ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!

שיחה לפרשת שמות תשע"ב

גאולתם של ישראל

שֵם זו התגלות ◆ עניין הברכות ◆ שכינה עם ישראל בגלותם ◆ ישראל מאמינים בני מאמינים ◆ עניין האותות ◆ להיות מוכנים לגאולה.
מוקדש לעלוי נשמת
אודט אוריידא בת תורקיה
לחץ להקדשת שיעור זה
שֵם זו התגלות
התחלנו השבת את ספר שמות. נאמר בפרשה: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, א) שֵם זה התגלות. הספר נקרא 'ספר שמות' לא רק בגלל שהוא פותח במילים: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אלא מפני שעניינו של הספר הזה זו הופעה, התגלות. ריבונו של עולם ברא את עולמו, ברא את הטבע: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), העולם נברא, וריבונו של עולם נסתר בתוך המציאות, בתוך הטבע, ולכן "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) א-ל שד-י זו הופעה בתוך המציאות: "שאמר לעולמו די" (חגיגה יב, א) יש מציאות ויש בריאה, ואם כך כנראה שיש בורא, אבל הוא לא מתגלה. בספר שמות ריבונו של עולם מתגלה ומופיע. הוא מופיע בשמו: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, יג). לכן: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה" (שמות א, א-ב) הכתוב מדגיש "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת " לא מספיק לכתוב 'ואלה בני ישראל הבאים מצרימה' אלא: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". המדרש עומד על זה וכותב:
שקולים הם ישראל כצבא השמים. מה כתיב למעלה: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז, ד). אף הקדוש ברוך הוא כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם, הדא הוא דכתיב: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (שמות רבה א, א)
ישראל משולים לכוכבים, גם לכוכבים הקב"ה קורא שמות וגם לישראל הקב"ה קורא בשמות. כל אחד מישראל הוא כוכב. עולם שלם. הרב זצ"ל הוסיף על זה ואמר: על הכוכבים נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז, ד) ופסוק אחר אומר: "בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ, כו) פעם קוראים להם 'בשם' ופעם 'בשמות'. אומר הרב: כך גם עניינם של ישראל מצד אחד כל אחד ואחד הוא כוכב, מציאות שלמה ועצמאית שעומדת בפני עצמה, נשמה אלוקית עליונה ומיוחדת, כל אחד הוא צלם אלוקים, מצד שני כולם יחד הם גם מציאות, מציאות של כלל. כל אחד חשוב לשעצמו אבל כל אחד הוא גם חלק מהכלל כולו. כמו שלכוכבים יש שם כללי, למשל יש 'שביל החלב', יש שם כוכבים רבים מאוד, כל כוכב זה עולם שלם, אבל ביחד אנחנו רואים את צבא השמים, את כל הכוכבים כאיזו מציאות אחת שלמה. גם לישראל יש שני הצדדים הללו, מצד אחד: כל יחיד ויחיד הוא כוכב, הוא מציאות שלמה עם ייחודיות, וכולם ביחד צלם אלוקים כללי. כלל ישראל.
המדרש מוסיף:
כל שבטים לשם גאולתן היו שמותן, ראובן על שם: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי" (שמות ג, ז), שמעון שנאמר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם" (שם ב, כד), לוי על שם: "וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים" (זכריה ב, טו), יהודה, "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה'" (ישעיה יב, א), יששכר, "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ" וגו', (ירמיה לא, טו). (מדרש אגדה א, ב).
כל שם מביע משהו על שם גאולתם. המדרש הזה מלמד על דבר מהותי. שם הוא מציאות, שם מגלה את המציאות הפנימית ושם הוא גם יוצר. הקב"ה קורא לאברהם: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה). חז"ל דורשים שאברהם ראה באצטגננות שהוא לא מוליד, ואמר לו הקב"ה: אברם אינו מוליד, אבל אברהם מוליד. וכן בשרה: "שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ" (שם טו) שרה מולידה. שינוי השם קובע מציאות חדשה. על כן אמרו חכמים שארבע דברים קורעים גזר דינו של אדם, ואחד מהם זה שינוי השם. אדם משנה את שמו וזה קורע את גזר הדין. היה גזר דין על אחד ועכשיו האיש ההוא איננו, יש איש בשם אחר. כבר לא שייך אותו גזר דין עליו. אנחנו יודעים שכשרוצים שהקב"ה ישלח לחולים רפואה שלמה, אחד מדרכי הרפואה זה שינוי השם. שם חדש זו מציאות חדשה. שם קובע מציאות, שם מגלה מציאות. אם קוראים לאדם בשם מסוים, זה מגלה את המהות הפנימית.
