשעת מלחמה, מי שהולך להילחם ונהרג זו מדרגה עוד יותר גבוהה של מסירות נפש, של קידוש ה'.
בזכות מסירות הנפש של האנשים האלה הקב"ה מקדם אותנו. הייסורים האלו הם ייסורים בונים, ייסורים של בניין ארץ ישראל וככל שהייסורים האלו קשים יותר, הבניין שלנו בארץ ישראל יותר חזק.

דברי חיזוק לראש השנה
נשארו לנו רק מספר ימים לפני ראש השנה, אנחנו מגיעים לשלב שכל ישראל אומרים סליחות. הר"ן כותב שיש בזה שלוש מדרגות, יש הנוהגים לומר סליחות מתחילת אלול, יש הנוהגים מכ"ה אלול, יום בריאת העולם לפי דעת רבי אליעזר, והדעה השלישית היא לומר סליחות בעשרת ימי תשובה.
יום הדין הוא כללי ופרטי ולכן בימים האלה אנחנו מתפללים לרבונו של עולם שכל אחד ידע לקחת על עצמו לא רק את האחריות על עצמו אלא גם אחריות על הכלל. עדיין יש הרבה אנשים שאינם יודעים שראש השנה הוא יום הדין ואנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את כל עם ישראל. נאמר בתפילת ראש השנה: "כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו"; יש שתי דוגמאות בגמרא (ראש השנה יח, א) כיצד הקב"ה דן כל אחד ואחד. או "כבקרת רועה עדרו" כשמפרישים מעשר בהמה, מכניסים את כל הצאן לדיר ועושים פתח קטן שרק אחד יכול לעבור בו וכך סופרים אחד אחד. הדוגמא השנייה בגמרא היא כבמעלה בית חורון (מרון) שם יש שביל צר ורק אחד יכול לעלות שם, עולים אחד אחד. ההבדל בין הדוגמאות הוא שבאפשרות השניה, ניתן לקחת ולשאת מישהו על הכתפיים. כל מי שיכול צריך לדעת לקחת על כתפיו עוד כמה, אנחנו ערבים לכל ישראל.
גם אם נאמר, ברוך ה', אנחנו מתנהגים טוב, אמנם יש מה לתקן אבל רוב המעשים שאנחנו עושים טובים, זוהי הרגשה צודקת, אבל עדיין אנחנו מחויבים בהתקדמות. ככל שהאדם יותר מתקדם הוא יותר מחוייב. ככל שהבגד של האדם לבן יותר, כל כתם עליו בולט יותר. כגודל ההתקדמות כך גודל האחריות, כך אנחנו צריכים להרגיש. אנחנו מתפללים שריבונו של עולם יעזור לנו, אנחנו מאוד רוצים לשוב בתשובה לפניו, מאוד רוצים להחזיר אהבה ויראה אליו, שהקב"ה יעזור לנו שהימים האלו יהיו ימים של הכנה נכונה, של התקדמות גדולה מאוד ושנגיע לראש השנה ובו נכתב ונחתם בספרם של צדיקים גמורים, לחיים טובים ולשלום.




^ 1.שנת תשע"א
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il