חז"ל דורשים כמה פעמים בעניין הזה של השמות: "למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותושבחות" (בבא בתרא יד ע"ב). במקום אחר (יומא פג ע"ב) הגמרא מספרת שרבי מאיר היה דורש בשמות, היה מדייק בשמות. פעם אחת הזדמנו חכמים לאכסניה אחת בערב שבת והחכמים הפקידו את הכסף שלהם אצל בעל האכסניה. רבי מאיר שאל אותו: מה השם שלו? השיב לו שקוראים לו כידור. זה לא מצא חן בעיני רבי מאיר, הוא דרש: "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה" (דברים לב, כ) וחשש שהאיש הזה אולי לא אמין. הלך רבי מאיר ושם את הארנק בחצר, שם היה הקבר של אביו של בעל האכסניה. בבוקר מתעורר בעל האכסניה ואומר שהוא חלם חלום שאבא שלו אומר לו בחלום שבמקום של הקבר שלו יש אוצר - בוא לקחת אותו. שמע את זה רבי מאיר ואמר לו: חלומות שווא ידברו, לא צריכים לשים לב לחלומות... אבל רבי מאיר עדיין חשש שייקחו לו את הכסף והלך ושמר עליו עד צאת השבת. בצאת השבת אמרו חכמים לבעל האכסניה שיחזיר להם את הכסף שהם הפקידו אצלו והוא הכחיש: 'מה פתאום, לא הפקדתם אצלי כסף!'. אמר להם רבי מאיר: למה הפקדתם אצלו? לא שמעתם לפי השם שלו שהוא לא אמין? אמרו לו: למה לא אמרת לנו? אמר להם: לחשוש משם צריך, אבל אי אפשר לומר על אדם דברים שלילים כל עוד לא יודעים זאת בוודאות, ולכן לחשוש חששתי אבל לא אמרתי.
כלומר, שם אפשר לדרוש למספר פנים. 'קורח' חז"ל דורשים שהוא עשה קרחה בעולם. 'בן יצהר' שגרם ליובש, לחסרון. אפשר היה לדרוש גם לחיוב אם הוא היה עושה דברים טובים - 'יצהר' שהאיר את כל העולם. באמת בכל אדם יש כוחות כאלה וכאלה. אם אדם מוציא את הכוחות הטובים מהכוח אל הפועל השם שלו מבטא זאת וכן להיפך. על כל פנים, חכמים אומרים לנו ששם זה מהות ולכן דורשים את השמות. אם בני ישראל נקראו בשמות האלה ראובן שמעון ולוי, והתורה חוזרת ומזכירה את שמותם עוד פעם בתחילת ספר שמות, למרות שהיא הזכירה את זה כבר בספר בראשית, זה אומר לנו שהשמות הללו מביעים את עניינם של השבטים שיורדים למצרים, והשמות על שם גאולתם. בשמות כל השבטים יחד מתבטאת המהות של כל ישראל, של השבטים באותו זמן.
גם בעל התניא, בספר תורה אור דורש שלאה קראה לראובן על שם ראייה. שמעון על שם שמיעה. ראייה זו הכרה מתוך התבוננות, זו בחינה של מידת אהבה. אהבה היא מידה אקטיבית, פעילה. שמיעה היא פסיבית, מידת היראה. כל שם מביע מידה שבה צריך לעבוד את השם. לוי זה החיבור של שתי המידות, מלשון חיבור. אהבה ויראה והשילוב שלהם יחד הוא חיבור השלם מכל הצדדים. יהודה זו לשון הודאה, לשון התבטלות. יש מדרגות בחיבור כלפי שמיא, יש חיבור שמחבר במידת האהבה. יש חיבור שמחבר במידת היראה, זו מידה אחרת. אלו שתי דרכים בהתקשרות לריבונו של עולם, ואפשר להגיע למצב ששתי הדרכים הללו משולבות יחד. מידת יהודה זו התבטלות מלאה. חיבור אומר שיש שני צדדים, והתבטלות זה ביטול גמור כלפי הגדולה האלוקית, "אני כשלעצמי מה אני" (אבות א, יד) אי אפשר לקרוא לזה חיבור, אלא זה איחוד מלא מתוך ביטול עצמי. זו מדרגה מיוחדת במינה, מדרגת הענווה, מדרגת ההתבטלות, מדרגה שמובעת בשם 'יהודה'. השמות מבטאים מהות. מבטאים גילוי של מציאות אלוקית.

ביאור הברכות
בכל ברכה אנחנו אומרים: "ברוך אתה ה'". נשאלת השאלה איך אפשר לומר את המילים הללו, הרי מברכים אדם שהוא יהיה יותר מוצלח, יותר מושלם... אבל איך שייך לברך את ריבונו של עולם שהוא כבר שלם בכל השלמויות? נסביר על פי מה שאמרנו עכשיו: אנחנו לא מברכים את ריבונו של עולם עצמו, אלא את התגלותו, את שמו. ושם זו התגלות. אין מקום לקרוא בכלל לריבונו של עולם בשמות, כי הוא למעלה מכל שם. כל שם, תואר או הגדרה לא מתאימים לגדולה האלוקית הבלתי גבולית, כי כל הגדרה מצמצמת, היא שמה את הדבר המוגדר בגבולות. ריבונו של עולם הוא בלתי גבולי. כל השמות של ריבונו של עולם אלו הופעות שלו, איך הקב"ה מתגלה בעולם. הוא מתגלה כלפינו, ביחס אלינו. ויש שם מיוחד שמבטא את עצם מציאותו. 'אלוקינו' זה ביחס אלינו, האלוקים שלנו. 'רחום, חנון' אלו שמות כלפי הבריאה, כלפי הנבראים. ושם הוי"ה זה לא שם ביחס לנבראים, הוא מיוחד, שם שמבטא את זה שהקב"ה נמצא, השם הזה לא קשור לשאר הנבראים, אלא הוא היה הווה ויהיה. כל השמות האחרים אלו שמות של התגלות אל הנבראים. 'ברוך אתה ה'' אנחנו מבקשים שריבונו של עולם יתגלה בשמו, בשפע שמופיע בכל הטוב האלוקי שמתגלה על ידי שמותיו, ואנחנו מבקשים שתחול הברכה בהופעה. שההופעה האלוקית תתרחב ותגדל, אורה יתפשט לכל המציאות.
"וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, יג) מה הטריד את משה רבינו בזה שבני ישראל ישאלו את שמו של השם, הרי בין כה וכה משה אמור להגיד להם שה' אלוקי אברהם יצחק ויעקב התגלה אליו, אז מה השאלה אלא משה שואל: אנחנו עכשיו נמצאים במצרים, עובדים עבודת פרך, ריבונו של עולם הוא המנהל את העניינים. איך הוא נותן למצב הזה לקרות שאנחנו כל כך סובלים ונמצאים בצער, מה ההסבר למציאות הזו שאנחנו במצרים בסבל הנורא הזה - את זה ישראל ישאלו. אנשים שרואים צרה אומרים: איפה ריבונו של עולם! וגם ישראל ישאלו, איך יכול להיות שאנחנו בצרה הזו! הקב"ה אומר למשה שיגיד לישראל שיש פעמים שההופעה האלוקית היא עתידית. בשביל להופיע בגדולה אלוקית מיוחדת, צריך לעבור מצב כזה של סתר. "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שם יד) לעתיד תהיה התגלות מאוד מיוחדת, שבשבילה יש עכשיו ההתגלות נסתרת. יש פעמים ששמו של ריבונו של עולם הוא שם עתידי, לא שם הווה. מיד ממשיך הקב"ה ואומר למשה: "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם טו) זה לא שם עתידי, כי אצל האבות הקב"ה הופיע לא בשם העתידי, אלא החסד האלוקי ליווה כל הזמן את האבות. אבל עכשיו במצב הזה במצרים, שעם ישראל נמצא בגלות, השם הוא שם עתידי. "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שם יד) ההתגלות תהיה יותר עליונה ונפלאה לעתיד. בשביל זה צריך את מצב הבינים, המצב שבהווה הוא מכשיר את העתיד.
אני חוזר ואומר: שמות אלו הופעות. כל אדם שיש לו שם, השם מביע מהות. השם גם יוצר מהות, לכן יש מקום לשינוי השם. צריך סייעתא דשמיא גדולה שיקראו את השם הנכון. כשההורים קוראים בשם, זו מתנה משמים שההורים יחליטו החלטה נכונה ויקראו בשם הראוי והמתאים.

שכינה עם ישראל בגלותם
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א). מה פירוש המילים: "אֵת יַעֲקֹב" היה אפשר לומר: 'הבאים מצרימה איש וביתו באו' - הרי בני ישראל אלו בני יעקב, אז מדוע הכפילות 'את יעקב', אומר הזוהר: במילים "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אין הכוונה לבני ישראל כפשוטם. אלא הכוונה לכוחות הרוחניים העליונים, כי כשישראל ירדו למצרים ירדה שכינה עימהם. ירדו מלאכים עימהם. כמו שהקב"ה אומר ליעקב. "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ד) הקב"ה אמר שהוא יהיה עם ישראל במצרים, וכשירדה שכינה יורדים איתה כל מחנות השכינה. הרי אין זה פלא, כי כאשר יעקב חוזר לארץ ישראל הוא פוגש מחנה אלוקים, מלווים את יעקב מחנות של מלאכים. אז אין כל ספק שכאשר ירדו ישראל למצרים וירדה שכינה עמהם, אז ירדו גם מחנות של מלאכים. כמה ירדו, שישים ריבוא מחנות! זה רמוז בפסוק: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף" (שמות יב, לז) מה זה כשש מאות אלף, מה היא הכ"ף הזו - אלא כמו המחנות העליונים כך היה מנין היוצאים בפועל. אז יש פעמיים שש מאות אלף, יש שש מאות אלף מלאכים שיוצאים ושש מאות אלף ישראל שיוצאים. כלומר, כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם.
גם יחזקאל הנביא מספר על גילוי השכינה שהיה לו על נהר כבר כאשר ישראל יוצאים לגלות והוא מגלה את כל המראות שהוא ראה. שואל הזוהר: למה הוא מגלה את זה, הרי גם כשישראל ירדו למצרים כך היה, ירדו מחנות רוחניים והשכינה ירדה, ולא דיברו על זה, ופה יחזקאל מגלה סודות גדולים. האם ראוי לגלות את הסודות האלה ולפרסם אותם, הרי המשנה אומרת שלא כל אחד ראוי לדרוש במעשה מרכבה, אז למה יחזקאל מספר את הדברים.
אומר הזוהר: היה הכרח שיחזקאל יספר את הדברים. כשישראל ירדו למצרים, הקושי שהם סבלו בירידה למצרים לא היה כל כך נורא, מפני שלפני כן יעקב אבינו כבר התמודד עם התמודדויות קשות, "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" (תהלים כ, ב) יעקב היה מלומד בניסיונות. בני ישראל לא הרגישו את הנפילה ואת הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, כמו שישראל הרגישו כשהם יצאו לגלות ונחרב הבית. הם היו במדרגה כל כך מיוחדת בארץ ישראל והנה הם יורדים לגלות בבל ומרגישים איום ונורא, צער גדול, כאילו ריבונו של עולם עזב אותם. הירידה הגדולה הייתה כל כך נוראה, לא רואים איך ריבונו של עולם שומר עליהם בגלות לעומת השמירה שהייתה בארץ. לכן הקב"ה הראה ליחזקאל את המראה הגדול הזה כדי שהוא יספר להם שהשכינה עמם. אם יחזקאל היה אומר להם: תדעו לכם, השכינה שורה בכל מקום שישראל גולים אליו, הם לא היו מקבלים, כי נראה להם כאילו ריבונו של עולם עזב אותם. לכן היה מוכרח יחזקאל לספר במפורש מה הוא רואה, ואמר להם: הגענו לבבל על נהר כבר ואני ראיתי את המראות הגדולים הללו, ונביא שרואה רואה בשם כלל ישראל. ריבונו של עולם נמצא איתנו ממש. הקב"ה עם ישראל בגלותם. דבר זה לא היה נצרך מקודם, כשישראל ירדו למצרים. גם במצרים שרתה שכינה, אומנם יש מדרגות בהשראת השכינה, כמו שכתוב אחר כך שכשמשה רוצה להתפלל הוא אומר שהוא יוצא מהעיר, וחז"ל מסבירים שבעיר יש הרבה גילולים ואי אפשר להתפלל בתוך הטומאה. כלומר יש מדרגות בהשראת השכינה בתוך הטומאה, כי לכאורה במקום טומאה נראה שאין זה מקום לשכינה, אבל בכל זאת, השכינה שורה בישראל גם בתוך גלותם, אם ישראל נמצאים שם, גם השכינה נמצאת שם.
אמור מעתה, אם בגלות הייתה הופעה של שכינה כל כך גדולה, גם במצרים וגם בבבל, וירדו למצרים שישים ריבוא מחנות ויצאו ממצרים שישים ריבוא מחנות, עכשיו שישראל חוזרים לארץ ישראל, בתקופה של חזרת שכינה לציון, ודאי שהשכינה שורה. גם אם לא רואים, היא נמצאת אתנו גדולה בהרבה ממה שהיא הייתה במצרים ובשאר הגלויות. את זה צריך ללמוד מדברי חכמים הללו. צריך לחיות את העובדה הזו שהשכינה שורה בתוכנו. יש היום סייעתא דשמיא, ריבונו של עולם נמצא איתנו בגדלות, עם בגלות היה איתנו על אחת כמה וכמה שהוא נמצא איתנו היום כאן בארץ ישראל. כל הקשיים הם קטנים לעומת הגודל שמתרחש בתקופה שאנחנו נמצאים בה, של ההתקבצות של ישראל לארץ, של בניין הארץ וירושלים, הבניין הרוחני של עם ישראל בארץ ישראל. לא חזרנו רק לקרקע של ארץ ישראל אלא גם לשמים של ארץ ישראל, חזרנו לאווירה של ארץ ישראל. כמו שבחוץ לארץ יש צד שלילי של טומאת ארץ העמים, שגזרו על הקרקע וגם גזרו על האוויר, כך בארץ ישראל יש את המעלות של הקרקע, מצוות התלויות בארץ, ויש גם המעלות של האוויר. האוויר של ארץ ישראל מחכים, והשמים של ארץ ישראל מאירים. זו מציאות אחרת. צריך לחיות את זה ולהודות לריבונו של עולם על כל הטוב שהוא מטיב אתנו, והביא אותנו לארץ הזאת.

ישראל מאמינים בני מאמינים
אחרי שמשה שואל: "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, יג) וה' עונה לו, בכל זאת משה מסרב ללכת ואומר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שם ד, א). הקב"ה אומר למשה שיעשה אותות. האותות הם שיעורים. שיעורים לו ולכלל ישראל. משה ברוב ענוותנותו לא חושב שהוא ראוי להיות השליח. אחר כך התורה מעידה על משה שהוא עניו מכל אדם. הוא חושב: איך יכול להיות שעל ידי תהיה הגאולה, זה לא שייך! הרי כל אחד מישראל יותר טוב ממנו. משה אומר: הם לא יאמינו לי. בדברי משה יש גם ביקורת כל שהיא על ישראל שהם לא מאמינים, והקב"ה טוען נגדו, ישראל הם מאמינים בני מאמינים, הם יאמינו לך. הקב"ה נותן למשה אותות ועל הדרך נותן לו גם קצת מוסר. "מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ" (שם ב-ג) נחש נושך בלשונו, זה מרמז על מדברי לשון הרע, זה מרמז על זה שמשה אמר והם לא יאמינו לי, שזה קצת מעשה נחש. מי שמדבר לשון הרע אומרים חז"ל שבאים עליו נגעי צרעת. הקב"ה אומר למשה להכניס ידו לחיקו, וכשהוא מוציא אותה היא הייתה מצורעת.
משה רבינו חושב שבשביל לזכות לגאולה צריך הרבה מאד זכויות, ואיך יכול להיות שבמצב הזה ישראל יגאלו, 'ישראל לא יאמינו לי, הם יגידו שלא נשלחתי, שהמצאתי המצאה'. תארו לעצמכם שאחד יבוא לכאן ויאמר שהוא המשיח, יכניסו אותו למוסד כדי שיטפלו בו שיהיה בריא... אם יגיע המשיח האמתי ויגיד שהוא המשיח, לא יאמינו. חלק יגידו: איך עכשיו עם כל המתירנות וההפקרות יכול להיות שבא משיח. חלק אחר יגיד: אתה המשיח, לך עכשיו להילחם עם כל העמים שמסביבנו. הטענות האלו הן לכאורה טבעיות. קשה לבקר את משה רבינו שאומר שהם לא יאמינו לו, כי באמת מדוע שיאמינו, על סמך מה, אבל עדיין הדרישה ממנו הייתה שלא יהיה בו אפילו הווה אמינא כזו, כל שהוא של אמירה שלילית על ישראל.

עניין האותות
שני דברים יכולים לגרום לזה שעם ישראל לא יאמינו: האחד, ההתמודדות מול פרעה. איך משה יכול להתמודד מול פרעה מלך מצרים כשאנחנו במצב כל כך שפל ומדוכא, רק נרים ראש ישברו לנו אותו. אין אפשרות, זו התמודדות בלתי מציאותית. אי אפשר לצאת לגאולה ממצרים, אנחנו בשיא השעבוד, אי אפשר לבקש אף בקשה, כל בקשה תיתקל בהתנגדות ובעונשים, איך אפשר לצאת ממצב כזה?! הדבר השני: לא מגיע לנו. כלומר, גם קיים הקושי המציאותי, שלא מסתבר שעכשיו יהיה שינוי גדול כל כך ממצב של עבדות כזו קשה, וגם ישראל אומרים אנחנו לא ראויים, למדנו מהמצרים והושפענו ממעשיהם, אנחנו במ"ט שערי טומאה, לא סביר שהקב"ה ירצה לגאול אותנו כעת. צריך קודם לחזור בתשובה, להשתפר. אי אפשר לצאת מגלות לגאולה גם מצד המציאות החיצונית וגם מצד המציאות הפנימית אי אפשר.
הקב"ה אומר למשה תשובה גם לשאלות האלה: הם מפחדים מפרעה, מה זה בידך, מטה? השליכוהו ארצה יהי לתנין. פרעה נמשל לתנין, "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל" (יחזקאל כט, ג) משה באמת בורח, זה מפחיד, בלתי אפשרי להתמודד מולו. אומר לו הקב"ה: "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" (שמות ד, ד) גם פרעה כך, ה' יתפוס אותו 'בזנבו' והוא יאבד את כל כוחותיו. הנחש הזה מסמל את מצרים, ומי הוא כאשר הקב"ה רוצה. כשהאדם רוצה הוא לא יכול להתגבר על כוחות גדולים ממנו, אבל כאן ריבונו של עולם נמצא, ולכן הוא נותן למשה אות שהוא איתו, עם ישראל, אז אין לפחד ממציאות קשה ובלתי הגיונית. כיוון שריבונו של עולם הוא כל יכול, אין דבר קשה מלפניו. הדבר השני: ישראל לא ראויים, הקב"ה אומר למשה להכניס ידו לחיקו והנה יד משה מצורעת, ושוב משה מכניס ידו, "וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ" (שם ז) כלומר, כל מה שנראה מבחוץ, הצרעת הזו, היא חיצונית, היא לא מהותית. ישראל בתוכם מאמינים בני מאמינים באמונה שלמה, הם יאמינו כשתבוא אליהם, הם מחכים לזה. ההתנהגות החיצונית שלהם לא מבטאת את העומק הפנימי שלהם. במהותם הם מאמינים, צדיקים, נשמה שנתת בי טהורה היא. זה הרמז מהצרעת שבידו. הצרעת היא מחלה של עור היא לא מחלה פנימית. אומנם היא מחלה לא נעימה אבל היא חיצונית. זה רמז שהמצב הזה הוא כמו בגדים צואים שאפשר להחליף אותם ולהלביש מחלצות, ובבת אחת להשתנות כי הגוף הוא גוף טהור וזך. עם ישראל ראויים לצאת לגאולה.
החסידים אומרים שכל מה שכתוב בתורה לא נכתב כאיזה סיפור היסטורי. כל דבר ודבר שייך לכל אדם, בכל שעה ובכל זמן, כי התורה היא נצחית. גם המסר הזה. כשאנחנו במציאות של ימינו ואנחנו יכולים לפעמים לשאול את עצמנו, איך אנחנו משתחררים מכל הקשיים שאנחנו מתמודדים איתם בדרך הגאולה. וכי אפשר לסלק את כל הגויים מהארץ, זה ריאלי? אנחנו יכולים להתגבר על כל השנאה מצד העמים שלוחצים אותנו ולא נותנים לנו לבנות אפילו קרוואן? אירופה מגלה בזמן האחרון 'אהבה' גדולה אלינו. עכשיו יש מהפכות במדינות כאן בסביבה שלכאורה הן היו מתונות, עכשיו הן נהיו יותר קיצוניות, איך נתמודד עם כל זה - התשובה היא שלא אנחנו המתמודדים. ריבונו של עולם איתנו. הכול יכול להשתנות ולהתהפך. צריך להאמין באמונה שלמה שהכול יכול להתהפך לטובה.
יתר על כן, שכשאנחנו פוגשים את הפרשה שלנו אנחנו מתמלאים עוד יותר באמונה שלמה שהכול יכול להתהפך. מי חשב שמשה רבינו כשהוא היה בתיבה ביאור יהיה מי שיהיה, חשבו שאלו השעות האחרונות שלו, הרי הוא צועק ובוכה ואין לו אוכל והוא בסכנה ממש..., יכול להיות שהוא יהיה מושיען של ישראל?! אחר כך בת פרעה מצאה אותו ולקחה אותו לביתה, עכשיו בכלל לא שייך שיצא ממנו משהו, הרי יצמח ממנו איזה מתבולל מבית פרעה, הוא יגדל שם והוא יהיה חלק מהשונאים שלנו.
כל פעם שקורה משהו עם משה הוא מתרחק יותר מהאפשרות שהוא יהיה המושיע. אחר כך משה יוצא לראות בסבלות של ישראל והוא הורג את המצרי, הוא בסכנה, פרעה רוצה להרוג אותו והוא בורח למדיין. עכשיו הוא כבר לא יכול לחזור למצרים, איבדנו אותו. אבל ככל שמשה מתרחק מהאפשרות להיות הגואל, הוא בעצם מתקרב. הוא נמצא בבית פרעה, אז הוא לומד תכסיסי מלכות, אחר כך הוא הולך למדיין, ושם הוא מגיע להר האלוקים ומוכיח שהוא ראוי להיות מושיען של ישראל כשהוא רועה את צאן יתרו. חז"ל אומרים שהקב"ה בוחן את הצדיקים לפני שהוא מעלה אותם לגדולה. מה שהיה אפשר לחשוב שמרחיק אותו מהיעד, דווקא קירב אותו. הווה אומר שאנחנו לא יכולים לצפות שום דבר, אי אפשר לדעת... מצבים שנראים מרחיקים מהגאולה, בעצם מקרבים את הגאולה. צריך אמונה. חז"ל הרי אומרו כבר את הדברים, שמי היה מאמין שמשה יהיה מה שהוא יהיה.... אני הרחבתי אותם.

להיות מוכנים לגאולה
אפילו בדורנו רואים דברים כאלה. רואים דברים שאינם סבירים. פתאום המצב משתנה. פתאום היה שינוי במהלך. היו שני מאורעות מאוד בולטים שחודש לפני כן לא היה אפשר לצפות שזה מה שיקרה: המאורע של ששת הימים, שהתרחבנו לכל מרחבי ארץ ישראל, הפכנו ממדינה קטנה וחלשה למעצמה, ניצחון כזה גדול, שחררנו את סיני ורמת הגולן וכל חלקי יהודה ושומרון. אי אפשר היה לחשוב על זה כמה ימים לפני כן. אותו דבר היה עם יהודי רוסיה. הייתה שם חומת ברזל וחשבו שהיא לעולם לא תיפול. היה שם ציבור גדול של יהודים שהולכים ומתבוללים, שאין להם שום אפשרות לבנות חיים יהודים והם בסכנת הכחדה. ופתאום מתמוטטת החומה הזו, זה לא היה ממש ביוזמתנו הישירה, אבל זה מה שקרה. זמן קצר לפני כן אי אפשר היה להעלות על הדעת שכך יקרה. חשבו שהדרך היחידה לשחרר אותם היא מלחמה עולמית כי היה מתח בין המערב והמזרח. זה לא היה ביום אחד, אבל בתקופה מאוד קצרה נפתחים השערים, ויהודים יכולים לבוא, והם באים באלפים וברבבות, וכל נשמה יהודית היא כל כך חשובה, היא באה עם הרבה קליפות מסביב לה, אבל היא כל כך חשובה. כנראה שזה הסדר, שצריך לקלף את הקליפות ולהשאיר רק את הנשמות הקדושות שבאו.
אלו תופעות שראינו בזמננו שאי אפשר היה לחשוב מראש שכך יהיה. מה זה אומר לנו - שצריך להיות מוכנים. צריך לדעת שיכול להיות שתהיינה הפתעות. וכשמוכנים להפתעות, אפשר לקבל אותם בצורה הרבה יותר גדולה. אילו היינו מוכנים למלחמת ששת הימים, יכול להיות שהיינו עושים כמה פעולות נוספות בימים הראשונים, לא רק ליישר את השטח על יד הכותל המערבי ולמחוק שם שכונה שלמה שהייתה, אלא לעשות עוד כמה יישורים ועובדות שבסערת המלחמה היו מתקבלות בעולם, והיינו נשארים עם הרבה קניינים חשובים. לא היינו מוכנים. הקב"ה לא חיכה שנהיה מוכנים אלא עשה את מה שעשה וזה היה שיעור גדול באמונה. צריך לדעת שלא להיות מופתעים, צריך להיות מוכנים. להתרומם ולהתעלות ואחרית כראשית, כמו שהיה אז בצורה מפתיעה, מתוך בירא עמיקתא פתאום ישראל יוצאים לחרות, כך יכול להיות גם בגאולה האחרונה, אחרית כראשית. אז חשוב מאוד להיות מוכנים.
אני רוצה לומר עוד מילה אחת, רוצה לברך את הנמצאים כאן היום על שקידת התורה. קביעות בישיבה זה הסוד של ההצלחה. במ"ח דברים התורה נקנית, הדבר הראשון בלימוד. לפני הכול, כשלומדים אז מתקדמים. כששוקדים מצליחים. השקידה מתבטאת בכך שהאדם נמצא קצת יותר מהסדר הקבוע. יש סדר של נסיעות והוא מצמצם אותו ונשאר יותר בישיבה. יש סדר של זמנים ביום והוא מוסיף עוד קצת. התוספת הזו של עשר דקות, של רבע שעה, של איזה זמן יותר מהסדר, זה נותן משמעות לכל הלימוד כולו, לכל הזמנים, לכל הדבקות. וכשדבקים ומשתדלים, מגיעים לתוצאות מאוד גדולות. חז"ל גילו לנו שסוד ההצלחה בתורה הוא יגעת ומצאת (מגילה ו ע"ב). זה פטנט מאוד מוצלח, הוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים... מי שיגע מוצא. הדבקות והיגיעה בתורה מחברת את האדם ומדבקת אותו לדבר ה'.
חזקו ואמצו, שקדו ועלו במעלות הקודש.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא שמות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il